ראש יוסף על פסחים· רבי יוסף תאומים
פרק שני · דף כט.
ברש"י ד"ה דישראל נמי מישרא שרי בהנאה לאחר זמנו ובגמרא קא שרי אלא דלא מצינו בהדיא דקא שרי דאדרבא אין עובר משמע הא איסורא איכא ואם שאמר בלא כלום שהרי לפני זמנו איסור תורה יש באכילה כמ"ש התוס' לעיל ד"ה ר"ש אומר מתשביתו כו' וה"ה לאחר זמנו. ואחשוב אני מק"ו דטרפה שאסור באכילה שלא נעבדה עברה כ"ש חמץ שעבר הפסח. ומה לטרפה שלא הי' ש"ה לאכילה חמץ תוך זמנו יוכיח ומה לחמץ כרת טרפה יוכיח ועל מה הצד לא פרכינן חורש בש"ו יוכיח והנאה ליכא למילף דבב"ח נמי שרי ר"ש בהנאה או דאין ג"ש למחצה מטרפה. או דמה לכ"ה שכן לוקין שלכ"ה. דמש"ה לא כתיב אכילה בגופה דלשתרי בהנאה דר"ש כר' אבוהו מדאסר ג"ה בהנאה עמ"ש לעיל דף כ"ה ואין להאריך כאן ומש"ה אמר שרי בהנאה:
בד"ה דיליף שאור כו' כלומר חמץ כו' חמצו ש"ג אף באכילה ואפילו בפסח מן התורה. משמע אפילו באכילה תוך הפסח שרי. וכמ"ש התוס' ד"ה ובדין הוא לרש"י. ומ"ש מן התורה הא מדרבנן אסור י"ל דהא אפילו במשהו דמ"ה היתר גמור הוא אפ"ה מדרבנן אסור ודוחק וי"ל עוד דהיינו ודאי כשגזלו. ואפשר דאין חייב מן התורה דנהי דאם אבד ברשותי' הוא. מ"מ כיון דלא קיבל אחריות בפירוש אין עובר מ"ה כ"א מדרבנן. ומ"ש כלומר כו' דבאכילה לא כתיב שאור רק חמץ ועיין:
בתוספת בד"ה בדין הוא ואם גזל מגוי חייב באחריותו כו' לפלגי בפסח גופא כו' היינו בהנאה כו'. משל גבוה קשה ושמא י"ל כו'. לכאורה בתחב גוי לבית הבליעה ויכול לאהדורי דחייב כרת ומלקות בחלב וכדומה וכאן דלא נתכוין לקנותו אפשר דמה דלא אהדר לא חשיב קני' ופטור ומ"ש התוס' היינו בהנאה ויהי' הג"ש דלא אסרה תורה חמץ באכילה כ"א מה שעבר בב"י והשתא חמץ של גוי הואיל ולא עבר תוך הפסח בב"י שרי באכילה לאחר הפסח ומ"ש דלפלגי תוך הפסח לתוס' נמי יקשה לפלגי בנהנה דלשיטתם נראה דיש מלקות בנהנה דלא כשיטת הרמז"ל ומ"ש משל גבוה קשה משא"כ לרש"י י"ל דנ"מ לענין שאין חייב כרת על אכילה ה"ה לתוס' דאין לוקה ב' דהא רק לישנא דאבל אתה אוכל משמע לכתחלה קאמר דמותר ליהנות וע"ז כתבו ושמא דלישנא לאו דוקא וצ"ע:
ברש"י ד"ה מעל כר"ש עיין מהרש"א וכ"ה בבעל המאור דה"מ לאוקמי כר' אשי לקמן דכ"ע כר"י הגלילי כו' ובס' מים עמוקים כתב דא"כ לאשמועינן בחמץ חולין חברו כמ"ש רש"י לקמן ל"ב א' ד"ה כר' נחוניא. ורב אשי י"ל דאשמועינן דלרבין פטור דבר הגורם לאו כממון אעפ"י שיכול לשהות אחר הפסח הקדש יע"ש. ואינו כלום דאשמועינן הקדש כקושיות ריב"א ותירוצו בד"ה רבי נחוניא או דל"ת כיון דגלי גלי וכרבי כמ"ש התוס' ד"ה מאן תנא יע"ש:
ד"ה את יום הכפורים כו' שנאמר וקרהו אסון כו' הוא לאביי בכתובות ולרבא דוקא כרת פוטר מאם העלם יעלימו יע"ש דף למ"ד ב' ודוחק לומר לרבותא כ"כ דאפילו לאביי ניחא דלא אמרינן כיון דגלי גלי משוגג למזיד. עיין תוס' ד"ה מאן תנא ומיהו הא ל"ק ליתני הקדש במזיד די"ל רבותא אשמעינן שאם אין קרן אין חומש ואשם או לת"ק דבר הגורם כו'. או כר"י הגלילי:
בא"ד כי פטר ר' נחוניא במזיד כו'. דגבי חמץ מזיד הוא. עיין מהרש"א ויש לפרש כוונתו דלכאורה הני דמקשין סוברים קרבן אין תלוי בקרן כו'. וההוא דהמצניע צ"ג דחייב אף על על הכלי דמוקי רב אשי בהזיד בכלי כו' וחייב אף על הכלי כלומר אם צריך לכלי חייב מיתה על הכלי ואה"נ דפטור מקרבן על אוכלין דמזיד פטור מקרבן דקלב"מ ובשוגג גלי התורה דלא פטור מקרבן ואה"נ דפריך רב אשי התם. והא אף קתני דמשמע שגם על אוכלין חייב (דלא כפירש"י התם אף משמע חיובין שוין יע"ש) וקשיא להו להני דמקשים דהכא בשוגג מיירי ומשמע להו בין בהקדש ובין בחמץ וקשיא להו כו'. וכתב רש"י וטעות הו"א ר"ל לשיטתם נמי זה טעות (דאי לא) דמצי מיירי דהזיד בחמץ ושגג בהקדש. ומיהו רש"י לשיטתי' א"נ שגג בהקדש הואיל ואין קרן כו'. כמ"ש לעיל ד"ה וי"א כו'. ואמנם העלה מהרש"א דרש"י ס"ל כפשוטו לר"נ י"ל דוקא מזיד פוטר לא שוגג. עיין לקמן ל"ב א' ד"ה כר' נחוניא ליתני חולין חברו וע"ש במהרש"א ולא ניחא לי' לפרש דקושייתם הוא לומר כיון דגלי גלי כמ"ש התוס' ד"ה מאן תנא ועיין בס' מים עמוקים דלישנא כי פטר ר' נחוניא משמע כפשטי' יע"ש:
ד"ה ורב יוסף כר"ש דכ"ע מודו דפטור כו' ודר' נחוניא לית לן עכ"ל. עיין מהרש"א. וי"ל נהי דלהאכילן לכלבים משמע לכלבים של ישראל מדלא אמר להאכילן לעכו"ם. מ"מ איך כתב רש"י דלר"ש כ"ע מודו דפטור הא למ"ד פודין לכלבים ה"ה לעכו"ם אמאי לא מעל דהא יכול למכור לעכו"ם והא ודאי דהקדש רשאי למכור בפסח לגוים כמבואר. ולעיל נמי ה"מ לפרש רש"י דיכול למכרו לעכו"ם תוך הפסח ופודין לעכו"ם אלא שכתב דלאחר הפסח רשאי אפילו לישראל אם נאמר אין פודין וצ"ע ומ"ש דלית לן דר' נחוניא. י"ל דבשגג בשתיהן מיירי ומודה ר"נ ויש לעיין בזה:
בתוס' בד"ה מאן י"א כו'. והא לקמן כו'. כוונתם דע"כ אמרינן כיון דגלי גלי דאל"כ לקמן אמאי שגג חייב הא איכ' כרת בחמץ ע"כ דגלי גלי ה"ה כאן ומשמע להו דכאן נמי איירי דשגג בשתיהן כמ"ש רש"י בשם יש מקשין ועיין מהרש"א:
בד"ה ור' נחוניא כו'. בשוגג כו'. הקשה ריב"א כו' חייב על אוכלים חטאת ועל הכלי סקילה כו'. לפמ"ש דשגג בשתיהן. לא הוה צריך לאתויי משבת דודאי ח"כ שוגגין ואפי' מיתת ב"ד אין פוטר מקרבן אפי' כרת אחר. כמ"ש התוס' לעיל ד"ה מאן תנא דכה"ג ודאי כיון דגלי גלי אלא אפי' לפירוש רש"י דשגג בהקדש והזיד בחמץ קשיא לי' משבת וכפירש"י גופא התם דחייב מיתה וחטאת (ועמ"ש ברש"י בד"ה את יום הכפורים דיש לפרש ההוא דשבת בע"א. אלא דרש"י פירש בהדיא דחייב מיתה וחטאת) ותירץ ריב"א דאם אין קרן וחומש אין חטאת וכמ"ש רש"י בד"ה וי"א. אלא רש"י נקיט אין קרן אין חומש ואשם דאשם נמי כפרה הוא ותו' נקטו במקום שאין קרן וחומש אין אשם. ועיין תוס' שבת שם הקשו דאין שב מידיעתו. ועיין חולין ה' ב' מומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם הא מומר להוצאה אעפ"י שאין לכלי. יפטור:
ד"ה אין פודין תימא לר"י לאחר שנשרוף כו'. לכאורה לפירש"י דכ"ע כר"י הגלילי א"כ למ"ד אין פודין א"כ בפסח לא שויא מידי דאין פודין לכלבים ולשרוף ולמכור אפר אין רשאי. דלאחר הפסח הא רשאי למכור לישראל ואיך רשאי להפסיד הקדש דשוה מאה מנה ודבר הגורם לאו כממון דמי הלכך כיון דלעת עתה אין שוה לא מעל. ואם יפרשו התוס' דכ"ע כר' יהודא וגורם כממון דמי ופליגי מ"ד מעל פודין וראוי לאחר הפסח ומ"ד לא מעל אין פודין ואין ראוי לאחר הפסח והוקשה להם שפיר דראוי לאחר הפסח לשרוף ושוה האפר מידי. ומה שלא פירשו כרש"י משום דלהסיק תחת תבשילו ראוי כמו לרב אשי ולא ניחא להן דרב יוסף חולק בזה ארב אשי לקמן. ועמ"ש מהרש"א ז"ל ברש"י ד"ה ורב יוסף. ומ"ש אני ברש"י יע"ש:
בא"ד דכל איסורי הנאה אין מקדשין אע"ג דנשרפין אפרן מותר ואפי' אי גורם כממון דמי כו' היינו כמ"ש לעיל דתוספת מפרשים דכ"ע כממון דמי וכר' יהודה. ומ"ש עוד לתי' קמא (קשה) הא חזי שלכ"ה קשה הא שלכ"ה איסור דרבנן מיהו הוה כדמשמע מכל הפוסקים ועמ"ל פ"ה מיסודי התורה בזה:
בד"ה רב אשי כו'. וכן לעיל אותו כו' ואי אתה משליך שאר איסורין ואסורי' להסקה אלמא מדאוריית' אין לחלק. יש לעיין דודאי חמץ פת וכדומה לא אסירי מ"ה לשרוף ולהסיק בי' תנור דהוה שלכ"ה ואין איסור (שלכ"ה) שלא כדרך הנאתן כדמסיק לעיל אטו דרך הנאה קא עבידנ' אם לא שסוברים כאן דשלכ"ה איסור תורה עכ"פ יש. ועמ"ל פ"ה מיסודי התורה:
בא"ד ומכאן מוכיח ר"י שהמשהה כו'. עמ"ל פ"א מה' חו"מ כתב שדברי התוס' הם פלא וחידוש גדול בעיניו יע"ש והיינו דסברי' מחודשת היא לומר בלאו הניתק לעשה אם עובר הלאו ע"מ לתקן העשה אין איסור כלל בעבירות הלאו ומשהה לאו דוקא דהא אפי' בעושה מעשה קמיירי דפודה וקונה החמץ לעצמו מיד עובר ב"י. ואפ"ה כל שדעתו לבערו לא עביד איסור' כלל:
ברש"י ד"ה משאור דראי' ושל הקדש אף בפסח מותר והכא אמר לר' יהודה לא מעל. קשה תוך הפסח איך יצויר דיהא שרי ליהנות כמו שכתבו התוס' לעיל ע"א ד"ה בדין הוא דאם אין פודהו של הקדש הוא ואם פודהו שלו הוא ואסור בהנאה והתוס' פירשו שם דאין בו איסור חמץ כ"ז שלא פודהו. ואם כן איך כתב רש"י תוך הפסח שרי בהנאה:
ד"ה הכי גרסינן דכ"ע אין פודין ודבר הגורם לאו כממון דמי עיין בתוספת בד"ה רב אשי. ומ"ש דחזי להסיק תחת תבשילו ופליג על רב יוסף לעיל כמו שכתבו מהרש"א ז"ל שם בד"ה ורב יוסף יע"ש:
גמרא חמץ במינו ושלא במינו אסור הנה מינו חמץ במצה או קמח בקמח ואף דנרגש קצת טעם החמץ במצה ופחות מס' בתר טעמ' אזלינן כמ"ש הש"ך בי"ד צ"ח מכל מקום אין טעם חמץ מופלג מטעם מצה כמו כבד ובשר. מין אחד הוא ועפר"ח י"ד צ"ח ומ"ש בפריי שם: