אור ברסלב
ראש יוסף על פסחים פרק ראשון › דף ה:

ראש יוסף על פסחים· רבי יוסף תאומים

פרק ראשון · דף ה:

דף ה.

רש"י ד"ה ש"מ כו'. מנותר יאכיל"נו לכלב"ים או ישליכנו לים עכ"ל. לא נקיט פירור די"ל יש טוחן אחר טוחן. עיין במגיה מ"ל פ"א מחו"מ. מ"ש יאכילנו לכלבים עיין ב"י א"ח תמ"ה אפילו (או) לכלבים אחרים נמי אסור (ירושלמי פסחים חזקי' ור"א) אפ"ה כיון דתשביתו בי"ט וזמן היתר הוא. לרש"י דשרפה קודם זמן איסור. וע"כ קרא דז' ימים ל"ד אלא מקצתו מותר א"כ נקיש להיפוך אכילת חמץ להשבתת שאור דמקצתו שרי. והיקשא דחמץ למצה לאו היקש גמור הוא דרשות הוא ומ"ש מנותר י"ל דאי מק"ו מערלה כאיסי בן יהודא לקמן. א"כ דוקא לאחר זמן איסורו שהוא אסור בהנאה כמו ערלה. אבל מנותר י"ל דיליף כמו ר' יונתן לקמן כ"ד א'. והנותר למעט אחרים מוקי במסתבר אשאר איסורין חוץ חמץ דדמי לי' בבל תותירו עיין לקמן כ"ז ב' וכ"ח א' ובתוס' שם. והסיבה דוקא קודם איסורו שלא יהא כל דין תחלתו להחמיר וסופו להקל. משא"כ קודם איסורו סובר דלאו קולא הוא עיין רש"י כ"ז ב' ויבואר:

בתוספת ד"ה לא אמרינן מתוך כוי לתי' א' כתבו כן. ולתי' ב' הוה צורך היום קצת דכשישרף ויעשה גחלים יכול להנות מהם הוה צורך קצת עכ"פ:

רש"י בד"ה והלא כבר נאמר לא יראה לך שאור בכל גבולך הרי בתים במשמע. נקט שאור ולא חמץ כי בקרא כתיב חמץ מקודם ועיין הגי' בגמרא ומ"ש במשמע דמש"ה [ל"ש] אין מזהירין מ"ה כמו אחות אביו ואמו אלא דכאן בתים נמי בכלל גבולך הוא ואין זה מק"ו. אף דאיכא הטעם דלא תהוי לי' כפרה:

רש"י ד"ה לפי שנאמר כו'. אחרים עכו"ם כו'. לבדק הבית. לא ידענא ה"ה ישראל אחר אין עובר. ובדק הבית יראה לחמי תודה נמי למ"ד קדשים קלים ממון בעלים הם. ומיהו אי אין מביאין תודה בע"פ מן התורה דממעט באכילה אפשר מ"ה הוה. ובי"ג הוה נותר א"כ אף של הדיוט כה"ג אין עובר וכמו שאגיד:

נסתפקתי חמץ של כלאי הכרם דאסור בהנאה אי עובר דשני דברים אין ברשותו של אדם דאסור בהנאה. ועשאן הכתוב בגזרת הכתוב כאלו ברשותו ומה דגלי גלי. ובאיסור הנאה ממקום אחר לא. ויבואר בפריי אי"ה:

גמרא ועדיין אני אומר בבתים עובר בל יראה ובל ימצא כו'. אומרו ב"י וב"י משמע ב' לאוין כמו שיראה הרואה בפ"ד מחו"מ דבראי' עובר ב' לאוין וזה באמת דשאור לג"ש. הוה כאלו אמור ב' לאוין בזה ובזה. משא"כ בהוה אמינא מנא לן לטפויי לאוי' דהא צריך חד בגבולין וחד בבתים. ונהי דבאמת מיחייב בראי' ב' לאוין דל"ד לאמרה תורה לא יאכל שרץ העוף אלף פעמים דב' לאוין נפרדים המה ראי' והטמנה (עיין זה בשורש המצות ותבין):

בתוספת בד"ה משום דכתיב לך לך כו'. עיין מהרש"א ז"ל הנה במכילתא דמתחיל מה ת"ל. והא צריך ללקות ב' ולזה נאמר כהרמז"ל דב' לאוין ושם א' אין לוקה ב'. והשתא ה"א דימצא ראי' הוא משא"כ באמת לוקה ב' אראי' דהוה לאוין נפרדים ובהיפוך אין לי אלא בתים הו"מ לומר לעבור ב' לאוין ללקות. אלא עדיפא קאמר. ומיהו מ"ש מהרש"א ז"ל דלא יראה לומר אפ"ה של אחרים שרי. הא בלא"ה די לבמ"ה להיות כנדון. ולהר"מ בלא"ה א"ש. דבראי' עובר ב' לאוין. ויש להקשות באמת לכתוב שבעת ימים שאור לא ימצא בגבולך ולא יצטרך לג"ש כלל ואי בתים של אחרים אסור הא לא כתיבי ודיו לבמ"ה להיות כנדון:

בא"ד אבל עוד קשה לו מקושר למה שלמעלה דאי לאו הכי לא הוה מוקמינן לך אלא ימצא אלא אגבולין בכבשתו כו' וקושי' התוס' ודאי אסיום ומה שאור האמור בגבולין דהוא מיותר. אבל הג"ש ודאי צריך ללמוד גבולים ב' חומרות מבתים. ומיהו זה א"ש אי אמרינן מחד לך מסברא אף אחריות שרי. משא"כ אי אמרינן מתרי לך הוא דאמרינן אחריות שרי. א"כ אי לא [הוה[ כלל ג"ש בעולם לא הוה שדינן כלל לך שני אלא ימצא אלא תרוייהו בגבולין א' לאין אחריות וא' לאחריות וא"כ שפיר אתי לשון מכילתא מנין של זה בתים ליתן בגבולין ב' חומרות ומנין קולא של גבולין בבתים. דתרי לך הכל אגבולין. ומשני שאור לג"ש, וכיון דע"כ הוצרך לג"ש. סיים בקיצור קולא דבתים מג"ש. ולמה לי' לאהדורי' מלך שני עם ג"ש. וזה קושיות מהרש"א ז"ל. וק"ק. והבן זה ומיהו לולב ממעט גזול מלכם והבן:

בא"ד ותי' ר"י כו'. ודוחק דמשמעות לא ימצא לך משמע אף כיבשתו כו' ומיהו לאביי אין מקום לקושיות התוס' כלל דלא שדינן לך שני אלא ימצא וזה פשוט. ומיהו בין רבא לאביי איכא נ"מ לדינא ויבואר אי"ה:

גמרא דאלו מיגנב או מתביד עיין בפוסקים אי דוקא גניבה ואבידה כו'. הניחא כו' הנה למ"ד לאו כממון דמי אפילו באונסין כמו הקדש ונדר דאם מת כו'. ולמ"ד כממון דמי י"ל הכא צריך לגניבה או פשיעה. ועיין רש"י פי' הניחא משמעו אברייתא פריך לא ארבא ויבואר:

תוכן העניינים

ראש יוסף על פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה