אור ברסלב
ראש יוסף על ביצה פרק שני - יום טוב

ראש יוסף על ביצה· רבי יוסף תאומים

פרק שני - יום טוב

פרק ראשון - ביצה

דף טו:

במשנה יום טוב שחל ע"ש לא יבשל כו' ועושה תבשיל עהראו יאמר יום טוב בע"ש עושה עירוב תבשילין ואם לא עשה לא יבשל ובין אם יהי' הפירוש שהאיסור הוא מדרבנן כדי שיברור מנה יפה או שילמוד ק"ו. הי' ראוי לומר כן. אבל אם האיסור דהואיל לא שרינן מדרבנן שפיר אתא דאי הוה תנן עושה תבשיל ואם לאו לא יבשל ה"א דעיקר איסורי' הוא דקתני עירוב תבשילין שיברור או שילמוד ק"ו. ומש"ה אם לא הניח אסור לבשל שעבר על תקנת חכמים וזה אינו אלא העיקר האיסור משום דהואיל מדרבנן אסור לז"א לא יבשל כו' האיסור פשוט ואח"כ אמר ועושה וי"ו במקום אבל (כמו וה' שמים עשה) דאם עשה ע"ת סומך עליו ונ"מ טובא דאם סמוך לחשכה שא"א לאכול היום דל"ש הואיל אסור מן התורה עמ"א תקכ"ז ויבואר בגמ' אי"ה וי"ל למ"ד עיקר האיסור הוא שעבר על תקנת חכמים שלא הניח ע"ת. ה"פ לא יבשל בתחלה שיהא מתחיל תחלה בי"ט אלא עושה מעיו"ט תבשיל. וזה התחלה של שבת הא תבשיל ובי"ט סומך וגומר ורש"י פירוש בתחלת בישולו עיקרו לשבת הוא לרבה כנראה מדבריו בגמרא מאי טעמא תקנו עירוב ושם יבואר זה בעזה"י:

ותבשיל זה נקרא עירובי תבשילין ונאמרו בו ג"כ הרבה פי'] הרמז"ל פ"ו מי"ט ה"ב. מושאל מעירובי חצרות ששם נופל לשון עירוב כולו הם רשות אחת ומ"ש המ"מ עירובי תחומין שנעשה באוכל והר"מ ז"ל כתב היכר יעו"ש. והר"א ז"ל כתב דמערב סעודת י"ט ושבת כהדדי יעו"ש. ומדברי הרב בהג"ה תקכ"ג ס"א נראה שמערב מה שבישל מעיו"ט לשבת עם מה שיבשל בי"ט לשבת. ונמצא שלא התחיל היום בי"ט אלא מאתמול. ויראה דהר"א כרבא דמערב סעודת יו"ט וסעודת שבת יחד. ויברור מנה לשניהם ואם מניח ביו"ט גופא שפיר דמי. והא דאמר שמא יפשע היינו לכתחלה וכדמשמע לישנא אה"נ. שוב ראיתי שזה ליתא דהרי בפ"ו מי"ט הי"א מערב ומתנה לא השיג הרא' כלום והוא לקמן י"ז א' מתנה. אלמא אף לרבא שמא יפשע אפילו דיעבד אין מניח בסעודת שחרית אלא מי"ט א' לשני אלא דנ"מ להר"מ ז"ל. ולהרב בהג"ה כרב אשי דבתרא ורשאי להניח ב' ימים קודם י"ט. ולרבא דווקא עי"ט ממש, דמערב סעודת י"ט ושבת וב' ימים קודם יש שכחה. ועיין רא"ש כאן ובש"ע סי"ד ויבואר:

גמרא זכרהו מאחר שבא להשכיחו רש"י פי' שבא להשכיחו י"ט רוצה להשכיח ממך שבת שלא תברור מנה יפה לשבת (השכיח הפעיל) ושייך רק להבא כמ"ש מהרש"א ז"ל ור"ן פי' שבא י"ט להשכיחו לאסור עליך לבשל לצורך שבת כו' ושייך לר"א ג"כ. ואמנם יאמר ר"ן לרבה אמר דמדרבנן אסור הואיל ועירוב בא להתיר ורש"י לרב חסדא דצורכי שבת נעשין בי"ט וליכא לפרש שבא לאסור מדרבנן או דאף רבה מודה דצורכי שבת נעשין בי"ט והעיקר האיסור משום דקתני עירובי תבשילין שיברור כו'. ואם לא הניח אסור לבשל דעבר על תקנת חכמים. ולרב אשי נמי י"ל דרבנן אסרו לבשל מי"ט לשבת שלא יבא לבשל מי"ט לחול ועשו תקנה לזה ע"ת ויזכור ולא יבשל מי"ט לשבת אטו חול והיינו אע"ג דמי"ט לחול הוה גזרה דרבנן אי אמרי' הואיל מ"מ סמוך לחשיכה ל"ש הואיל ומי"ט לשבת שרי דצורכי שבת נעשין בי"ט סמוך לחשיכה אף לרבה כמ"ש הב"י בתקכ"ז. ויבואר בסמוך אי"ה (עמ"ש בפתיחה מזה) וע"י ע"ת שרי (כאן חסר איזה תיבות) רש"י להשתכח עומד:

מאי טעמא רבא אמר שיברור מנה יפה לשבת ולי"ט ורב אשי אמר מי"ט לשבת ק"ו רש"י פי' מאי טעמא תקנו עירוב ויש לפרש מ"ט אסרו לבשל מי"ט לשבת ובקצרה. פלוגתת רבה ורב חסדא פסחים מ"ו ב' ידוע ואנן פוסקין כרבה. ומתוס' לעיל ב' ד"ה והיה כו'. יראה שפוסקין כרב חסדא יעו"ש. והנה הב"י בתקכ"ז סובר להרמז"ל דרבה מודה לרב חסדא דצורכי שבת נעשין בי"ט (לא חדא קדושה כפירש"י מ"ו א' דפוסקין ב' קדושות בעירובין לר' מערב ב' עירובין אלא כתוס' מ"ז א' פסחים ד"ה ואי אמרת יעו"ש. ועמ"ש בפתיחה) ואפילו סמוך לב"ה שרי דל"ש הואיל כאמור והיש"ש ומ"א תקכ"ז סובר דמטעם הואיל וזה דעת הגהות בפ"י מי"ט יעו"ש ואמנם יש סיוע מלשון הרמז"ל פ"ו מי"ט ה"א שכתב איסור זה מד"ס שלא יבא לבשל מי"ט לחול ולא פשוט דהואיל מ"ה שרי דאין לוקה. ומדרבנן אסור גם הוה גזרה לגזרה ואי דלא יבא לבשל מי"ט לחול סמוך לבין השמשות דהוה דאורייתא א"כ קשיא על רב אשי גופא למה אמר מי"ט לחול ולא מי"ט לשבת סמוך לחשיכה דל"ש הואיל ויבא לידי איסור תורה ותקנו ע"ת להודיע שהוא רק גומר כהרב בהג"ה תקכ"ז ס"א או כדומה לזה אשר ע"כ דכ"ע צורכי שבת נעשין בי"ט והתקנה שלא יבא לבשל מי"ט לחול סמוך לחשיכה דהוה איסור תורה וכאמור,:

והוי יודע דאנן קיי"ל הכנה ד"ת כרבה ומוקצה דרבנן ואפ"ה אין קושיא איך ע"י ע"ת שרי איסור תורה. דהואיל שייך מי"ט לחול שרי מה"ת מאך לכל נפש דבר הראוי לנפש. משא"כ להכין בפירוש מי"ט לשבת התורה אסרתה. סעודת שבת בעי הזמנה וחשיבה ואסור לעשותה מי"ט וי"ל כמ"ש התוס' ב' ב' דיה והיה הכנה טבעית גרע טפי שאין ראוי כלל משא"כ בישול ואפי' דהוה בעולם ותיקון לא הוה הכנה. אבל הר"מ ז"ל יראה בפירוש המשנה פ"ק מ"א הכנה טבעיות ג"כ דרבנן (המפרש בירושלמי עלה מתניתין תוס' ד"ה איתא כתב דמכאן מוכח כו' א"י מהיכן דשאני מלאכתיות מטבעיות) א"כ י"ל אין צורך לדברי התוס' ומ"מ ממ"ש ואיסור זה מד"ס שלא יבא לבשל מי"ט לחול ולא שאסרו הכנה דרבנן ש"מ שאין זה הכנה תיקוני בישול שהי' בעולם. ועצים שנשרו מדקל בשבת אסור בי"ט לאו משום הכנה ושאני ביצה דלא הוה ראוי במעי אמו כך עמ"ש בפ"ק דף ד' א' ב' יעו"ש. ודברי התוספת פ"ק ב' ב' ד"ה והיה הוקשה להם לרבה הכנה ד"ת איך אופין. וכ"ת הואיל מ"מ מי"ט לשבת אסרה התורה בפירוש והכינו וצורכי שבת אין נעשין בי"ט מה"ט דהכינו כו' וע"ז תרצו דה"מ הכנה ד"ת ביצה דל"ש בי' הואיל אסר הכתוב אבל דבר דשייך הואיל לא אסרה תורה אפילו מי"ט לשבת דהואיל דאי מקלעי אורחים כו' אף שי"ל דשאני מי"ט לחול קיל טפי דלא בעי הזמנה כו' והדר הקשו לדידן דלית לן הואיל והכנה ד"ת. וא"כ ע"כ צורכי שבת אין בעשין בי"ט מטעם הכנה וא"כ איך אופין ותירצו דע"כ טבעיות גרע ממלאכתיות יעו"ש:

והר"מ ז"ל בפירוש המשניות. כבר בארנו במה שקדם אמרם ז"ל חול מכין לשבת ואין יו"ט מכין בשבת היינו כמ"ש בפ"ק מ"א דהכנה דרבנן הוא ומשום [הואיל] מתירין ואין חילוק אף במלאכתיות שייך הכנה. ומ"מ יש חזרה מכאן למ"ש בחבורו פ"ו מי"ט דאיסור הוא כרב אשי דיאמרו מי"ט ק"ו לחול ואולי סובר בכאן דלרבה א"צ לזה וצ"ע:

עוד אבאר לך ע"ת מתירין לבשל מי"ט לשבת אם חל יו"ט ה"ו אם שרי לבשל מיום ה' לשבת עמ"א תקכ"ז אות י"ג כתב שני טעמים והוא מטור יעו"ש. ומ"מ יום ראשון אין היתר רק משום הואיל וסמוך לחשיכה ליכא היתר משום צורכי שבת נעשין בי"ט דהא מפסיק יום חול בין לרש"י ותוספת פסחים מ"ו ומ"ז יעו"ש וא"כ ודאי אסור אף שיהי' אנוס ביום שני ושם בפריי יבואר אי"ה:

בפירש"י בד"ה מאי טעמא תקנו לעירוב כבר פירשתיו בגמרא די"ל מאי טעמא אמרו [אסרו[. ועיין בעל המאור (אין כעת ת"י) דאפילו לרבה דהואיל ומד"ת צורכי שבת אין נעשין בי"ט אפ"ה קשיא לי' כיון דע"כ בהכרח התירו חז"ל איסור דרבנן מי"ט לשבת [אף שיכול (הוא לבשל מעיו"ט לשבת. וכיון שכן לשתרי בלא עירוב ומה תועלת יש בעירוב לז"א שיש תועלת לרבא ולרב אשי:

דף טז.

גמרא כל מזונותיו קצובים מר"ה ועד יום הכפורים וברי"ף ורא"ש הגירסא מראש השנה עד ראש השנה כו' ולפ"ז פרנסה אין תלוים מר"ה ועד יוה"כ. ולגירסתינו אפילו פרנסה תלוי' מר"ה ועד יוה"כ אם יטבו מעשיהם:

אלא מעתה לא לענשו נכרים עלייהו כו' רש"י פירש על שלא קיימו ומהרש"ל מפרש זה. ומהרש"א ז"ל פירוש בע"א [ולא ידעתי] האיך יפרש פירש"י וצ"ע:

פסקא עושה תבשילין מעיו"ט אמר אביי לא שנו אלא תבשיל אבל פת לא. בניחותא. דמאחר דלא שנו אלא תבשיל אין לנו אלא דוקא תבשיל ולא פת ואיכא תרי לישנא לל"ק דליכא שרי כיון דלא שכיחא תו איכא היכרא ול"ב מחמיר דייסא לא ופסקו הפוסקים כל"ב דייסא לא וי"ל בדרבנן אמאי לא אזלינן לקולא ולישנא דמתניתין מסייען לל"ק תבשיל הכל בכלל אפילו דייסא דלל"ב הוה להוציא מהכלל דייסא וגם על אביי קשה דאמר בל"ב פת לא והא אמר כבר אפילו דייסא לא. ולזה י"ל דה"א פת עיקר מזוני דאדם ולהני [עדיף] טפי מדייסא ומ"מ קשה וצ"ע ופירות חיין לא אע"ג דמלפתין הפת מ"מ תבשיל בעינן שאין מבשלין אלא על המבושל ופירות מבושלין מערבין עב"י ובש"ע תקכ"ז ועמ"א אות ב' דדעת] רש"י דבעינן שאין אוכל בכל יום. והיינו ממ"ש ד"ה ופת לא מלפתא שהרי בכל יום יש לחם משמע אפילו מלפת אם בכל יום אין היכרא. ולא הבינותי דודאי משמע אם מלפת אע"ג שעשוי בכל יום שפיר דמי ורש"י ז"ל כבר פירש המהרש"א ז"ל ויבואר ברש"י ומ"ש אות ד' דפירות מבושלים אם אין עשוין ללפת זה ג"כ פשוט דמידי דמלפת בעינן ואי"ה בפריי יבואר:

מלת לפ"ת בעברי בקונקורדנסיוש בעתה (לשון חרדה) והביא וילפת שמשון א"ת שני עמודי התוך. לא אחיזה כי לא שייך במחובר והי' לומר וילפת בשני עמודי כו'. אלא כאומר שחרדו העמודים מגבורתו ויחרד האיש וילפת אבל רש"י בחומש פ' אמור ילפת שמלפפת בו. משמע אחיזה וארמית וחברת ותלפף משורש לפף:

והוה ידע למ"ש התוספת לקמן י"ז ב' ד"ה אמר רבא דצריך פת ותבשיל שאין אופין אלא על האפוי ומבשלין על המבושל כמ"ש לעיל ותנא מייתא לה מהכא והקשו התוס' מאביי כאן דפת לא. ותירצו דפת לא היכי שאין רוצה לאפות וקשה מה פסקא דברוצה לאפות בעינן פת. גם הסוגין דאמר פת לא דשכיח או דלא מלפת ותיפוק לי' דבעינן אין מבשלין אלא על המבושל לא על האפוי ומדברי הר"ן שם למדתי פירוש הסוגיא כאן דה"פ אבל פת לא דמש"ה הזכיר במשנה ועושה תבשיל ולא הזכיר פת נמי דתרוייהו בעינן משום דתבשיל בהכרח בעינן אפילו אין רוצה לבשל רק לאפות אפ"ה בעינן תבשיל ולא מהני פת דבעינן היכרא דל"ש לל"ק. ומלפת לל"ב דאי לא"ה אין ניכר שעושה זה משום שבת וליכא היכרא וא"ש יעו"ש וכ"פ בש"ע תקכ"ז דמנהגינו פת ותבשיל ויבואר שם אי"ה: ואמר רי זירא הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בבהעא ר' זירא לאו להא מלתא אמרה ועיין באר הגולה תקכ"ז אות ו' ז'. ומר' זירא משמע אפילו מי שמלפת הפת בו בטלה דעתו וכמ"ש המ"א באות ב' ואפילו לא שכיח ואפילו לל"ק מוכח כן דאל"כ לא מקשה מדייסא דאימא לבבלאי קאמר ופשוט הוא ויראה דמל"ק דייק לי':

סומך עליהם עיין בש"ע תקכ"ז. מזה אי דוקא דיעבד או לכתחלה:

בפירש"י בד"ה ופת לא מלפתא כי בכל יום יש לחם. עיין מהרש"א ז"ל ודברי רש"י לל"ב קאי והעיקר מידי דמלפת בעינן יהי' שכיח או לא שכיח אלא דבר דמלפת. לפעמים אומרים שיעשו לכבוד שבת אלא כרצונם בין בחול ובין בשבת ולחם נמי אין עשוי לכבוד שבת שאין בזה כיבוד שבת ולכל יום נמי עושין לצורך מזון. וה"ה דייסא אין עשוי דוקא לכבוד שבת ועמ"א תקכ"ז אות ב' יעו"ש:

ד"ה סומך כו'. בלא מתכוין כו' ומ"מ צריך לומר אח"כ בדין יהא שרא לנו כמבואר בתקכ"ז ובלא מתכוין פירושו שמעצמו נשאר ולא בישלו לכך ולא שיירו לכך כשאומר בדין סומך עליהם:

מלת גוררו בשני רישין אין לו מקום כאן רק גורדו בדל"ת עין בשורש גרד חיכוך וא"ש כאן וגרר בשני רישי"ן מענין כריתה ומזה הענין מגרה ויהי' ה' נקבה ומם מפועל שם עיין בקונקורדנסויש:

גמרא דגים מלוחים אין בהם משום בשולי נכרים ואם צלאו נכרים סומך עליהם משום ערובי תבשילין אשמעינן דל"ה הואיל וכבר נאכלים חיין אין זה תבשיל קמ"ל דמ"מ הוה תבשיל ויש לעיין פירות שטובים חיין יותר מבושלים אי הוה תבשיל דכאן מ"מ התבשיל משבחו קצת משא"כ התם שהתבשיל מגרעם אין זה תבשיל וצ"ע:

דף טז:

גמרא ת"ש תבשיל זה אפילו צלוי כבוש שלוק מבושל אבל מלוח לא ומבואר כן בטור תקכ"ז ומוכרח הוא ממה דאמרינן לעיל דגים מלוחים קטנים אי בישלו ניכרים סומך עליהם הא מליחה לחוד לא דכבוש כמבושל. אבל מליח רק כרותח עמ"א תקכ"ז אות ג' ובאמת כבוש כמבושב רק להפליט ולהבליע לא מבושל ממש. ומעושן כתב בש"ע שם ס"ה ולא נזכר בברייתא גם לא בטור ועב"י מ"ש דמש"ה השמיט הטור כבוש דדגים מלוחים היינו כבוש ולא הבינותי במ"ש דכבוש במים מעל"ע נמי דא"נ כבוש מעל"ע במים לא מ"מ חומץ וציר כל ששהא כדי שיתנו על האש וירתיח כבוש לכ"ע ודגים מלוחים כמו הערינג"ש שוהין כמה ימים כן וזה ראייתו א"כ אין צורך לכבוש במים ובמ"מ פ"ו מי"ט ה"ד הביא מירושלמי דנדרים מעושן יוצאין בהם משום עירובי תבשילין עיין יש"ש משמע דמליח לא וכבוש יוצא משו"ת ח"ץ ז"ל ס"ס ק"ל:

לשנה כו' פירש"י לשנה האחרת ור"ה הי' כו' ור"ן פירוש שאר י"ט וביום שני הי'. ועיין מהרש"א ז"ל וכוונתו כי יש ג' קושיות א' אמאי לא פירוש לעיל בראשונה בר"ה הוה ב' דלמא בשאר י"ט ביום ב' ג' לשנה האחרת פשיטא דלשנה אחרת משמע ותירוץ חדא מתורצת בחברתה לעיל י"ל ביום ב' בשאר יו"ט. אך כאן דאמר לשנה דהיינו ודאי האחרת ולאיזה צורך אמר זה ולא אמר לזימנא אוחרא או בי"ט אחר שכח עוד כו' דודאי יצויר ג"כ בשנה א' ב"פ כשפסח יום ה"ו א"ת ב"ש שבועות ו' זיי"ן אלא אשמעינן דינא דבר"ה א"א להתנות דיומא אריכתא הוא וז"ש לשנה דבר"ה א"א לאשכוחי רק בשנה אחרת עיין שו"ת ח"צ ז"ל סי' ק"ל:

אמר לי' פושע את כו' עיין פירש"י ועיין ט"ז תקכ"ז אות ט' האריך בזה במ"ש המחבר שאם מכוין לסמוך על גדול העיר כו' ועיין ר"ן כאן במ"ש כיון דעציבת לא ניחא לך על דידי ואי"ה בפריי יבואר שם שיטה מקובצת בשם י"מ:

מערבין עירובי חצרות דמותר לו בי"ט אע"ג הוצאה שלא לצורך כלל אסור גם בי"ט מ"מ העיקר שמערבין הוא לצורך. וזה מותר בי"ט ולא הזכיר בכאן שיתופי מבואות ויבואר בפריי אי"ה:

דף יז.

גמרא מקדש השבת וישראל והזמנים. דאי אין ישראל אין שבת ומי ישמור אותו מ"מ אין חותמין בשתיים אלא מקדש ישראר דהם מקדשים לזמנים אבל שבת מקודש ועומד בלא ישראל א"כ הו"ל כחותמין בשתים אם יאמר מקדש ישראל והשבת לכך צריך לאקדומי לשבת. ומ"מ קשה דהשתא נמי חותמין בשתים ועיין ברכות פ"ג שאכלו ואי"ה יבואר:

מניח עירובי תחומין מי"ט לחברו ומתנה כו' מניח עירוב תבשילין מי"ט לחברו בחדא גוונא הוא כמו עירובי תבשילין כשחל י"ט ה"ו. ה"ה תחומין דמתנה מי"ט לחברו היינו שמניח עירוב על שבת וכמ"ש רש"י ותוספת אלא שבתבשילין אין אומר רק ביום א' ולמחר אין אומר כלום ובתחומין צריך לומר למחר גם כן דאי היום קודש א"א לומר שיאמר יהא עירובי קונה למחר בין השמשות ולכך צריך שיאמר למחר כן וה"ה עירובי חצרות נמי צריך שיאמר היום וגם למחר כן. והלכתא עירובי תבשילין לכתחלה מערב ביום ד' ובשכח מערב ביום ה' ומתנה כו'. אבל תחומין לא אבל חצרות שפיר דמי מי"ט לחברו עיין א"ח תקצ"ח ס"ב אבל כשחל יו"ט ו"ז אין מערבין מי"ט לשבת דליכא ממ"כ וכדמסיק לעיל הלכתא כרבי לחומרא יעו"ש:

והנה עירובי תחומין מי"ט א' על י"ט שני של גליות שרוצה לילך ביום ב' חוץ לתחום ושכח מעי"ט מבעיא לי אי שרי או לאו דע"כ אסור מי"ט לשבת דצריך בשני ימים אמירה ולהתנות הוה כהכנה דמ"מ עושה הכנה בי"ט דהא בב' ימים צריך אמירה ותנאי. משא"כ עירובי תבשילין ותחומין מי"ט א' על חברו ממש נמי א"צ אמירה רק בא' וממ"נ אפשר שרי או מיקני ביתא ורשותא אסור בכל ענין. משא"כ חצרות דליכא כי אם ביטול רשות שכולן בבית א' הן וכעת לא מצאתי מבואר זה. ומ"ש רבא עירובי תבשילין שרי אמאי לא השמיענו רבותא טפי. אפילו חצרות דצריך אמירה בב' הימים דנראה כי"ט מכין לשבת אפ"ה שרי [עיין] שיטה מקובצת:

ממלאה אשה כל הקדרה בשר ממלא נחתום [חביות] מים אבל אינו אופה אלא מה שצריך לו. רשב"א אומר ממלאה אשה פת כו' ת"ק סובר מה שמשביח התבשיל והפת אסור לרבות במלאכה זה אחר זה כמו פת דכל א' כאפה בפני עצמו וה"ה בשר להניח קדרה לאש עם חתיכה הצריך לו ואח"כ ליתן עוד חתיכה לקדרה שלא לצורך יו"ט אסור ומלקא נמי לקי באפשר. ודוקא בחד הנחה דמרבי רק בשיעורא שרי וז"ש בשר ומים (היינו למלא חביות ולשפוך לקדרה להחם אעפ"י שאין צריך להחם אלא קיתון בחד הנחה שרי) לא זו בשר דאיכא תרתי משובח התבשיל והרוטב יותר וחד טרחא וליכא רבוי מלאכה רק רבוי בשיעורא שרי אפילו מים דאין משביח בין רב למעט אפ"ה בחד טרחא שרי. אבל לאפות כל ככר בפ"ע אסור דמפיש במלאכה שלא לצורך היום. ורשב"א מודה במים דשרי בחד טרחא דוקא. ובאופה אפילו בשתי פעמים דמשביח פת שצריך לו והלכה כרשב"א. נמצא יש ג' דינים בשר אפילו מפיש בטרחא שרי דמשביח. מים דוקא בחד טרחא דמפיש בשיעורא שרי ופת בתנורים שלהם שרי ובתנור גדול אסור דלית שבח והוה כמים במפיש במלאכה דאסור וז"ש רשב"א ממלאה אשה ות"ק נקיט נחתום אין אופה אלא מה שצריך לו (אופה בסגול העין) ועיין בא"ח תק"ג ותק"ז ודברי ב"י שם צ"ע עט"ז שם עמ"ש ברש"י מזה:

לא לו ולא לאחרים היינו אף משלהם אסור לו. או שלא יאמרו של עצמו מבשל או הואיל והוא אסור לעצמו אסור גם כן לאחרים. אבל בעל העיטור מפרש לא לאחרים קמח שלו אבל שלהם מותר והלכה אף שלהם אסור לו לבשל להם וההוא סמיא דהוה עציב לא רצה ליתן במתנה קמחו לאחרים:

בפירש"י בד"ה מי"ט לחברו כו' ובתחומין נמי כו' היינו מי"ט לחברו שחל יו"ט ה"ו ומערב על שבת כמו בתבשילין שהוא לשבת ואם מערב מיום א' לחברו ממש עמ"ש בגמרא מזה יעו"ש:

בד"ה ממלאה אשה דבחד טרחא סגי כו' היינו לת"ק דאופה אסור דלית לי' מה שמשביח ולכך הטעם דמפיש בשיעורא שרי משא"כ לדידן כרשב"א אף ב' טרחות שרי וכמ"ש הט"ז והפר"ח בתק"ג על הב"י ואפשר לדחוק וליישב דברי הב"י דאפשר ת"ק נמי סובר תבשיל משביח ואפ"ה דוקא בחד טרחא ורשב"א אמר פת א"א לאפות היטב בתנורים קטנים אם לא במילוי אבל תבשיל אפשר לבשל כך ומ"מ מנא לי' הא ועיין ר"ן האריך מפיש בשיעורא אי הוה ד"ת או דרבנן והביא סוגיא דמנחות תולה וב' תאנים יעו"ש. והעלה מפיש בשיעורא ד"ת בשבת וי"ט. שרי דלא אמרה תורה שיצמצם יעו"ש ויש לומר עוד לדידן דרבה אית לי' הואיל א"כ מי"ט לחול איסור דרבנן ומפיש בשיעורא בחד טרחא לא גזרו כו' וז"ש הב"י מידי דרבנן יש לפסוק להקל דאפילו בב' טרחות שרי היינו מטעם הואיל:

בתוספת בד"ה מאי טעמא כו' ולי נראה כו' ולא נהירא יש לגרוס וכן הלכה דעירובי חצרות שרי מי"ט לשבת כשנזכר ביום ה' ולעיל דאסור כשנזכר ביום ואו ולכתחלה רצו לחלק בין חצרות לתבשילין שזה צריך להתנות בשני ימים הוה טפי הכנה מתבשילין שא"צ אלא ביום א' (ומ"ש רש"י בפת אחד דלא להוי הכנה מחדש) אבל באמת קיי"ל אפילו עירובי חצרות שרי ביום ה' ומ"ש עוד הכנה בידים ג' חילוקים יש הכנה טבעיות. והכנה בידים לתקן תבשיל והכנה בידים לערב. ולדידן הכנה טבעיות אסור מן התורה והכנה לתקן תבשיל כתבו תוספת ב' ב' ד"ה והיה דלא חשיב הכנה רק תיקון בעלמא. אבל לערב תחומין מי"ט לשבת בידים מודה ר' יוחנן דלא תיקון מלתא בעלמא אלא דבר חדש. ולדידן כרבה דהואיל א"כ הכנה בידים חמור מטבעיות וע"י הואיל מתירין ועמ"ש בפתיחה וכאן אין להאריך:

בד"ה אי אמרת כו' ותימא כו' עיין ר"ן ז"ל ראי' מהבהמה והכלים כרגלי הבעלים. ותי' דל"ד שם עיקר הקנין בין השמשות. משא"כ כאן דרשאי אדם לקנות בי"ט קמח מאיזה שירצה ולבשל כו' ולענין דינא אין נ"מ אי גרסינן קמחו נאסר או אין נאסר כיון דתניא כיצד היא עושה מקנה קמחו לאחרים הרי דבעינן הקנאה וע"י הקנאה מיהת מותר לאחרים לאפות ולבשל ואי"ה בפריי יבואר בזה:

דף יז:

גמרא ואי איתא ליתני עבר ואפה כו' לבעל העיטור הובא בטור תקכ"ז שמפרש ברייתא דאין אופה לאחרים משלו הא משלהם אופה (עב"י שם) וא"כ הא דקתני מקנה קמחו לאחרים ואופין לו (היינו אחרים וזה שהוסיף הפשטן מלת אחרי"ם) ואמאי לא תנא תקנה רבותא טפי דהוא מקנה לאחרים והוא אופה ומבשל. לאפוקי מדעת הטור דתקנה שכיחא טפי דהא דאחרים מבשלין בהקנאה פשוט הוא ומכ"ש לשיטת התוספות לעיל ד"ה אי וגם כל זה בכלל אי הוא אופה כו'. אלא תנא ושייר. כ"ש הא תקנתא דאיסורא וש"מ כדעת הטור וזה יש להעמיס בפירש"י ד"ה ואי איתא ושם יבואר:

תנן המעשר פירותיו כו' יש לי בכאן הרהורי דברים והנני פורטם. משנה זו שנוי' בתרומות פ"ב מ"ג. במעשר ומבשל בשוגג יאכל. במזיד לא יאכל. ועתוי"ט צידד לומר דין מעשר ומבשל דין א' להם והרמז"ל בפ"ו משבת הכ"ג ופכ"ג הט"ו חולק בין מבשל איסור תורה פסק כר' יהודא בשוגג יאכלו למ"ש בין הוא ואחרים והמ"א באו"ח של"ט אות זיי"ן [כ'[ ולא מפרישין ואם הפריש דינו כמבשל ר"ן ורמב"ם והנך הואה שהם רחוקים זה מזה והרמז"ל סתם בפכ"ג דט"ו אפילו לית לי' פירי אחריני אסור במזיד בו ביום אפילו ביו"ט. וכבר הוקשה ללח"מ פ"ו מי"ט ה"י דא"כ הא בעיא דעבר ואפה פסק בפ"י שם לקולא וע"כ דיש הפרש בין מעשר פירותיו לעבר ואפה בי"ט הוא דאית פירי אחריני ותי' בדוחק דאפשר בשאלה נמי בפירות יעו"ש. ומלבד הדוחק הזה א"י מנ"ל להר"מ ז"ל כיון דמשנה דתרומות לשבת מתנייא מנא לי' להוסיף י"ט בפכ"ג משבת יעו"ש גם מדפריך כאן עבר ואפה אי מותר לשבת ממעשר פירותיו דאסור מזיד דהתם אסור בו ביום ולערב מותר מיד א"כ אה"נ עבר ואפה עכ"פ לשבת שאחר יו"ט תשתרי ודי לקנוס בו ביום ומשמע דין מעשר פירות כמו מבשל יש לו הפך מ"ש הר"מ ז"ל פכ"ג משבת פט"ו:

עוד יש לנו לחקור דמשני שאני איסורא שבת מי"ט משמע הא בי"ט אין חילוק בין עבר ואפה מי"ט לשבת או עבר ואפה מי"ט לחול וברמז"ל פ"א מי"ט ה"ט וי"א לא משמע כן וכמ"ש הלח"מ שם בשם הרלב"ח יע"ש דעבר ואפה מי"ט לחול אסור לאכול אפילו בלא הערמה וכתב דהערמה א"צ לומר דאפילו מי"ט לשבת אסור בהערים עכ"פ. והנה מ"ש הרמז"ל ואפילו שבת שאחר יו"ט. להב"י בתקכ"ז דצורכי שבת נעשין בי"ט שפיר אפילו ואף אם נאמר דהר"מ לית לי' צורכי שבת נעשין בי"ט רק הואיל אפ"ה שייך אפילו לכבוד שבת אסרו כ"ש מערים מי"ט לחול דאסור בחול:

אמנם שלא יסתור דברי הרמז"ל מ"ש בה"ט דאסור אם בישל לצורך חול. א"א ליישבו כפשוטו דהרי מבואר בה"ט דאסור אף בחול ומיהו מהמעשר פירותיו במזיד דשרי למ"ש ולמי"ט ל"ק דיש לומר אע"פ דבישל בי"ט לחול ג"כ דרבנן מטעם הואיל. מ"מ בישול מלאכה דאורייתא הוא ומעשר שבות הוא לכן מותר במ"ש ומי"ט. כנראה מתוספת כאן ד"ה ובלבד יעו"ש וראיתי להפר"ח בסי' תק"ג הביא בשם הב"ח דעבר ואפה מי"ט לחול אסור (מע"ש) [ע"ש[ והיינו מטעמא דפרישית דהתם צורכי שבת נעשים בי"ט אפילו מדרבנן ורק החמירו משום תקנה דעירובי תבשילין כו'. מש"ה עבר ואפה לא גזרו דיעבד גם משום עונג שבת. משא"כ מי"ט לחול דעבר איסורא דרבנן שגזרו בהואיל מדרבנן עכ"פ. א"כ אף דיעבד אסור ומ"ש הפר"ח מהר"מ מוכח דמותר היינו פ"א הי"א ואמאי לא דייק מפ"א שם ה"ט וכמ"ש הלח"מ בשם הרלב"ח ועיין בש"ע סימן תק"ג סעיף ב' ובמ"א אות ג' ובסימן תקכ"ז סעיף כ"ג. כתב המחבר בביאור המבשל בשבת או לחול שרי דלא כמשמעות הרמז"ל פ"א מי"ט ה"ט וכמ"ש כאן. ולומר או בחול שכתב קאי למבשל מי"ט לשבת והותיר מותר בחול אין נראה ועיין מ"ש לקמן במ"ש הב"י בס"ס תק"ג בשם הרשב"א:

וראיתי להט"ז או"ח תק"ב אות א' ותוכן דבריו דתירוצא דגמ' כאן שאני שבת מי"ט הוא דכאן איסור דרבנן ושבת איסור תורה אבל כל שיש איסור תורה בי"ט אין חילוק בין י"ט לשבת ומש"ה אסר בהוצאת אש מאבנים יעו"ש. וא"ר השיג עליו ממ"ש הרשב"א הביאו הב"י בסוף סימן תק"ג דוקא שבת לא י"ט יעו"ש והנה אמת שהמחבר בתקכ"ז סכ"ג התיר באפה מי"ט לחול ויראה דהיינו בהואיל דליכא רק איסורא דרבנן ומותר בי"ט משא"כ איסור תורה אסור בי"ט ולפ"ז מ"ש הרמז"ל פי"א מי"ט ה"ט והי"א. יש ליישב שלא יהיו דבריו סתורים זה לזה דבה"ט קאמר אם עשה כדי לאכול בי"ט והותיר מותר בחול הא בישל רק לצורך חול סמוך לחשיכה שא"א לאכול היום רק לצורך חול דעבר אאיסור תורה אסור בחול כדאמרינן בריש יבמות מה לי לאו או איסור כרת. ובהי"א מיירי ביש שהות לאכול היום דליכא איסור תורה רק איסור דרבנן. בזה מערים אסור ומזיד שרי וכדכתיבנא באופן שדברי הט"ז שרירן וקיימין ואי"ה בפריי יבואר עוד (עיין מ"ש בשו"ת מגידות בזה):

פסקא ב"ש אומרים שני תבשילין מתניתן דלא כי האי תנא כו' הלכתא כתנא דמתניתן ואליבא דב"ה. בטעם שני תבשילין לב"ש פירש הר"ן ז"ל בשם ר"ת צלי ומבושל לכ"א היכר בפני עצמו וצלי לאו בכלל בישול ור"ן סבר דאפי' נמי בכלל בישול וכפסק הר"י שבתוס' ד"ה אמר רבא. ומה דמביא לעיל ותנא מייתי מהכא ר' אליעזר פירש"י לעיל דרך הש"ס כו'. ומשום דאסמכתא שייכא שפיר לר"א מר' יהושע מייתי לה אבל הלכה כר' יהושע בירושלמי דאפי' בכלל בישול כו' (ומש"ה מייתי אמוראי לעיל אסמכתא אחריתא אליבא דר' יהושע) ובמשנה לא נזכר פת לב"ש דכ"ש הוא דאם ב' תבשילין צריך לצלי ומבושל כ"ש לאפי' פת אבל לב"ה הי' להזכיר דצריך פת ש"מ דלא צריך פת לב"ה דהוה אפי' ג"כ בכלל בישול. ולפ"ז א"ש דאמר הלכה כמתניתן ואליבא דב"ה שלא תאמר הלכה כר' אליעזר דפת נמי בעינן אמר שאינו כן דמתלמידי שמאי הי' [דפת נמי] צריך אבל הלכה כב"ה ועיין ר"ן:

אמר אביי. התחיל בעיסתו ונאכל עירובו גומר עיין רא"ש מדלא אמר גומרה משמע כל צורכי שבת. דעיסה בה"א הנקבה ושורשו נראה עסס מפעלי כפל עיין בקונקורדנס' שורש עסס מיץ והיא דריכה או השאלה ועיסה ג"כ דורכין ועסותם רשעים יעו"ש והעד עיסתו עיסתה ועיין בש"ע ושם יבואר לדינא אי"ה:

בפרש"י בד"ה ואם איתא כו' בהדי הך תקנתא דמקנה קמחו אפשר כיון לאפוקי מבעל העיטור וה"פ ליתני בהא דמקנה קמחו. ואחרים דוקא מבשלין לו עבר ואפה הוא במקנה קמחו שרי ומינה הא לכתחלה הוא אסור אף במקנה קמחו:

בד"ה ואם הערים דאין עבוד כו'. ומימנע בתוס' ד"ה ובלבד כתבו ב' תירוצים א' שם מימנע וכאן ל"ש זה. ועוד דהתם עיבוד באוכלין שבות בעלמא משא"כ בישול אב מלאכה אע"פ דמ"ה מותר הואיל אי צרכ' שבת נעשין בי"ט החמירו בבישול ולפ"ז איכא לעיונא בשבות דרבנן אם עשאו במערים אם אסור או לאו ומיהו הא ודאי דאין עיבוד באוכלין מ"ה דאי הוה. ודאי דאסור למלוח כלל בי"ט למ"ש המ"מ דמלאכת שאין עיקרן לאוכל נפש אסור באוכל נפש כמו הבנין והאריגה והריסה (עמ"ש בפתיחה) ומ"ה שרי לשמוח בבשר בי"ט. כי תורת המליחה דרבנן דמ"ה דם שבישלו שרי עיין מ"ש בפריי לי"ד בפתיחה להלכות מליחה אלא שזה לא שייך להזכיר כאן:

בד"ה אסורא בשבת לסקילה כו' י"ט איסור דרבנן. בשבת אפילו איסור דרבנן אסור הואיל ויש בו מ"ה סקילה משא"כ י"ט לאו הלכך באיסור דרבנן מקילין הא באיסור לאו תורה לא מקילין בי"ט וזה יורה כמ"ש הט"ז בתק"ב אות א' והביאותיו לעיל יעו"ש:

בתוספת בד"ה. על מה נחלקו כו' בירושלמי גרס להיפוך ב"ש אומרים תבשיל אחד וב"ה אומרים שני תבשילין. יעוין שם:

משנה חל להיות אחר השבת כו' פלוגתייהו באדם אם רשאי לטבול בשבת ב"ש אוסרין וב"ה מתירין ולרבא ניחא כי נראה כמתקן. וב"ה אמרו כמיקר. אבל לרבה קשה דל"ש ד"א באדם וי"ל דב"ש משום מתקן וב"ה רק חיישינן ד"א. ולרב יוסף סחיטה שייך באדם בשערו ולרב ביב' שמא ישהה לא שייך באדם. ונקט י"ט אחר שבת לרבותא דאפילו שבת שר' ב"ה כמ"ש ומיהי יצויר פלוגתייהו בי"ט בנטמא בי"ט אלא בנטמא בי"ט לכ"ע שרי לקמן ואמנם יצוייר בנטמא מעי"ט ושכח ולא טבל עד יו"ט. אפשר לב"ה שרי אף באה"ט שאין ראוי היום לאכול תרומה וחולין אין אוכל בטהרה. מ"מ כמיקר או חייב אדם לטהר ברגל ויאכל חולין בטהרה ועיין תוי"ט ויש"ש ואין להאריך

ושוין שמשיקין אבל לא מטבילין מלת ושוין אין לו ביאור דבכלים כ"ע מודים דאסור ומודים בהשקה והנה הר"מ ז"ל מפרש משנה זו בשבת. וה"ק בשבת השקה מותר דלאו טבילה רק מתורת זריעה ובכלי אבן אבל הטבלה מים טמאים ע"ג כלי טמא אסור בשבת אבל בי"ט בין השקה ובין הטבלה מותר וכ"פ בפ"ד די"ט הלכה י"ז י"ח ופסק שם נטמא מעי"ט באב הטומאה אסור לטובלו ביו"ט (אפילו לחולין). נטמא בוולד מעי"ט טובלין בי"ט נטמא ביו"ט אפילו בא"ה טובלין בי"ט ומטבילין כלי ע"ג מימיו בי"ט אפילו נטמא הכלי בא"ה. ואמנם בהלכות שבת פרק כ"ג הלכה ח'. כתב סתם אין טובלין כלים טמאים בשבת והשקה בכלי אבן מותר וזה כאקומתא ע"ב שם מתניתן חכמים בשבת השקה מותר טבילה אסור ואין חילוק בשבת בין נטמא מע"ש או ולד הטומאה אפילו נטמא בשבת בולד הטומאה אפ"ה אסור בשבת ואפילו בכלי עץ אסור בשבת והטעם דפסק כרב ביבי דתניא כוותי' וכרבא כמ"ש מהרש"א ז"ל והיינו בשבת איכא נראה כמתקן ושמא ישהו הלכך אסור אפילו נטמא בי"ט בולד אפ"ה נראה כמתקן ומידי דהוה אמעשר פירותיו בי"ט ושבת או אפילו דמאי אסור בשבת ויי"ט אלמא אפילו רוב ע"ה מעשרין אסור דנראה כמתקן. משא"כ י"ט דקיל לא חשו דנראה כמתקן. רק טעם רב ביבי שמא ישהה ודוקא מעי"ט וא"ה. אבל ולד דהוה דרבנן. א"כ יאכל בטומאה רק איסור דרבנן כאמור ואף שהתוספת לקמן ח"י ב' ד"ה ושוין כתבו דיש לאסור יותר השקה בכלי עץ שגורם טומאה בידים בי"ט ולהטבילו. משא"כ כלי שנטמא מעי"ט להטביל ע"ג מימיו י"ל דקיל טפי זהו לרבי אבל לחכמים א"צ לדוחק זה והשקה ע"ג מימיו הוא כמו מכלי שנטמא כבר וקיל טפי מיני' ואם השקה ע"ג כלי עץ אסור כ"ש שאין מטבילין כלי ע"ג מימיו כלי שנטמא מאתמול שאסור והיינו בשבת וכמ"ש בפירוש המשניות ואין מטבילין היינו בכלי עץ כמו שקדם מטעם אין מטבילין כלי בשבת (מ"ש שם מלת י"ט יורה דאשבת קאי אמנם מ"ש תחלה י"ט ושבת נראה כמתקן לא א"ש דבי"ט הטעם רק כרב ביבי לא משום מתקן כמ"ש מהרש"א ז"ל) וא"כ יהי' חילוק שבת מי"ט [בד'] דינים א' נטמא בשבת אסור. ב' אפילו בולד אסור ב' אין מטבילין כלי ע"ג מימיו ד' אפילו בכלי עץ דאיכא ב' קולות היום ולד וצירוף ע"ג מימיו אסור בשבת ובי"ט כל הני שרי ולפ"ז כ"ש דאסור להטביל כלי חדש הניקח מנכרים אפילו כלי זכוכית (לדידן נמי מדרבנן) נמי אסור מהאי טעמא דשבת חמור ובש"ע סימן שכ"ג סעיף זי"ן פסק המחבר בא"ח מותר להטביל כלי חדש בשבת (כסתם כדרכו בש"ע) והוא סותר למ"ש בי"ד סימן ק"כ סי"ד אין הקטן נאמן על טבילת כלים דמשמע דהוה מן התורה כמ"ש הט"ז שם דעל דרבנן המנוהו קטן ובכאן משמע דטבילת כלי מתכות ד"ת. ואם נתרץ זה אכתי קשה דבה"ש פסק בפירוש דאפילו כלי עץ אסור השקה דנטמא ביום שבת וולד דרבנן אסור. כ"ש כלי חדש שניקח מע"ש ועמ"ש בסמוך:

וראיתי להט"ז שם אות ה' כתב דבהלכות שבת סמך אמ"ש בהי"ט דוקא א"ה יעו"ש. והנה א"כ נאמר דסמך אמ"ש בהי"ט בכל גוונא ונטמא בי"ט נמי שרי א"כ לאיזה צורך הזכיר בשבת מתקן טעם רבא ובי"ט טעם רב ביבי ואם נאמר דיש חילוק בין שבת לי"ט באין מטבילין כלי ע"ג מימיו דבזה חילוק שבת מי"ט ומטעם רבא כו' וכאקומתא דגמרא מתני' חכמים ובשבת הטבלה אסור השקה מותר עכ"פ מדהשקה בכלי עץ אסור בשבת תרתי למעליותא בשבת וולד כ"ש טבילה דרבנן אסור וכ"ת שאני השקה בכלי עץ שגורם כמ"ש התוספת י"ח ב' ד"ה ושוין כמו לרבי מלבד שאין דבריו בפירוש המשניות כן שכתב כלי עץ חד טעם משום דאין מטבילין בשבת אלא דאפילו בחבורו א"א לומר כן דא"כ ממ"נ אי בי"ט גם בכלי עץ שרי למה השמיט זה בי"ט ואי אסור ג"כ למה השמיט ומאי שנא שבת דנקט הא כלי עץ מדיוקא ובי"ט הא דמטבילין ע"ג מימיו אלא ש"מ תרויהו עץ ומטבילין ע"ג מימיו חדא הוא לרבנן ואלעא בשבת אסור אפילו נטמא ביומו ולד ג"כ אסור וזה כמ"ש רש"ל. וצ"ע ואי"ה בפריי יבואר זה:

בפירש"י בד"ה מלפני השבת חייב כו' לא הבינותי כיון דמפרש לקמן רבותא נקט שבת א"כ א"נ א"צ לטהר ברגל מ"מ אם רוצה לטהר עצמו שייך פלוגתייהו ואולי קושטא קאמר דחייב:

בד"ה ושוין מים יפים במים מלוחים. עיין מהר"ם שיף ז"ל דלק"מ מסוף מקוואות דלב"ש מים רעים ביפים לא מהני השקה. דכאן מלוחים קצת וטובים לשתי' ולא כמים היפים שהם טובים יותר ועיין בלחם שמים מזה:

דף יח.

גמרא כלי שנטמא מעי"ט כו'. נטמא בא"ה כו' כהנים זריזין הם. הנך תרתי ברייתא מפרש רש"י דמעי"ט ובא"ה אין מטבילין ובי"ט אפילו בא"ה מטבילין. ולד אפילו מעי"ט מטבילין. ובתנאי שיהא ראוי לבו ביום דודאי אה"נ לצורך תרומה לבד לצורך חול כ"ע מודים דטרחא שלא לצורך י"ט אסור אלא יש מפרשים סוברים דבי"ט אה"ט אסור דאין ראוי. ולד ראוי ומיני' בעי"ט אפילו ולד אסור וע"ז הקשה רש"י דא"א לפרש בי"ט דראוי עכ"פ לחולין (ולא ניחא לי' לפרש דאפ"ה בי"ט אסור באה"ט דבחול כו') וע"כ מעי"ט ואפ"ה ולד שרי אפילו מעי"ט ומשני כהנים זריזין הם וזה הטעם שייך לרבא ולרב יוסף ולרב ביבי לב' פירושי רש"י. ואמנם לרבא נראה כמתקן צריך לומר דולד לא נראה כמתקן דטהור מ"ה. ומיהו הר"מ ז"ל בפ"ד מהי"ט הי"ז כתב רק טעם רב ביבי בי"ט וכמ"ש מהרש"א ז"ל דבי"ט דקיל לא גזרו נראה כמתקן ואפ"ה נקט טעמא טהור גמור יעו"ש במ"מ דלרב ביבי י"ל שפיר הטעם דטהור מ"ה לא גזרינן ישהה דא"נ ישהה דרבנן הוא. בס' המגיד בשלח רשמתיו סייעתא להרמז"ל פי"א מהא"ט ה"ט חולין עט"ק לאו כקידש:

בפירש"י בד"ה בדלי טמא ולא דמיא אין מטבילין כלי ע"ג מימיו כו'. ליש מפרשים לקמן דנטמא מעי"ט אפילו ולד אין מטבילין בי"ט א"כ י"ל בפשיטות דאין מטבילין כלי ע"ג מימיו דחזי דעביד השקה למים טמאים בכלי עץ יודע שנטמא הכלי ממשקין טמאים וסבר דמסתמא גם הכלי מעי"ט נטמא ואין מטבילין משא"כ מדלין בדלי טמא אלא רש"י לשיטתי' לקמן דולד מותר אפילו מעי"ט לכך הוצרך לחלק. ומטביל דלי מלא מים ישאל אותו ויאמר ומתוך דבורו יאמר שגם הדלי טמא א"ה מעי"ט כו' ויש לראות למאן קשיא לי' לרבנן י"ל מתניתן שבת ומדלין בי"ט וכמו דחלוק שבת מי"ט לענין הנובילה ה"ה לענין מדלין ולרבי י"ל אין מטבילין כלי ע"ג מימיו גרע טפי. דהיינו בכלי עץ שגורם כמ"ש תוס' ע"ב ד"ה ושוין. ואה"נ מטבילין כלי שנטמא כבר ע"ג מימיו וכ"ש מדלין כו' וי"ל דמשמע לי' אין מטבילין כלי ע"ג מימיו משמע אפילו נטמא כבר וזה שפירוש במתני' אבל לא מטבילין בגמרא מפרש בכלי עץ טמא דלשון אין מטבילין כלי משמע שכבר נטמא דאל"כ הי' לומר אבל לא בכלי עץ ועתוי"ט ולפי מ"ש א"ש וא"ש נמי דכלי עץ מדיוקא נפקא אלא תרתי אשמעינן ואף שי"ל נקיט מה דנפיק מדיוקא מ"מ י"ל כמ"ש ולזה הקשה לרש"י ממדלין ותירץ ואמנם הרמז"ל פ"ד מהי"ט הי"ח כתב מדלין בדלי טמא והוא טהור והוא כ"ש ממטבילין מים בכלי טמא בי"ט ובשבת השמיט מדלין בדלי טמא סבור אני העני לומר דבשבת אסור מדלין ודוקא בי"ט אתמר ובשבת לא אתמר ואסור לדלות בדלי טמא בשבת דהרי אתה רואה שכמה חומרות החמירו בשבת משא"כ בי"ט וולד ובו ביום וכדכתיבנא לעיל ומש"ה הביא ברייתא דמדלין בדלי טמא והוא טהור בהלכות יום טוב לאשמעינן דבשבת אסור ומה אעשה שהרב בהג"ה א"ח שכ"ג סעיף ש כתב אם ראוי למלאות שרי המ"מ פ"ד די"ט בשם הרשב"א וזה בי"ט ואמנם בהגהות מיימוני פכ"ג משבת אות ה' כתב להתיר בשבת וראי' ממיקר ה"ה כאן יאמרו לשאוב מים הגם שי"ל מטבילין כלים יש תרתי מתקן וישהה וצ"ע ואי"ה בפריי יבואר זה וכאן אין להאריך:

דף יח:

פסקא ושוין שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרו כו' מתניתין לחכמים מתוקמא בשבת השקה מותר והטבלה אסור בשבת ע"ג מימיו ובכלי עץ נמי אסור מהטעם שאין מטבילין כלי ע"ג מימיו בשבת. לא מטעם גורם לרבנן (כמ"ש תתוס' ד"ה ושוין לרבנן ניחא וכמ"ש בפירוש המשניות להרמז"ל מהטעם שקדם יעו"ש הביאותיו לעיל) כללא דמלתא לחכמים שבת הכל אסור אף נטמא בי"ט בולד ואפשר אף אין מדלין בדלי טמא והוא טהור בי"ט דוקא לא בשבת. ושאני אדם דמיקר דלית בי' טעמא דלמא ישהה ובמדלין יש טעמא דישהה ובי"ט לית מתקן משא"כ בשבת בהצטרפם יחד ישהה ונראה מתקן י"ל דאסור מדלין כו' כנראה מהרמז"ל דבי"ט כתב מדלין שא"צ דכ"ש ממטבילין כלי ע"ג מימיו (כמ"ש רש"י לעיל ד"ה בדלי יעו"ש) בשבת השמיט זה לומר דוקא י"ט ולא שבת ולפי זה בי"ט הכל מותר אפילו כשיש לו כלי אבן שרי בכלי עץ [אף[ לגרום כו'. רק נטמא מעי"ט בא"ה אסור לטבול בעיני' כלי טמא הא ע"ג מימיו שרי אפילו כה"ג כמו שנראה מפשטות דברי הרמז"ל (עמ"ש לעיל ובט"ז א"ח שב"ג אות ה' והביאותיו לעיל) והשתא פליגי רבנן ורבי בתלת. לרבנן בי"ט הטבלה ע"ג מימיו שרי אפילו נטמא בעי"ט בא"ה ב' בכלי עץ לגרום נמי שרי לרבנן דלא מחלקינן כלל לדידהו כו' ג' בשבת השקה בכלי אבן עכ"פ שרי במתניתן דמתוקמא בשבת לרבנן ולרבי בי"ט אין מטבילין כלי ע"ג מימיו ואין מטבילין בכלי עץ בי"ט אי מתניתן רבי ובי"ט ובשבת השקה בכלי אבן אסור כאמור ומדלין אפשר לרבנן אסור בשבת:

והוי יודע דברייתא דמדלין אם נאמר בי"ט איירי ע"כ רבי היא. דלרבנן אפילו מטבילין ע"ג מימיו כו' ואם נאמר בשבת מיירי כחכמים נמי אתיא ורש"י לעיל ד"ה בדלי שהוקשה לו היינו לרבנן ומתניתין חכמים הוא ומחלק בין מדלין לאין מטבילין ע"ג מימיו ואין נראה כן מדעת הרמז"ל מדהביא מדלין בי"ט והשמיט בשבת ואי הוה (מיתסרא) משתרי בשבת שם הי' להביאו לא בי"ט שא"צ וכבר התבאר זה לעיל יעו"ש:

דתניא אין מטבילין את הכלי ע"ג מימיו לטהרו ואין משיקין וחכמים כו' זהו גרסת רש"י ויש מפרשים בהיפוך ותוס' גורסים כי"מ וגורסים רישא בשבת כו' ולרש"י ותוס' ברייתא פלוגתייהו בשבת וי"ט כמ"ש לעיל ומתני' אי רבי מתוקמא המשנה בי"ט ואי רבנן מתוקמא המשנה בשבת אבל ברייתא כדקאי קאי ולי"מ אי מתני' דהכא כרבי מתוקמא פלוגתייהו רבי ורבנן בשבת דלרבי בשבת אין משיקין ולא מטבילין ולרבנן אף בשבת משיקין ומטבילין ואי משנה חכמים פלוגתייהו בי"ט ומתירין רבנן וגורסים בין אי רבי או רבנן מתני' רישא דמתניתן בי"ט השקה ה"ה הטבלה וסיפא בשבת הטבלה השקה. ולא הבינותי למה לי כולי האי בין אי רבי או רבנן מתוקמא המשנה שפיר לרבי בשבת הכל אסור השקה והטבלה וי"ט השקה שרי והטבלה אסור בי"ט ואי רבנן וברייתא בי"ט ובשבת השקה שרי הטבלה אסור וצ"ע. ורש"י כתב דאין דרך למתני קילתא להיתרא וה"ה חמירתא או חמירתא לאיסורא וה"ה קילתא גם מתו' מוכח כמ"ש רש"י וכמ"ש התוספת ד"ה אין מטבילין ואין להאריך:

בתוספת בד"ה ושוין כו'. אבל לא בכלי עץ כו' כשנטמא כבר בולד הטומאה עיין מהרש"א ז"ל דמדיוקא דייקי לה ואין מטבילין פירוש בכלי טמא מעי"ט בא"ה. ולי"מ בוולד הטומאה ומיהו מתני' שפיר תנן בכלי אבן אם יש לו אסור בכלי עץ משא"כ ברייתא תנא סתמא אין מטבילין כלי ע"ג מימיו אפילו לית לי' כלי אבן והא ודאי כיון דלית לי' לא שייך גורם ושרי אף לרבי כמו כלי שנטמא בוולד אפילו מעי"ט כ"ש תרתי למעליותא דשרי לכ"ע אפילו ליש מפרשים לעיל וזה שהניח מהרש"א ז"ל בצ"ע יעו"ש ומ"ש התוס' כבר בולד אפילו ליש מפרשים:

דף יט.

גמרא. תנו רבנן כלי שנטמא מעי"ט אין מטבילין בין השמשות ליכא למימר בישראל ולצורך חולין בטהרה דט"י מותר בחולין דאין שני עושה שלישי בחולין. דא"כ מאי טעמא דר"ש שזורי דדוחק לומר דסובר כר"ע דשני עושה שלישי בחולין כו' ומסיק דרהיט בי' ובכהן מיר ודאי לרבנן דבי רב דלת"ק בחול מניחין לילך דרהיט ידע דין הערב שמש. וסבור שעדיין החמה על הארץ וכי ימטי לבי הטבילה יעיין אם בה"ש לא ישתמש עד למחר לאורתא. ור"ש שזורי אומר רהיט אין ראי' דידע הערב שמש אפשר טרוד במלאכתו ואין מניחין לו כי שמא סובר א"צ הערב שמש מאחר שמוליכו ביה"ש ומסתמא לצורך תרומה הוא בכהן ומחזירין אותו ולרבא דאמר ר"ש נמי סובר באינש דעלמא מדרהיט סברא דידע דין הערב שמש אלא בלא ידע פחות כעדשה הא נמי לא ידע וע"כ למלאכתו רהיט ונמי בכהן מיירי דאי בישראל ולחולין עט"ק כו' ורהיט נראין לחולין עט"ק קבעי לה. א"כ אמאי מחזירין לר"ש שזורי כיון דרהיט ידע מדין הערב שמש אלא בכהן וכאמור וז"ש רש"י ד"ה הא הוא דלא גמור ובכהן כו' היינו אף לרבא וכ"ש לרבנן דבי רב ויבואר ברש"י אי"ה ולא מצאתי כעת בר"מ ז"ל שיכתוב מזה כלום:

תנו רבנן כיצד מגב לגב גתו ע"ג כדו ור"ע בפירוש המשניות גורס מבדו בבי"ת כו' והיינו טבל לחולין לא הוחזק לתרומה וצריך טבילה אפ"ה תוספת טהרה רשאים כו'. וכפי הנראה שמעלות אלו דרבנן ואפ"ה הוצרך לטעם לתוספת טהרה היינו בשבת כחכמים. דמוקי מתני' בשבת אפ"ה הנהו שרי ודוקא כלים טמאין מדרבנן אסור בשבת אפילו נטמאו בשבת משא"כ תוספת טהרה. ואם שכתב י"ט כוונתו לשבת וכמוהו קודם לכן ג"כ כתב י"ט וכוונתו לשבת כמו שיראה הרואה שם. ובה' י"ט פ"ד הי"ז הביא דין זה מתרומה לקודש וכיוצא בזה ופירוש מחבורה לחבורה מתרומה לקודש כמ"ש המ"מ בשם רבינו חננאל (ובפירוש המשניות לא פירש הוא ז"ל בעצמו כן). ואמנם בה' שבת פכ"ג לא הביא הא דמטבילין מחבורה לחבורה והא ודאי לאקומתא דמתני' חכמים חבורה נמי שרי וי"ל דמסופק הי מתירוצים אמת ופסק כחכמים דבריי' ואפשר במ"ש אין מטבילין כלים טמאים משמע הא לתוס' טהרה רשאים אף בשבת ובזה סמך על מ"ש בה' יום טוב ואין להאריך:

משנה בית שמאי אומרים כו' ובה"א מביאין שלמים ועולות וסומכין עליהם היינו שלמי שמחה וחגיגה ועולת ראי' אבל שלמי יחיד ב"ה מודים דעשה אית בהו ולב"ש עולת ראי' לאו אית בהו. עיין תוס' לעיל י"ב א' ד"ה השוחט ושם מבואר הטעם ובסמיכה ב"ש סברי דלא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה וב"ה סברי דבעינן ואף לא גזרו על שבות במקדש. עיין ר"מ ז"ל פ"א מחגינה הלכה ח' ט' יע"ש:

בפירש"י בד"ה מעשיו כו'. מטביל בי"ט שלא לצורך עיין מהרש"א ז"ל די"א שבות לא גזרו בין השמשות אם הוא לצורך שבת או י"ט אבל כל שלא לצורך כלל אף ביה"ש אסור טרחא דלא צריך. ולעיל ד"ה אין מטבילין פירש"י מטביל בי"ט משום דבלא אקומתא זו י"ל מטביל ביה"ש וולד כי"מ לעיל דאסור בי"ט לצורך י"ט וכאן דמסיק הערב שמש היינו באה"ט ומטביל שלא לצורך י"ט הוא וודאי יעו"ש:

דף יט:

גמרא והני תנאי כהני תנאי ופירש"י ז"ל הכי דלקמן כהני דכאן לא איפכא דכאן מפורש ולקמן י"ל כמ"ש מהרש"ל ז"ל דפליגי בבל תאחר וכמו שיבואר לקמן ע"כ הפירוש לדמות הני דלקמן פליגי נמי כהני דקמן:

פשיטא הכא בי"ד עסקינן כו' הא לא קשיא דלמא דלא יביא בשביעי של פסח דקודם זריקה של גבוה ולאחר זריקה למ"ד ממון גבוה ואפילו למ"ד ממון בעלים מ"מ כשמשהה ודעתו לבערו אין עובר כלל כמ"ש התוס' פסחים כ"ט ב' ד"ה רב אשי מכאן אומר ר"י כו' יש לומר דלאחר הפסח לא ניתק לעשה אבל הא קשיא לי להמעיין בתוס' חולין כ"ג ב' ד"ה ואי דחמץ נוקשה כשר ללחמי תודה לר"מ דנוקשה אתרבי מכל דלקי עליה באכילה ואין חייב כרת אפ"ה בלחמי תודה יש רבויא יעו"ש. ולפי' ר"ת באלו עוברין דנוקשה לא אתרבי למלקות בבל יראה וא"כ ודאי משכחת לר' מאיר שיביא תודתו בשביעי של פסח ואין עובר על עשר חלות של חמץ דמנוקשה מייתי להו ולערב בלילה מוצאי י"ט יאכל אותם (דמנא לן לומר דבעינן ראוין לאכילה מיד. ומיהו הא ודאי בששי של פסח אם הביא דלא יצא הואיל וא"א לאכול העשר של חמץ הוה כנחסר לחמה המבואר בר"מ ה' מעה"ק דפסול יעו"ש) וא"כ שפיר אצטריך לאשמעינן דאין מביאין תודה מפני חמץ שבה. אלא דזה שבוש כיון דלא יצויר כ"א בשביעי של פסח למה לי' לומר מפני חמץ לימא משום דאין מקריבין בי"ט כמו בעצרת ואכתי י"ל דאגב גררא אשמעינן דינא דמפני חמץ נמי לא יצויר והיינו דנוקשה דרבנן ומ"ה שרי ואין יוצא בנוקשה בלחמי תודה ועיין תוס' ריש אלו עוברין דף מ"ג א' ד"ה מאן יעו"ש:

כתב הרמב"ם ז"ל בה' חגיגה פ"ב הי"ג אין מביא תודה בע"פ ואם הביא יוצא ידי שמחה. עיין כ"מ בשם הר"י קורקוס ז"ל דה"ק אם הביא בפסח יוצא ידי שמחה. ולפ"ז אף שהלחם פסול דהא עשרה של חמץ א"א לאכול אפ"ה כשרה התודה. וחידוש הוא בעיני ועיין פי"ב מה' המוקדשין הי"ג וי"ד ומשם אין ראי' דבתחלה אין להביא תודה בלא לחם ומש"ה תודה שנתערבה בתמורתה ומתה א' מהם אין תקנה יעו"ש:

דף כ.

גמרא נדר ואינו יוצא ידי חגיגה ומפירש"י ותוספת כאן משמע אפילו אמר ע"מ שאצא בה ידי חגיגה לא יצא דאמירתו לגבוה כמסירה להדיוט ולאו כל כמיני'. אבל אמר ע"מ שאצא משום חגיגה הרי עלי תודה יצא והרמז"ל פ"ב מה' חגיגה י"ד כתב כפירש"י כאן והר"א ז"ל בהשגות כתב דגרסינן ואצא לא ע"מ שאצא דע"מ שאצא על תנאי כך התנה ויוצא ע"ש והא דלא כתב הרמז"ל כשאמר להיפוך ע"מ שאצא ידי חגיגה הרי עלי תודה דיוצא פשוט הוא:

ההוא גברא דאמר כו'. עיין בח"מ רנ"ג סי"ב ובש"ך והוא לשון הרמז"ל פי"א מה' זכי' ומתנה הלכה כ' שכיב מרע שאמר תנו ת' זוז וישא בתי ב' מתנות. אבל אם אמר לנסיב והבו לי' הוה תנאי כו' וא"כ ודאי ה"ה כשאמר תנו ת' זוז שישא ברתי וכ"ש ע"מ שישא ברתא אי נסיב שקיל אי לא לא שקיל וכמ"ש הש"ך שם. ואי אמר לנסיב ברתי והבו לי' אפ"ה אמרינן מסתמא דעתו הוה ע"מ שישא הבת מדהקדים הבת כו'. ובבריא כה"ג שקיבל בקנין סודר ליתן לחברו חפץ (מטבע אין נקנה בחליפין) וישא בתי י"ל אי שואלין אח"כ איך הוה כוונתו אם אומר שתנאי הי' דבריו נאמן דאוקי ממונא בחזקת מוחזק מרי' קמא משא"כ בשכיב מרע דכתובין ומסורין דמי וא"צ קנין כשמת וא"י מה הי' כוונתו י"ל דב' מתנות הי' ולפיכך רצה לוקח המנה ולא הבת כיון דאין כאן מי שיכחיש אותו בטענת בריא. ואמנם נראה דאדרבא כ"ש בבריא דאם אמר קנו ממנו לפלוני ת' זהובים וישא בתי רצה ליקח המנה ולא הבת דמצי לעשות כן דמעשה קודם לתנאי המעשה קיים והתנאי בטל. ובשכיב מרע הוא דלא בעינן כל דיני תנאים כמ"ש הש"ך ז"ל שם. אלא דמ"ש רש"י כאן בשכיב מרע מיירי היינו דאי בבריא אפילו אמר תנו ת' זוזי לפלוני ע"מ שישא בתי מעשה קודם לתנאי התנאי בטל ומעשה קיים משא"כ בשכ"מ דוקא ויש"א. שי"ל ב' מתנות הוה. אבל אם אמר בפירוש שישא וכ"ש ע"מ שישא אם לוקח הבת לוקח המנה ואי לא אין לא במנה דבש"מ א"צ לדי' תנאים ולהרמז"ל פ"ב מחגיגה בהך דלעיל אף שאמר הרי עלי ע"מ שאצא אין כלום ל"ד לההוא גברא דהתם אלו אמר ע"מ שישא הוה שפיר אלא מייתי לה נמי התם דאי אמר לנסוב והבו דשפיר דמי (הד' ע כאן אי אמר ע"מ שאצא הרי עלי תודה יוצא ולהר"א ז"ל אתיא כפשוטו דדמיא להדדי ואין להאריך עיין לקמן שיטה מקובצת יעו"ש פ' ב' ובכ"מ פ"ח מנזירות הי"ד:

אתיא מבנייא עיין פירש"י בד"ה אתיא מבנייא וכבר הובא בכללי התלמוד (אמר המר בעו"ה אין הספרים הללו מצוין והעולם אין מרגישין כי הם עקרי ושבילי הדעת ונתיב בים התלמוד. ובימי חורפי למדתי מעט בהם) דכל מה מצינו צריך שישתוה הלמד והמלמד בחומרא מה או בקולא מה ובמה הצד בעינן חומרא המשתווה בשלשתן אז נוציא הדין ולומר מסתמא אין חומרת חלוקת גורמים הדין רק חומרא המשתווית הא כשאין חומרא המשתווית בשלשתן פרכינן צד חמור כמ"ש בכתובות ריש אלו נערות צד חמור ועמ"ש בתוס' שם א"כ בטלת כל מה הצד שבתלמוד ושם אין חומרא משתווית בשלשתן עיין מהר"מ שי"ף ופני יהושע שם ומ"ש בספרי פורת יוסף שם והוא בכללי התלמוד ובספר הכריתות לר"ש מקינון יעו"ש וכאן מה מצינו שלמי חובה משלמי נדבה כמ"ש רש"י ז"ל ולא ראי זה כראי זו פירש"י יפה כאן ראי' זו שזה חומרא גורם הדין הא שני אין לו זו החומרא והוא כלל גדול לדיני ק"ו ומה מצינו:

בתוספת בד"ה נזיר כו' וכן משמע לקמן ואי אמר לנסיב ברתי כו' כבר כתבנו בגמרא מזה דתוספת ורש"י כר"מ ז"ל יעו"ש. ואגב גררא ראיתי להזכיר כאן פרט אחד בדיני קדושין קיי"ל באדם חשוב אי אמרה קח מנה ואקדש אני לך ואמר הן מקודשת והנה באב בבתו נערה אי אמר להמקדש כן קח מנה ותקדש בתי לך אי מקודשת באדם חשוב די"ל דוקא אתתא בכל דהו ניחא לה בהאי הנאה דמקבל המתנה מינה אלא דמשמע בקדושין פ"ק גבי אמר רבא הילך מנה ואי אדם חשוב אפילו במכר כה"ג קנה באדם חשוב יעו"ש ואמנם אי בעינן דוקא שקיבל המעות מידה הא אמר רק הן שאקבל ועדיין לא קיבל אי מקודשת או לא סמכא דעתא בדבור בעלמא ושמא לא יקבל. עיין בקידושין ברא"ש שם ובחדושינו. והנה כאן דאמר תנו מנה לפלוני ולנסוב ברתי דכתב הרמז"ל פי"א מהלכות זכי' ומתנה הלכה כ' דהוה שתי מתנות והיינו מתנה א' ת' זוזי וב' מתנת הבת. ומי יתן ואדע איך שייך מתנה בבת ואי בנערה דרשות ביד אביה לקדשה למי שירצה מ"מ צריך נתינת מעות ואמירה ואי הוה נאמר דאעפ"י שעדיין לא בא ליד המקבל כשאומר הן סגי דבההוא דאמר הן כאלו נתן פרוטה לנותן א"כ א"ש דאמר השכיב מרע תנו מנה לפלוני וכשיקבל תקדש ברתי לי' בההוא הנאה. א"כ יצויר שאמר המקבל בחיי הנותן הן שרוצה לקבל המנה וכאלו נתן לנותן פרוטה באדם חשוב ואי בעי מקדש ג"כ בתו בההוא הנאה כאמור וז"ש הוה שתי מתנות הלכך אי בעי לוקח המנה ולא הבת ולא אמר חלוקה שני' אי בעי לוקח הבת ולא המנה דאי אין לוקח המנה במאי קנוי' לו הבת ואי איירי שלוקח המנה אחר מיתת השכיב מרע אז אין לומר שמקודשת בשעת לקיחת המעות דכבר מת האב ואפשר לומר למפרע מקודשת וצ"ע בזה ואי"ה יזכני לעשות חבור על אה"ע אבאר זה בפריי וכאן אין להאריך:

עכ"מ פ"ח מה' נזירות הי"ד דאיפכא הוה נזיר ויוצא ידי חגיגה ואפשר דלא הוה מתנה ע"מ שכתוב בתורה והבן כתובות כ"ו א' תוס' ד"ה הרי אה"ע ל"ח ב"ש שם ואי"ה יבואר:

דף כ:

גמרא תניא אמרו ב"ה ומה במקום שאסור להדיוט כו' הנה י"ל א' מג' פנים או דמופרך ק"ו לא אמרינן דיו וז"א דאין הלכה כר"ט או דיליף מי"ט גופא אם מותר להדיוט כ"ש לגבוה ושבת רווחא דמלתא נקיט וגם זה אינו אלא (מקומת) מק"ו] יליף מהדדי ולא שייך דיו דלא שייכא שם עולת ראי' ועיין ריש קדושין. ושוב מצאתי במהר"מ שי"ף ז"ל העיר בזה יעו"ש:

א"כ מה ת"ל לכם ולא לכותים ואם נאמר נדרים ונדבות אין קריבין ה"ה לכם ולא לגבוה ועיין תוס' בזה. והוי יודע דהרמז"ל פ"א מחגיגה פסק דנונ"ד אין קריבין בי"ט. ולכאורה יש חילוק בין עולת נדבה ובין שלמי נדבה כי השוחט עולת נדבה לוקה לדידן דלא אמרינן מתוך רק בהוצאה והבערה לא בשחיטה ושאר מלאכות דלא כסוגיין דלעיל י"ב א' (ונתבאר באורך שם ובפתיחה) והואיל ולא שייך בעולת נדבה א"כ לוקה מן התורה אף לב"ה משא"כ שלמי נדבה היתר מפורש רק מלכם ולא אהדרי' לאיסורא קמא אמנם למה שאמר ב"ה ק"ו ומה במקום כו' הי' מקום לומר אף עולת נדבה להתיר מהאי ק"ו או כאבא שאול וכן בדין שלא יהא כירך פתוחה וכירת רבך סתומה ומלכם נפיק א"כ אין חילוק בין עולת נדבה לשלמי נדבה ואין לוקה בתרוייהו ועמ"ש לקמן:

אמר רב הונא כו' פירש"י לה' כל דלה' כו' יש לראות הא בשלמי נדבה איירי שמא ישהה לבשר כו' וא"כ בלא"ה דצורכי הדיוט הן היתר מפורש אי לאו לכם ומיהו באמת ממעטין מלכם הכל אף שלמי נדבה וב"ה רק הדומה לחגיגה שאין תשלומין רק כל שבעה ולא הכך וממילא לא אימעט מלכם דהני עיקרן לגבוה:

עבר ושחט מהו רבא אמר זורק ע"מ להתיר באכילה אע"ג דמוקצה הוי בין השמשות מחמת איסור דנוכיד אין קריבין בי"ט מ"ה ורבא אית לי' מוקצה סוף שבת ודוחק לומר דלגבי הפסד קדשים לא גזרו והתירו לאכול מוקצה דנהי דהתירו זריקה שהוא שבות במקדש אבל לאכול בשר חוץ לעזרה קשה עלי לומר כן ובפרט למ"ד מוקצה כעין של תורה ולקמן בברייתא כבשי עצרת כו' ולא נקיט שלמי יחיד בי"ט ושבת כה"ג היינו משום מוקצה משא"כ כבשי עצרת דראוין ביה"ש למחרת לשמן ואין זה מוקצה דודאי למחר יותרו ול"ש מגו דאתקצי ביה"ש דהוה כנגמרו בידי אדם המבואר לקמן כ"ו כ"ז ושם יבואר (ועמ"ש בפתיחה). ולזה יש לומר דרבא סובר בשבת מוקצה ובי"ט סובר מוקצה מותר כסברא הפשוטה י"ט דקיל הקילו בו ומזה ראי' למ"ש בה"ג הביאו הרא"ש ז"ל סוף ביצה ראי' נולד אסור מרבא לא [תכנס כו'] לתטול והקשה ר"ת רבא סובר מוקצה ולמ"ש רבא בי"ט מוקצה שרי מכאן יכול דאסור (כבר הארכנו בסוגיא זו בה' שבועות שלי וכאן אין להאריך ועי' שיטה מקובצת שבות אוכל נפש בשבת לא התירו ועמ"ש אי"ה לקמן

מאי בינייהו נטמא הבשר צ"ע אמאי לא עולת נדבה והנה יש לי הרהורי דברים בכאן אמרתי ארמוז עליהם ברמיזה עי"ד סימן א' בש"ך אות ב' וקי"ט אות י"ח וקכ"ז אות כ' בפסולי עדות יעו"ש ורבא אמר בחולין מומר לתיאבון ישראל בודק סכין ונותן לו דלא שביק היתרא ואכיל איסורא ואפשר זה לתאיבון. הא לא להכעיס ולא לתיאבון נהי דאין מומר לכל התורה כולה מ"מ באתחזק איסורא כמו שחיטה אלא שבידו מהימן בעינן שלא יהא פסול לעדות או כשעבר על חילול י"ט תו חשוד על כדומה (י"ט עשה ול"ת ונבלה עשה ול"ת) ושוב אין לו נאמנות לשחוט אפילו עדים רואין שמא כיון שלא לשם שחיטה או עכ"פ בינו לבין עצמו עכ"פ שחיטתו פסולה הלכך לא פסיקא לי' לומר עולה א"ב דלוקה כפי מ"ש לעיל לדידן דמתוך דוקא בהוצאה והבערה ולהיות הדברים ארוכים ולי העני דרכי החכמה נעלמו ממני אמרתי אין מקומו פה אולי אזכה לבאר במקום אחר:

בפירש"י בד"ה שלא לשמן כו'. כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה עיין מהרש"א ז"ל ודבריו הקדושים צ"ע כי בזבחים סכין מושכתן למה שהן בשינוי בעלים ולדבריו הא דאם שבת לא יזרוק קאי אלפני זמנן ולאחר זמנן דבשלא לשמן אמאי לא יזרוק דהא עלו לשם חובה ורש"י במנחות מ"ז פירש דקאי אשלא לשמן והיינו אף שלא לשמן או אפשר דוקא שלא לשמן וכבר הארכנו בה' שבועות מזה וכאן אין להאריך ובספר א"א הרב ז"ל העיר בסוגיא זו יעו"ש ואי"ה כשאזכה להדפיס ספריו אבאר ג"כ שם ע"ש וכאן אין להאריך עיין י"ז ב' עבר ואפה רש"י י"ט דרבנן ד"ת לא וצ"ע לרבא ניחא דלא תנן נדונ"ד ולרבה בר"ה קשה דמ"ש דעיקר שבות שבת והבן

דף כא.

גמרא בעי מני' כו' מרב הונא כו' וטעמא מאי כו' הוקשה לו מ"ש עכו"ם מלגבוה ותרוייהו אימעטו מלכם. ותירץ זה א"א למפלגי' וכי טרח בשל ישראל כו' והיינו סתמא דתלמודא לפירש"י וכרב חסדא דלרב הונא אמר לקמן דאפילו אפשר למפלגה כמו בני באגא דהקמח של ישראל שרי לאפות בשביל אותו הפת לשיטת רש"י לקמן כמ"ש מהרש"א ז"ל ולתוס' ד"ה חזינן לקמן בקמח של עכו"ם קאי וטעמא מאי לרב הונא והנה אף לרש"י י"ל לקמן מיירי בתנור אחד כרשב"א לעיל י"ז א' אלא דלרש"י לקמן איירי אף ב' תנורים ויבואר עוד שם:

מלת משתב"ח מתפעל אין לו הבנה ומלת ישתבח (שיסד שלמה הע"ה) כי הוא משתבח מצד פעולותיו ואין מי שישבח אותו י"ת. ואמנם עפ"י רמז כי ישראל אחדות להם ומי מטיב לעצמו מטיב לאחרים כענין הכריע עצמו וכל העולם לטוב נמשל לב' שותפין כשאחד משבח לחברו גם הוא משובח שיש לו חבר טוב ובהצלחת חברו גם הוא יצליח. וז"ש משתבח לי' מר בגויה עם רב אויא (א"נ) ע"י שמשובח ומלת רפד בשורש הוא חזוק או סמיכה ומלת רבד שם עדי ותכשיט ורבדתי ערשי קשטתי. ורובדי היכל בחלוף רפדי כסויי היכל:

עיסת כלבים כו' למ"ד דהלכה כר"ע והוא שיטת רז"ה ועיסת כלבים אסור דאפשר בלא אפי' בעיסה. ולכאורה מדרבנן אסור כמו אוכל נפש דשרי אף שראוי חיין אפ"ה שרי לבשל וא"כ מה פריך מעיסה של עכו"ם דמ"ה אסור וכ"ת התם נמי הואיל מה הואיל איכא דמקלעי אורחים הא חצי' ש"ג ואי הואיל כל חדא חזי' לי' כמ"ש פסחים מ"ו ב' לר"א כל חדא חזי' לי' הא לר"ח לית לי' הואיל:

שאני עיסת כלבים דאפשר לפייסן בנבלה כו' דודאי אפשר כו' עיין ב"י תקי"ב ור"מ פ"א מהי"ט יעו"ש והמקשה דהונח לו למ"ד הואיל אע"ג הואיל מ"ה אין לוקה הא איסור דרבנן יש. י"ל דבתנור אחד שרי כל דמ"ה מותר משום הואיל כמ"ש התוס' ד"ה עיסה והו"מ לומר מקלעי אורחים ונקט האי הואיל דאי מתרמי נבלה ומש"ה שרי בתנור אחד משא"כ עיסה חצי' של עכו"ם משא"כ למאן דלית הואיל קשיא. ומשני דאית לי' נבלה לפייסן. ומיהו קשה התם ליכא כל חדא חזיא לי' וכאן י"ל כל חד חזיא לי':

בפירש"י בד"ה מי"ט לחול לאחר כו' דבשחרית אפילו הרבה קדירות. ואוכל מכל א' מעט שרי. דהתורה לא אסרה לבשל הרבה. אעפ"י שא"צ לו אלא מעט. עיין י"ז א' וראי' מחמין יעו"ש:

בתוספת בד"ה עיסה וכו' וי"ל כו' או זה או זה א"כ מקלעי אורחים. הנה לכאורה התם הטעם הואיל דרק איסורא דרבנן דמ"ה מפיש בשיעורא שרי דלא ציותה התורה לבשל בצמצום ואף מפיש בטרחא פת כל א' אפיה בפני עצמו מ"ה שרי אי מקלעי אורחים ומדרבנן אסור הואיל. והיכי דשייך מתקן שנאפה יפה שרי. משא"כ כאן מ"ה אסור דל"ש הואיל ומקלעי אורחים. דחצי' ש"ג והוה איסור תורה. משום נאפית יפה לא שרינן איסור תורה. ומכל מקום קשה לרב חסדא לית לי' הואיל. וי"ל דלר"ח אה"נ דסובר הלכה כת"ק והתוס' כתבו דלדידן הלכה כרשב"א. ומיהו לעיל ב' ב' ד"ה והיה כתבו דהלכה כר"ח דלית לי' הואיל יעו"ש. ומ"ש עוד. לעיל כל חדא חזיא לי'. א"י פירושו כאן נמי כל חדא חזיא לי'. אם לא סבע"כום בורר לעצמו. או דצריך לחלק עמו בגורל כו'. וכשיטת התוס' פסקו הפוסקים. ובחלה דל"ש הואיל אסור לאפותה אפילו בתנור אחד מה"ט. דדוקא ע"י הואיל שייך היתרא דנאפית יפה לא בענין אחר עמ"א א"ח סימן תק"ו אות ט"ו יעו"ש:

אמר לי כו'. ור"ש התימני ששחט להם עגל טרפה יש לומר דסובר כר"ע. דלכלבים שרי ושחטו להם עגל. ונתנו קצת לבהמות כלבים ושרי. ועט"ז תקי"ב אות ו' הקשה מה ס"ד דשמעון התימני. ולפי מ"ש א"ש:

דף כא:

גמרא הני סופלי לחיותא היכי שדינן כו'. תוס' ד"ה הני פירשו כיון דע"י טורח גדול חזיא בלא חיתוך. מוקצה הוא. בשלמא לר"ע שרי לחתוך להו. תו לא הוה מוקצה ומותר לטלטל. אפילו בלא חיתוך משא"כ לר"י הגלילי חיתוך אסור ממילא בלא חיתוך מוקצה הוה ומשני כו'. ובש"ע תקי"ב ס"ג סתם וכתב מותר ליתן לפני בהמה ולא הזכיר סופלי האסור בלא ריפתא. ומיהו בי"ט שרי ובשבת יבואר אי"ה:

ופליגא דריב"ל רש"י לשטתי' דפי' אדרב הונא אבל המ"מ פ"א מי"ט פירש דריב"ל פליג אהא דאמר מטלטלין אגב ריפתא הואיל דבי"ט אסור מלאכה בשבת אסור הטלטול פליג דריב"ל. (אמר הצעיר בהיות סוגיא זו עמוקה ולא הי' פנאי אולי אי"ה אבאר):

בתוספת בד"ה הואיל תימא הרודה כו' היינו לשיטת רש"י ז"ל ושאר מפרשים דקצירה מדרבנן אסור. ומ"ה בכל ענין שרי הוקשה להם רודה דהוה קוצר. ותו לש אמאי חייב נימא הואיל. ותירצו דסמוך לחשכה או הדביש כו' ומיהו מתוך למ"ד בכל מלאכות מתוך ל"ק להו. דבעינן צורך היום קצת. אלא דממ"נ לרש"י לעיל י"ב. אף שלא לצורך לגמרי שרי מתוך ולתוס' דבעינן צורך גם הואיל. לק"מ דקצירה מ"ה אסור לדידהו באוכל נפש. כמ"ש בד"ג יעו"ש ואין להאריך:

משנה בית שמאי אומרים כו' הנה פלוגתא בית שמאי ובית הלל לכאורה מתוך פליגי. וב"ש לשטתם י"ב א' דלית להו מתוך ובית הלל שרי במתוך ושיהא צורך היום קצת. לתוס' מ"ה. ולרש"י מדרבנן ודוקא ידיו ורגליו הא כל גופו לא. לתוספת מ"ה אסור. דבעינן לכל נפש השוה לכל נפש ולרש"י מדרבנן בעינן השוה לכל נפש. ואמנם למה שהתבאר שאין פוסקין מתוך רק בהוצאה והבערה לא באפי' ובישול. אם כן אף לרש"י מ"ה אסור לכל גופו דידיו ורגליו שרי הוא דהנאת גופו הוה כאוכל נפש. ומה לי אוכל נפש הנאה בפנים או הנאת חוץ ובעינן לכל נפש שוה נפש. וכל גופו לא. ומבואר זה בר"ן כאן וברע"ב הטעם מתוך. ור"מ בפי' המשניות ופ"א מי"ט ה"יו הטעם דרחיצת ידיו ורגליו. הוא דהוה כאוכל נפש עצמו וזה שסובר כרש"י. ומתוך לא אמרינן רק בהוצאה והבערה לא בשאר מלאכות ובישול מים שייך בהו בישול כמבואר בהא דממלא נחתום חביות מים ובפרק כירה מים מצטמק כו'. אלמא שייך בהו בישול. ואם כן ע"כ הטעם משום דהוה בכלל אוכל נפש הנאת הגוף. ואמנם הר"מ ז"ל סיים דכל גופו אסור הוא משום גזרת מרחץ יעו"ש. ויראה אטו שבת או שמא (יבנה)[יכנס במרחץ וכדומה (עיין פרק כירה ל"ט ב' ול"ח א' ובתוס' שם. ודף מ"ם א') לא כמו שכתבו התוס' כאן ד"ה לא יחם משום דאין שוה לכל נפש דלפי דבריהם הוה מן התורה. ולרמז"ל מדרבנן ואפשר דסובר הרמז"ל דכל גופו שוה לכל נפש הוה (ומוגמר לרש"י הוה רק דרבנן ולתו' דאורייתא. עיין ריש כתובות יעו"ש) ועוד אפשר דהרמז"ל יודה דכל גופו אין שוה לכל נפש. והוה ד"ת דבישול לא אמרינן מתוך רק בהוצאה והבערה. והא דכתב הטעם משום גזרת מרחץ הוא לומר דאפילו היחם לשתי' ונתותרו. או דרשאי מפיש בשיעורא כמבואר לעיל ממלאה נחתום חביות מיים כו'. אפ"ה אסור לרחוץ בהם כל גופו משום גזרת מרחץ ושוה י"ט לשבת בזה. אעפ"י חמין שהוחמו מערב יום טוב אין שוה לשבת. ביום טוב שהוחמו גזרו. ולפי זה אני העני תמה על הט"ז בתקי"א אות ד' ומ"א שם אות ד' כל גופו אסור משום דאין שוה לכל נפש אמת דהוה איסור תורה בהוחמו לרחיצת כל גופו לבד והיינו באין ראוין לשתי' דאל"כ הותרה מטעם הואיל ולית בי' איסור תורה. לדידן דפסקינן כרבה אלא הוה להו לכתוב אפילו הוחם לשתי' ונתותרו אסור כל גופו דהוה גזרה דמרחץ. וכמ"ש הרמז"ל ואמת גם בב"י לא זכר כלום מדברי הרמז"ל דהטעם משום מרחץ ואפילו הוחמו בהיתר אסור לרחוץ כל גופו כדכתיבנא ואי"ה בפריי יבואר שם:

ועיין א"ח תק"א בט"ז ב'. ופר"ח שם ביקוע עצים דהבערה לעשות מדורה הוה כאוכל נפש דהא ס"ד דלבית שמאי שרי הנאת כל גופו אף על גב דלית להו מתוך אפילו הכי הוה ס"ד דשרי וכפירש"י בגמרא דהנאת כל גופו הוה כאוכל נפש. אף על גב דמסיק לב"ש אסור דסובר דלא הוה כאוכל נפש. אבל לב"ה דשרי לא מטעם מתוך לחוד אלא משום דהוה כאוכל נפש וכאמור:

ולענין הלכתא פניו ידיו ורגליו שרי להחם בפ"ע, ואפילו אין ראוין לשתי' שרי כב"ה דהוה בכלל אוכל נפש או למ"ד מתוך אף בבישול אלא שראיתי להירושלמי כתוב שם על דעתהון דבית שמאי שישתה מהם. ע"ד ב"ה שיהא ראוין לשתי' ובפוסקים לא נזכר מזה כלום ופי' המשנה לב"ש שיהא ראוין. משמע לב"ה אף זה א"צ ומש"ה סתם רבי ואמר לבית שמאי. שיהא ראוין אף על גב דלב"ש בעינן שישתה לומר לב"ה. גם זה א"צ. ואף על גב דאיתא התם פתר אוחרא זה קאי אסיפא אבל ברישא משמע שאין חולק. והמפרש כתב דה"ה רישא ואין רמז. ואי לומר דבמדורה שרי מתוך. או הנאת גופו כאוכל נפש ה"ה רישא. אם כן למאן דפתר ברישא מדורה קומקום כנגדו ולית לי' לבית הלל מתוך הא בהוצאה אית לי' בפירוש מתוך. ולזה יש לנו לומר דוקא הוצאה דמלאכה גרועה לא בהבערה. ומכל מקום קשה א"כ מה מהני שיהא ראוין לשתי' וי"ל דבראוין לשתי'. הוה הואיל ואי מקלעי אורחים. ואף לרב חסדא דלית לי' הואיל בכה"ג מודה הואיל ואי בעי לוקח לשתות שרי אפילו מדרבנן כההוא דעיסת כלבים בזמן שרועים כו'. אף על גב דמפיש בטרחא שכל לחם בפ"ע צריך אפי' שרי בדאית נבלה לפייסן כדמסיק לעיל כ"א א' יעו"ש. וב"ש סברי אפילו כהאי גוונא אסור אם לא שישתה מהן ואמנם בבבלי אין זכר מזה. ואם כן לב"ה אפילו אין ראוין לשתי' שרי מתוך. אי הוה כאוכל נפש מה לי הנאת פנים או הנאת חוץ. ולב"ח בעינן שיהא ראוי לשתי'. וא"צ שישתה דהואיל כזה מודה ב"ש אף לר"ש כאמור. וע"כ יש להקשות על מה שכתבו התוספת ד"ה לא יחם לב"ש שישתה ממנו דוקא וזה למאן דפתר לב"ה דראוין בעינן ממילא לב"ש שישתה משא"כ לפתר אוחרא אינו כן וצ"ע:

עיין ר"ן בשמעתין משמע דחמין מעי"ט. שרי ביום טוב כל גופו אף בב"י ובשבת פ' כירה משמע דסובר דאסור כל גופו בחמין וכאן כתב כיון דמדרבנן הוא היינו בהוחמו מעי"ט נקטינן לקולא וצ"ע:

איבעיא להו מדורה כו'. ושני לב"ש בין כל גופו כו' כפירש"י דהנאת כל גופו הוה כאוכל נפש עצמו. ובירושלמי משמע דמיירי קומקום נגד המדורה. ר"ל דהואיל ומבשל ומבעיר לצורך אוכל נפש מתירין בית שמאי להוסיף עצים מדורה גדולה אף על פי שלקומקום א"צ כ"א מעט עצים. דכהאי גוונא שרי מ"ה דלא אסרה תורה שיבעיר בצמצום מה שצריך רק לאוכל נפש. ואמנם תראה לפי גמרא דידן נ"מ טובא מאיבעיא זו אליבא דהלכתא לב"ה. דאי שני לב"ש בהנאת כל גופו וידיו ורגליו בעינן שיהא ראוין לשתי'. אם כן לב"ה אפשר כל גופו נמי שרי במכ"ש דבזה בית שמאי מודים. ואי ב"ש כל גופו נמי אוסר. אם כן אמאי לא תנן בית שמאי אומרים. לא יחם חמין לרחוץ אא"כ ראוין לשתי' ויהי' רבותא אפילו הנאת כל גופי אסור לבית שמאי. אלא שבזה לא היו חולקין בית הלל. ומשום ב"ה נקיט רגליו הא כל גופו אסור דאין שוה לכל נפש וכאמור. וכן הוא האמת דכל גופו אסור לב"ה משום דאין שוה לכל נפש או משום גזרת מרחץ וכדכתיבנא לעיל:

משנה שלשה דברים כו'. אין טומנין חמין לכתחלה בי"ט הרמז"ל והרע"ב מפרשי כאביי דלב"ש צריך לכל מין עירוב. וכן משמע פשטא דמתני'. ולרב הונא פליגי בית שמאי סברי הטמנת חמין אין זה כדי חייו שא"צ בו כ"כ. ולב"ה מתירין. וי"ל רב הונא אמאי לא הזכיר בדבריו הטמנת חמין. ובברייתא מזכיר דהלכה כב"ה ורבא אמר שאני הטמנה דמוכחא מלתא דלצורך שבת. ויראה דב"ש וב"ה פליגי בהא דלב"ש עירובי תבשילין מטעם הואיל ובהטמנה דאין מיתקן עד תוך הלילה. או למחר בשבת לא שייך הואיל. ולב"ה שריא מטעם מתוך או צורכי שבת נעשין ביום טוב מ"ה ועיין ב"י תקכ"ז. ולעיל בתוס' י"ב א' ד"ה ה"ג (עמ"ש בפתיחה מזה באורך וכאן אין להאריך בזה):

דף כב.

גמ' תניא נמי הכי אופין לו כו' עיין ר"ן ורא"ש לר"ן בין יש אחרים שעירבו ובין ליכא רשאי הוא בעצמו לאפות כדי חייו. ולרא"ש באיכא אחרים אסור לו כדי חייו דהא יש תקנה שיקנה קמחו לאחרים. ואי"ה כפריי יבואר זה וכאן אין להאריך:

שאני הטמנה דמוכחא מלתא כו'. פירשתיו לעיל י"ל דלב"ש הטעם משום הואיל ודוקא תבשיל הראוי היום הא לא ראוי היום לא ולדידן דטומנין הטמנת תבשיל מיום טוב לשבת. יראה מטעם צורכי שבת לא מטעם מתוך. דבבישול לא אמרינן מתוך וכבר התבאר:

בתוספת בד"ה ומדליקין לו נר כו'. ואם בשביל הדלקה לא התנה כו'. עט"ז תקכ"ז אות י"א וודאי אם הניח עירובי תבשילין. ולא אמר כלל שרי אלא אם התנה איזה פרטים ושאר לא. אם כן אסור אותו שלא הזכיר וכ"נ מד"ה כאן. ואמנם הנה נראה דמתוך אמרינן בהוצאה והבערה לרש"י אפילו אין צורך כלל נמי שרי ומדרבנן אסור אם כן י"ל דלא הצריכו חז"ל עירובי תבשילין אלא על מלאכה ד"ת כרב אשי ר"פ י"ט שיזכור מי"ט לשבת לא. כ"ש מי"ט לחול לא. משא"כ הדלקה שהוא הבערה ביו"ט לחול ליכא ד"ת כ"א דרבנן א"צ לעשות בשביל זה עירובי תבשילין וברייתא דמדליקין לו נר לא קתני אחד וסדר שליחות נקיט דעושין לו פת אגב עושין הדלקה והדלקה איהו נמי שרי. (עיין רא"ש) אבל התוספת לשיטתם הבערה שלא לצורך כלל אסור מ"ה וודאי צריך ע"ת להדלקה נמי:

והוי יודע דבע"ת מזכירין אפויי ולאבשולי ולאטמוני ולאדלוקי ולא הוצאה ובהג"א מזכיר הוצאה. ולכאורה כל הני ד"ת נינהו כי הדלקה יתכן על ידי בישול חלב חי דראוי להדלקה. (עיין תצ"ט חלבים שרי בטלטול מה"ט) וא"נ חלב מבושל. למ"ד יש בישול אחר בישול בשבת אם כן כשמדליק נר איכא הבערה ובישול. ובישול לא אמרינן מתוך לדידן רק הוצאה והבערה ולכן צריך להזכיר בע"ת זה כרב אשי שיזכור מיום טוב לחול. משא"כ הוצאה אין בו איסור תורה לגמרי לשיטת רש"י מיום טוב לחול. מתוך. ומדרבנן אסור באין צורך כלל לא הוצרכו לזה ע"ת. דא"נ מיום טוב לחול הוה גזרה לגזרה. זהו מה שרצינו לבאר בכאן ואמנם מה שאנו אומרים פרטים ואחר כך כל צורכנא צריך ביאור ועט"ז תקכ"ז אות י"א ואי"ה יבואר בפריי שם:

בד"ה והמסתפק כו' גרם כבוי כו' עיין רא"ש הקשה ע"ז מהא דלא יקוב שפופרת של ביצה והעלה כל היכי דנוגע בדבר המדליק ממש גרם כבוי חייב. ולפי זה קנד"ליא אפשר אסור. ואי"ה בתקי"ד מבואר וכאן אין להאריך. ובהא דלא ימלאנה שמן. עיין פסחים "א ובר"מ ה' שבת אי מ"ה חייב במסתפק ממנו או לאו, וי"ל מה בכך דהזמי לנר כיון דאין בו יהא חייב חטאת ואי"ה יבואר:

בעי מניה מהו לכבות הנר מפני ד"א אמר לי' אסור כו' צדדי אבעיא א' אי דמי לחמין לרגלים דהנאת הגוף כאוכל נפפ. א"ד שאני הנאת חמין מהנאת ד"א. או דהתם מתוך שהותרה הבערה לצורך וכבוי ליכא באוכל נפש והא דאמר אסור (חסר איזה תיבות) ז"ל ובא"ח תקי"ד ס"א ויבואר לקמן הטעם והא דאמר אפשר בית אחר כו' כתב הט"ז שם אות ב' להורות דהלכה ואין מורין כן זה כתי' א' של התוספת כאן יעויין שם והיינו לומר דאמר ליה כן להורות היתר המחיצה דבשבת אסור כמבואר בשט"ו כאן לצניעות דמדינא שרי. ועמ"א שט"ו אות ג' וכוונתו דהרמז"ל פ"ד מי"ט הלכה ד' אין מכבין מפני תשמיש ועושה מחיצה יעויין שם. והרי הרמז"ל נראה שפוסק כרבנן לא כר' יהודא במכשירין כמ"ש המ"מ שם כמה פעמים. ואם כן לדינא אסור לכבות הנר אפילו הכי שרי מחיצה ולזה י"ל כמ"ש המ"מ שם דמחיצה שמכסה כל הספרים או שמכסה הנר שרי דאין זה מחיצה המתרת אלא כסוי בעלמא שרי. ומחיצה שאור הנר נראה למעלה ממחיצה דאז רק מטעם מחיצה היתרא זם אסור לעשות ביום טוב יעויין שם. (ומדברי הט"ז כאן משמע כל שיש אפשר בע"א אין זה מחיצה המתרת. וה"ה בשבת כל שאפשר בלא מחיצה על ידי ביטול רשות בשבת וכדומה אף על פי שלא ביטל כ"א עשה מחיצה שרי דהא אפשר בלאו הכי ואי"ה יבואר.

אמר לי' ההוא דר"י כי קאמינא אנא לרבנן והנה אנן פסקינן דאסור לכבות מפני תשמיש ולכבות דליקה. ולכחול עינא ביו"ט ראשון אסור. ויש בזה ג' שיטות א' דהלכה ואין מורין כן. ומדינא שרי כתי' א' של תוס' ד"ה ההוא. ושיטה ב' דמדרבנן מדינא אסור. כתי' ב' של תוס' כאן. ושיטה ג' הוא שיטת הרמז"ל. פ"ד די"ט ה"ב ור' וי"ו כפי דעתי העני' הוא כך. דלהר"מ ז"ל כל מלאכה שאין מיוחדת לאוכל נפש. כמו בנין ואריגה וכדומה אפי' עשאן לצורך אכילה לוקה וכמ"ש המ"מ פ"א לדעת רבינו כן. והיינו שאזיל לשטתי' שמפרש כאן דהר"מ ז"ל פוסק כרבנן לא כר' יהודא. דמכשירי אוכל נפש אסורין מ"ה. דלר' יהודא דדריש לכם לכל צרכיכם. שרי אפי' בנין מכשירי אוכל נפש ולר"י מלאכה ביום טוב לא יצויר כ"א שלא לצורך אכילה דלא אמרינן מתוך כי אם בהוצאה והבערה לא בישול כו' ולתוס' דשלא לצורך כלל אסור מ"ה בלא"ה שפיר. (כמ"ש כ"ז בפחיחה) ולרבנן בנין לצורך אוכל נפש. אפי' באוכל נפש עצמו לוקה. ומש"ה כיבוי שעיקרו אין מיוחד לאוכל נפש. אם כיבה לצורך אוכל נפש. לוקה מן התורה ולכן כתב שם פ"ד ה"ב. אעפ"י שהותרה הבערה שלא לצורך הכבוי אסור אפי' הובערה לצורך אכילה שהכבוי מלאכה שלא לצורך אכילה כלל כו'. ולוקה כמי שבנה כו' ובה"ו שלא תתעשן הקדרה אסור ולא חילק אפילו יקדיח תבשילו וישרוף אסור. וכ"פ המחבר בתקי"ד ס"א והרב חולק שם בהג"ה יעו"ש. וסבור הייתי לומר דהר"מ לשטתי' דבנין אסור לצורך אכילה כרבנן ולוקה וה"ה כבוי הואיל ואין מיוחדות לאוכל נפש. אפי' עשאן לצורך אוכל נפש. דמשמעות הקרא. אך אשר יעשה לכל נפש מלאכות המיוחדות לאוכל נפש כו' אלא דהמחבר משמע דפסק כר' יהודה ומ"ה שרי מכשירין שא"א מעי"ט. אלא מדרבנן יש שאסרו. ויש שהתירו איזו מלאכות. ואם כן למה אסרו הכבוי. אף שתשרוף הקדרה. וצריך לומר דכבוי אין בו צורך כלל אוכל נפש. כלומר דמלאכת אוכל נפש שמתקן בכך האוכל משא"כ כבוי הוא אין בו תיקון אוכל נפש אלא העדר ההיזק. וזה לא התירה התורה וא"ש לישנא דרמז"ל. דכבוי אין בו צורך אוכל נפש כלל. מלת כל"ל דייקא דאף שתשרף הקדרה אין זה תיקון אוכל נפש. (ומ"ש אעפ"י שהבערה הותרה שלא לצורך משמע דכבוי הוא ראוי להתיר. שלא לצורך במתוך. אלא שאין בו צורך כלל והלא משמע דמתוך דוקא בהבערה והוצאה לא באחרינ' עדיפא מיני' קאמר דאין בו כלל כו'). ומ"ש אפי' הובערה לצורך אכילה פי' הלח"מ דל"ת התירו סופו כו'. והיינו באיסור תורה לא שייך סופו כו'. ויש לדחוק ולומר אפי' הובערה לצורך אכילה כלומר הובערה ביותר. דכבוי לצורך אכילה ואין צורך כי דברי הלח"מ יספיקו וכאמור

הא דאמר הא ר' יהודא. ואנא לרבנן. יש לומר לר"י כל המלאכות אף בונה וכבוי שרי אפי' במכשירין. וכ"ש כבוי מפני הנאת הגוף דהוה כאוכל נפש. משא"כ לרבנן בנין ואריגה לוקה אפי' לצורך אכילה כנראה ממ"מ פ"א מי"ט ה"ה כבוי דאין מיוחדת לאוכל נפש אפי' עשאה לצורך אוכל נפש שלא תשרוף הקדרה. (אם נאמר שזה מקרי לצורך אוכל נפש) אפ"ה לוקה וכבר התבאר לעיל. ורש"י ורי"ף נראה שלא פירשו כן ואין להאריך:

עוד רגע אדבר דלכחול עינא כי"ט שני שרי בחולה שאין בו סכנה וכתב הר"ן ז"ל דה"ה כבוי לתשמיש. ומפני שלא תתעשן ודליקה בי"ט שני דכהדדי נינהו יעי"ש והיינו כפי משמעות הגמ' כולן על פלס ומשקל א' הם. והשמיטו הש"ע בתקי"ד ולא ידעתי למה. והב' בתצ"ו הביאו וראיתי לא"ר תקי"ד הרגיש בזה. והנה למ"ש הרב בהג"ה שם דלכחול עינא הוה מלאכה ד"ת לא בי"ט שני. והנה הר"ן ז"ל צידד כאן בזה. וכתב מלאכה ד"ת בי"ט אין לנו ומ"מ כתב כבוי שרי בי"ט שני י"ל דמלאכה שאין צריכ' לגופא לר' שמעון שרי מ"ה בשבת רק פטור אבל אסור. א"כ כבוי לד"א ודליקה וכדומה. אין בו אבות מלאכות ושרי בי"ט שני. ועיין א"ח רע"ח בט"ז ומ"א. כי הרמז"ל פ"א וי"ב משבת פוסק כר' יהודא והטור פוסק כר' שמעון דפטור יעו"ש. ומיהו להרמז"ל דמלאכה שאצ"ל היינו אפי' נאמר. דבי"ט אין בו איסור תורה כר' יהודא רק איסור דרבנן מ"מ הואיל והמלאכה איכ' בי' לתא ד"ת אין לנו להתיר ויבואר בפריי אי"ה:

בפירש"י בד"ה לעשות מחיצה בסדין עמ"א שט"ו אות ג'. כתב כ"מ מרש"י בי"ט. דאי בחול מחיצה גמורה נמי שרי וא"י פשיט' בי"ט דהא אי"ט איבעי' דילי'. ומ"מ א"י אמאי פירש"י בסדין אמאי לא בנסרים לעמוד כך בלי בנין. ועיין ר"מ שי"א מזה למד הד"מ אף שנראה אור דרך הסדין שרי וע"י האפלת טלית לעצמו דבלא מחיצה אין מהני מאפיל בטליתו ועד"מ שט"ו כתב בדפוס פיורדא דמהר"מ עשה מחיצה בשבת ובגמ' נמי כמהר"מ והיינו שהי' טפח מע"ש והוספה שרי ולפני מ"א לא הי' כתוב זה. ולכן אמר דיש ט"ס יעו"ש בשט"ו אות ג' ולענין מ"ש בספרים דאפי' פחות מי"ט אם אין נראה שרי דהוה כסוי א"י דבר"מ ס"י בעינן דוקא כלי תוך כלי ובחד כסוי לא מהני ואפשר כוונתו אם כבר מכוסים בכסוי א'. ולגבי נר מהני אם אין רואה הנר פחות מי"ט דהוה כמו כסוי וכפיית כלי. וכן אם מעמיד כלי נגד הנר שאין נראה הנר כלל שרי כמו כסוי. ועיין א"ר בשם של"ה נר בתוך חדר אחר ופתוח ומאיר להדיא אסור זה עפ"י האר"י ז"ל. אבל לרש"י סדין שרי ה"ה כ"ש בחדר אחר. והאפלת טלית ת בעינן. עיין אה"ע כ"ה בב"ש אות ה' גמטיר (היינו מחיצה בקנים סרוגים שקורין גרני"א) ש"א אוסר. ועמ"א ר"מ אות ט"ו צידד בזה. והנה בסימן ע"ה, ס"ו בא"ח ערוה בעוצם עיניו סגי דערוה בראי' תליא מלת' (ערוה לא מהני רשות אחרת ובצואה מהני ולרשב"א בצואה כעין תרתי לא יראה והי' מחניך ובערוה לא בעינן והי' מחניך יעו"ש בע"ה וע"ט) וא"כ משום ראי' בלא מחיצה סגי בעוצם עיניו ובהאפלת טלית ולכן יראה דאם ע"י כסוי בעינן כלי תוך כלי שאין כלי ובמחיצה גאטיר סגי כל שאין רואה שעוצם עיניו. ואי"ה יבואר בפריי:

תוכן העניינים

ראש יוסף על ביצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה