ראש יוסף על פסחים· רבי יוסף תאומים
פרק ראשון · דף טז:
בתוס' ד"ה דם שנשפך כו'. עיין מהר"מ מלובלין ז"ל. דאין היקשא למחצה. והוקש נמי מה מים אין טעון כסוי. אף בהמה. וחי' גלי קרא. וליכא [למימר] בהמה בכלל חי' דהיקשא מוציאה כאמור ולפ"ז אף לחזקי' צריך היקשא להאי וצ"ע:
בתוספת בד"ה ה"ג ר"ת פיגול הרי כבר נאמר לא יחשב ואם נותר הרי כבר נאמר לא ירצה כו'. כלל כוונתם כי בפ' קדושים (ויקרא ז' פסוק י"ח) הוא קרא אריכא ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה המקריב אותו לא יחשב לו פיגול יהי' והנפש האוכלת ממנה עונה תשא. הכל בחד קרא כתיב. ומסיק בזבחים כ"ט א'. אמר רבא כולה מקרא אריכא נפקא מתחלתו. עד לא יחשב לו. במחשב חוץ לזמנו ומפגול יהי' מוקי בחוץ למקומו. ולא יחשב מוקי שלא יערב מחשבה אחרת וז"ל דנקיט הכי לא יחשב בחוץ למקומו. ולא נקיט מפגול יהי' דמ"מ לא יחשב במחשבה אחרת מיירי היינו אם עירב מחשבת חוץ למקומו עם חוץ לזמנו אין חייב כרת באכילה. ובת"כ פ' קדושים דורש כמו שגורס רש"י כאן. והיינו לפי ה"א בזבחים. דקרא זוטא פ' קדושים (ויקרא י"ט פסוק ז') דורש על חוץ למקומו יע"ש היטב ומסיימו התוס' לכל הפירושים. בין לרש"י ותוס' קשה. למה הקדים עון פיגול חוץ למקומו ברישא. והא הוא מאוחר בפסוק. הן מקרא אריכא והן מקדושים. והי' לומר נותר קודם:
בד"ה הא אינו כו'. שיש היתר בשום מקום כו'. ופיגול נותר נמי יש היתר כו'. ר"ל דהא דמסיים שהותר מכללה אין טעם לשלא מוקי הפסוק ונשא עון כו'. אשאר דברים דליכ' כו' אלא מתרץ איך קאי על טומאה. וקרא משמע שהותר מכללה בשום מקום קאמר דטומאה הותר כו'. וקשיא להו. א"כ לימא בקיצור ונשא אהרן אטומאה ולא אשאר דברים. דלרצון משמע שהותר מכללה. ושארר דברים אין היתר. לזה כתבו דפיגול ונותר נמי הותרו מכללן. לכן אמר לא ירצה ולא יחשב: