ראש יוסף על פסחים· רבי יוסף תאומים
פרק ראשון · דף יט.
רש"י ד"ה בכל טמא כו'. ה' בקודש ממח"כ והיינו ד' בקודש. כתיב בכל טמא דנגע בשלישי כמ"ש התוס'.
בד"ה אמר לי' כו'. רביעי בתרומה כו'. והשמיט חמישי בקודש די"ל דלא ס"ל מי לא עסקינן כו'. דהא למ"ד מקרא מלא דבר הכתוב. ע"כ דלא ס"ל מי לא עסקינן דנגע באוכל וא"כ חמישי מנלן דנימא דיו. אלא ד' בתרומה קשיא שפיר. ומ"ש רש"י דלא ס"ל הק"ו משום פירכא דדור אחרון כמש"ל דס"ל כחכמים דאמרינן דיו. אפילו היכי דמופרך ק"ו. גם לשיטת התוס' ד"ה ומה מח"כ דהוה מה מצינו כו'. א"כ לר"ע ע"כ ט"י כשלישי מדמותר במעשר ופסול בתרומה. א"כ מוכח ד' בתרומה. וממילא חמישי בקודש. דמ"מ י"ל שאני אכילה מנגיעה כמו שסיימו התוס' לעיל אלים ק"ו. ור"ע ס"ל פירכא דדור אחרון וליכא ק"ו כלל. וא"א למילף מה מצינו נגיעה מאכילה כדכתיבנא
בא"ד ומשכחת רביעי כו' וחמישי כו'. הפסיק באמצע בציור רביעי הוא דה"ק. ר"ע ע"כ סובר מי לא עסקינן כו'. דאל"כ ד' בקודש מנא לי' ואהא קשיא לי' איך משכחת ד'. שיהא הבשר ד'. ובמה נגע. בשלמא בעלמא נימא ט"י שני ואוכל ג' ומשקה ד' משא"כ והבשר דנגע בשלישי. הא אין אוכל מטמא אוכל. ומפרש למאן קשיא לר"ע. ומיהו ע"כ טומאת משקין לטמא אחרים ד"ת. כמ"ש רבא לעיל י"ד ב' ש"מ כו'. (א"נ יטמא הכשר כו') ומסיים ה' לא יליף דמפרך ק"ו דרביעי מקרא משום פרכא דרור אחרון בט"י. ה"ה במח"כ שכן אב הטומאה:
בא"ד ומבעי' לן איך בא קודש לידי רביעי כו'. ואוכל שלישי דאמר ולמדנו מ"ה. צ"ע דרביעי יצויר ע"י ט"י כמש"ל דלרש"י ט"י עושה רביעי בקודש. כמ"ש בדף י"ד ב'. התם פסול כו' או משקה מטמא קודש. מי לא עסקינן דנגע במשקה דע"כ לר"י יטמא לא הכשר דאל"כ מנ"ל לר"ע יטמא אחרים כו' אימא הכשר. והא דאוכל ג'. ודאי קושיא הוא דליכא למימר מט"י דהא אמר דנגע בולד שני:
בא"ד ואוכל שלישי כו' ע"כ אוכל מטמא אוכל בקדשים כו'. ולפ"ז דלר"י בקדשים אוכל מטמא אוכל. ובתרומה לא. ומ"ש לעיל לר"י ד' בקודש דרבנן קושטא קאמר כמ"ש מהרש"א ז"ל. וז"ש רש"י בסמוך דלר"מ ור"א דאמרי בהדיא דספק משקין לטמא אחרים טהור ור"י מכללא דלא ס"ל דר"ע כו'. ותי' דלר"מ ור"א דרבנן. ולר"י אפשר מ"ה. (והכשר) [והבשר] בכל טמא דמשמע דבשר קיבל מאוכל כו' אלמא ס"ל מטמא בקדשים. ותאמר דלר"י ד' מ"ה. על זה אמר דסוגיא דסוטה משמעינן דאפילו לר' יוסי הוה דרבנן. ואמנם מ"ש מהרש"א ז"ל דאמאי לא מוקי ר"מ ור"י לטעמייהו דנפשייהו באוכל [מטמא] אוכל לא הבינותי. דמאין לנו בפירוש לר"מ אין טומאה כיוצא. ואדרבא בקדשים ע"כ ר' ירמי' אליבא דר"מ. טומאה כיוצא. לשיטת רש"י שם. דכבר גזרו כל הפוסל את התרומה כו'. ע"כ הוספה מ"ה הוא בקדשים עכ"פ. וא"כ איך יאמר ר"מ לטעמי'. ומכ"ש אם ר' ירמי' סובר בעצמו אוכל מטמא אוכל בקדשים מ"ה. דמוכרח לומר ר"מ ור"י לטעמי'. ותירוצו ג"כ לא הבינותי. דנהי דלר"ע דאיירי במתניתין חשיב שפיר ר"י לטעמי'. טפי ניחא לאוקמי' ר"מ ור"י לטעמייהו ממש וצ"ע.
בא"ד ואוכל דמטמא משקה כו'. ומק"ו דמה אוכל אוכל כ"ש משקה דעלולין לקבל טומאה כמ"ש מהרש"א לעיל י"ח יע"ש. י"ל דבחולין ודאי אין עושה כיוצא מהוא טמא. א"כ מנלן בחולין דאוכל מטמא משקה:
בא"ד ואני שמעתי דאין טומאה כיוצא בה ומשכחת ד' כלי משקה אוכל משקה כו'. הנה לכאורה תמוה מה שייאטי' דטומאה כיוצא לקושיא דנתני רביעי בתרומה וחמישי בקודש. דלא יתורץ במה שאין אוכל מטמא אוכל. ואמנם כפי מ"ש התוס' דף ח"י א'. ד"ה ומה כלי כו'. דאוכל מחמת משקה לא יטמא משקה וכן להיפוך יע"ש. והנה היש מפרשים דכאן סוברים זה להנחה קיימת. דק"ו הוא זה. אלא דר"ע סובר. ככר שני שעושה שלישי בחולין. כיוצא בה. ולדידי' שפיר יטמא באוכל. וה"ה משקה והם מטמאים אוכלים. דעושה כיוצא בה. משא"כ ר' יוסי ס"ל. אין עושה כיוצא בה. ולא יצויר רביעי בתרומה. כלי אוכל משקה. ותו לא. או כלי משקה אוכל ותו לא. ובט"י יצויר מ"מ הק"ו לא יצויר שלישי שפסול בחולין. א"ד שיעשה ד' בתרומה. ולא שלישי זה. דהיינו כלי אוכל משקה. תו לא יטמא לא אוכלין מק"ו כו' ומיהו רביעי בקודש ע"כ דאוכל מטמא אוכל מן התורה בקודש עכ"פ כדלעיל. וא"כ ה"ה אוכל משקה אוכל. ומ"ש רש"י ועכשיו בא לידי רביעי כלי משקה אוכל משקה. היינו דכה"ג נמי יצויר ויצויר נמי בפשיטות ע"י ד' אוכלין. ולפ"ז לק"מ רביעי בתרומה כאמור. וחמישי בקודש אעפ"י דיצויר. מ"מ תו ליכא ק"ו דלא מופרך ק"ו. ונימא דיו, ולמהוי עושה רביעי. ואהני ק"ו לרביעי כדאמרן. וכתב רש"י דא"א להעמידה כמ"ש רש"י ח"י א'. דאין תנא שיסבור בחולין עושה כיוצא בה מהוא טמא. וע"ז הקשה מהרש"א ז"ל. דהוי להקשות אכתי חמישי בקודש דרביעי מן התורה בכל טמא. מי לא עסקינן דנגע בג' דאקרי טמא ובספר מים עמוקים כתב דהם ד"התוס דבור המתחיל נתני. והלא דברי מהרש"א מים חיים הם מן המקדש דקשיא לי' דלא תי' הקושיא חמישי בקודש. דמופרך ק"ו דרביעי כתיב בתורה בפירוש בקודש. ויבואר אי"ה וכאן אין להאריך:
בד"ה דק ואשכח רביעי ולא חמישי. ולא סיים שלישי בתרומה. ולא רביעי. ואדרבא לכאורה מרביעי ולא חמישי. אין מוכח די"ל דאית לי' ק"ו דר' יוסי. אלא דלא ס"ל מי לא עסקינן דלכאורה למ"ד מקרא מלא נמי לא ס"ל מי לא עסקינן כו'. כמש"ל. וא"כ דיו דליהוי רביעי כיון דלא למדנו מן התורה רביעי. כמ"ש התוס' ד"ה נתני וצ"ע:
בד"ה הכלי כו'. שבשני ראשי' העיקר בראש השני וכולל יחד. יע"ש:
ד"ה מעדותו על ידי עדותו. והוא מ"ם הסיבה כמבואר:
ד"ה לבונה אע"ג דלאו אוכלים משמע קטורת שפיר. והא לכאורה כל התבלין אין מקבלין טומאה בחולין:
ד"ה פסול כו'. דנגעו אהדדי כו'. יורה דט"י מטמא קודש ועיין תוס' דף י"ד ב' ד"ה ואלו הכא יע"ש. ומר"ע אין ראי'. די"ל חיבת הקודש לא מהני כ"א לאיפסולי גופא דבעיא הוא. וע"ז כתב רש"י דלמא מטמא גחלת א' לב' ויהיו פסול אכולן קאי דאחרונה דהיא ד' פסולה לחוד ואפשר מהני חיבת הקודש לממני בי' א' וב' לזה כתב דא"כ בגחלת ג' וד' כו'. ומ"ש התוס' שם. אמאי לא מטמא ט"י קודש מק"ו. י"ל דר"ע אין סובר ק"ו דר' יוסי כמבואר. אלא קשיא להו לר' יוסי דאיירי במתניתין מה קאמר ומה דוחקי'. הא לר"י אין זה הוספה. ומהא דתניא הסולת כו' שאם נגע פסול. אין ראי' די"ל חיבת הקודש רק לאיפסלי גופא. אבל מדכלל סולת וקאמר פסול יש ראי' דסולת לותתין. כמ"ש בפ' כל שעה ויבואר ואין להאריך:
ד"ה אלמא כו'. דגחלים מדרבנן כו'. ה"ה דה"מ לאתוי מברייתא גופא דכלל ר"ע סולת עם גחלים ומה התם דרבנן אף סולת כן ולותתין אפ"ה דרבנן. ש"מ צירוף דרבנן (ואין) ואיך יבין ר' חנין זאת לר"ע:
ד"ה כף אחת בקטורת כתיב שכן כתיב כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת. ולכאורה דאמר קטורת בתקבולי טומאה מן התורה לרב חנין. ותבלין הם. ועיין בר"מ ה' טומאת אוכלין ויבואר:
בתוספת ד"ה אלמא קסבר כו'. שמפרש דדייק לר"ע. ברש"י שלפנינו כתוב אלמא ר' יוחנן וכבר כתבנו דמר"ע מוכח כן דכלל סולת בהדי גחלים. ומ"ש התוספת מחפר חטאת. היינו דאין מצרף לחול. ואפר חטאת נקרא חול לענין זה. ש"מ מרבנן מעלה בחטאת ה"ה סיפא ויהי' פליגא דר' חנין פירושו ר' עקיבא פליג אדר' חנין:
בד"ה שאין טומאת ידים כו'. גזרו כמו כן על ידים בראשון וכו' עיין מהרש"א. ולפ"ז ידים הנוגעים בראשון לטומאה הם שניות לתרומה כמו סתם ידים שהם שניות לתרומה וההוא דחגיגה בנגעו בשני הם שניות לקודש דוקא ומאוחרת ההוא דחגיגה מההוא ד"חי דבר ופריך שפיר ומ"ש התוס' דנגעו במחט ראשון היינו לתירוץ פרה חסומה חוץ לירושלים. (ויש לעיין בנטל ידיו לחולין ונגע בראשון לטומאה. אי גזרו משום סרך תרומה ליטול שנית או גזרו דוקא בסתם ידים דשכיחי):
ברש"י ד"ה זכינו כו'. דהאי מחט מוקמי לה דלאו בר טמוי אדם. כלומר אין ראוי לטמא אדם (ב"ן וב"ר כמו ראוי כמו בקרן בן שמן). ומ"מ צ"ע דא"נ מחט טמא מת. הא אמר עזרה רשות הרבים: