ראש יוסף על פסחים· רבי יוסף תאומים
פרק ראשון · דף יז.
גמרא. מידי [הוא] טעמא [אלא] לרב. קשה לשמואל נמי כדמסיק לקמן דע"כ כרב סובר. וא"נ השתא לא ידע. ואפשר לשמואל מש"ה לא אשתבש דמשקין אין מטמאין אחרים במטבחייא. מ"מ למה נקיט לחם ונזיד לרש"י ולתוס'. ומיהו י"ל יין של תרומה ומש"ה דחיק לומר במה שנגע בכנפו (ולא) [או] אל כל מאכל כו'. וקשה מאי פריך לקמן לשמואל ומסיק כרב ס"ל. אמאי לא כדפרישית. וצ"ע ויבואר לקמן:
ע"ש ויען חגי. אין בפסוק מלת ויען. כ"א בסיפא. ויען חגי ויאמר כן העם הזה כו'. ובגמרא הוסיפו מלת ויען כאן
ע"ש בקיאין בטומאת מת כו'. התם ד' והכא ג'. לפירש"י המקשה הי' סובר טמא נפש היינו אב הטומאה. ובכל אלה היינו מה דמפורש לעיל לחם ונזיד. יין ושמן. לא מה דאתיא לעיל מרבויא בי"ת בכנפו. דלשמואל רביעי. ולרב קשה. מ"ש ד' דשרץ. מד' דמת. ומשני בקיאין. א"נ הכא ג'. דטמא נפש. היינו טומאת נפש. מת עצמו. ולחם אב הטומאה. וקשה א'. למה שאלם על מת ולא בשרץ מגע ד' לשמואל. גם קשה העיקר חסר מספר. להמקשה טמא נפש א"הט. ומתרץ מת גופא, לכן פירשו התוס' אליבא דרש"י דבכל אלה היינו ממש אף מה א מרבויא וטמא נפש מת עצמו. והתם חמישי. וכאן ד' לשמואל. אלא לרב מ"ש ד' בשרץ דלא ידעי וג' במת ידעי. ומשמע ד' שכחו וג' ידעי. ומש"ה מקשה התוס' ד"ה רביעי לימא אל כל מאכל [דוקא]. ע"ש מהר"שא ז"ל. ותירצו התוס' בע"א ויבואר שם:
ע"ש מה אריא ד' לא עביד ה', אפילו שני ושלישי נמי לא עבדי כו' דאין לומר יין של תרומה. ומדרבנן עושה חמישי בקודש. דתרומה לית בה רביעי. והיין טהור גמור הוא. ומיהו אי אל כל מאכל י"ל היין ג' של תרומה. וטימא השמן הקרוש דהוה אוכל, ושמן קרוש מטעם לאל כל מאכל כו' ומיהו יין הקרוש אינו לא אוכל ולא משקה עיין ברמז"ל ה' ט"א. ואפשר נמי יין של תרומה עט"ק. ומיהו כיון בקודש לא גזרו ודכן. ה"ה תרומה עט"ק לא עדיף מקודש גופא. כה"ג במשקה.
בתוספת בד"ה רביעי כו'. עיין מהרש"א ז"ל. ומ"ש התוס' דלא בעי למנקט שיעשה כיוצא בו. ר"ל דבדק בטומאה דאורייתא. וצ"ע בין למ"ד טומאת אחרים דרבנן. או טומאת עצמן דרבנן אע"כ חגי בדרבנן בדק ומדרבנן עושה כיוצא בה. ועוד למ"ד בקדשים ובתרומה עושה כיוצא מא"ל. ומ"ש שהכנף נעשה אב כדין כל הכלים. זה שיטת רש"י ושאר מפרשים דוקא מתכות כו'. הא לר"מ ז"ל בגד נמי אבי אבות כמת. לבד כלי חרס כו' דאין לו טהרה במקוה אין נעשה אב. א"כ הבגד אבי אבות. ומ"מ מה שנגע בכנפו יהי' אוכל (או משקה למהרש"א) נעשה המשקה או אוכל ראשון. לא אב. ומה שבשרץ יש חמישי כאן ד'. ולרב שם ד'. וכאן ג'. אלא התוס' נקטו קושטא דמלתא לשיטתם דבבגד לא נעשה רק אב לחוד:
ברש"י ד"ה ולוי כו'. שבתחלה שאל על הסדר כו', עיין מהרש"א הקשה ב' קושיות עצומות. א'. למה שאל על הסדר הלא יין לשמן אין עושה אפילו שני. ועוד למה חזר משרץ למת ולא שאל בשרץ גופא כן. וב' דיוקים יע"ש. ולקושיא א' י"ל כי חגי בדק ב' דברים. א' ד' בקודש. וא' אם יין מטמא לשמן. ושאל ב' דברים כאחד. והשיבו ד' טמא. וזה לא טמא. כי יין לא מטמא לשמן. ורש"י בד"ה ולשמואל. ופריש למלתי'. וכפל במלה הזאת לומר ששאלת חגי היה ב' דברים. אבל שמואל דפריש דמש"ה לא אשתבש. דה' שאל אפילו ד' לא אשתבש. ומ"ש רש"י בהא מלתא כדשמואל. היינו הא מ"ש שמואל ה' לא ס"ל אלא ד' ובטמא מת בראשון. ומ"ש מהרש"א דכ"א מבואר בקרא, הא שני לא. דכל האוכל אשר בתוכו אפשר משרץ גופא. כמאן דמליא טומאה דמי. כמ"ש לקמן [כ' א']. ונחזי לתנור כו'. יע"ש:
ד"ה טהורים כו'. כנבואת חגי וכדמסיק. כשמואל לעיל כו':
ד"ה אבל נטמאו בחוץ קודם שיהא שם משקין מדבחייא כו'. לכאורה יאמר ביין ושמן ומים שלא הוקדשו עדיין קדושת הגוף. והכריחו הא דמבעיא בכיצד צולין פ"ה. יוצא גזרו רבנן. ותיקו. ואי ביצא לחוץ הא טמא מחמת יוצא. ולמה לי שנטמאו מאחרים. ומיהו הא דנטמאו בפנים והוציאן לחוץ ליכא למפשט דאפשר טומאת יוצא לא גזרו כי אם באוכל דיש לו טומאה מ"ה ואפשר כל שחל שם מדבחייא תו אין לו טומאה וצ"ע: