אור ברסלב
ראש יוסף על פסחים פרק שני › דף כב.

ראש יוסף על פסחים· רבי יוסף תאומים

פרק שני · דף כב.

דף כא:

גמרא. היא וחלבה וגידה הותרה אגב גררא אמר ג"כ חלב וכר"ע לקמן דהלכתא כוותי' כדי למיהוי מיותר יעשה לכל מלאכה לטומאה וטהרה יע"ש. ועמ"ש לקמן:

הניחא כו'. אלא למ"ד אין בגידין בנ"ט מא"ל הרמז"ל פסק אין בגידין בנ"ט. ואפ"ה האוכל ג"ה של נבלה. לוקה ב'. הואיל ואחשבי' רחמנא לאכילת גיד ה"ה לענין נבלה יהי' הקושיא דתתננה ואכלה כתיב הנך דבני אכילה לא ג"ה שאין ראוי לאכול ורש"י פירש כפשוטו דסובר כיון דאין בנ"ט לא הוה בכלל לאו דנבלה ולא בכלל היתר הנאה ולהר"מ כמ"ש. ועיין פני יהושע כאן ור"ש דפוטר בג"ה של טמאה דג"ה של טמאה לא אחשבי' ולגמרי פוטר כמ"ש רש"י כאן:

רש"י בד"ה אותו אתה משליך כו'. כל איסורין שנאמר בהן לא תאכל כגון זה למעוטי חולין בעזרה דלא כתיב בהו לאו ומסתבר לאוקמי' איסורין דכתיב בהו לאו. ועמ"ש בד"ה ור"מ. ומ"ש מגופא דקרא כו', ומיהו הו"מ לומר כן אלא דר"א בהכרח סובר הך דרשא דאין מקפח וחשנ"ב לאו דאוריית' דאל"כ במאי פליגי:

בד"ה ור' מאיר כו'. פרט היתר לגופא אצטריך. לרווחא כתב כן דהא כבר כתב דאין מקפח כו'. ומיהו מקרא דחלב נבלה וטרפה יעשה לכל מלאכה אלמא דשרי בהנאה. די"ל דחלב נבלה קיל מנבלה עצמה ואימא נבלה וטרפה אסורים בהנאה וחלב מותר דלענין טומאה נמי אין בכלל נבלה כר"ע לקמן. וז"ש רש"י והכי משמע כו'. דלא בא הכתוב לסתום ולדרוש מיני' דוקא חשנ"ב. כתב דמשתמע שפיר משום איסור מחיצה:

בתוספת בד"ה אותו כו'. עובר שהוציא את ידו יש לראות אמאי לא טרפה גופא להתיר בהנאה דלא נקיש מקדשים דאתיא מני'. ועיין לקמן בסוגיא דאיסי דטרפה כתיב בשמות כ"ב פסוק שלשים ויליף מיני' בב"ח מקודש קודש ואין להאריך:

בתוספת ד"ה חולין שנשחטו בעזרה לאו דאוריית' כו'. משמע לגמרי מה שיש לעיין בדבור תוספת כתבנו בספר פורת יוסף יע"ש. גם מ"ש מהא דת"כ יבואר בספרי ראש יוסף על חולין קי"ד בזה וכאן אין להאריך:

בד"ה ור"ש כו'. שכינו מותר ל"ד. אלא ה"ה מכירו. עי"ד סימן קנ"א, ומ"ש מלא תחנם. עיין מהרש"א. ולכאורה מההוא דדברים ככתבן י"ל להיפוך. לגר דוקא בנתינה לא במכירה אבל גוי אף נתינה שרי שהרי להר"מ פ"ג מה' זכי' הוא להיפוך לגר בין נתינה ומכירה לכך הוצרכו לההוא דע"ז. ומ"ש דהא לא נישנית בסיני כפי הנראה הוא תירץ אחר. חדא דגם קודם מ"ת לא נאסר אלא לבני יעקב. ועוד דא"נ לכל בני נח. הא לא נישנית בסיני ולישראל נאמרה ולא לבני נח. כמ"ש בסנהדרין נ"ז א'. יע"ש וצ"ע:

בא"ד וא"ת תקשי לחזקי' מר"ש כו'. דלא שייכא בי' אכילה כו' דלכאורה לא אתי כר"מ. כוונתם דר"ש סובר בקדושין נ"ח א' דחשנ"ב דאוריית' וע"כ מאותו וג"ה אסור בהנאה ע"כ סובר כר' מאיר ויליף מנבלה כר"א ולהקדים סברא וקשיא לחזקי' מר"מ ור"ש. משא"כ מר"מ לחודי' לאו קושיא דחזקי' יסבור דלר"מ להקדים צריך קרא. משא"כ מדר"ש נשמע לר"מ וקשיא. ואהא תירצו דאין בנ"ט סברא דבהנאה נמי אסור. ולכאורה משום דכ"ש אם אכילה דהוה שלכ"א כלל דעץ הוא אסור כ"ש הנאה. אבל ממ"ש דלא שייכא בי' אכילה לא משמע הכי. גם ליכא לפרש כן. אלא ה"פ דלא הוה למכתב בלשון אכילה דלא שייכא בי' לשון זה והוה למכתב בלשון אחר וש"מ דלא יאכלו הנאה המביא לידי אכילה. ומיהו הא ל"ק לכתוב הנאה. ה"א אכילה שלכ"א כי הא לשתרי לגמרי ועוד כתבו דחזקי' לא אתי כר"ש. דכר"מ נמי לא אתי דלא כפירש"י לקמן. דכר"מ אתיא דלהקדים אצטריך דאין זה סברא ועיין מהרש"א:

ברש"י ד"ה אלו ואלו כו'. יסוד מערבי כו'. דכי פגע בהיכל ביסוד מערבי פוגע וחיצונות בדרום בכבש שהי' בדרום עיין זבחים מזה:

ד"ה ויוצאין כו'. כמו לנחל איתן עמו"ק כו'. הרמז"ל מפרש בעגלה ערופה. נחל שוטף מים. איתן קשה. בחזקה. ורש"י מפרש כמשמעו נחל מקום עמוק בלי מים כן נחל קדרון מקום עמוק בלי מים וצ"ע כפי הנראה מים הוא:

ד"ה ומועלין כלומר אסור כו'. עשה כלומר כי אין בו מעילה. כמ"ש התוספת ד"ה ומועלין בהן ורק מדרבנן אסור ליהנות בלא דמים מהם. ומ"ש ומ"מ דם מותר בהנאה הוא ממה דמזבלין בהם (דנמכרין הדמי להקדש) [לא ממה דנמכרין והדמים להקדש עפ"י] ועיין תוס' כ"ח א' ד"ה ותנן בחמ"פ מותר לזרות לרוח דזוז"ג ושלכ"ה שרי יע"ש. היינו דחששא רחוקה היא שמא יעלה זבל. משא"כ כאן למכור להדיא לגננין אי דם אסור

בהנאה האיך שרי לזבל בהן מדרבנן עכ"פ ויבואר:

בתוספת בד"ה הרי דם כו'. דם לא הוה בכלל בהמ"ה כו'. דאי הוה בכלל נבלה. איסור חל על איסור בכולל והוא בכלל נבלה כמו ג"ה וחלב. אעפ"י דקל על חמור הוא (עיין ביבמות ול"ו ובס' פורת יוסף שם) אפשר חלב הותר מכללו קיל מנבלה. ולר"ש דאין איסור חע"א קאמר בפשיטות דאין בגידין בנ"ט. ועיין מהרש"א ועיין מעילה י"א א' ברש"י ותו' ה"ג ע"כ לא פליגי אר"ש מבואר דאברייתא קאי ואפשר שהוגה פירוש זה. ולמהרש"א אין בו הגי':

בד"ה ומה מים כו'. דדם קדשים לא הוקש למים כו'. היינו ממ"ש לעיל פ"ק י"ו ב'. דם שאין נשפך כמים כו'. ויש לראות דבמעילה י"א א'. מסיק אמר ר' יוחנן ואני נתתיו לכם לכפר שלכם יהא ואחולין פריך דאדרבא ב' לאוין הם ומשני חולין מהיקשא ודם קדשים כתיב היתר הנאה בגופי' וצ"ע:

ד"ה ואימא כו'. כלומר מהכא ל"מ למילף דשרי בהנאה כיון דהיקשא צריך שאין דם בהמה טעון כסוי ודם קדשים אין מכשיר. אלא שאין היקש למחצה. וא"כ מהיקשא אפשר דהוקש למים האסורין. ועיקר כפירוש מהרש"א. דא"נ א"צ היקשא אלא להך מלתא פריך שפיר מקרא גופא. איך שייך היקשא בדבר דמים גופא יש שאסורין ומשני כמים הנשפכין (ועיין בספר צוהר התיבה):

תוכן העניינים

ראש יוסף על פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה