ראש יוסף על פסחים· רבי יוסף תאומים
פרק שני · דף כז:
גמרא אלא עצים דאיסורא לרבנן היכי משכחת לה בשרשיפא. היכי משכחת היינו מן התורה כמ"ש רש"י לעיל ד"ה יוליך הנאה לים המלח דמדרבנן לכתחלה ודאי אסור אף לרבנן ואף בגחלים דוקא דיעבד ולא לכתחלה כמ"ש התוס' לעיל ד"ה בישלה ע"ג גחלים, (עיין מ"ש בסוף הסוגיא מזה), אלא מן התורה פריך היכי משכחת ומיהו ערלה אין העץ נאסר אלא הפירי וקליפי אגוזים אין ראוי לשרשיפא ומנין שלא ידלק פירשו התוס' דף כ"ב ב' ד"ה מנין שלא יצבע דבשמן מיירי יע"ש וע"ז אפילו הגחלת אסור ולהמחבר בי"ד קמ"ב דאין מחלק ואף בע"ז שרי א"ש משא"כ להמרש"ל בשמעתין ולש"ך שם צ"ל דקאי אעצי כלאי הכרם כאמור:
ע"ש ערלה בטלה במאתיים הקדש אפילו באלף לא בטל להמחבר בי"ד קמ"ב א"ש דזהו הטעם דאין שבח עצים דמטעם ביטול קאתינן עלה ואפילו של ע"ז שרי שם כה"ג וא"כ ע"כ הטעם בהקדש דאפילו באלף לא בטל א"כ לא שייך אין שבח עצים ומיהו אי הקדש באלף לא בטל מטעם דשיל"מ כמ"ש התוס' ד"ה הקדש א"כ דוקא במינו וכ"ת כיון דמיתקן בכך הוי מינו כמו מים ומלח בעיסה בביצה א"כ ה"ה ע"ז במינו לא בטלה כמו יין ביין אפילו אין דבר חשוב ולמהרש"ל דפירש לכאורה אליבא דמ"ד זוז"ג פליגי. אמר דהקדש אפילו באלף לא בטל ולא מהני נמי זוז"ג כה"ג דזוז"ג נמי כפי הנראה מתורת ביטול נגעו בי' ועיין מ"א א"ח ה"פ תמ"ה אות ה' מזה בשם הרמ"ה בי"ד בטור קמ"ב ובפריי לא"ח הארכתי שם ומ"ש מהרש"א ז"ל דא"כ תפשוט מע"ז דפליגי ר"מ ורבנן וע"ז במשהו. לא ידענא רבנן מאן נינהו דת"ק ור"א כולהו ס"ל דאסור ורבנן דפליגי ארבי בערלה הוא ואי רבנן כוונתו ר' יוסי בע"ז דזוז"ג שרי באף היא נעשית זבל ועיין תוס' לקמן כ"ח א' ד"ה ותנן קשה הא הוה שלא במינו וע"ז אין איסור אלא בלח במינו בכ"ש. ויבש דוקא בדבר חשוב כמו חביות גדולה בין החביות או צורה של ע"ז וטבעת בשאר טבעות עיין בי"ד ק"מ וצ"ע:
ולענין הלכתא קיי"ל זוז"ג כשמואל דפסק הכי כר' יוסי ויש שבח עצים בתנור ופת ועיין יו"ד קמ"ב סעיף ד' ה' ו' ויראה דבישן באבוקה נגדו הוה חד גורם כמ"ש הר"ן שם וכ"ה דעת המחבר וחדש י"ל אעפ"י שאין אבוקה נגדו וגרף כל התנור או נשארו גחלים כיון דיש שבח עצים בתנור הוה גם החום הנשאר מחמת התנור וחד גורם הוא כמ"ש מהרש"א ז"ל בברייתא בישלה ע"ג גחלים כדפרישנא לעיל ועיין ש"ך שם אות י"א. ולפי מ"ש א"ש ועט"ז אות ז' ולא הבינותים דפסק המחבר כל"ב דקדרה נמי אסורה דקבלה בישולא מקודם וכ"פ הרי"ף ז"ל. וא"ש פיסקא דהש"ע דנקיט נמי קדרות ועיין ר"ן במ"ש אפה בו הפת כלומר בחדש שלא נתצו יש לעיין דכיון דהיסק ב' הוה זוז"ג ובחדש שלא ציננו שפיר אף דגרף או יש גחלים מ"מ הוה חד גורם כמ"ש מהרש"א ז"ל:
והוי יודע דלכאורה השמיטו הדין הא דכל הנשרפין אפרן מותר דוקא אפרן. הא גחלים לכתחלה אסורים עכ"פ מדרבנן כמ"ש התוס' לעיל ד"ה בשלה ודף ה' א' ד"ה ואומר והנה אי פליגי בזוז"ג ורבי אוסר. ע"כ ע"ג גחלים ד"ה מותר. וע"כ בחד גורם היתר. דאי בזוז"ג אוסר רבי וע"כ שמעינן דגחלים לכתחלה אסורין דהוה מדרבנן כבעין משא"כ אי פלוגתא דרבי ורבנן ביש שבח עצים כו' ודכ"ע זוז"ג שרי. אם כן ע"כ פלוגתייהו בחדש בהיסק א' כמ"ש מהרש"א ז"ל אם כן בשלה ע"ג גחלים היינו בחדש והוה זוז"ג. ומש"ה דוקא דיעבד דזוז"ג אסור לכתחלה. ומיהו למ"ש מהרש"א אף זה אסור ובשלה ע"ג גחלים היינו ע"ג קרקע. (וכצ"ל בש"ע שם סה"ו) א"כ דוקא דיעבד ולא לכתחלה דגחלים לכתחלה אסור ודוקא אפרן לכתחלה שרי ומיהו י"ל בשלה ע"ג גחלים בישן דאבוקה הוה חד גורם של איסור להר"ן וב"י וב"ח וע"ג גחלים שרי ומיהו דאם כן אין כאן גורם איסור כלל דישן החום שמהנה אח"כ לפת הוה מקלא איסורא וש"מ גחלים דוקא דיעבד הא לכתחלה לא. אלא דיש לעיין בזוז"ג וגחלים אי אסור לכתחלה דשמא דוקא חד דרבנן אסור לכתחלה לא תרי דרבנן ומפני שסוגיא זו עמוקה מאוד ואין כלי מלחמתי בידי אקצר ואי"ה יבואר זה בתכלית האריכות. ועיין לעיל כ"א ב' בהדי דקשריף ליתהני מיני' ובתוס' שם ד"ה בהדי כו' ולכאורה משמע לאחר ששרף ונעשה גחלים שרי להתהני. ואינו דגחלים נמי אסורין לכתחלה אף אי הוא מהנשרפין ומדאמר ולא יסיק בו תנור וכירים ולא אמר ולא יבשל בו (אלא) רבותא אשמעינן דאף התנור שאח"כ גורפין אותו ואין בו אלא חומו והוה כאפרן ממש מ"מ לכתחלה אסור לעשות כן דשלהבת מבעין בא ונהי דאם עשה כן שרי באפשר להנות מחומו מ"מ לכתחלה אין לעשות כן וצ"ע בדין זה:
ע"ש גמרא ואפר הקדש לעולם אסור מה שיש לעיין בזה ובר"מ ז"ל בה' מ"א ובה' פסולי המוקדשין אין מקומו פה ואי"ה יבואר במקום אחר ועמ"ש בפריי א"ח ה"פ תמ"ה יע"ש:
פיסקא רבי יהודא אומר אין ביעור חמץ אלא שרפה עמ"א א"ח תמ"ה אות א' אף מפרר וברי"ף וברא"ש ליתא תיבת אף יע"ש ולרש"י אין קושיא דאפשר כל הנקברין לא ישרפו באיסורי הנאה תורה דאתא למטעי ולהנות באפרן משא"כ בשעה וי"ו דאיסור דרבנן אפשר דלא גזרו ורשאי לשרוף הנקברין דא"נ יהנה באפרן הוה גזרה לגזרה ואי בשעה ה' נמי לרש"י שריפה א"ש בפשיטות אף. היינו בשעה ה' ולר"ת קשה ועמ"ש בסוף הסוגיא ובפריי לא"ח שם כתבנו מזה:
והנה תראה שינוי הלשון שר' יהודה אמר אין ביעור אלא שרפה בלשון פעול וחכמים אומרים בלשון פועל מפרר ולר"י נמי הו"מ למתני אין מבערין אלא בשרפה. ונאמר דאי תנא אין מבערין ה"א דבשום אופן אין מבערין בשאר ביעורין והא ליתא דאי לא מצא עצים ודאי חייב לבערו בשאר דברים שלא יהא עובר ב"י אלא מצות עשה דתשביתו אינו מקיים (כ"ש) [כל] שלא ביער בשרפה ולהכי אמר אין ביעורו האמור בתורה תשביתו כו'. וחכמים אומרים אף לכתחלה יכול לקיים בשאר ביעורים. ול"ת לכתחלה שרפה עדיף מק"ו דלית להו כלל הק"ו כדבעינן למימר לקמן אי"ה וצודק זה לפיר"ת דאלו לפירש"י לא יתיישב זה (עיין דף י"ב ב' ד"ה אימא) ומ"ש המ"מ שם לרא"ש אסור לשרוף הא בהדיא כתב הרא"ש בשמעתין וסיים ואם רצה להחמיר ולשרוף הנקברים רשאי יע"ש וכוונת הרא"ש י"ל דכתב דבתרי מסכתות אין סדר (אף בתרי סדרים עפ"ט מרוצח ועיין בס' ג"ו מ"ש שם מזה) ואף דספקא הוה מ"מ מסתבר יחיד ורבים הלכה כרבים על זה כתב דמי שנראה לו להחמיר דמידי ספק' לא נפקא רשאי לשרוף הנקברים ועמ"א וצ"ע:
ומ"ש לעיל דביעור משמע אי אין לו עצים מבער בכל דבר יבואר בהא דאמרו לו לא מצא עצים יהא יושב ובטל וכאן אין להאריך:
בפירש"י בד"ה שאם לא מצא כו' בשעת ביעורו כו'. ביוצא בשיירא או תוך שלשים כו' מ"ש בשעת ביעורו הוא לשטתי' בי"ב ב' דבז' השבתתו בכל דבר. ומכל מקום יש לעיין דלרש"י תשביתו מ"ע בזמן היתר כמו שיראה הרואה בדף ד' ב' בתו' ד"ה מדאורייתא וד"ה וכתיב בי' אך ביום הראשון ומהרש"א שם. א"כ יושב ובטל ממ"ע זו שציותה התורה להשבית בזמן היתר וקולא הוא. ומ"ש ביוצא בשיירא או תוך למ"ד אין לו מקום לרש"י דף ו' א' דעתו לחזור תוך הפסח. אם כן שיירא מקום רחוק לא מועיל ולא מוריד. ולהר"מ ז"ל שפירש דעתו לחזור קודם הפסח דאז דוקא מקום רחוק מכל מקום תוך למ"ד במקום קרוב אם דעתו [לחזור] תוך הפסח א"צ לבדוק מקודם. עיין א"ח תל"ו סעיף א"ב ועיין ברא"ש מ"ש לרש"י בה' השבתו בכל דבר ובט"ז שם ואין להאריך:
בד"ה ודנו דין אחר כו' ג"ש כו' וגזרת הכתוב כו'. אין לו ביאור דלאו ג"ש אלא מה מצינו הוא ולא שייך כל דין תחלתו להחמיר ועיין פני יהושע:
גמרא דאם לא מצא עצים יושב ובטל. לכאורה ר"י סובר אם אין עצים מבער בכל דבר שלא לעבור ב"י עכ"פ וכי קאמר שרפה ביש עצים ומהכא לא משמע כן. ואפשר דר"י אה"נ סובר. וי"ל אם אין עצים פשיטא שיבער בכ"ד שלא לעבור ב"י וכ"ת שאם יבער בכ"ד מבטל עשה דתשביתו בשרפה הא אם אין מבער כלל ג"כ מבטל העשה והלאו ודוחק לומר דזה מקרי קום ועשה בידים ולמ"ש התוס' לקמן כ"ט ב' ד"ה רב אשי דהמשהה ודעתו לבערו אין עובר כלל אכתי יש לראות א"כ בסוף שביעי של פסח אם אין לו עצים יבער אז וצ"ע ומה שקשה אמאי לא אמר דקולא הוא באפר ואם נאמר דנקברין אפרן מדרבנן אסור לא מ"ה א"ש ועמ"ש בס' ג"ו בסוגיא זו:
ע"ש חלב ש"ה יוכיח חזר ר"י ודנו דין אחר. עיין בפי' הרע"ב כתב ר"י יליף מנותר וכרת וטעון שרפה וחכמים אומרים חלב ש"ה יוכיח ובגמ' לא מסקינן אלא לר"י מה מצינו בל תותירו ואי דאמרו לדבריך יוכיחו ע"כ ר"י מק"ו יליף ולא חייש לכל דין שסופו להקל כמ"ש התוס' ד"ה אין ביעור כו' ולרבנן שפיר מצי למילף מה מצינו מבל תותירו אלא דרשי הנותר בשרפה כמו שכתבו התוס' ד"ה אמרו לו או כמ"ש הרא"ש דחולין מקדשים לא ילפינן וצ"ע:
תוס' ד"ה אין ביעור כו' סתם בתמורה כו'. עיין רא"ש דבתרי מסכתות אין סדר והתוס' סוברים בתרי סדרים יש סדר עפ"ט מרוצח ושמירת נפש:
ד"ה מה נותר כו' דדריש הנותר כו'. כרת ובל תותירו כו' בחמב"פ דדמי טפי כו' הקשה להם ההוא מרבנן דלעיל דהוא אמורא איך יחלוק על ר"י וחכמים דכאן דאף רבנן אמרו לי' לדבריך יוכיחו ולא אמרו לי' מהנותר כו' ומיהו לקמן ד"ה אמרו לו פירשו התו' דרבנן נמי מהנותר ממעטי כו' וצ"ל קושיות התו' ר' יהודא היכי דריש בהנותר ודוחק ומ"ש ובל תותירו כפי הנראה דהתחלת מה מצינו דר"י אבל תותירו סמוך וכנראה מד"ה חלב ש"ה דאי כרת לחודי' ה"ה חלב ש"ה לכך נקטו בל תותירו נמי. ומיהו בל תותירו לחוד סגי וכמו שחזר ר"י ודנו דין אחר ומ"ש מהרש"א מבשר טמא אף דלעיל ה"א למילף תחלה מאם יותר מבשר המלואים דהוא נותר. מכל מקום כיון דאם אינו ענין ע"כ לשאר איסורין דהוא ש"ה בודאי (הא) [ה"א] ג"כ דיהי' בשרפה ומ"ש התוס' וא"ת נוקי קרא בחמ"פ דוקא היינו למה דהוה יליף מנותר לא מבשר טמא דטמא נמי אין בבשר כרת. ומ"ש מהרש"א מנותר דהוה נמי בכרת לא ידענא אמאי השמיט מלת ובל תותירו דכרת לחודי' איכא למימר דם יוכיח שבכרת ואין אסור בהנאה מכמים כמבואר לעיל:
ד"ה חלבו של ש"ה כו' היא גופא נילוף משא"כ ש"ה גופא ממעטינן מהנותר ומוקי לש"ה וחמ"פ דמי לנותר בכרת יליף בשרפה משא"כ חלב ש"ה דמי ממש לנותר נמי יהא בשרפה ותי' דלא דמי בבל תותירו. ועיין מהרש"א ואין להאריך: