ראש יוסף על ביצה· רבי יוסף תאומים
פרק שני - יום טוב · דף כ:
גמרא תניא אמרו ב"ה ומה במקום שאסור להדיוט כו' הנה י"ל א' מג' פנים או דמופרך ק"ו לא אמרינן דיו וז"א דאין הלכה כר"ט או דיליף מי"ט גופא אם מותר להדיוט כ"ש לגבוה ושבת רווחא דמלתא נקיט וגם זה אינו אלא (מקומת) מק"ו] יליף מהדדי ולא שייך דיו דלא שייכא שם עולת ראי' ועיין ריש קדושין. ושוב מצאתי במהר"מ שי"ף ז"ל העיר בזה יעו"ש:
א"כ מה ת"ל לכם ולא לכותים ואם נאמר נדרים ונדבות אין קריבין ה"ה לכם ולא לגבוה ועיין תוס' בזה. והוי יודע דהרמז"ל פ"א מחגיגה פסק דנונ"ד אין קריבין בי"ט. ולכאורה יש חילוק בין עולת נדבה ובין שלמי נדבה כי השוחט עולת נדבה לוקה לדידן דלא אמרינן מתוך רק בהוצאה והבערה לא בשחיטה ושאר מלאכות דלא כסוגיין דלעיל י"ב א' (ונתבאר באורך שם ובפתיחה) והואיל ולא שייך בעולת נדבה א"כ לוקה מן התורה אף לב"ה משא"כ שלמי נדבה היתר מפורש רק מלכם ולא אהדרי' לאיסורא קמא אמנם למה שאמר ב"ה ק"ו ומה במקום כו' הי' מקום לומר אף עולת נדבה להתיר מהאי ק"ו או כאבא שאול וכן בדין שלא יהא כירך פתוחה וכירת רבך סתומה ומלכם נפיק א"כ אין חילוק בין עולת נדבה לשלמי נדבה ואין לוקה בתרוייהו ועמ"ש לקמן:
אמר רב הונא כו' פירש"י לה' כל דלה' כו' יש לראות הא בשלמי נדבה איירי שמא ישהה לבשר כו' וא"כ בלא"ה דצורכי הדיוט הן היתר מפורש אי לאו לכם ומיהו באמת ממעטין מלכם הכל אף שלמי נדבה וב"ה רק הדומה לחגיגה שאין תשלומין רק כל שבעה ולא הכך וממילא לא אימעט מלכם דהני עיקרן לגבוה:
עבר ושחט מהו רבא אמר זורק ע"מ להתיר באכילה אע"ג דמוקצה הוי בין השמשות מחמת איסור דנוכיד אין קריבין בי"ט מ"ה ורבא אית לי' מוקצה סוף שבת ודוחק לומר דלגבי הפסד קדשים לא גזרו והתירו לאכול מוקצה דנהי דהתירו זריקה שהוא שבות במקדש אבל לאכול בשר חוץ לעזרה קשה עלי לומר כן ובפרט למ"ד מוקצה כעין של תורה ולקמן בברייתא כבשי עצרת כו' ולא נקיט שלמי יחיד בי"ט ושבת כה"ג היינו משום מוקצה משא"כ כבשי עצרת דראוין ביה"ש למחרת לשמן ואין זה מוקצה דודאי למחר יותרו ול"ש מגו דאתקצי ביה"ש דהוה כנגמרו בידי אדם המבואר לקמן כ"ו כ"ז ושם יבואר (ועמ"ש בפתיחה). ולזה יש לומר דרבא סובר בשבת מוקצה ובי"ט סובר מוקצה מותר כסברא הפשוטה י"ט דקיל הקילו בו ומזה ראי' למ"ש בה"ג הביאו הרא"ש ז"ל סוף ביצה ראי' נולד אסור מרבא לא [תכנס כו'] לתטול והקשה ר"ת רבא סובר מוקצה ולמ"ש רבא בי"ט מוקצה שרי מכאן יכול דאסור (כבר הארכנו בסוגיא זו בה' שבועות שלי וכאן אין להאריך ועי' שיטה מקובצת שבות אוכל נפש בשבת לא התירו ועמ"ש אי"ה לקמן
מאי בינייהו נטמא הבשר צ"ע אמאי לא עולת נדבה והנה יש לי הרהורי דברים בכאן אמרתי ארמוז עליהם ברמיזה עי"ד סימן א' בש"ך אות ב' וקי"ט אות י"ח וקכ"ז אות כ' בפסולי עדות יעו"ש ורבא אמר בחולין מומר לתיאבון ישראל בודק סכין ונותן לו דלא שביק היתרא ואכיל איסורא ואפשר זה לתאיבון. הא לא להכעיס ולא לתיאבון נהי דאין מומר לכל התורה כולה מ"מ באתחזק איסורא כמו שחיטה אלא שבידו מהימן בעינן שלא יהא פסול לעדות או כשעבר על חילול י"ט תו חשוד על כדומה (י"ט עשה ול"ת ונבלה עשה ול"ת) ושוב אין לו נאמנות לשחוט אפילו עדים רואין שמא כיון שלא לשם שחיטה או עכ"פ בינו לבין עצמו עכ"פ שחיטתו פסולה הלכך לא פסיקא לי' לומר עולה א"ב דלוקה כפי מ"ש לעיל לדידן דמתוך דוקא בהוצאה והבערה ולהיות הדברים ארוכים ולי העני דרכי החכמה נעלמו ממני אמרתי אין מקומו פה אולי אזכה לבאר במקום אחר:
בפירש"י בד"ה שלא לשמן כו'. כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה עיין מהרש"א ז"ל ודבריו הקדושים צ"ע כי בזבחים סכין מושכתן למה שהן בשינוי בעלים ולדבריו הא דאם שבת לא יזרוק קאי אלפני זמנן ולאחר זמנן דבשלא לשמן אמאי לא יזרוק דהא עלו לשם חובה ורש"י במנחות מ"ז פירש דקאי אשלא לשמן והיינו אף שלא לשמן או אפשר דוקא שלא לשמן וכבר הארכנו בה' שבועות מזה וכאן אין להאריך ובספר א"א הרב ז"ל העיר בסוגיא זו יעו"ש ואי"ה כשאזכה להדפיס ספריו אבאר ג"כ שם ע"ש וכאן אין להאריך עיין י"ז ב' עבר ואפה רש"י י"ט דרבנן ד"ת לא וצ"ע לרבא ניחא דלא תנן נדונ"ד ולרבה בר"ה קשה דמ"ש דעיקר שבות שבת והבן