ראש יוסף על פסחים· רבי יוסף תאומים
פרק ראשון · דף יח:
בפירש"י ד"ה משקה שמטמא אוכל כו'. דהדר איצטריך כו' עיין מהרש"ל דודאי לישנא דאצטריך משמע דשפיר הוה מצי לשנויי אוכל מחמת שרץ מי כתיבי ואינו דהא כתיב בהדיא דאל"כ הי' לפרש. דהוה קשה באמת אוכל מחמת שרץ אימא דמטמא כלי. וי"ל דאיכא ק"ו שכתבו התוס' ד"ה וכי תימא אוכל חמור. ומהרש"א לא ניחא לי' בכך. דא"כ אמאי לא אמר הק"ו דתוס' דשפיר טפי. דהשתא בק"ו דמזכיר תלמודא צריך לומר וכ"ת אוכל חמור מני' כו':
בתוספת בד"ה ולאו מק"ו כו'. אוכל מחמת שרץ מטמא משקין היינו מהוא טמא ואין כיוצא. הא משקין מטמא כפירש"י לעיל. ולכאורה לר"ע אצטריך טמא הוא דה"א ק"ו אם משקה מכלי משרץ מטמא אוכל כ"ש אוכל משרץ דמטמא אוכל. ולכך כתיב טמא הוא דאין עושה כיוצא. וא"כ משקין מאוכל מחמת שרץ אין לימוד אלא מק"ו משקין מכלי משרץ ודיו כאמור:
ברש"י ד"ה יטמא. דאין עושה כיוצא כו' הוא לרב פפא לעיל דקרינן יטמא בחיר"ק תחת היו"ד לא בשו"א לומר דהוא טמא ואין עושה כיוצא כו'. ומסיק צריכי תרי קראי:
ד"ה הוא מיעוטא. ואוכל דכוותה ממעט. וה"ה יטמא דאין כיוצא נמי משום דמסתברא קאי באוכלין ממעט אוכלין:
בד"ה והא אמר רבא כו' וכיון כו' לא משכח ראי' אלא מיטמא ומהא דבשר אשר יגע בכל טמא. מי לא עסקינן דנגע בשלישי כמ"ש בי"ו א' קרי כאן. די"ל דמ"מ לחולין מנא לי'. דלאוכלין טמאין משמע אף לאוכלין חולין:
בד"ה בשיטת ר"ע כו'. לטמא אחרים. אבל טומאת עצמן ד"ת. דאי יטמא הכשר. מנא לי' לר"ע דמשקין מטמא אחרים. אי יטמא הכשר.
בד"ה רתניא כו'. כדכתיב ובא השמש כו'. בהערל ע"ד ב'. מסיק במסקנא תרווייהו מקרא דיולדת דמקרא ובא השמש אימא דלאו בר כפרה יע"ש וצ"ע:
בד"ה ולמדנו כו' דקיימא לן בב"ק כו'. עיין אה"ע בה' קדושין משמע הלכה כחכמים דלא כר"ט. ובח"נ קיי"ל כרבנן. ומיהו הא דקיי"ל אין אוכל מטמא אוכל בקדשים. ורביעי מק"ו. וממ"נ אי מי לא עסקינן דבר ברור. ה"ה מי לא עסקינן דנגע באוכל. וי"ל אה"נ ד' בקודש מדרבנן כמ"ש רש"י ד"ה אמר לי':
בתוספת בד"ה ומה כו'. ובמ"מ כו'. אלים ק"ו כו'. יראה דמ"מ מכל מקום אימא דהוי כשני לאסור אכילה לא ליגע. ואהני ק"ו ולא שייך די' למגע. דתו לא הוה דבר חדש כל כך דהא חזינן דהוה שני ואסור באכילה כו'. ומ"ש מהרש"א ק"ק לא ידענא להולמו. דלר"ע ע"כ ט"י כשלישי. דאל"כ איך מותר במעשר ומח"כ כרביעי. דאל"כ איך מותר בתרומה וצ"ע.
בד"ה ולמדנו כו'. ניחא להביא מקרא כו'. ק"ו מט"י ורש"י כו' ולפי שיטתם דמ"מ הוה א"צ ללמוד שלישי מ"ה. דל"ש דיו. כתבו כן. והמהרש"א ז"ל כתב לפי דרכם ושיטתם א"צ מט"י. אלא שלישי לקודש, ג"כ ממחוסר כפורים. ומ"ש מהרש"א ז"ל לרש"י לא אמרינן מופרך. אלא היכי דאיכא קרא מפורש. כ"ה בב"ק. במפץ. במת. ומ"ש דלמה לי קרא צ"ע. דנהי דבכל טמא אפשר מלת בכל (מיירי) [מיותר] ומב"ק משמע אף שאין מיותר בפסוק כיון דקרא מפורש הוא תו אהני ק"ו. ובספר שושנת העמקים כתבנו מזה: