אור ברסלב
ראש יוסף על פסחים פרק שני › דף כא:

ראש יוסף על פסחים· רבי יוסף תאומים

פרק שני · דף כא:

פרק שני

ברש"י ד"ה שלשים יום כו'. שחל חובת הביעור לכאורה יראה דלאו ממש כב"ש. וג' מחלוקת לב"ש מ"ה מצווה לבערו מן העולם. אף קודם שלשים. ולר"י ב"ב מדרבנן דוקא תוך שלשים. הא קודם שלשים אף שיודע שלא יכלה קודם פסח שרי. וכותח אורחא נקיט שמשהה זמן רב. וי"ל עוד דר"י ב"ב כב"ש ממש. וכותח עשוי לשלשים יום. ומ"ה אסור ולר"ת דכותח ליכא ב"י ליכא לפרש כן. ומש"ה פירשו התו' בד"ה ריב"ב בע"א וע"ש מהרש"א:

בתוספת בד"ה חרכו כו'. דומיא דפת שעיפשה בדפוס ציין לעיל זיי"ן. וט"ס לכאורה אלא ט"ו ב' הפת שעיפשה והכלב יכול לאוכלה נשרפת כו'. והכלל כל שחרכו קודם איסור ונפסל לכלב מותר לאחר זמן. משא"כ אם חל שם איסור חמץ הוה מנקברין. וא"נ לר' יהודא מ"מ גחלת מדרבנן לכתחלה אסור כמ"ש בישלה דיעבד. עיין תוס' דף ה' א' ד"ה ואומר יע"ש. ויש לנו אריכות דברים בהא דחמץ נשתנה מאיסורין שבתורה לענין שלכ"א והארכתי בפריי לא"ח ה"פ וכאן אין להאריך:

בד"ה עבר זמנו כו', דרך התנא ליכפל כו'. דלא משני שפיר. יש לראות דרישא לא צריך אלא לדיוקא. א"כ מש"ה הסיפא מיותר ועמ"ש לעיל ברש"י ד"ה לדיוקא כו'. ומלת שפיר די"ל דמותר לאו דיוק גמור הוא. כמ"ש התוס' דף י"ג ד"ה רבן גמליאל. ועיין מהרש"א כאן ועמ"ש התוס' דף כ"ח ב' ד"ה רבי שמעון למה שורפין לר"ש (היינו מתני' שורפין תרומה טהורה עם הטמאה מוקי לר"ש כדרך שעולם רגילין לשרוף. או בלא"ה ר"ש לא פליג על מתניתין דשורפין בתחלת שש) ותירצו דגזרינן שמא יאכלנו יע"ש ואין להאריך:

בד"ה בהדי דשריף לר"י אפרן מותר. והגחלים מדרבנן לכתחלה אסורים. ועיין תוס' דף ה' ד"ה ואומר יעוין שם:

בד"ה כל מקום כו'. לימא דאיכא בינייהו הא. ויש לראות דלר"מ משמע דלא יאכל לישני' משמע בין אכילה והנאה מנבילה. וכמ"ש ר"א מחד אכילה והנאה במשמע משא"כ לר' יהודא דמאותו יליף לה. והוה לאו הבא מכלל עשה. ומש"ה פסק הרמז"ל דאין לוקין על הנאה ועיין פני יהושע. א"כ לר' יהודא פשיטא דאין לחייב כרת מאותו דלאו הבא מכלל עשה הוה איסור לא כרת ולקמן בעי לומר נ"מ אליבא דהלכתא לר' יהודא וצ"ע ועיין חולין ק"כ בהעור ורוטב נפש לרבות השותה ועיין בספר זרע ברוך:

גמרא לשעות דרבנן דאמר רב גידל אמר רב חייא בר יוסף אמר ר' יוחנן המקדש משש כו'. ולעיל ז' א' הגירסא רב חייא בר' יוסי אמר רב יע"ש ויש לעיין לפיר"ת לעיל ו' ב' ד"ה משש דסוף שש קאמר וחוטי קורדנייתא נוקשה הוא מה ראי' מייתי לשעות דרבנן. גם ממשנה אוכלין כל ד' ותולין כל חמש לא אוכלין ולא שורפין משמע הא שישית אסור בהנאה וטפי הוה לאתויי הך מתניתין וצ"ע:

שם אמר חזקי' מנין לחמ"פ שאסור בהנאה שנא' לא יאכל יראה פירושו מדהוה לומר לא תאכל או יאכל בחולם שהוא אזהרה על הפועל לא על הפעול לחמץ לכן דרוש בי' כל הנאה המביא לידי אכילה ובכל צד לא יהא נאכל:

שם ופליגא דר' אבוהו כו'. במשמע עד שיפרוט כמו בנבילה ר"א לר"מ אמרה למלתי' והיינו משמעות לא יאכל משמע הנאה נמי משא"כ לר' יהודא אותו לאו הבא מכלל עשה הוא ומדאמר עד שיפרוט כדרך שפרט בנבלה. היינו דמדאצטריך היתר הנאה בי' דאי לדוגמא נקיט הא איכא כמה דברים ולא פרט בפירוש. ואפ"ה מותר מק"ו או מדרשא כמו לכם תרומתכם וכדומה. והקשה הרב המופלג מוהר"ר חיים במוהר"ר דוד טולציש ז"ל מלבוב מנלן דפליג דלמא כר"א סובר חזקי' וצריך למכתב לא יאכל בצירי דלא נטעה לומר דחמץ יצא מן הכלל דהא חסרה תורה בב"י. וכתיב שלך אתה רואה. ולפיכך פרט לא יאכל בציר"י וע"כ גזרת הכתוב ועשאן כאלו ברשותו עד כאן דבריו ז"ל. והנה הקשה זה לי בעודו בחיים חיותו זה זמן רב בילדותי בבית המדרש פה לבוב ת"ה. ולא עניתי אותו דבר כי היו נראה בעיני קושיא עצומה. ועתה חיים שבק לנו עד מאה שנים ולכל ישראל ראיתי ונזכרתי קושייתו ז"ל, ולדידי איפכא קשיא לי דודאי הא דאמר ופליגא דר"א שפיר קאמר דאי ס"ד כר"א סובר ומאותו לר' יהודא דהלכתא כוותי'. וחולין בעזרה לאו דאורייתא. א"כ באמת למה לי' לחזקי' אותו ללמוד שאר איסורין דהא ליכא כ"א חמץ ושור הנסקל ובתרוייהו כתיב לא יאכל בצירי, כדמסיק לקמן דף כ"ג ב'. ולפני זמנו ולאחר זמנו סברא הוא דאין לחלק. כמ"ש התוס' שם. וודאי פליג אר"א כו'. וחולין בעזרה ד"ת ור"א אין ה"נ דלא שני לי' בין לא יאכל בחולם ובין בציר"י. אבל לר"א קשיא מנ"ל דחמץ אסור בהנאה ולומר גזרת הכתוב הוא אימא דאותו לשור הנסקל וחמ"פ שרי ולא גזרת הכתוב. דלדידי' אין חילוק בין לא יאכל בחולם או בציר"י ולכאורה יאמר דלר"א, ש"הנ מבעל השור נקי נפקא לי' הנאה ועורו מאת או בעל השור נקי לח"כ ואת לעורו. וממילא שאר הנאות דעור נמי הנאה הוא וכפי הנראה דאנו דורשין את. וא"כ לא צריך רק לחמ"פ וא"ש. הן אמת שרש"י כ"ג ב' ד"ה איסור הנאה כ' וקשיא לחזקי' וכ"ש לר"א ולפי מ"ש לר"א לא קשיא לי' ויבואר שם אי"ה וכאן אין להאריך:

בפירש"י בד"ה משש. ע"כ מתחלת שש דאל"כ פשיטא ר"ל דאפי' תאמר משש משמע מסוף שש. כמ"ש ר"ת בדף ו' ב'. ע"כ דחיק ומוקי אנפשי' מתחלת שש. ומ"ש פשיטא יש לעיין דלר' יהודא הוה מן הנשרפין ואפרן מותר. עמ"ש התוס' בדף כ"ט ב' ד"ה אין פודין יע"ש. גם קשה הא לר"ש לפני זמנו שרי בהנאה עד הלילה ע"ש בתוס' כ"ח ב' יע"ש. וצ"ע ויבואר אי"ה לקמן בדף כ"ח. ובפריי לא"ח אבאר שיטת בעל המאור וכאן אין להאריך:

ד"ה עד שיפרוט כו'. והוצרך להתירה. בימי חורפי כתבתי (והוא בספרי בפורת יוסף) דלגופי' לא צריך קרא להתיר בהנאה דמוכח מקרא דכי יכרה איש בור כו'. והמת יהי' לו. דא"ל בבן פקועה כמ"ש התוס' בב"ק מ"א א'. דלר"מ בן ט' אין ניתר בשחיטת אמו יע"ש. ומרש"י משמע דלגופי' צריך להתירה בהנאה. ואי הוה אמרינן דכל איסורי הנאה אין לוקין אלא דרך הנאתן הא שלא כדרך הנאה ליכא איסור תורה כ"א איסור דרבנן. אין ראי' מהמת יהיו לו דראוי עכ"פ שלא כדרך הנאתן. ועיין לקמן כל איסורין שבתורה אין לוקין אלא דרך הנאתן ופירש"י שם ובתוס' כ"ט ב' ד"ה אין פודין ובמ"ל פ"ה מיסודי התורה. ואי"ה בספר שושנת העמקים אבאר דינו של כ"א באורך וכאן אין להאריך:

בד"ה דברים ככתבן כך מצותה כו'. ולא ימכרנה לגר רמז במצותה כמ"ש התוס' ע"ז כ' א'. ד"ה ור"מ דנבלה דבר מועט הוא לישראל ולגר שוה הרבה משא"כ שאר חפצים לא עדיף מישראל. ומ"ש לא ימכור לגר הרמז"ל פ"ג ה"א מזכי' ומתנה כתב בפירוש דגר בין נתינה ומכירה שרי יע"ש. ובעכו"ם (פי') [פ"י] לא סיים כן ועלח"מ בזכי' יע"ש. ובע"ז כ' א' (וחולין קי"ד ע"ש תוס' ד"ה ר' יהודא) ציין רש"י לנכרי במכירה נתינה אסור יע"ש:

בתוספת ד"ה בשלמא כו' הוה ידעינן מסברא כו' שאין צריך להקדים וצריך נמי נתינה כו'. הנה לכאורה יאמר דר"מ ור' יהודא בהא פליגי לר"מ ע"כ לא יאכל הנאה נמי משמע דאל"כ לשחוק מכל הקרא. ולהקדים סברא חיצונה. וע"כ קרא צריך ללא יאכל הנאה במשמע וצריך נמי או דאי לאו ה"א להשוותן דעדיף טפי. מלומר סברא חדשה לא יאכל הנאה במשמע. משא"כ לר' יהודא אותו לשאר איסורין א"כ ע"כ או לחלק. דאל"כ לשתוק מכל ולהקדים סברא ונבלה גופא דשרי בהנאה מנפל שמה שור והמת יהי' לו (כמ"ש בספר פורת יוסף). ואמנם עתה ראיתי במ"ש רש"י כאן וחולין קי"ד דהוצרך בנבלה לגופא וכ"מ הגמרא למשרי נבלה כו'. וא"כ לר' יהודא אה"נ דאותו לשאר איסורין שבתורה. וע"כ או לחלק דלהקדים לשתוק מאו ומהיכי תיתי להשוותן. דהא צריך קרא לגופא להיתר הנאה בנבלה שלא תאסור מאותו. ואי קשיא לר"מ איהו נמי יליף מאותו לחשנ"ב והיינו דאי לשאר איסורין לשתוק מאותו ומנבלה מוכח דאל"כ לשתוק מכל הקרא ומ"מ קשיא או למה לי דלהקדים סברא הוא ואי דה"א להשוותן. מהיכי תיתי הא ודאי צריך קרא לגופי' שלא תאמר אותו לשאר איסורין האמורין בהן לאו (כמ"ש רש"י דף כ"ב א' ד"ה ור"מ והכי משמע כו' הנאסר משום מחיצה כו'. הא לא"ה ודאי דגם שאר איסורין האמור בהן לאו פשיטא דיש לאסור מאותו) וא"כ אכתי או למה לי. וי"ל דאי לאו או ה"א חשנ"ב לאו דאוריית' אלא לשאר איסורין. ואי דמנבלה מוכח ה"א להשוותן ממה דנימא דבר חדש ללא יאכל אכילה והנאה. ואי דא"כ למה לי היתר בנבלה הא צריך לגופא דה"א נבלה אסור בהנאה. וא"כ שפיר כתב רש"י כאן ובחולין מדהוצרך דהיינו לגופא בנבלה. דלא נפקא מהמת יהי' לו דאימא שלא כדרך הנאתן. וזהו מה שרצינו לבאר (דאל"כ אכתי או לר"מ למה לי) וכאמור:

ומ"ש התוס' וצריך גר ונכרי הקישור הוא פשוט דכיון דלהקדים סברא לר"מ לכתוב נתינה דגר לחודי' וידעינן לא יאכל הנאה דאל"כ למה לי כלל ע"ז תירצו דהא למעט חברי'. ועיין מהרש"א כאן ותוס' פכ"ה קי"ד ב' ד"ה עד. ול"ק לכתוב מכירה דגר. דה"א למעט נתינה דגר (שיתגייר). ודע דכאן יאמר דנתינה דגוי ודאי מצי למכתב לחוד דלא גרע גר מגוי לענין זה כמ"ש מהרש"א ז"ל. וכתב יתור קרא גר וגוי ללמד לא יאכל אכילה והנאה דאי נתינה דגוי לחודי' ה"א לגופי' להוציא מפשטי' דלא תחנם דמשמע אסור ליתן מתנת חנם. והשתא ע"כ מוקמינן לא תחנם לדרשא אחריתא. בע"ז כ' א'. ולכך כתב יתור גר וגוי להורות הא כ"מ דכתיב לא יאכל הנאה נמי במשמע והבן. ועיין ברש"י חולין קי"ד ב' דלר"מ לכתוב גר באמצע בין נתינה למכירה יע"ש. ואין להאריך:

תוכן העניינים

ראש יוסף על פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה