אור ברסלב
ראש יוסף על פסחים פרק שני › דף כט:

ראש יוסף על פסחים· רבי יוסף תאומים

פרק שני · דף כט:

דף כט.

אלימ' בנותן טעם שלא במינו מותר הא יהיב טעמ' ול"ק בפשיטות הא אמר רב ושמואל מין במינו במשהו ומה"ת יהי' חמץ קיל משאר איסורין דדוחק לומר דלא ידע מהא אלא די"ל דה"ק במינו ושלא במינו אסור הא כדאית' והא כדאית' זה במשהו וזה בנ"ט. ופריך שלא בזמנו שלא במינו אמאי מותר הא יהיב טעמ'. וא"נ טעם כעיקר דרבנן מכל מקום מדרבנן אסור. ומש"ה לא פריך יציבא בארע' כו'. דמינו יהא אסור ושלא במינו מותר הא כל עצמו במינו אטו שלא במינו בלח כמבואר די"ל דמינו אסור לרב במשהו מדם הפר. ואפשר אפילו באיסור דרבנן לרב אסור במינו דהעמידו דבריהם כשל תורה וכ"מ בכמה דוכתין דלרב יהודה דמינו במשהו ה"ה איסור דרבנן. ועיין מה שאכתוב ברש"י ד"ה אי נימא בנ"ט. והוי יודע דרב דאמר בזמנו ושלא בזמנו. י"ל בזמנו קורא משבע עד סוף המועד ושלא בזמנו לאחר הפסח. או בזמנו תוך הפסח ושלא בזמנו בין משבע עד שתחשך ולאחר הפסח הכל נכלל בשלא בזמנו. ועיין ר"ן ומרש"י שכתב דרב גלי דעתי' כרב יהודה ס"ל והלא משבע עד שתחשך כ"ע מודים דמן התורה אסור מתשביתו כמו שכתבו התוס' כ"ח ב' ד"ה רבי שמעון יע"ש. ומיהו י"ל דרש"י כבעל המאור סובר בזה. ועיין בא"ח וכאן אין להאריך:

והוי יודע שיש מחלוקת אי יבש בפסח דומה לשאר איסורין או אסור במשהו. וכן לענין הנאה אי אוסר תערובתו בהנאה במשהו והשת' מימרא דרב אפי' ביבש קאי לאותן הפוסקים. ועמ"ש ברש"י ד"ה אי נימא יע"ש:

ברש"י ד"ה אי נימא כו'. ורב כו' במינו אסור גלי דעתי' דכרבי יהודה ס"ל עיין מהרש"א. ועיין מ"א בא"ח תמ"ז אות מ"ד צידד דלר"ש בפחות מס' לאחר הפסח שרי הואיל וקנסא (ול"ד לשאר איסור דרבנן דלאו מטעם קנס) כי קניס בעיני' כו'. ומרש"י כאן משמע לכאורה כך דאל"כ אפילו אי כר"ש אמאי שרי שלא במינו אטו גרע משאר איסור דרבנן וכ"ת דסברא שקולה הוא. וי"ל דאף פחות מס' שרי הואיל וקנס הוא וי"ל דבעינן ס' והוקשה לרש"י מנא לי' להמקשה להקשות דלמא ס"ל כר"ש ופחות מס' שרי דא"כ האיך מוכח מדאוסר מינו דכר"י ס"ל דלמא משום דבעינן ששים אף בחמץ לאחר הפסח ואי דמגרע גרע מינו משלא במינו. אם כן גם אי כרבי יהודא מגרע גרע. ועוד דלמא מינו במשהו כמו שאר איסורין דידע זה כמ"ש בגמ' מזה. וש"מ לכאורה כמ"א ולמהרש"א ז"ל לא ניחא לי' בזה דמטור מבואר בתמ"ז דלאחר הפסח בעינן ששים ואם כן קשה א"נ רב כרבי שמעון ס"ל פריך הגמ' שפיר הא יהיב טעמ' ולכן פירש דלאפוקי מר"י הגלילי דר"י הגלילי לית לי' קנסא קניס לאחר הפסח באכילה הואיל ועבר ב"י דאל"כ אימ' דר"י הגלילי סובר חמץ תוך הפסח ולאחר אסור בהנאה מדרבנן הואיל ועבר ב"י. וכי אמר לעיל תמה על עצמך וסובר חמץ מותר בהנאה כל שבעה מה"ת קאמר מלך. ומדרבנן אסור. ואמאי לא מוקי מתני' דשל ישראל אסור וש"ג מותר כר"י הגלילי וקנסא אלא ש"מ דמשמע לגמרא דר"י הגלילי לית לי' קנסא. מדאמר סתמא תמה על עצמך האיך חמץ אסור בהנאה כל שבעה משמע אפי' של ישראל ואפי' עבר בבל יראה מותר להנות תוך הפסח והא ראוי למקנס וש"מ דלית לי' קנסא וקשה שפיר דלמא רב כר"י הגלילי סובר בחמץ לאחר הפסח ואהא כתב רש"י דכרבי יהודה ס"ל או כר"ש לאפוקי מר"י הגלילי (ומיהו רב כר"י ס"ל לתוס' לעיל בהא דחיטי קורדניית' ויש לדחות זה) ועיין בספר מים עמוקים כתב דלא ידע מה קאמר מהרש"א ז"ל ויפה כתב ודברי מהרש"א ברורים המה וכדכתיבנא:

והוי יודע די"ל רב ביבש מיירי ושלא בזמנו כר"ש מדרבנן שרי וכמ"ש הש"ך בק"ט בי"ד דאיסור דרבנן באינו מינו ביבש א"צ ששים דל"ש אם יבשלם יתן טעם דהוה גופא דרבנן. ואם כן י"ל לכך כתב רש"י כרבי יהודה ס"ל וגם זה אין נראה למהרש"א ז"ל ואין להאריך יותר ומיהו לח בלח במינו איסור דרבנן כתבנו בפריי שם דבעינן ששים ואין להאריך:

ברש"י ד"ה ולא במינו כו' כרת ולא בדילי כו' הוצרך לתרוייהו דלא בדילי מיני' הא משבע עד שתחשך נמי בטל בששים ואי קשיא לימא כרת והנאה די"ל חלבו של ש"ה אסור בהנאה וענוש כרת ואפ"ה בטל בששים ולהכי צריך כרת ולא בדילי מיני':

ד"ה ושלא בזמנו כר"י כו' דאוריית' דאי כר"ש אף דנימא דבעינן ששים שלא במינו מכל מקום במינו הי' ליבטל במשהו דשאני טעם דחיך אוכל יטעם ודבר הניכר הוה כבעיני'. משא"כ במינו במשהו ודאי כרב יהודה ס"ל דאחר הפסח ד"ת ולא פירש כר"י מין במינו דזה שייך לעיל:

ד"ה שלא במינו כו'. דשלא בזמנו דאין כרת שלא במינו אטו מינו לא גזור כי היכי דלא גזור בב"ח כו', לכאורה שלא במינו אטו (מינו) מינו שלא בזמנו לא גזור כי, היכי דלא גזור בב"ח אף דאסור בהנאה. ויותר הי' לפרש מלת כולי האי היינו דיש מקום לגזור בחמץ לאחר הפסח אטו בזמנו. שלא במינו אטו מינו. וע"ז אמר כולי האי גזרה לגזרה לא גזור. וי"ל דאה"נ קאמר. ומ"ש בב"ח. יראה בשר שנאסר מחמת חלב דאסור בהנאה ונפל לירקות דלא גזרינן אטו שאר איסור מין במינו כו' ה"ה דל"ג בחמץ שלא בזמנו אף דלא בדיל מיני' אפ"ה ל"ג ועדיין צ"ע:

ד"ה כרבי שמעון דלאחר זמנו שרי ואפילו בנ"ט נמי שרי ולקמן פריך כו' מבואר מזה לכאורה כמ"א דפחות מששים נמי שרי לאחר הפסח וזה דלא כמ"ש לעיל ברש"י ד"ה אי נימא. וי"ל דיש סברא לכאן ולכאן והכריח לרש"י לפרש כן. דא"כ לימא שמואל שלא בזמנו במינו נמי מותר כיון שזה עיקר הרבות'. אלא ש"מ אף בפחות מששים קאמר דמותר וז"ש ולקמן פריך וה"ה דמצי להקשות אף כאן ויבואר:

שוב ראיתי שרש"י אפשר ציין כר' יוחנן דלדידי' ודאי הכין הוא דאף בפחות מששים שרי לאחר הפסח משא"כ לאינך י"ל סברא לכאן ולכאן. והוי יודע דשלא בזמנו לא נכלל משבע עד שתחשך דהא אסור לר"ש מ"ה כמ"ש בדף כ"ח ב' ד"ה ור"ש. וא"כ ע"כ נכלל בזמנו. וא"כ קשה לדידן אמאי משבע עד שתחשך בטל הוא בששים. כיון דאמר רבא חמץ בזמנו במשהו כו'. ועיין ר"ן. וי"ל דאנו סוברים כבעל המאור דלר"ש שרי עד הלילה ואנו פוסקים לפני זמנו כר' יהודה ויבואר עוד אי"ה:

ואמנם רש"י בדף ל' א' ד"ה שלא בזמנו מותר אפי' בנותן טעם. מבואר להדיא סברת רש"י אפי' פחות מששים ויבואר שם בעזה"י:

תוכן העניינים

ראש יוסף על פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה