ראש יוסף על פסחים· רבי יוסף תאומים
פרק ראשון · דף יב:
תוס' ד"ה ניכול כולה שית. היינו פחות מנוט א'. ולמ"ד משהו ניכול סוף שית. היינו שתי מנוטי"ן כאמור:
בד"ה ולהך לישנא דבחמש חמה כו'. עיין מהרש"א ז"ל. והנה המקשה ידע מתניתן דלשם. ולא הי' יכול להקשות על מתני' כאן דניכול כולה שית לר"מ ולר"י ולאביי ורבא. דשית ושבע אין טועה. די"ל חמץ יום המעונן וכדומה. או לכל מסור. וקושיות אי הכי נולדה ממה דמשני חמש כו'. וא"כ צ"ע מה מקשין התוס' כאן:
בד"ה שית בי קרנייתא קאי היינו חמץ דלכל מסור והוא כמו תירוץ רבא לר' יהודא. אלא דאין סברא שיהא פלוגתתן בזה לר"מ הטעות גדול. אף חמץ אין טועה ולר"י טעות כזה טועה בחמץ רק ד' שהוא טעות ביותר אין טועה ובלי סברא. לכן אמר שית בי קרנייתא קאי והוא טעות דק מאוד ועדות דבעי דקדוק גדול אין טועה משא"כ חמץ אף הזריזין טועין בזה משא"כ ה'. ור"י סובר לכל מסור והלכך בעינן הרחקה טפי וא"ש:
בא"ד א"נ הך שנויא לית לי' לאביי. הנה לאביי אף עדות אף בין שית לשבע אין טועה. וא"כ מה אריא חמש ושבע. וי"ל דשית ושבע עדותן קיימת דסוף שית ותחלת שבע ומעשה הוה במיפק שית ומעייל שבע, ומיהו לל"ב קשה דמדאמר לר"מ משהו. עדותן בטלה. ומנא לי' ולא כל"ק וע"כ דאין סברא לומר מעשה בתרי שעה הוה במיפק שית ומעייל שבע. (ומיהו לל"ב קשה דמדאמר לר"מ משהו). ובשלמא לר' יהודא אליבא דרבא יש לומר דחמש ושבע עדותן בטלה בודאי אף אלו אירע ששאלו אותן ודייקינן בהו ואמרו סוף חמש ותחלת שבע עדותן בטלה. משא"כ שית ושבע אלו אירע ואמרו סוף שית ותחלת שבע די"ל המעשה במיפק שית ומעייל שבע אף דלא בדקינן להחמיר מ"מ אי אירע כך משא"כ לאביי לל"ב קשה וצ"ע:
גמרא ת"ר שעה א' מאכל לודים. שני' לסטים. לכאורה כי לסטים נעורים כל הלילה עד שעה שני' לאחר הנץ כמ"ש יצא בכי טוב שמש. שנא' תזרח השמש יאספון. וה"ה לסטים. ושני' לאחר הנץ אוכלים וישנים אח"כ כל היום. ורש"י לא פי' כן:
ע"ש שינויא דשנינן שינויא הוא. רש"י השמיט (רש"י) תירוץ ללקט עצים משום דאיתותב רבא בזה והתי' לכל מסור או יום המעונן. ושם יבואר ברש"י בד"ה משום שנויא דשנינן כו' לר"מ ב' שעות חמץ לכל מסור לכאורה תמוה. כיון דלרבא קיימינן דהלכתא כוותי' א"כ אדרבא חמץ לבעי הרחקה טפי. וי"ל בדוחק דה"ק חמץ בין ה' לשבע לא טעי ושית דקשיא לך אי הכי שית נמי ניכול שית בי קרנייתא קאי וטעי בחמץ דלכל מסור. כמ"ש התוס' ד"ה בשית חמה וכתירוץ א' יע"ש:
גמרא ארבע זמן סעודה לכל היא. עיין ט"ז ה' פסח סימן תמ"ג כל השעות הם שעות זמניות וה"ה ד' זמן אכילה לכל נמי צריך לומר לפי העת אלא כל העתים שוות אף לענין אכילה ועיימ"ש שם בפריי