ראש יוסף על ביצה· רבי יוסף תאומים
פרק ראשון - ביצה
דף ב.
משנה ביצה שנולדה ביום טוב. ב"ש אומרים תאכל וב"ה אומרים לא תאכל ד' אקומתות ר"נ מוקי במוקצה ורבה בהכנה ורב יוסף משום פירות נושרין. ר' יצחק משקין שזבו. וי"ל עוד אקומתא משום נולד פליגי. ולכ"ע בר מרבה הוה דרבנן. ולרבה ד"ת בי"ט אחר שבת הכנה טבעית נמי ד"ת ובפי' המשניות להרמז"ל משמע לכאורה הכנה טבעיות דרבנן ויבואר בגמרא [באוקומתא] דרבה אי"ה. ומ"מ אין נ"מ בין אי ד"ת או דרבנן שאף ספק דרבנן בדשיל"מ לחומרא ומיהו נ"מ אם נתערבה באחרות למ"ד ס"ס א' בגופו והב' ע"י תערובות לא מהני ובדרבנן בדשיל"מ למאן דמתיר ס"ס בדשיל"מ אפשר דלא בעינן שנולדה ב' ביחד ועמ"א תקי"ג אות ד' ויבואר אי"ה בפריי ועמ"ש בגמרא בהא נתערבה באחרות:
ואומרו ביצה הא אפרוח י"ל כ"ע מותר הואיל ומתיר בשחיטה כשמואל דף וי"ו ב' או לכ"ע אסור כראב"י לקמן שם ועגל שנולד בי"ט לר"נ מצי לומר בעגל וי"ל דבעינן הפריס ע"ג קרקע תנאי עא"ח תצ"ח. וכלו חדשיו. לכן נקט בקצרה ביצה וכן לרב יוסף ור"י משא"כ לרבה א"ש דעגל ל"ש מאתמול גמרה:
ומלת ביו"ט. ה"ה שבת עא"ח שכ"ב א"ב. ולר"נ רבותא אשמעינן אעפ"י שעכשיו נמלך תרנגולת לאכילה הואיל ואתקצי בה"ש משא"כ שבת לא סר המוקצה. דא"א לשחוט בשבת כן יאמר האומר שאינם דברים מצודקים דודאי לר"נ בשבת מיחלפא שמעתייהו כמבואר ולמה לאטרוחי בכדי ועמ"ש בפתיחה בשיטת הר"ן ורמב"ן בס"פ חביות הביאו הר"ן ז"ל יעו"ש. ולרב יוסף ולר"י נקיט דגזרינן אפילו ביו"ט וכ"ש שבת. ולרבה נמי רבותא אפילו סעודת יו"ט בעי הכנה דל"ת קרא דוהכינו לשבת דחשובה יותר קאי וזה מבואר:
בש"א שאור כו' תלת מילי ביו"ט כפירש"י ותוס' ומיהו יש דברים אחרים הרבה שנוים בעדיות מקולי ב"ש שאין שייכים ליו"ט. ואם קידש אשה בחמץ בכזית לכאורה לב"ש דבר הגורם לממון ויוכל לשהות אחר הפסח ולב"ה צריך לבער וא"צ גט וזה טעות עיין ר"פ בתוס' ד"ה אור דלמא אתי למיכל מדרבנן [צריך] ביעור ומיהו לרש"י שם ט' מדרבנן צריך כדברירנא שם ואם קידש בפני עדים ששהו חמץ בכזית להר"ם ה' חו"מ דלוקה בעשה מעשה מ"מ כי אתשל לענין ב' אתשל וב"ש לקולא וכדכוותי' ריש קידושין יעו"ש:
השוחט חיה ועוף כו' רז"ל שימשו בה"א חוץ מי"ב דמשמשים שלה ה"א דיעבד. עיין תוס' חולין ד' המניח יעו"ש. וי"ל שימוש הה"א כאן הקריאה כמו הקהל השוחט אתה שוחט שבא למלך אומרים לו כו'. ובכוי יתבאר לקמן אי"ה וטעם פלוגתתן לכאורה ב"ש סברי שוחט ומכסה דאתי עשה שוה בכולו ודחי ל"ת ועשה שאין שוה העשה בנשים. וב"ה אומרים דלא דחי. ועיין ריש יבמות גבי זקנו בתוס' יעו"ש ד"ו ב"ש סברי דשוחט לכתחלה ודחי. ודמי למ"ש המרדכי הביאו הב"י או"ח סי' י"ב והביא בש"ע ציצית שנפסקו בשבת דהתורה לא אסרה ללבוש כו'. יעו"ש וקצת כאן נמי. וב"ה סברי דל"ד. אבל אם שחט מודים דעשה דחי כו' אבל בפי' המשניות משמע דב"ש נמי בדקר נעוץ מתירים לכתחלה לא כשאין דקר נעוץ ומ"ש רש"י בגמרא מפרש טעמא שמ"ש דקר נעוץ לא תנאי רק טעם הוא דמש"ה לכתחלה לא ודיעבד ש"ד דודאי משום דרבנן אין לדחות עשה ד"ת. אף דמצינו העמידו דבריהם בשל תורה באם לא הגיע הזמן ועיין בר"מ ה' ק"פ בהא דחל הזאה בשבת ומיהו מצינו כ"פ אף שהגיע הזמן כמו ח"ל מדרבנן אסורים וזה מטעם גזירה שיש כח בידם לגזור בפירוש על דבר מבורר משא"כ עד"מ הזאה שבות בשבת וכי מקלע פסח כה"ג לא גזרו אם הגיע הזמן וכן כאן מלאכה שא"צ אסרו משא"כ כשיש עשה בכיסוי והבן זה:
ולומר ביצה שנולדה ביו"ט בתרנגולת לאכילה ואין לו עפר מוכן וכ"א לשיטתי' לב"ש לא הוה מוקצה ולב"ה התרנגולת מוקצה דא"א לשחוט דאין לו במה לכסות זה שיבוש. ולר"ן פשיטא דלא הוה מוקצה כיון דאיסור כיסוי רביע עלי' ולא נפיק מתורת אוכל וכדבעינן למימר בגמרא מוקצה הוא בעזה"י:
גמרא במאי עסקינן מלה זו במאי עסק אנן. מ"ט דב"ה אוכלא דאפרת כמו פרוד כפירוש רש"י ותוס' בחילוף דטלנ"ת. ול"ש נולד דמעיקרא אוכלא והשתא אוכלא ואי בעי שחיט ואכיל כל מה שבגוה אלא לגדל ביצים מ"ט דב"ש מוקצה [הוא] י"ל או דקאי אתרנגולת דמוקצה תו הוה הביצה נולד וסמך על מ"ש אח"כ נולד אסור דל"ש אכל כל מה שבוה או מוקצה הביצה ובתחלה הקשה ממוקצה ואח"כ כשא"ל דלמא כו' אמר מ"מ קשיא מנולד וממשנה דמגביהין מעל השלחן מסתמא ידע דאין דרך לומר דלא ידע ממשנה שהיתה שגורה בפי כל. וא"כ יש לראות ממ"נ אי הגרסא כמ"ש לפנינו ב"ש לית להו מוקצה וב"ה אית להו דלא כרב נחמן דמהפך א"כ מה פריך מ"ט דב"ש לפי' הב' ואם הגירסא להיפוך איך הונח לו לב"ה הא לית להו מוקצה וי"ל לב"ה משום נולד ונאמר מגביהין עצמות שנפרקו מע"ש (אם נאמר שנפרקו בשבת הוה ליה נולד או דנולד זה דמי למסיקין בשברי כלים ונולד ביצה חמיר טפי כמ"ש התוס' ד"ה קס"ד ולב"ש פריך דידהו אדידהו וע"ז פריך לי' דלמא ב"ש לית להו מוקצה ושאני שבת (דגמירא)[דחמורה] ובי"ט לית להו מוקצה כסברא חיצונה או דפריך לי' איך סתם קושייתו הוה לי' לפרש דקושייתו לר"נ וע"ז אמר דקושייתו לכ"ע אף [אם] הגירסא בש"א אומרים מגביהין מ"מ נולד הוה להו למיסר):
והא דאמר מוקצה הוא כבר עמד הר"ן ז"ל בזה דמשמע מכאן דביצה נגררת אחר התרנגולת הואיל ונולדה ממוקצה חשיב הביצה ג"כ מוקצה והא לקמן פריך שבת תשתרי והא שבת מוקצה מאיסור שחיטה יעו"ש ותוכן דבריו דודאי אין הביצה נגררת אחר התרנגולת ומש"ה לקמן א"ש וכאן מוקצה היא התרנגולת ויצאה מתורת אוכל א"כ הביצה נולד היא דבמעי אמה אין בה תורת אוכל וכשנולדה אוכל משויא ונולד גמור הוי אבל אין כן דעת התוספת ד"ה אוכלא דאפרת ושם אבאר. ורמב"ן ז"ל סובר דכי אמרינן אתקצי לביה"ש אתקצי לכולא יומא דוקא בעשה קצת מעשה כמו נר שהודלק דע"י מעשה אתקצי אף בסור המוקצה אסור משא"כ עז וכדומה בסור המוקצה בלא איסור חוזר להיתרו יעו"ש הר"ן הביאו בריש פרק חביות ושם סותר הר"ן לכאן. שם כתב דחולב עז שמואל לטעמי' דלית לי' מוקצה ונולד יעו"ש מכבה יש מי שחולק. ועיין בהג"א כאן מא"ז דחולב עז ביו"ט מיירי הא בשבת אסור החלב דנגרר החלב אחר העז מוקצה מחמת איסור ויבואר לקמן שבת דעלמא כו':
אמר רב נחמן כו' ודאית ליה מוקצה אית לי' נולד ודלית לי' כו' אמר דאית לי' לומר הפך סברא של מקשה דנולד לא חמיר ממוקצה ונולד רק מטעם לתא דמוקצה הוא וכדמפרש ואזיל:
ומי אמר רב נחמן הכי והתנן כו' מדאמר כן ולא פריך ולר"נ קשיא דב"ש אדב"ש. ש"מ דב"ש אב"ש לא פריך דידע ודאי שיש לחלק בין שבת החמור לי"ט הקל וזו סברא חיצונה וגם בהראב"ד לא פריך דאפשר ב"ה מטעם נולד קאתינן (ויהי' מלת ודאית לי' מוקצה לאו הכרח כאמור) אלא דפריך לי' ומי אמר ר"נ ב"ה כר' יהודה והא מהפך שם וב"ה אפילו בשבת לית לי' מוקצה כ"ש יו"ט וכפירש"י ומי אמר ר"נ ב"ה כר"י כדבתיבנא עד דמשני לי' לב"ה הסברא להיפוך שבת דחמיר א"צ להחמיר עוד י"ט דקיל צריך סייג יותר וכ"פ הטור א"ח סי' תצ"ה יעו"ש:
מגביהין מעל השלחן כו' ובה"א מסלק הטבלא כולה ומנערה עיין פירוש המשניות להרמז"ל שבת פירש"י טבלא לוח שמשימין עלי' השלחן יעו"ש ויהי' כעין אצל שרים נותנין השלחן עם רגליו על חתיכת פשתן או בגד או על עץ כדי שכל הפסולת יפלו משלחן שם ועתי"ט י"ב מגביהין מלפני השלחן. וזה כפי' הרמז"ל היינו עצמות הנופלים על הטבלא בארץ לפני השלחן וי"ג מעל השלחן וצ"ל היינו טבלא היינו שלחן ואמנם שלחן זכר וטבלא בא נקבה ויש להמליץ קצת על מ"ש רש"י כאן קליפי אגוזים לא קליפי פירות ובשבת פירש להדיא עצמות שאין ראוין לבהמה דלא תקשה משער של אפונין שראוין לבהמה הא לא"ה לא אף לר"ש. יש לומר התם הגירסא מלפני השלחן מונחים על הטבלא דלא מאיס כ"כ ואין צורך מקומו משא"כ על השלחן הקילו דהוה קצת כגרף של רעי וסובר דרישא מיירי בנפרקו מע"ש דלא הוה נולד. ואי הוה ראוי לבהמה ודאי לית מאן דאוסר. עיין ר"ן בשבת ממשנה דמגביהין וב"י א"ח סימן ש"ח והכריחו לזה דאי בנפרקו בשבת הוה לי' נולד (עיין רא"ש סוף ביצה מה שהוכיח דר"י בנולד כו'. ומ"א ש"ח אות מ"ט) אם כן אין ראי' גבי שבת סתם לן תנא כר"ש דההיא בהמה שמתה בשבת לא הוה נולד. אלא רק מוקצה כדמוכח דוכתא טובא. ול"ד למסיקין בשברי כלים דההוא הוה נולד. וא"כ אין ראי'. דשבת סתם כר"ש. דלוקי מגביהין להפך הגירסא בשביל זה דמעדיות אין ראי' כמו שכתבו התוס' בשבת קמ"ג יעו"ש וע"כ בנפרקו בע"ש מיירי ומאי טעמא דאוסר וע"כ באין ראוין לבהמה אוסר והמתיר אף על פי שאין ראוין כלל. מכל מקום מעל השלחן שרי ול"ד לשער אפונין דמלפני השלחן היינו מטבלא שעל הארץ ואי"ה יבואר עוד בפריי לא"ח ה' י"ט תצ"ה וכאן אין להאריך. ועיין תוי"ט שבת שם:
ואמר רב נחמן אנו אין לנו כו' היינו כדמסיק מנבלה לכלבים מוקי לה לב"ה כר"ש כפירש"י שם. ומ"ש רש"י כאן מרבותינו היינו מה"ט ומעדיות דלא תני לה מקולי ב"ש כתבו התוס' בשבת קמ"ג דמאי אולמי אימא אף דמוכח התם כך הא כאן מפורש דב"ש לקולא. אבל ממחתכין מייתי שפיר ראי' כאמור:
אמר לך רב נחמן כו' העיקר התירוץ דב"ה ל"ק אהדדי דשבת חמירא לא הוצרכו לסייג. וי"ט קיל כו'. רק מנ"ל לומר דב"ה בי"ט כר"י הפך סברא החיצונה דבי"ט ראוי להקל יותר. ולזה אמר אין ברירה. דחזינן דתנא סתם כר"י בי"ט במוקצה. ומיהו אי לא"ה היינו אומרים טעם ב"ה משום נולד הוא. ויש לראות אם כן מה ראי' מייתי די"ט סתים כר"י מאין מבקעים עצים כו'. כפי מה שכתבו התוס' ע"ב ד"ה אין מבקעין כו' דרישא חסרון כיס. אלא מקורה שנשברה והא התם נולד הוא כמו מסיקין בשברי כלים וכדאמר שבת קכ"ד ב' וסבור הייתי לומר דל"ד לשברי כלים. דקורה רק מטעם מוקצה קא אתינן עלי' ומה אעשה שאדונינו המ"א ז"ל בתק"א אות ב' כתב בפירוש שם דקורה שנשברה לתא דנולד אית בי' וצ"ע כעת ואי"ה יבואר בפריי שם בתק"א בזה.
פירש"י בד"ה ביצה לא תאכל בו ביום לא לעולם דמה"ט הוה דשיל"מ ואפילו אם נאמר לידה הוה הכנה סעודת חול לא בעי הזמנה כפירש"י ע"ב ברבה יעו"ש. ובגמרא מפרש טעמא. הרבה אוקומתות יעו"ש:
בד"ה שאור כו' גבי יו"ט איכא טובא בפ"ד דעדיות. אלא גבי יו"ט הנך ג' מילי ויותר ליכא. להכי תנא להו גבי הדדי ועמ"ש בתוספת בד"ה שאור יעו"ש:
ד"ה ומודים כו'. טעמא כשיש דקר זהו הפירוש והטעם הואיל ורק איסור דרבנן להכי שרי כששחט דלא אתי דרבנן ומפקע ד"ת משא"כ לכתחלה וב"ש משום שמחת יו"ט התירו משא"כ אם הי' הטעם דאתי עשה דחי ל"ת כו':
ד"ה ומי אמר ר"נ הכי דב"ה כר' יהודה. אבל ב"ש לא ק"מ דסברא חיצונה דשבת חמיר מי"ט והעד דלא משני כלל לב"ש רק לב"ה היפוך הסברא חיצונה. ויש לומר עוד לב"ש עצמות וקליפין נפרקו בשבת הוה נולד ואסור וביצה הואיל ולית להו מוקצה. אין זה נולד דאי בעי שחיט ואכיל כעין מה שכתב מהרש"א ז"ל בתוס' ד"ה אוכלא דאפרת הוא ויבואר שם:
ד"ה מגביהין כו' שאין ראוין לאכילה וקליפי אגוזים. בשבת ביאר עצמות דאין ראוין לבהמה גם כן דומיא קליפי אגוזים ובגמ' ביארתיו
ד"ה וב"ה וד"ה אלא מסלק פירש"י מוקצה. וכן לב"ש ולא נולד אולי דסובר נתפרקו מע"ש. וכמו שאיתא בגמ'. ומ"ש תורת כלי עליו ומנערה. טבלא נקבה. ויש לגרוס עלי' ועיין שבת מזה ובגמ' כתבתי מזה:
ד"ה ואמר רב נחמן כו'. קבלנו מרבותינו הטעם או מעדיות או דלא תקשה מנבלה לכלבים כדמסיק בהדיא מוקי לה לב"ה כר"ש:
ד"ה מחתכין תלושים כוון למ"ש התוס' ד"ה דתנן מחתכים דתלושין מע"ש מיירי ושם אבאר:
בתוספת בד"ה ביצה כו' אוסרין ומתירין כו' לאכילה קיימא עי"ל כו'. עיקר קושייתם תחלה לב"ה. ולכן הקדימו אוסרין דלא תאכל משמע טלטול שרי. וע"ז תרצו לרבותא דב"ש והקשו ב"ש במקום ב"ה אין משנה. ול"ש כח המתיר בכאן ולקמן ה"ק לרב נחמן אי תדחוק ולומר גם כאן שייך כח המתיר לפלוג בתרוייהו כו' אבל ודאי באמת ב"ש במקום ב"ה ל"ש כח המתיר. ולכן תירץ ר"י דאורחא דמלתא נקט סתם לאכילה ולא חושש שיטעה אדם. ועוד תירצו דלרבותא דב"ש ומיהו אמר בפירוש בדברו עם ב"ה. ביצה טלטול ואכילה שרי וע"ז פליגי ב"ה בין טלטול כו' וליכא למטעי ועיין מהרש"א ז"ל:
והוי יודע דמדבריהם משמע בטלטול ואכילה אסור אבל בהנאה מוקצה מותר. וכ"כ בפסחים דף כ"ו ב' תנור יותץ דמוקצה שרי בהנאה כדמוכח המבשל בשבת דעצים מוקצה נינהו יעו"ש. אכן המ"א בא"ח שכ"ה אות ט' ותק"א אות י"ב ותק"ז אות ג' כתב דמוקצה אסור בהנאה. הן אמת ראי' מפסחים מ"ז ב' אפיק הבערה ועייל עצי [מוקצה י"ל משום טלטול שמהפך המוקצה (בס' נדפס ימים לא כבירים חמד משה יעו"ש) ואעפ"י שאמר שלש על בישולו היינו טלטול כמו הבערה. והעד אזהרה מל"ת מלאכה והיינו טלטול. דהנאה איך יליף מזה ותדע דאל"כ ד' על בישולו הבערה ג"כ דל"ש הואיל הואיל ומוקצה אסור בהנאה א"כ ל"ש הואיל ש"מ דמוקצה מותר בהנאה. ושייך הואיל רק אטלטול לוקה. ומ"ש רש"י שם דאסור להשתמש במוקצה היינו טלטול. ואמנם מהא לקמן ד' ב' עצים שנשרו מדקל דמסיק דמיקלא איסור' ופירשו שם הפוסקים דהנאה באה אחר שמיקלא משמע דמוקצה אסור בהנאה ושם יבואר ועמ"ש בפריי לי"ד סימן צ"ט בט"ז אות י"ב. ולקמן בעצים שנשרו אבאר עוד בעזה"י:
בד"ה שאור לא שייך הכא מידי כו'. אפשר רמזו דהשוחט יחפור בדקר שייך קצת אי לית לי' עפר מוכן. ותרנגולת לאכילה לב"ש לא הוה מוקצה. ולב"ה מוקצה מחמת כיסוי וביצתה אסור כנראה מדבריהם ד"ה אוכלא דהאי חשיב מוקצה ונגרר ביצה אחרי' אבל שאור לא שייך הכא כלל:
ד"ה אוכלא כו' דאי בעי שחיט כו'. דלא כר"ן כאן דסובר אי תרנגולת העומדת לאכילה. אף בשבת מכל מקום לא נפיק מתורת אוכל הביאותיו בגמרא, גם דלא כרמב"ן כל שאין המוקצה על ידו כשנסתלק המוקצה שרי הביאו הר"ן ז"ל ריש פרק חביות יעו"ש. והא דאמר לקמן שבת דעלמ' תשתרי אף על גב דמוקצה מחמת איסור הוי. יש לומר דאנן קיי"ל בשבת מוקצה ונולד שרי עטא"ח תצ"ה וש"י וכן בשבת חולב אדם עז לתוך הקדרה. ולא הבינותי דברי הר"ן ז"ל, אלא הא קשיא לכאורה רבה דמוקי בי"ט אחר שבת למה לי' הכנה. ולא מוקצה ביה"ש מ"ש משום איסור שחיטה וי"ל מוקצה לשעבר לא אמרינן ויבואר לקמן שם אי"ה. ודע דלכאורה רבה ודאי אית לי' מוקצה ד"ת אלא שזה פירש"י לקמן ור"ן כתב שהקשו עליו דרבה הדר בפסחים מ"ז ב' וע"ב ד"ה הכנה הן מלאכותיות או טבעיות. והכינו לא פירושו מוקצה או הכנה טבעיות דרבנן וא"כ א"ש שיטת התוספת והבן. ויבואר עוד לקמן אי"ה:
בד"ה דלמא ב"ש כו' מוקצה דבר כו'. עיין מהרש"א ז"ל דוקא יוני שובך כו'. והעד לקמן ע"ב לפלגי בתרוייהו בתרנגולת אלמא אף ב"ח כה"ג לית להו מוקצה. ולקמן ובשבת קכ"ד מורה ר"ש ב"ח שמתו אין דומה לכאן. ומש"ה שפיר כתב מוהרש"א ז"ל בד"ה אוכלא דאפרת. אם לית לב"ש מוקצה אפ"ה נולד אסור. ולא שייך שחיט ואכיל כל מה שבגוה דהא ב"ח כי הכא שרי לב"ש. אלא הואיל ונולדה ממוקצה תו לא הוה אוכלא דאפרת כעין סברת הר"ן ז"ל בשמעתין הואיל ותרנגולת עומדת לגדל יצאה מתורת אוכל ולא אוכלא דאפרת הביצה. ומיהו סברי דבעי נמי אי בעי שחיט ואכיל כל מה שבגוה הא לא"ה הוה הביצה נולד ובזה דלא כר"ן כמ"ש לעיל בד"ה אוכלא דאפרת. ועמ"ש לקמן ע"ב שבת דעלמא תשתרי:
בד"ה קא ס"ד כו' כיון דבליעי לא הי' כלל בעולם מלת כלל מורה דפירכא דעירובין אף לר"נ יתישב אע"ג דלב"ש לית להו נולד בביצה וה"ה לר"ש כה"ג אפ"ה פריך התם דגרע התם אפילו מביצה. ועיין תוס' עירובין שכתבו ומה פריך דלמא ר"ש לית לי' נולד כדאמר במס' ביצה היינו לרב נחמן דכאן. ועיין מהרש"א ז"ל:
ד"ה מגביהין פ"ה כו' למאכל בהמה כו'. כיון דאין ראוין לאדם עכ"ל פ"ה בשבת. ושער של אפונין מוקי לה התם כר"ש. דלית לי' מוקצה. ואפ"ה דוקא ראוין לבהמה וב"ה סבירי דאסור שנתפרקו בשבת דהוה נולד ועמ"ש בפתיחה ועא"ח ש"ח בב"י ומ"א שם:
ד"ה ובית הלל כו'. דהוה שם אוכלין כו' דאין חושש היכן יפלו כפי דעתי. כוונו בתי' א' דטבלא היינו שלחן וכגי' מגביהין מעל השלחן. ובתי' ב' טבלא כפי' הר"מ ז"ל במשניות שבת שם טבלא היינו דף שמניחין רגלי השלחן עליו ונופלין שם הפסולת משיורי אכילה ולא הוה בסיס כיון דאין זה מניח בכוונה שם ובגמרא פירשתיו:
ד"ה דתנן וד"ה ואת הנבלה. עיין א"ח סימן שכ"ד סעיף ו'. ואי"ה יבואר בפריי בה' יו"ט. ובה' שבת וכאן אין להאריך:
דף ב:
גמרא אי הכי אדמפלני כו'. בתרנגולת להודיעך כחו דב"ה דל"ת דוקא נולד אסור משא"כ בלא ר"נ ה"א דוקא בנולד אמרו ב"ה ולא במוקצה ועדיפא לי' למפרך דר"נ אדר"נ תחלה ואח"כ קושית אי הכי דלפלגי בתרוייהו לאו קושיא אלימתא היא כ"כ כמ"ש התוס':
או יאמר דודאי לר"נ הלשון משמע דמוקצה ונולד שוין המה ואין עדיפות מזה מדאמר דאית לי' מוקצה אית לי' נולד כו'. ואדרבא רבותא יותר ביצה כקושית הר"ן. דה"א אין הביצה נגררת אחר התרנגולת דתרנגולת מקצה מדעת ועומדת לגדל אבל דעתי' על הביצים אם ישהה שיאכלנה ואשמעינן דהואיל ותרנגולת לאו אוכל הוא הוה הביצה נולד דבמעי אמן לאו אוכלא והשתא אוכלא כמ"ש הר"ן ז"ל וזה רבותא יותר דל"ת כקושיות הר"ן ז"ל. משא"כ לבתר דאמר שבת דחמירא הפך סברא חיצונה דהא לב"ש לא מקשה ולא מתרץ דב"ש אדב"ש כי סברא פשוטה דשבת חמירא מי"ט וא"כ ודאי יש מקום לטעות ולומר דוקא ביצה אסרי ב"ה משום נולד ולא מוקצה דלא תקשם משבת דב"ה מגביהין וצודק"ה זה לשיטת רש"י ז"ל שפירשתי אליבי' דמיירי בנפרקו מע"ש ואין ראוין למאכל בהמה ומוקצה הוה לא נולד וא"כ טוב הי' להשמיענו בביצה ותרנגולת להודיעך כחן דב"ה ולומר י"ט דקיל אתי לזלזולי בי' ועשו סייג כדאמרן:
אלא אמר רבה בתרנגולת [העומדת] לאכילה ובי"ט אחר שבת ומשום הכנה אפשר דוקא לאכילה. לא בפ"ע. בין לאכילה ולגדל דהשתא ל"ק לפלגי בתרוייהו. דמשמע לי' ב"ש אית לי' מוקצה בי"ט כמו בשבת מההוא דלא יטול אא"כ מנענע ולא מחלק בין ב"ח ולכן מוקי דוקא לאכילה
בי"ט אחר שבת עסקינן ל"ד כדמסיק. אלא העיקר הוא משום י"ט אחר שבת או שבת אחר י"ט ואינך גזרה כו':
ומשום הכנה כפי דרך רש"י ז"ל משמע דרבה סובר מוקצה ד"ת. ויליף מכאן והכינו והזמינו בפה, גרוגרות וצמוקים וכדומה. דמקצה מדעת צריך להזמין מבע"י מכאן אני אוכל למחר ומיום חול דוקא. לא מי"ט להזמין לשבת
הששי הידוע ובימי בראשית ודאי היה ששי חול:
ואין י"ט מכין לשבת ומינה דאין שבת מכינה לי"ט אע"ג די"ל סעודת יו"ט לא חשיבה ולא בעי הזמנה סובר דמסתמא שבת ויו"ט כחדא חשיבא ובעי הזמנה ול"ד לסעודת חול וכיון דאשכחן דאין י"ט מכין לשבת בפה ה"ה וכ"ש דהכנה טבעיות בידי שמים כמו ה דביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה אסורה מ"ה מי"ט לשבת וה"ה להיפוך משבת לי"ט. ואמנם הרמז"ל בפירוש המשניות משמע שסובר הכנה טבעיות מדרבנן אסורה יעו"ש. ולפ"ז הוה גזרה לגזרה וצ"ל גזרה קרובה כי הא גזרינן י"ט דעלמא אטו אחר שבת]. ואפשר ליישב שיטת רבינו אפרים הביאו הרא"ש ז"ל בשמעתין ויבואר לקמן אי"ה דפריך לגזר משום הנך דמתילדן ביומיהון אי"ט דעלמא קאי לפי שגזרו כאן גזרה לגזרה בקרובה וזה קרובה יותר:
והנה לענין הלכתא פסקו כולם כאקומתא דרבה ומן התורה הוי הכנה טבעיות. ואף דמוקצה פסקינן דהוה דרבנן. וכמבואר בב"י א"ח ש"י ודוכתא טובא מ"מ קרא דוהכינו את אשר יביאו. או במלאכה מיירי דאין אופין כו'. או בטבעיות מיירי עיקר קרא. דרבה גופה הדר מזה ואמר מוקצה דרבנן פסחים מ"ח א'. וכמ"ש הר"ן ז"ל כאן שהקשו על רש"י בכאן ופשטי' דקרא במלאכה מיירי ומיני' יליף ה"ה טבעיות או עיקר קרא בטבעיות דלמלאכיות כתיב את אשר תאפו כו':
אמר לי' אביי כו' שבת דעלמא תשתרי הר"ן ז"ל הקשה שבת הוה תרנגולת מוקצה מחמת איסור שוב הביצה אסורה יעו"ש. מה שתירץ ועמי לעיל בתוס' ד"ה אוכלא דאפרת ולדידהו צריך לומר שבת דעלמא תשתרי דרבה הדר בי' בפסחים ומוקצה לא מ"ה. רק והכינו הכנה טבעיות איירי כמו כאן. ומוקצה בשבת שרי אף מדרבנן ופריך שפיר שבת דעלמא תשתרי. או סתמא דתלמודא פריך לדידן דהלכתא כרבה שבת דעלמא כו'. ומ"מ קשה לרבה דמוקי בי ט אחר שבת למה לי' הכנה הא מוצאי שבת מוקצה הוה מחמת איסור שחיטה ושוב התרנגולת אסורה וגם הביצה. ולק"מ. לר"ן אין קושיא (וכן סובר רש"י כאן). הואיל ועומדת לאכילה הביצה לא מוקצה ולא נולד ולתוס' לעיל ד"ה אוכלא דאפרת סוברים כי רבה סובר מוקצה דרבנן וא"כ שבת דעלמא תשתרי או י"ט דעלמא דהוה גזרה לגזרה ומיהו עיקר מי"ט תקשי. ולכך אמר הכנה והוה ד"ת ולעיל כתבנו דהוה מוקצה לשעבר יעו"ש. ואפשר אי מוקצה ד"ת אף מוקצה לשעבר אסור ויבואר בפתיחה ובמקום אחר אי"ה. וזה שכתבו התוספת ד"ה והיה ביום הששי והכינו. ע"כ בא לאשמעינן הכנה בידי שמים לא מוקצה דמוקצה דרבנן ושם יבואר:
ומי גזרינן כו'. משום הנך דמתילדין ביומיהן סובר דזה קרובה יותר לגזור אטו מתילדין מגזרה אטו אחר השבת עיין רא"ש וכ"כ רש"י ותוס' ד"ה נגזור. דברייתא אף בי"ט אחר שבת מיירי דמותרות דלא כרבינו אפרים דמוקי דוקא בי"ט דעלמא. ולרבינו אפרים צריך לומר דנראה לו דהוה למגזר גזרה לגזרה כה"ג דהוה גזרה קרובה. והרא"ש ז"ל נרגש מזה וכתב ראי' מדאמר שבת דעלמא תשתרי גזרה אחר יו"ט ולא אמר אטו י"ט. דשבת ויו"ט גוזרין וקרובים ש"מ דלא גזרינן גזרה לגזרה אף קרובה מאוד ומיהו י"ל דעדיף קאמר אטו שבת אחר יו"ט דהוה מ"ה:
והוי יודע דלרבינו אפרים בי"ט אחר שבת גמורות אסורים דהוה ספיקא ד"ת משום הכנה. והא דלא פריך י"ט דעלמא גמורות אמאי שרי לגזור אטו אחר שבת כמו בנולדה דהוה גזרה חדא. וי"ל דסובר ספיקו ד"ת מ"ה שריא. ומדרבנן אסור כר"מ ז"ל פ"ט מה' טומאת מת וא"כ איך שיהיה הוה לי' גזרה לגזרה. ומש"ה פריך נגזור משום מתילדן ביומיהון. דהוה גזרה קרובה מאוד וגזרינן גזרה לגזרה כה"ג וכדכתיבנא לעיל ואי קשיא. לך א"כ בי"ט אחר שבת אמאי אסור לרבינו אפרים כיון דספק תורה מדרבנן אסור במלתא דלא שכיחא לא גזרו. זה שיבוש דודאי כיון דאמרו חז"ל ספק תורה מדרבנן אסור ודאי אף במעי אמן דלא שכיחא מ"ע ספק תורה היא משא"כ לגזור מחדש בי"ט דעלמא במעי אמן על מלתא דלא שכיחא לחוד לא העמידו גזרתם והבן:
בפירש"י בד"ה ולא מן הקורה שנשברה כו'. אית לי' מוקצה ע"כ עמ"א תק"א נשברה נולד הוא. ומרישא אין ראי' דבהכא כ"ע מודים בסדורות לבנין. כמ"ש התוספת ד"ה אין מבקעין ועמ"ש לעיל ע"א:
בד"ה רבה דאמר בהכנה שאין בידים ממש וד"ה לטעמי' ויליף מוקצה לפירושו. כיון דמוקצה דאקצי מדעת בעי הזמנה בפה ומיום חול דוקא כ"ש הכנה בידי שמים. שמ"מ נעשה גמר מלאכה דבעי מיום חול. ועיין ר"ן שהקשו עליו דרבה הדר בפסחים וסובר מוקצה דרבנן ומפרשי פשוט רבה לטעמי' דדריש הששי חול דוקא ויהי' פירוש הקרא במלאכה גמורה אפי' ובישול וה"ה טבעיות. או פירוש הקרא רק טבעיות דמלאכתיות כתיב אפו כו' וזה פירוש התו' ד"ה והי' עמ"ש שם:
ד"ה והכינו והזמינו כו' ואחשבה לסעודת שבת. מ"ש הזמינו זה למה דסובר רבה מוקצה ד"ת או לאינך פירושים הכנה טבעיות וסעודת שבת ויו"ט חשיב ובעי הזמנה מיום חול אבל סעודת חול לא חשיבא כלל ולא בעי הזמנה כלל ולא שייך אין מכין שבת לחול:
ד"ה שבת דעלמא שאין אחר יו"ט. וד"ה תשתרי לגמוע חי' כו'. לא הבינותי זה אמאי לא פירש תשתרי בטלטול דהוא פירוש מרווח יותר ומשני גזרה כו'. ואף דטלטול דרבנן לא פלוג כמ"ש המ"א תק"א א' בשם היש"ש. וי"ל דא"כ הוה לאתויי ברייתא דלקמן ג' ב' אחד ביצה כו' ומשמע דאמתניתין מקשה לא תאכל. וודאי בי"ט דעלמא קאמר. ביצה שנולדה בי"ט דאל"כ לא הוה לסתומי כולי האי לכן פירש"י לגמוע ולפירוש רבינו אפרים י"ל דפריך אטלטול ומשני גזרה אלמא גזרינן גזרה קרובה ופריך לגזור משום דמתילדין ביומיהון ועמ"ש בגמרא
ד"ה ומי גזרינן בביצה. ודאי אשכחן טובא אלא בביצה מי גזרינן:
ד"ה והתניא כו'. גזרה לגזרה תריץ מצי לאוקמי' כו' ואשמעינן כו'. היא קושיות תוס' ד"ה נגזור ומלת מצי ל"ד אלא מדתנא סתמא משמע אף י"ט אחר שבת ומסיים רש"י דלפ"ז מתניתא אשמעינן טובא הואיל ואין נולדת לא חשיב גמר. כמ"ש התוס' ד"ה מלתא והרא"ש ז"ל יעו"ש. ופי' זה שמע בשם רבינו. או יותר נכון דבשם רבו שמע הא דאין גוזרין גזרה לגזרה כו' דאין להם רשות יותר והוה בל תוסיף דמשמרת א' נתנה התורה רשות ומלת והא צ"ל הא בלא וי"ו:
ד"ה ואין י"ט מכין לחברו לא גרסינן כו'. עיין לקמן ד' ב'. שני ימים טובים של גליות פלוגתא נולדה בזה הלכתא כרב מותר בשני. (וזה) ואם] נולדה בשני יבואר שם וכאן כתב רש"י ז"ל דע"כ ל"ג לה בלא"ה דהא קרא קדריש ול"ש מ"ה ב' ימים רצופים י"ט אף בר"ה:
בתוספת בד"ה גבי שבת כו' עמ"ש בספרי גינת ורדים וודאי הלכה כת"ק דהוא רבים לגבי יחיד בכל מקום יעו"ש:
ד"ה מוקים לב"ה כר"ש וא"ת מאי אולמא האי סתמא וי"ל דבעדיות כו' יש לראות הא ההוא דמגביהין הוא בדף קמ"ג והך דמחתכין בק"נ. וא"כ מחלוקת ואח"כ סתם אין הלכה כמחלוקת ואנן קיי"ל הלכה כב"ה. וי"ל דב"ש במקום ב"ה אינה משנה והוה סתמא לגבי סתמא,. ומ"מ קשה הא סתמא בתרא אמרינן כ"פ סתמא בתרא עדיף ועיין חולין ריש א"ט:
בד"ה אין מבקעין לא מייתי מרישא כו'. כבר כתבנו בגמרא לעיל דמסיפא מקורה שנשברה נמי אין רא'. דהוה נולד עמ"א א"ח סימן תק"א יעו"ש:
בד"ה והיה ביום הששי. פירש"י וע"כ לאשמעינן הכנה בידי שמים ביצה אסורה כו' רש"י פירש דס"ל מוקצה. וממילא ה"ה הכנה בידי שמים נפיק מהאי קרא. אבל התוספת נקטו בדבריהם רק הכנה בידי שמים ומוקצה ס"ל דהדר בי' רבה בפסחים. ומ"ש התוס' האיך אופין כו' עיין במפרשים ומ"ש דכאן משמע שהמן לא הי' יורד בי"ט היינו דהששי חול וע"ז תרצו דבע"ש י"ט לא הי' יורד הא כשחל י"ט בחול הי' יורד. ולא הבינותי דאפשר בע"ש י"ט נמי הי' יורד לצורך י"ט עצמו ולצורך שבת הי' יורד ביום ה' לחם משנה על יום א' ועל שבת ואי דבי"ט עצמו הוי מוקצה למעלה מעשרה יש תחומין או כעין נולד וסעודת י"ט בעי הזמנה מאתמול א"כ לא תרצו כלום דבי"ט הי' יורד לאיזה צורך ירד בי"ט הא על חול [ירד דלא אכלו] עד למחר ומדברי הר"ן ז"ל למדתי פי' תוספת דמתחלה סברי ששי חול דמן לא הי' יורד בי"ט וא"כ מסתמא דכתיב במן והכינו מאתמול אמן קאי והיינו ביום חול ומדכתבי' גבי מן ש"מ להכי כתבי' לומר מיום חול בעינן או כיון דיום חול הוא אין לנו לומר מי"ט מכין לשבת וע"ז תרצו דהששי מהה"א דריש שהוא חול כי במעשה בראשית שהי' ששי חול ועיין בר"ן ותבין
בד"ה נגזור כו' משמע אפילו ביו"ט לאחר שבת דלא כר"א הובא ברא"ש ברא"ש ועמ"ש בגמרא מזה וטלטול נמי אסור בי"ט דעלמא משום לא פלוג כמ"ש המ"א תקי"ג יעו"ש. ולרבה י"ל ברייתא לקמן ג' ב' אין מטלטלין בי"ט אחר שבת כדמסיק וספיקא אסורה בי"ט אחר שבת דהוה ד"ת הא בי"ט דעלמא טלטול מותר דהוה גזרה לגזרה וא"כ א"ש במשנה דב"ה לא תאכל הא טלטול שרי כה"ג אלא דלקמן ד' א' אושפזיכני' דרב אדא דהוה לי' ביצים מי"ט לשבת אמר אסורים בטלטול אלמא אף ביצה שנולדה בי"ט דעלמא אסורים בטלטול משום לא פלוג וזה אף לרבינו אפרים:
ד"ה מלתא כו' מספק וי"ל דלא הוה גמר. עיין רא"ש דספקא ד"ת לחומרא וכמ"ש בד"ה נגזר דמשמע לי' אף בי"ט לאחר שבת מותרים. ותרצו כמ"ש הרא"ש ז"ל דבהכי לא הוה הכנה כל זמן שלא נולדה ועיין ברא"ש על הא דעגל שנולדה בי"ט בגמרא לקמן וי"ו א' דביצה לידה ראוי' לגדל אפרוחים והיינו לאחר שיצאה לאויר העולם הלכך הוי הכנה דאתמול הכנה ולפ"ז ביצה דספנא מארעא דאין ראוי' לגדל אפרוחים משתריא וי"ל לא פלוג. או מטעם אחר שכתב הרא"ש שם דטובה יותר כשיצאה לאויר העולם ושם יבואר עוד בעזה"י וכאן אין להאריך:
גמרא רב יוסף אמר כו'. רבה ורב יוסף ורבי יצחק כולהו מודו לר"נ דמוקצה בי"ט אסור אלא נאדו מאוקמתא דרב נחמן כ' קושיין כדמסיק לקמן ולא אמר דלית להו מוקצה. והלכך הלכה כר"נ דמוקצה בי"ט אסור וכ"פ הטור והמחבר בא"ח תצ"ה יעו"ש. ורבה אמר בתרנגולת לאכילה נמי ע"כ סובר יש מוקצה בי"ט דאל"כ הי' לומר בסתם רבה אמר משום הכנה ויהי' בין לגדל או לאכילה ול"ק לפלגו בתרווייהו דאיך יפלגו בתרנגולת. כיון דמיירי נמי בעומדת לאכילה וש"מ ע"כ לרבה נהפוך הוא. דלדידי' כ"ע אף ב"ש מודים דיש מוקצה בי"ט. ולא צריך לחלק בין ההוא דלא יטול אא"כ נענע דמוקצה ב"ח כמ"ש התוס' לעיל ד"ה דלמא ב"ש כו' ולר"נ הוא סברות הפוכות ב"ש מחמרי בשבת מוקצה ומקילי בי"ט. ולב"ה איפכא בשבת מקילין ובי"ט מחמירין קצת דוחק ולרבה משוה מדותיו. ב"ש וב"ה מחלקין בין שבת דחמירא לי"ט דקיל וע"כ בתרנגולת לאכילה לחוד דאל"כ מ"ט דב"ש. ורב יוסף נמי אהא סמיך דבעומדת לאכילה קמיירי. וסתמא דתלמודא מקצר דכבר נזכר כן בדברי רבה. וכמ"ש (רבה) [רש"י] ד"ה רב יוסף וזה שכתב הרמז"ל בפירוש המשניות דביצה מתרנגולת לגדל אין ביניהם מחלוקת ומודים ב"ש דאסורה ראית להו מוקצה כאמור ומיירי לאכילה וכדכתיבנא ועמ"ש ברש"י בד"ה כי קושיין. דלפלגי בתרוייהו יעו"ש:
דקדוק מלת נושרין א"י כי לכאורה בשי"ן שמאלית ויהי' נגזר [מלה"כ] אם יתפאר המשור על מניפו בשרש נשר בשי"ן שמאלית ומזה מסככין בנסרים ואם שהובא בשורש סר"ן נאמר מלה מורכבת נסרן נסר וסרן וענינו כי המגירה מסיר דבר מדבר כן פירות הנושרין שסרו ונפלו מאילן:
בפירש"י בד"ה רב יוסף אמר כו' הנושרין בשבת תוספת "ה גזרה שמא יעלה ויתלוש סוברים דאי"ט קאי דמתלישה ואילך שרי בי"ט. וקודם לכן מ"ה אסור. ורש"י סובר דאסמכתא הני קראי דירושלמי כמ"ש הטור בתצ"ה בא"ח. וא"כ הוה גזרה לגזרה ולכן פירש בשבת יעלה ויתלוש. וגזרו בשבת ביצה אטו פירות הנושרין בשבת ויו"ט ושבת ויו"ט חדא הוי ולאו גזרה לגזרה:
דף ג.
גמ' כולהו כרב נחמן לא אמרי כי קושיין היינו קושית לפלגו בתרוייהו והא דלא אמרו הטעם משום נולד ולא תקשי לפלגו בתרוייהו אדרבה מוכח מכאן דכולהו סברי מוקצה בי"ט א"כ לפלגי בתרוייהו דלב"ה מוקצה אסור בי"ט. כמו דסתם לקמן אין מבקעין כו' ומיהו לר"ת הובא בטור תצ"ה דסובר מוקצה בי"ט שרי ונולד אסור א"כ קשיא לכל הנך אמוראי רבה ורב יוסף ור' יצחק ור' יוחנן לקמן אמאי לא מוקי מתניתין משום נולד ולא קשיא לפלגו בתרוייהו ומנא להו לחדש גזירות מלבם משקין שזבו או פירות הנושרים. ולזה יש לנו לומר כי קושיין דב"ה אדב"ה דבשבת לית להו נולד מגביהין עצמות שנפרקו היום דהוה נולד וכדאפיך ר"נ כו' ועדיין יש לעיין בזה:
הכנה לית להו או דהכנה טבעית לית להו. או דלא דרשי הששי חול או דסברי מן ירד בשבת. כמ"ש התוס' לעיל ד"ה והוה דמדרשים חלוקים המה. י"א דירד בשבת וי"א לא:
בפירש"י בד"ה ויתלוש דהוה איסור תורה פירשתיו ברש"י ד"ה רב יוסף בשבת איירי ולא הוה גזרה לגזרה:
בד"ה חדא גזרה כו' כשנמנו וגזרו כו' הנה לדעתי ההדיוטית יש בכאן כוונה מיוחדת כמו שאגיד כי התוס' ד"ה גזרה הוקשה להם דכאן אמר שמא יתלוש. ולקמן אמר משום מוקצה ורש"י תיקן זה דכאן בשבת מיירי דמוקצה מותר כר"ש בשבת ולקמן מיירי בי"ט הלכך הטעם משום מוקצה לא יעלה ויתלוש דתלישה בי"ט מ"ה שרי דקרא דירושלמי אסמכתא והוה גזרה לגזרה והלכך כאן עיקר הגזרה משום שבת פירות הנושרין אסור וה"ה ביצה בשבת וכיון שכן אף ביצה בי"ט אסורה דשבת ויו"ט חדא הוה. ומיהו זה אינו דרש"י פוסק בי"ט ושבת כר"ש דמוקצה שרי ושאני מחובר דמיא לגרוגרת דדחיינהו בידים עיין טור א"ח תצ"ה וכ"כ רש"י לקמן כ"ד ב' אמר ר"פ הלכתא יעו"ש. אלא נאמר דודאי אי טעמא דפירות הנושרין משום מוקצה הוה. לא הוה גזרה חדשה בפני עצמה אלא בכלל איסור מוקצה דחיינהו בידים וכיון שכן אין טעם לאסור ביצה שנולדה בי"ט מתרנגולת העומדת לאכילה דלא שייך בי' מוקצה ולא שייך כולהו חדא גזרה דאי לא הא לא קיימא הא וכדומה דלא גזרו כלל בפירות הנושרין גזרה מיוחדת. משא"כ אי גזרו בפני עצמה על פירות הנושרין משום שמא יעלה ויתלוש אז כשנמנו ועמדו למנין לגזור גזרה זו דפירות הנושרין במשמע נמי ביצה דדמיא לפירות הנושרין וצריך לומר לפ"ז דאביי ורב יוסף חולקין על רב פפא לקמן בזה. וסוברים לא משום מוקצה אלא משום שמא יעלה וסוברים דלא דחינהו בידים ול"ד לגרוגרות וצמוקין ועדיין צ"ע:
ד"ה כולהו רבה ורב יוסף ורבי יצחק כו'. דלכאורה רבה אמר טעמא אלים טפי די"ט אחר שבת מ"ה אסור לא מדרבנן ומתיישבא ברייתא לקמן ע"ב וספיקא אסורה. דהוה ספק תורה אלא דרש"י לשטתי' לעיל דרבה יליף מוקצה ד"ת כה"א בפסחים מ"ז ב' א"כ י"ט דעלמא נמי ד"ת. ומיהו זה שיבוש די"מ אמר רבה [בעומדת[ לאכילה אפ"ה הוי ד"ת י"ט אחר שבת. אלא דקשיא מנא לי' לבדות סברא גזרה י"ט אטו אחר שבת ולמה לא נימא במוקצה וי"ט דעלמא נמי מ"ה כאמור:
ד"ה כי קושיין לפלוגי בתרוייהו. הנה רש"י פירש ופסק כר"ת דהלכה מוקצה מותר בי"ט ושבת כמ"ש הטור בתצ"ה הביאותיו לעיל. א"כ לוקמי' משום נולד ופירשנו בגמ' כי קושיין דב"ה אדב"ה דהכא אסרי נולד. ושבת מתירין נולד שנפרקה היום ורש"י נטה מזה הפירוש משום דמפרש עצמות שנפרקו אתמול כדפרישית לעיל. או יאמר דרבה דאית לי' מוקצה ד"ת סובר מסתמא הגירסא כמו שהיא שנויה דב"ש סברי מגביהין. וב"ה אסרו. דלא כר"נ דמהפך דסתמא הלכה כב"ה ולזה צריך לומר כי קושיין לפלוגי בתרוייהו דב"ה אית להו מוקצה ג"כ אף שנפרקו מאתמול. וע"כ בתרנגולת לאכילה וליכא מוקצה רק הביצה אסורה משום הכנה:
ד"ה משקין בלועין בחרצין כו' לא הבינותי זה דמשקין בלועין בזגין מבעי' לי'. ועיין פסחים טמא מת שסחט זיתים וענבים. משקין מפקד פקידי:
גמרא ואף ר"י סבר משום משקין כו'. בין רב יוסף לר"י יש נ"ע לדינא בין אילן העומד בחצר. עיין תוס' ד"ה גזרה לרב יוסף שמא יעלה. ולר"י [אין] הטעם שמא יתלוש. אלא משום מוקצה לחוד ועמ"ש בתוס' מזה. ועיין לקמן דף ד' ר"י לית ליה הכנה דרבה נולדה בשבת מותר בי"ט. ולקמן יבואר:
תנן אין סוחטין כו' ורמינהו כו', עיין שבת קמ"ג ולר"י חלוק ר' יהודא אף בזתים וענבים. ואף למ"ד מודה ר"י בזיתים וענבים מ"מ מדגזרינן ביצה אטו משקין זיתים. כ"ש דראוי לגזור שאר פירות קרובים יותר. ואף ר' יהודה לטעמי' דאוסר מוקצה כ"ש נולד. ומשקין מעיקרא אוכלא והשתא משקה הואיל ואי בעי אכיל לאשכול גופא לא הוה נולד וכ"ש הוא מתרנגולת לאכילה דלא הוה נולד מכח דאי בעי שחט ואכל כל מה שבגוה. ועמ"ש בתוס' ד"ה רבי יוחנן במ"ש לדידכו דאסריתו נולד שגירת לישן לכאורה. והטעם משום דלמא אתי למיסחט שוב ראיתי בתוס' שבת קמ"ג ב' ד"ה הלכה שכתבו דלר' יוחנן בשאר פירות הלכה כר' יהודה סובר ביצה דמי טפי לזתים וענבים. א"כ ר"י לשיטתי' מקשה. דחלוק ר' יהודה אף בזתים וענבים לאוכלין מותר ואם גזרינן ביצה כ"ש לאוכלין דקרובה טפי או אם לאוכלין מותר. כ"ש ביצה יש להתיר:
ועוד אמר ר' יהודה מתנה אדם על כלכלה בראשון ואוכלה בשני וכן ביצה כו'. בעירובין ל"ט ב' מצריך כולהו ביצה ה"א שמא נגזור פירות הנושרין או משקין שזבו. ולא הבינותי דפשיטא ממ"נ אם אתמול קודש היום חול. ובחול ל"ש לגזור. ואם אתמול חול נולדה בחול. פשיטא דל"ש למגזר. ואמאי לא אמר דאשמעינן בראשון אסור. אלא דאין נוח לו לדיוקא דמשמע עיקר רבותא משום שני וי"ל דאשמעינן דלא תימא ביה"ש של ראשון מוקצה הוה. קמ"ל דלא אמרינן מוקצה לשעבר כמ"ש התוס'. לקמן ד' ד' ד"ה נימא. מוקצה לשעבר לא אמרינן ושם נקט פירות נושרין ומשקין שזבו. ולא זכר מהכנה ומוקצה דהלכתא כן כמ"ש כל הפוסקים עיין א"ח תצ"ה יעו"ש:
והוי יודע שהר"ן ז"ל בעירובין כתב שם לר' יהודה מותר, ביצה בשני ולא אסרינן לה משום מוקצה. דלא אסרינן אלא בודאי לא בספק יעו"ש היטב. והנה לי העני יראה לפרש דבריו דלא ניחא לי' כפי' התוס' דמוקצה לשעבר לא אמרינן דמ"ש. מ"מ אתקצאי ביה"ש. אלא עיקרן של דברים הכין הוא דכי אמרינן מגו דאתקצאי ביה"ש אתקצי לכולא יומא אע"ג דסר המוקצה אח"כ ה"מ שהי' ביה"ש מוקצה בודאי עד"מ מחובר ביה"ש דאסור מה"ת לתלוש אע"ג דביה"ש ספק הוא מכל מקום ספיקא ד"ת כודאי איסור לרשב"א ולרוב פוסקים ומה"ט ספק א' כגופו והב' ע"י תערובות לא מהני דודאי הוה כודאי איסור כיון שלא נולדו שנין הספקות בב"א. מש"ה אף שסר המוקצה אח"כ אתקצאי לכולא יומא וכח אם לא הי' ראוי לאכילה כל ביה"ש שאקצי מדעתו. תו אתקצי לכולי יומא משא"כ ביצה זו שנולדה ביום א' של יום טוב. דאסורה מדרבנן משום משקין משקין שזבו או פירות הנושרין או גזרה יו"ט אחר שבת. וכדומה כל עיקרה דרבנן. וביה"ש של יום שני ספק חול. אע"ג דספק דרבנן בדשיל"מ אסור אפילו בדרבנן מ"מ כודאי איסור לא הוה רק מספק אסרינן לי' ביה"ש וכיון שכן לא גזרו ואמרו אתקצי לכולא יומא כה"ג:
ויצא לנו הדין לכאורה לפי זה במוקצה מחמת איסור ביה"ש מחמת איסור דרבנן עד"מ כלי הי' מונח על אילן ביה"ש דאסור ליטלן משם דאין עולין באילן כו'. אם נפל אח"כ לא אמרינן אתקצי לכולא יומא הואיל וכל המוקצה רק מחמת ספק לא ודאי דמה"ט ס"ס בדשיל"מ למ"ד דשרי מהני אף ספק א' בגופו והב' ע"י תערובת כאמור ואדרב' לכאורה נהפוך הוא ביום ב' חמיר טפי דאיקבע איסורא. עיין רש"י שבת במה מדליקין בענין ביה"ש של מוצאי שבת ועיין מקוואות בהא דספק דרבנן באתחזק. ואין להאריך ועיין עירובין בסוגיא נתנו באילן לא דמי לכאן דשם הוא במקום א'. ויבואר עוד לקמן:
שמע מינה חד טעמא הוא. והא דלא מתרץ כרבינא בר רבה בר עולא אמר דטעם משום מוקצה ור' יהודה לטעמי'. וכ"ת דנראה לו דוחק דמיירי דוקא בלגדל, טפי דוחק להחליף. או לדבריהם ולכאורה אדרבה לר' יהודה מוקצה ד"ת כפירש"י לעיל לרבה ויליף מוקצה מהכינו כו'. וא"כ תקשה קושיות הר"ן ז"ל. אמאי לא תאסור בשני משום אתקצאי ביה"ש דהוה ד"ת כאמור. ורבינא ברי' דרב עולא. יסבור מוקצה לשעבר לא אמרינן כסברת התוס' לקמן. או יאמר דא"כ יקשה אמאי נקט רבי יהודה וכן ביצה ולא נקיט תרנגולת עצמה. כי קושיין במתניתין לפלגי בתריייהו:
בפירש"י בד"ה ועוד אר"י ב' קדושות א' חול כו'. וד"ה מתנה כו' מעירוב י"ל ב' קדושת כר"א שם לא א' חול. כמו שבת ויו"ט נמי מערב שני עירובין. לר"א עירובין ל"ח א' יעו"ש. אלא מכלכלה מוכח דסובר א' חול וממ"נ וא"כ הצריכותא א"ש. ויש לעיין בעירובין דמצריך בע"א. ומ"ש רש"י מתנה בשני הי' לומר מתנה בראשון ושני ואוכל בשני. ולכאורה י"ל מתנה בראשון אם היום חול מעשר. ואם קודש יהא מעשר לכשתחשך משמע דאין רשאי לעשות כן. ויבואר במקום אחר ועיין באה"ע ה' גיטין מזה. אם מהני שיאמר שיהי' אח"כ מה שאין יכול לעשות עתה. ומיהו הא ודאי דא"צ למחר לומר אם היום קודש רק אם היום חול. עיין ר"ן עירובין וע"ש:
בתוספת בד"ה גזרה כו'. למה לי טעמא כו'. דהנה בפירות הנושרין בשבת או י"ט יש ג' טעמים א' משום מוקצה ב' שמא יעלה ויתלוש ג' שמא יאמר לגוי לתלוש אם הגוי תלש בשבילו ואי"ה בא"ח ה' יו"ט סימן תקט"ז אבאר זה באורך. ומ"ש עוד י"ל בפירות שייך יעלה ויתלוש כו'. קאי אגוי שהדליק נר דשרי לישראל להשתמש בי' ולא חיישינן דאין מתאוה כ"כ. וכן לקמן מיירי באין מתאוה כ"כ. ולפני מהרש"א ז"ל הגירסא בע"א כמו שכתוב לפנינו. ומ"ש מענין קצירה אי אסור מ"ה או מדרבנן. ומלת בי"ט הוא לשיטתם. ולרש"י בשבת. ויו"ט ושבת חדא מלתא הוא ועיין א"ח תצ"ה ושם יבואר:
בד"ה מוחלפת כו'. ויפה פי' כו' ובשיטת מאייברא כו'. בעירובין לט א' תוס' ד"ה וכן. כתבו בלא"ה יש לומר איפוך כלכלה דאין להפך כמה בבות. בעירובין ר"י לרבנן והתם יש לומר מוחלפת כלכלה. ור"י אוסר בשניהן ומשום מוקצה לשיטתי'. משא"כ ר"י אוסר רק בראשון ע"כ [בעומדת[ לאכילה דאי לגדל יאסור בב' כקושיות הר"ן ז"ל משום מוקצה כמ"ש לעיל יעו"ש:
ובמהר"ם שי"ף ז"ל עיינתי שם לכאורה כוונתו דמוחלפת כלכלה דבלא איפוך א"א לומר מטעם מוקצה דא"כ אמאי נקט ר"י ביצה [הו"ל לומר תרנגולת דר"י אית לי' מוקצה וע"כ לגדל ומשום משקין שזבו והיינו רומיא. משא"כ אי רבנן אמרו ביצה תאכל בשני הם אין סוברים מוקצה ונקטו ביצה דאסורה משום משקין שזבו ור"י אוסר בשתיהן בלגדל משום מוקצה יעו"ש. וא"כ קשה על רבינא ברי' דרב עולא דמוקי הכין אמאי נקיט ביצה. ולכאורה במשנה שפיר מקשה לאשמעינן רבותא טפי לב"ה דאפילו מוקצה לחוד אסרי משא"כ כאן אשמעינן רבותא טפי אפילו מוקצה ונולד אפ"ה שרי בשני ועמ"ש עוד לקמן באוקמתא דרבינא שם:
ומ"ש מהרש"א ז"ל דהנך רבנן לאו הני דלעיל כמו ב"ה וב"ש. יש לעיין כי ודאי מאן דשרי משקין שיצאו מעצמן כ"ש ביצה. ומאן דאוסר ביצה בשני כ"ש משקין שיצאו מעצמן. אבל ב"ש וב"ה י"ל אין ביניהם מחלוקת וכ"ע מודים דמשקין שיצאו מעצמן אסורים רק ביצה מתירין ב"ש דל"ד למשקין שזבו כדאמר נמי לעיל:
דף ג:
גמרא רבינא אמר כו' רבינא ברי' דרב עולא כו' סברי כר"י דביצה משום משקין שזבו ומוקצה ודאי נמי לר' יהודא ובמשנה כאן ע"כ לאכילה דאל"כ לפלגי בתרנגולת רבותא דב"ה. וע"כ משום משקין שזבו ולאכילה והכנה ונושרין לית לי' ובעירובין לגדל. והא דנקט ביצה לרבותא דבשני מותר מוקצה ונולד ועמ"ש בתוס' לעיל ד"ה מוחלפת בשם מהר"ם שיף ז"ל:
אחד ביצה שנולדה בשבת ויו"ט אין מטלטלין כו' אשמעינן דאפי' לכסות כלי לא לצורך המוקצה אסור. דמלאכתו לאיסור שרי לצורך גופו ולא לסמוך כרעי המטה. [ומכאן] אפשר לאשמעינן הא בלא טלטול. מוקצה מותר בהנאה ועמ"א תק"א אות י"ב אי מוקצה שרי בהנאה (ועמ"ש בפתיחה והרמז"ל פ"א מה' י"ט ה"כ השמיט רק כתב אין מטלטלין אותה וכופה עלי' כלי לומר לאפוקי מדר"י או בצריך למקומו של כלי תו רשאי לטלטל וליתן על הביצה דטעמא דאין כלי ניטל לדבר שלא ניטל הוא משום טלטול הכלי שלא לצורך וכיון דצריך למקומו תו שרי ליתן על הביצה ועיין א"ח ש"י ס"ו דלא יגע במוקצה כשהנגיעה לצורך המוקצה אף הנגיעה אסור וכ"ש ביצה דא"א ליגע אם לא ע"י טלטול ויבואר אי"ה בפריי סימן תקי"ג שם:
בשלמא לרבה כו' ולרב יוסף ולרבי יצחק כו'. נקט קצוות לרבה וראי ניחא בי"ט אחר שבת כמ"ש מהרש"א ז"ל ולדידהו ודאי קשה. וה"ה לר' יוחנן דאית לי' נמי טעמא דמשקין שזבו אלא מכללא מוכח מדרמי להכי נקט ר' יוסף ור"י דלקמן פריך לר' יוחנן מא"ל היינו דידי' אדידי' וא"ל דלר' יוחנן נמי מוקצה ולא ניחא לי' התם בעירובין לגדל דא"כ בשני אמאי תאכל כקושיות הר"ן הביאותיו לעיל גבי מוחלפת השיטה. וע"כ באכילה ומשום משקין שזבו משא"כ ברייתא זו אפשר מיירי לגדל. ומיהו לרב יוסף ור' יצחק אין קושיא דלמא אית להו מוקצה ומשום כי קושיין אמרי טעמא אחרינא וברייתא אפשר דלא שייך לאשמעינן בתרנגולת גופא לגדל אין מטלטלין אותה. דמשום סיפא נקט ביצה נתערבה כו' דבר שבמנין לא בטל ויש לעיין. ולר' יוחנן פשיטא קשה דלמא אמר משום משקין שזבו לא משום מוקצה] כי קושיין. אלא בעירובין ע"כ הטעם משקין שזבו דאי לגדל ומוקצה מ"ט מותר בשני ולתו' לקמן דף ד' דמוקצה לשעבר לא אמרינן א"ש ואין להאריך. ולר"נ יש לומר דמוקצה כעין של תורה דיש לה סמך מקרא והכינו כו' כמ"ש תוספת ישינים וראי' מספק מוכן לקמן כ"ד רצונם דלמאי דס"ד דספק דרבנן לקולא אף בדשיל"מ ספק מוכן במשנה לקמן הטעם משום מוקצה וכעין של תורה והא ליכא למימר דכולהו אית להו הכנה וקשיא להו י"ט דעלמא ולא סברי גזרה דודאי קרובה יותר ממשקין שזבו ומפירות הנושרין:
אי הכי אימא סיפא נתערבה כו' עש"ך י"ד ק"ב אות זיי"ן ומ"ש בפריי שם. ורש"י כאן פי' ספק טרפה ב' תרנגולים א' כשרה ואחת טרפה ונמצאת ביצה וא"י מי הטילה אפשר לומר בכיון פירוש כן דודאי ספקא אסורה בטרפה אין שום שייכות לכאן דאכתי לא שמעינן דספק תורה לחומרא. ובשאר מילי הוה לאשמעינן זה. אמנם תראה שי"ל כוונה מיוחדת והוא דהתנא איידי דאיירי בביצה אמר עוד דין דשייך דוקא בביצה ולא יצויר בשאר מילי כי ביצת טרפה מ"ה אסורה ואם נטרפה ומיד הטילה מדרבנן כמו ביצת נבלה. ומכל מקום אין מקילין בספק זה משום לא פלוג דאטו לא הטילה מיד ונגמרה באיסור. עש"ך י"ד סימן פ"ו אות ח' יעו"ש ובפריי וז"ש איידי דאיירי בביצה אמר דין דשייך דוקא בביצה ספיקא אסורה אף בדרבנן דל"ש בשאר מילי. משא"כ אי איירי שנולדה מתרנגולת ספק טרפה הוה לאשמעינן בעלמא זה דכאן בלאו לא פלוג אסורה הביצה כמ"ש המהריב"ל בשאר ספק טרפה שבישל בקדרה לאחר מעל"ע תהא הקדרה מותרת. והשיב כל שאנו דנין על ספק תורה תו לא שייך ספק דרבנן לקולא וכמבואר בש"ך ביו"ד סימן ק"י בדיני ס"ס וכמ"ש בפריי שם דזה שוה לספק א' בגופו יעו"ש. ואם כן שפיר פירוש רש"י דוקא כהאי גוונא ואם כן פריך שפיר. דבר שאין לו מתירין הוא. ולא מוכח דינו של הרשב"א כל שאין המתיר בודאי לכך תלה הדבר ביראה לי. ועמ"ש בפריי בי"ד ק"ב. בש"ך אות זיי"ן. וקושיות כרו"פ ותוספת שבת על ש"ך. יש לומר דרשב"א בעה"ק [ס"ל] ספק דבר שיש לו מתירין לקולא ולמה לו יראה לי. ע"כ דספק תורה כמו ספק מוכן דלא ליגע בשל תורה ידע המקשן:
דבר שיש לו מתירין. עיין צ"צ סימן ס"ט טריפה ונולדה ביום טוב סובר דהוה דבר שיש לו מתירין לענין יום טוב. וקשה דלוקי הכא נתערבה ספק טרפה ויום טוב דנהי דמי"ט גופא לא מצי קאי דאיפכא הוה למתני נתערבה קודם ספקא. אבל קשה אימא דקאי אספק וי"ט. ואתי שפיר טובא דשייך ספקא כאן להסמיך נתערבה כאמור. ועמ"ש בפריי בשער התערובת דתליא זה בפירוש הר"ן ורמ"א בטעם דבר שיש לו מתירין יעו"ש. ולדינא צ"ע בזה (ועמ"ש בפתיחה כאן) ועיין לקמן דף ב' ולרב אשי א"ש יעו"ש:
אלא לר' יוחנן כו'. דידי' אדידי' מקשה. דאיהו נמי סבירא לי' לעיל משום משקין שזבו מדקא מרמי אהדדי ועיין מה שכתבתי לעיל מזה.
בתוספת בד"ה ואחרות באחרות כו' ספק ספקא. אבל הא דלעיל וספיקא אסורה נתערבה באלף כולן אסורות לא קשיא די"ל דקאי אודאי טרפה (אי) או ספק א' בגופו חמיר דהוה כודאי איסור תורה מה שאינו כן ב' תערובת דאף הראשון דרבנן דמ"ה חד בתרי בטל דברים החשובים. ולמ"ד ס"ס בדבר שיש לו מתירין אסור בלא"ה לק"מ באמת למאי דמסיק רב אשי דבר שיש לו מתירין ספקו אסור ה"ה ס"ס כאמור:
מה
שכתב מהרש"א ז"ל לרבה ברייתא בי"ט אחר שבת הא י"ט דעלמא אף דאיכא למגזר ספק בי"ט דעלמא אטו י"ט אחר שבת בספק (עיין מים עמוקים) י"ל או דספק תורה מדרבנן לחומרא או דספק נולדה בי"ט או לאו. מלתא דלא שכיחא הוא ולא שייך למגזר בי' ממ"ש לעיל בהא דהשוחט ומצא ביצים גמורת:
דף ד.
גמרא ר' יהודא אומר כו' ור' יוחנן לעיל פסק כר"י אליבא דר' יהושע דיעלו כל שדרכו ובעינן את שדרכו וברייתא דלעיל נתערבה באלף
כולן אסורת כר' יהודה אליבא דר' יהושע דכל שדרכו אין בטל ועי"ד ק"י.
רב אשי אמר כו' וכן הלכה דשיל"מ ספיקו לחומרא וס"ס עי"ד ק"י ובש"ך שם ועמ"א תקי"ג אות ד' מ"ש בק"ב מיירי בחדש ל"ד אלא ה"ה ביצה דקאי שם בי"ט אחר שבת דהוה ד"ת ולפ"ז ברייתא לעיל נתערבה לרבה מתוקמא אף אספק ולאינך קאי רק אודאי י"ט נתערבה אין בטלה דשיל"מ וספקא בלא תערובת אסורה בדשיל"מ ספק דרבנן ולחומרא ועמ"ש בפתיחה):
תניא אחרים אומרים ביצה תאכל היא ואמה כו' פשיטא כו' בי"ט כדפירש"י דאי בשבת איך יצויר שתאכל אמה ופריך פשיטא אאמה דביצה פליגי ב"ה משום משקין או פירות או הכנה כו' ובעומדת לגדל היא ואמה אסורה דר"א אית לי' מוקצה כפירש"י כאן. ועומד על המוקצה כו':
אמר אביי שלקחה סתם נשחטה הובררה כו' לא נשחטה הובררה כו' הוברר שני ל"ד אלא מסתמא כ"ז דלא נשחטה אסורה מספק. ובדרבנן קיי"ל יש ברירה וכן הלכה ועיין חולין י"ד א' שם אמר אביי סתמא לאכילה יעו"ש ורב מרי אמר בעומדת לאכילה וביצה אצטריך לי' ולכאורה רב נחמן דלא סבר לי' הנך תירוצים ע"כ כתירוץ קמא דלרב מרי ביצה כמ' לא צריך פשיטא בעומדת לאכילה אין שום חולק והפוסקים השמיטו זה דביצה אף לאכילה אסורה כרבה י"ט אטו אחר שבת משום הכנה ובדרבנן יש ברירה כבר הוזכר זה בדבריהם:
אתמר שבת ויו"ט רב כו' לאו סידרא נקט ה"ה איפכא י"ט ושבת וכ"פ הרי"ף ז"ל וכפירש"י בשמעתין דה"א דוקא שבת ויו"ט. בעומדת לאכילה דהשתא נולדה בי"ט שריא בשבת דאפשר בו ביום נמי' שרינן לה לרב ודוקא י"ט אחר שבת או שבת אחר יו"ט הכנה דרבה ד"ת ולא גזור י"ט דעלמא כו'. ולא מתסר בי"ט דעלמא רק בלגדל משום מוקצה כר"נ דהא לר"נ נמי הכין הוא דלית לי' הכנה דרבה ולא גזרה דפירות ומשקין א"כ באכילה ודאי שרי לדידי' כן יאמר לרב וכיון שכן י"ט אחר שבת נמי שרי דל"ש הכנה דלידה די"ט הכין לעצמו מכין נמי לשבת כדבעינן למימר לקמן אי"ה בשם הר"ן ועמ"ש בתוס' ד"ה נימא ודוקא שבת ויו"ט דבשבת הביצה נגררת אחר האם דמוקצה מחמת איסור שחיטה קמ"ל רש"י והרי"ף ז"ל דאינו כן דרב נמי סובר י"ט ושבת דעלמא אסור משום גזרה ונמצא אין י"ט מכין לעצמו ואין מכין לשבת ויש לעיין לעיל דפריך י"ט דעלמא לשתרי אימא אה"נ ואי דמתניתן סתמא תנן משמע י"ט דעלמא המעיין ברע"ב ובתוי"ט ספ"ק מ"א מפרשי למשנה בעיקר הדין בי"ט אחר שבת וכדמשמע לישנא דגמרא בי"ט אחר שבת עסקינן ע"ש והך שבת וי"ט אפילו כשחל שבת ויום א' נולדה אסורה בזה דאעפ"י ב' י"ט של גליות נולדה בזה מותרת בזה כתב לקמן דממ"נ א' חול וכאן לא שייך זה וכ"כ הר"ן ז"ל והוא פשוט ודע אפילו כשחל יו"ט ה"ו ושבת נולדה בוי"ו אסורה בשבת אף לדידן דבקיאין בקביעא דירחא כאמור והר"ן ז"ל שכתב דשבת ודאי קודש הוא ל"ד וכדכתיבנא דאפילו נולדה בי"ט שני דמנהג הוא אפ"ה אסורה בשבת שאחרי' משום הכנה וכאמור ועיין א"ח סימן תקי"ג:
והוי יודע שיש לומר בכאן כוונה אחרת כמו שאגיד כפי מ"ש הב"י בא"ח תקי"ג בשם רי"ו דשבת ויו"ט א"ב אסור בשני והב"י תמה עליו והתיר בשני וכ"פ הרב ז"ל בהגה"ה תקי"ג ס"ד יעו"ש והי' נראה דטעמו של רי"ו דב' י"ט של גליות שרי בשני דבספק שריא רבנן ובי"ט דעלמא דרבנן בשני דספק לא גזרו בספיקן ומכ"ש לשיטת הרשב"א ז"ל בעה"ק הובא בפר"ח תצ"ז דשיל"מ היכי דליכא לתא דאורייתא שריא בספיקן יעו"ש משא"כ י"ט לאחר שבת דמ"ה אסור משום הכנה י"ט שני החמירו בספקו. או יאמר כיון דגזרינן י"ט דעלמא אטו יו"ט אחר שבת כ"ש דאיכא למגזר י"ט ב' אטו י"ט ראשון בי"ט אחר שבת דהוה חדא גזרה. ולפ"ז שפיר אמר שבת ויו"ט כסדר דרב בבבל הי' ונולדה בזה אסורה בזה בשני הימים לזה כתבו רש"י והרי"ף ז"ל דאינו כן ה"ה איפכא דבאמת נולדה בשבת וי"ט א"ב שרי בשני. והטעם דליכא כאן הכנה ד"ת דנהי דלידה הוה הכנה מעליא מ"מ מ"ה שבת הכין לעצמו וכמ"ש בתוס' ד"ה נימא וא"כ תו הוה גזרה לגזרה ביום שני וכיון דממ"נ מותר דהפסיק יום חול אם היום חול מותר בשני וכפסק הרב ז"ל בא"ח תקי"ג בהג"ה וכדאמרן לעיל בזה:
כתנאי כו. ר' יהודא אומר עדיין מחלוקת שר' אליעזר אומר כו'. הנה כתנאי רב ור' יוחנן וממילא רבה נמי תנאי הוא ת"ק לית לי' הכנה דרבה ור"ז אליבא דר"א אית לי' הכנה דרבה ולעיל דאמר כרבה לא אמרי הכנה לית להו היינו דפסקי כת"ק דר' יהודא נולדה בזה מותרת בזה והלשון דחוק ואפשר דקשיא להו אי משום הכנה לאשמעינן רבותא טפי ביצה שנולדה בשבת אסור בי"ט כפי הנראה מדברי הרע"ב ותוי"ט דלרבה מתני' בעיקר הדין מיירי ונולדה בי"ט אחר שבת ד"ת ונולדה בשבת לית לתא ד"ת כמ"ש הר"ן. וזה שבוש דנהי רבה מוקי כן מ"מ הם נמי מצי לאוקמי בי"ט דעלמא ויותר הי' לסתמא דתלמודא לעיל לומר דהכנה אית להו וגזרה י"ט אחר שבת לית להו ומש"ה לא מוקמי בי"ט אחר שבת דהוה לאשמעינן רבותא טפי נולדה בשבת אסור בי"ט לבית הלל:
לפ"ז יש לומר כתנאי רב ור' יוחנן אבל רבה ככ"ע מצי אתיא דכ"ע אית להו הכנה דרבה מקרא ות"ק לית לי' גזרה י"ט דעלמא אטו אחר שבת ומתני' בי"ט אחר שבת או לגדל ומשום מוקצה ור"י בשם ר' אליעזר עדיין מחלוקת די"ט דעלמא אסור דגזרינן אטו י"ט אחר שבת וא"כ תו נולדה בשבת אסור בי"ט. דשבת לא הכין לעצמו רק לי"ט ואין שבת מכינה לי"ט ולת"ק שבת דעלמא לאכילה שרי כמ"ש הר"ן ז"ל דאין הביצה נגררת אחר התרנגולת או לית לי' מוקצה וא"כ תו שבת מכין לעצמו ושרי ויבואר עוד אי"ה בתוס' ד"ה נימא:
מהו למטווינהו האידנא ולמיכל למחר שאלתו אי מוקצה אסור בטלטול או לאו אע"ג דמבואר בכמה משניות דמוקצה אסור בטלטול ביצה הי' סבור דרבנן לא גזרו כ"א לאכילה לא למוקצה ויש לראות ממ"נ אי קסבר י"ט ושבת קדושה אחת פשיטא דאסור בשבת כדאמר לעיל ואי ב' קדושות הן האיך אופין מי"ט לשבת ע"י עירובי תבשילין וע"כ מטעם הואיל כדאיתא בפסחים מ"ו ב' וכאן לא שייך הואיל דבו ביום אסורה הביצה ומיהו לפמ"ש התוספת ב' ב' ד"ה והיה דאפילו מאן דלית לי' הואיל אופין ומבשלין דלא הוה הכנה גמורה הואיל ותיקון מלתא בעלמא ע"ש אלא שדבריהם צ"ע שם ועיין
ר"ן כתב הטעם מטעם הואיל וכיון שכן קשה ממ"נ כמ"ש וצ"ע:
בפירש"י בד"ה שבת ויו"ט הסמוכים וה"ה יו"ט ושבת פירשתיו בגמרא דה"א דוקא נקיט שבת ויו"ט לזה אמר דל"ד וסמוכים קאמר
בד"ה הכנה דרבה כו' מגזרת הכתוב לכאורה סובר הכא נמי איכא הכנה דאורייתא דלידה פשיטא דחשיב הכנה כתירוץ קמא של תוס' ד"ה אלמא דמ"ה אסור ובתוספת אבאר זה:
בתוספת ד"ה נימא כו' לשעבר כו' דלמא מתרמייא לי' סעודה עכ"ל כוונתם דלא אמרינן מגו דאתקצאי לביה"ש אתקצאי לכולא יומא אע"ג שסר המוקצה דוקא באם הי' מוקצה בכניסת היום ביה"ש דשמא לילה הוא משא"כ כאן המוקצה ביה"ש דלמא עדיין יום הוא. א"כ לא הי' מוקצה בכניסת יום זה שאחריו ומוקצה מחמת מצוה שאני דאי מתרמי לי' סעודה ביה"ש של יום ח' צריך למיכל בסוכה שפיר הוקצה ביה"ש של ח' בידים כאמור ור"ן כתב דמוקצה מחמת מצוה חמיר טפי אמרינן בי' אף מוקצה לשעבר עד שהוקשה לו מהפריש ז' אתרוגים ותי' בשם הראיה ז"ל ולמ"ש התו' ניחא דסוכה צריך לי' כל ביה"ש אי מתרמי לי' סעודה משא"כ באתרוג מיד שיוצא בו שוב א"צ לו וא"ש:
ומפני שיש לי הרהורי דברים בכאן אמרתי אשיחה וירוח לי הנה התוס' הקשו לימא לרב דאית לי' מוקצה סוף שבת מכרכשי דזוזי כו' הטעם משום מוקצה. ולר' יוחנן א"ש דלית להו מוקצה שם ובו ביום משום משקין שזבו והר"ן ז"ל הוקשה לו וא"ת אמאי שרי בשני. לאו לר' יוחנן קא קשיא לי' אלא בשני י"ט של גליות לדידן אמאי שרי בשני נימא מוקצה כו' ולתוספת הונח להם אם נימא מוקצה לשעבר ושאני ב' י"ט של גליות דבקיאין בקביעא דירחא וכדומה ומש"ה שרי ביום ב' משא"כ בשבת וי"ט וע"ז תרצו מה שתרצו וגם הר"ן ז"ל כתב כתירוצם דמוקצה לשעבר לא אמרינן ובעירובין ל"ט. ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני כתב קצת דברים אחרים הביאותיו לעיל בהא דתאכל בשני ופרישנא התם בענין אחר, והוא כי אמרינן מגו דאתקצאי בה"ש בודאי כמו שהי' דעתו שלא לאכול כל ביה"ש או מחמת מחובר ספק תורה כודאי משא"כ ביצה זו בי"ט איסור דרבנן גזרה אטו י"ט דעלמא או משקין שזבו ובה"ש מספק איסור בודל דשיל"מ ספקו לחומרא וכיון שאין בודל אלא מספק איסור דרביע עלי' לא אתקצאי לכולא יומא ויש נ"מ טובא כמ"ש שם. גם י"ט אחר שבת וי"ט א"ב אסור ביום ב' דמוקצה ביום א' ד"ת הכנה אסור ביום ב' והוה כודאי איסור ספק תורה כאמור ועם זה יתיישב מה שהקשה הב"י בתקי"ג על רי"ו הביאותיו לעיל נולדה בשבת אסורה בי"ט א"ב דסובר לידה הכנה ד"ת כתי' קמא של תוס' ד"ה אלא וכיש"ש כמ"ש שם. וא"כ הוה כודאי איסור תורה ומה אעשה שכאן כתב הר"ן ז"ל בפירוש הטעם מוקצה לשעבר לא אמרינן וצריך לדחוק וליישב הלשון שבעירובין דכוונתו כמו כאן עם שאין סובל כן:
אמנם עתה ראיתי שהביא הר"ן ז"ל ראי' מעירובין ל"ו א' לגין טבול יום וכפי הנראה גריס שם רבה (ובגרסתינו רב פפא) דמש"ה אין עירובו עירוב דבעינן סעודה מבע"י ואמאי (לא) [הא] בלילה נמי אין ראוי' דאתקצאי ביה"ש ש"מ מוקצה לשעבר לא אמרינן יעו"ש אלמא אע"ג דספקא ד"ת כודאי דטבל הוא שלא הורמה תרומת מעשר אפ"ה לשעבר לא אמרינן והנה אפשר לומר התם ביין ח"ל דתרומה דיליה דרבנן או תרומה בזמן הזה דהוה דרבנן ובכה"ג אין ספקו כודאי ועיין א"ח שפ"ו ס"ט יעו"ש ולגירסא דידן רב פפא ורבא אין ראי' דלדידן מוקצה בשבת מותר יעו"ש ובדף ל"ח ב' אמר שם רבה לגין סעודה הראוי' א"כ א"ש דברי הר"ן ז"ל:
וראיתי להד"מ א"ח תקכ"ד אות א' אהא דאין מקדישין ומפרישין כו' בשם הר"ן ס"פ משילין במזיד לא יאכל בו ביום בשוגג יאכל יעו"ש והנה מזיד לא יאכל בו ביום הא שוגג יאכל בו ביום והר"ן הביא זה ממשנה דתרומות אשבת דלית מוקצה משא"כ י"ט דקיי"ל מוקצה בי"ט איך כתב הרב בשוגג יאכל והיינו בו ביום והא ביה"ש מוקצה הוה מחמת איסור אף פירות דרבנן דשבות ביה"ש אסור רק דמאי הואיל ורוב מעשרין הם. ובירושלמי שהביאו הרי"ף ורא"ש במשילין מה שעשוי עשוי לאשמעינן דמעשיו מהני ולא אמרינן כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וכמ"ש הרי"ף שם שמעינן מינה כו' ומד"מ אלו יש ללמוד דלאו דוקא שבת ה"ה יו"ט אם עבר ועשה אסור אף דרבנן אסור במזיד דלא כמ"ש הב"י בסימן תק"ג בסופו בשם הרשב"א ז"ל יעוי"ש. וא"ש דברי הט"ז בסימן תק"ב והא"ר שם השיג עליו דבי"ט דיעבד שרי יעו"ש והנך רואה מד"מ מדהעתיק דברי הר"ן ז"ל בה' יו"ט שמעינן דסובר אף בי"ט הדין כן ויבואר אי"ה בפריי וכאן אין להאריך בזה:
בתוספת בד"ה אלא בהכנה כו' מ"מ לידה הוי ג"כ הכנה ועוד י"ל כו' לכאורה נ"מ לתי' א' הוה לידה הכנה דאורייתא ולתי' ב' מדרבנן והר"ן ז"ל האריך בכאן ואמר דלית כאן הכנה ד"ת וודאי לידה הי' הכנה מעליא אלא כל ששבת מכין לעצמה דשרי בו ביום אין שבת מכין ליו"ט רק שאסור בשבת אטו אחר יו"ט מדרבנן וליכא הכנה ד"ת יעו"ש (עמ"ש בפתיחה) וכתב שזה דבר ברור ועיין עירובין דף ל"ח ב' אמר שבת מכינה לעצמה יעו"ש ועיין מ"א סימן תקי"ג אות ח' דכאן הכנה דרבנן דלא כיש"ש יעו"ש ויש לראות הואיל ומדרבנן אסורה הביצה שנולדה בשבת תו מן התורה הוה הכנה ד"ת דשבת לא הכינה לעצמה רק לי"ט ועיין משנה למלך ה' גירושין עמד בכלל זה לפעמים אמרינן הואיל ומ"ה שריא לא עבר ופעמים לא אמרינן כן ובדברי מהרש"א ז"ל כאן עמ"ש ע"ב גבי עצים שנשרו מן הדקל בי"ט או בשבת יעו"ש ואי"ה בפריי אבאר זה וכאן אין להאריך בזה:
בד"ה ר' יהודא אומר כו' הא דידי' כו' עיין לעיל ב' ב' בתו' ד"ה לדידי כו' וי"ל דר' יהודא מוקי פלוגתייהו במוקצה אסור בי"ט דעלמא ור"א נמי אית לי' מוקצה ועדיין מחלוקת אפי' בשבת אח"כ משום הכנה (מלת עדיין יורה [אף] כזה דרבנן דאל"כ אין צודק עדיין דכאן עדיף טפי מן התורה וביומו רק דרבנן) אלא כיון דרבינא לא מוקי לגדל כרבינא ברי' דעולא אלא סובר במשנה ע"כ משום משקין כי קושיין ואף לרבינא ברי' דעולא כן הוא א"כ ע"כ ר"י יאמר לא נחלקו בזה מעולם אליבי' דרבינא. ולזה כתבו הא דידי' ומ"מ י"ל ר"י יאמר דב"ש וב"ה אה"נ פליגי בתרנגולת וביצה ממה דנימא לר"י לא נחלקו מעולם:
דף ד:
גמרא הלכתא כרב בהני תלת עיין א"ח סימן תקי"ג ס"ה נולדה בשבת מותר ביו"ט שני אם הוא א"ב מהרי"ל דלא כמהרי"ו יעו"ש בד"מ ופרישנא לעיל דמהרי"ו ס"ל גזרה אטו י"ט א' דהוה ד"ת כתי' א' של תוספת ד"ה אלא. משא"כ ב' י"ט דעלמא י"ט א' גופא דרבנן ועיין א"ר שם אות ה' לפרש דברי מוהרי"ל ויבואר בפריי שם. וב' י"ט של ר"ה אפילו נולדה בשבת וי"ט א"ב וזה לא יצויר רק י"ט ר"ה ה"ו נולדה בה [בה'] אסורה בשבת וזה פשוט ומיהו ב' י"ט של גליות ה"ו מותרת בשבת כמהרי"ל דמפסיק יום חול וממ"נ ובזה אפשר מודה מוהרי"ו והבן:
אמר ר' יוחנן עצים כו' ואל תשיבני ביצה כו' ירצה דל"ק דידי' אדידי'. והנה לפי מ"ש לעיל בשם הר"ן מעירובין ל"ט בהא דביצה תאכל בשני כל דספק הוא לא אמרינן מגו דאתקצי ביה"ש הא כל שאסור בודאי כמו מחובר אמרינן מוקצה למפרע וה"ה עצים במוצאי שבת ביה"ש הוה ודאי מוקצה מחמת איסור אפ"ה אי לאו גזרה הוה שרי י"ל ר' יוחנן סובר מוקצה שרי בשבת ויו"ט עיין סוף שבת יעו"ש:
ולענין הלכה לדידן עצים שנשרו מדקל בי"ט אסור להסיקן מדרבנן ביומו או משום מוקצה ביה"ש הי' מחוברים וכמ"ש רש"י ד"ה אבל ודרבנן. מוקצה דהכא ואמנם הרי"ף ז"ל כ' דאסור משום נולד ואסרי לה רבנן שמא יעלה ויתלוש ובר"מ פ"ב מה' י"ט הי"א כתב רק טעם נולד וכפי הנראה ברי"ף ה"ק משום מוקצה י"ל ביה"ש הוה רק איסור דרבנן דמ"ה כל המלאכות לצורך אוכל נפש אפי' קצירה שרי רק מדרבנן עיין טור סימן תצ"ה א"כ בדרבנן לא אמרינן אתקצי ביה"ש כמ"ש לעיל כנראה מר"ן עירובין ומיהו י"ל מכשירי אוכל נפש שאפשר מעיו"ט דוחין י"ט מ"ה ויבואר בפריי. ומ"ש נולד הוא דאתמול לא הוה קיימי להסקה וכעין נולד דשברי כלים ומ"ש ואסרי רבנן שמא יעלה ויתלוש אפשר הוא עוד טעם דכ"ע אית להו גזרה דשמא יעלה ויתלוש מדאמר רבי יצחק לא אמר כר' יוסף ולא אמר דלית לי' גזרה פירות הנושרין ועמ"א תק"ז אות (ד] ושם יבואר:
והוי יודע שהתוספת לעיל ד"ה אלא כתבו ב' תירוצים א' לידה הוה הכנה מעליא תי' ב' הואיל ובי"ט אסור כו'. ולכאורה לתי' א' מ"ה אסור ולתי' ב' מדרבנן אבל הר"ן ז"ל כתב דלית כאן הכנה ד"ת יעו"ש. ועמ"ש לעיל בזה אמנם ראוי שתבין הקדמה אחת כפי מה שאגיד לך והוא כי התוספת נמי סוברים כן ובתי' א' כתבו לידה הוה הכנה מדרבנן עכ"פ דכיון דמדרבנן אין שבת מכינה לעצמה אין מכינה לי"ט דודאי לידה הוה יותר הכנה מהא דכל ביצה דמתילדא מאתמול גמרה כו'. ולפ"ז ה"ה עצים שנשרו מדקל בשבת. הנשירה כמו לידה ואין שבת מכין לי"ט ולתי' הב' נמי לידה הכנה הוא אלא דאין לידה חשוב הכנה אלא בביצה דוקא דאי הוה נולדה בי"ט הוה אסורה אף מ"ה בסמוך לשבת וא"כ לידת שבת הועיל לי"ט תו אין שבת מכין לי"ט ומ"מ מדרבנן הוה דמ"ה שבת הכינה לעצמה משא"כ עצים שנשרו בשבת דנהי דהוה כמו לידה מ"מ למ"ד מוקצה ונולד בי"ט שרי עיין טור סימן תצ"ה א"כ אם נשרו בי"ט י"ל דשרי למאן דלית לי' גזרה שמא יעלה ויתלוש תו אף נשרו בשבת שרינן להו בי"ט דל"ש הכנה דאין נשירת שבת הועיל ליו"ט דא"נ נשרו בי"ט הוה שרינן ודוקא ביצה דמתילדא בי"ט אחר שבת אסור דמאתמול גמרה ובלא הכנה דאתמול א"א שתולד היום משא"כ כאן וז"ש מהרש"א ז"ל דא"ש דברי הרי"ף ז"ל דאסר לה משום יעלה יתלוש (ולא) [והלא[ בלא"ה אסור דגזרינן אם נתיר ביומי' אתי למשרי' בנשרו בשבת להתיר בי"ט שאחריו (ר"ל ביצה גזרינן י"ט דעלמא אטו י"ט אחר שבת ונולדה בי"ט וכאן נמי יש לגזור אם נתיר בנשרו בי"ט יתירו בנשרו בשבת ביו"ט שאחריו דזה גזרה קרובה ממה שאמר ר' יוחנן) ולמ"ש התו' ור"ן א"ש דאם יכשרו בי"ט אף בנשרו בשבת מותר בי"ט שאחריו דאין נשירת שבת הועיל לי"ט דכיון דא"נ נשרו בי"ט היו מותרין ולזה הוצרך לומר דבי"ט אסורין משום שמא יעלה ויתלוש או נולד תו בנשרו בשבת הוה הכנה כאמור:
והכנה זו דעצים שנשרו בשבת שאסור בי"ט בטור תק"ז משמע דהוה מן התורה בשם אחיו הר"ר יחיאל ז"ל וסברתו כתי' א' של התוספת לעיל ד"ה אלא דודאי לידה הוה הכנה אלא ביצה לא הוה הכנה ד"ת דשבת מכינה לעצמה מ"ה שריא כמ"ש הר"ן ז"ל משא"כ בעצים דשבת לעצמה לא הכינה דאסור לבערם בשבת תו הוה הכנה ד"ת לי"ט ונ"מ דאסור להרבות עליהם כה"ג דוקא איסור דרבנן מרבה ומבטל במקלי קלי הא ד"ת אף במקלא אסור להוסיף וכ"פ המחבר בסימן תק"ז סעיף ב' ועמ"א שם ד' ובט"ז אות ג' דהוה ודאי מן התורה יעו"ש. ולפ"ז יש כ"מ לעיל בתוס' ד"ה אלא בין תי' א' הוה הכנה זו מ"ה ולתי' ב' הוה דרבנן דבי"ט מ"ה שריא א"כ אין הכנת שבת הועילה לי"ט דא"נ נשרו בי"ט הוה מ"ה מותר ולפ"ז מותר להוסיף לתי' ב' אבל מ"ש לעיל דנ"מ למ"ד נולד שרי בי"ט יש לעיין בי':
ויש לראות כיון דלידה הוה הכנה מעליא. א"כ ביצה שנולדה בי"ט אמאי לא אסורה מ"ה לא מטעם גזרה כיון דאמר קרא והכינו את אשר יביאו סעודת שבת ויו"ט בעי הזמנה ומיום חול דוקא ואין לך הכנה יותר מלידה איך י"ט ושבת מכינים לעצמם. וי"ל דודאי לפי האמת מוקצה דרבנן דרבה הדר בי' בפסחים וקרא מידרש הכי והי' ביום הששי והכינו את אשר יביאו עיקר בא לומר דמחול מכין ליו"ט ושבת לא מי"ט לשבת או להיפוך אבל לעצמם שבת וי"ט מכינים לעצמם הלכך נולדה בשבת או בי"ט מ"ה שריא ולרש"י לעיל שכתב דמוקצה ד"ת לכאורה דלידה לא היה הכנה וצ"ע למה כי נראה דלידה יותר הכנה מאתמול גמרה לה דעיקר הכנה דילה משום לידה דהיום וצ"ע:
אמר רב מתנה עצים שנשרו לתוך התנור מרבה (י"ג מוסיף ומרבה ר"ן) כו'. באיסורא מהפך כיון דרובא כו' והא מבטל איסור כו' בדרבנן כו' אפילו בדרבנן לא בטל כו'. מקלי קלי. הנה מלת לתוך התנור יורה שיש שם עוד עצים וכמ"ש הר"ן ולהוסיף הוא דשרי לא לערובי בידים איסור בעין אף בדרבנן ומקלא אסור ועמ"א תק"ז אות א' ופריך והא מהפך כו' פי' מהר"מ שיף ז"ל דהי' סבר מרבה היתר הוא דהוה זוז"ג (אף דזוז"ג דיעבד שרי לא לכתחלה ועוד דבלא"ה תנור ישן ועצים דאיסורא הוי זוז"ג עיין פסחים כ"ה גבי תנור בקליפי ערלה וצ"ע קצת) ופריך אטלטול ומשני דרובא היתר נינהו הוה כולו היתר וע"ז פריך והא אין מבטל איסור לכתחלה היינו אטלטול ומשני בדרבנן מבטלין יעו"ש. ולפ"ז צריך לומר הא דפריך ולרב אשי מקלא קלי היינו דקשיא לי' בין אטלטול ובין אהנאה איך שרי אח"כ ליהנות מחומו דסובר מוקצה אסור בהנאה ( עמ"ש בפתיחה) ומשני מקלא קלי כלומר דרב אשי לא אמר אלא באוכל גוף האיסור הוא דשיל"מ לא בטל אבל להנות מחומו כה"ג בטל וה"ה טלטול נמי בטל כיון דלא אכל לגוף האיסור רק טלטול בעלמא וכנראה מדברי הר"ן ז"ל בכאן והא דלא אמר אהנאת היסק דהוה זוז"ג י"ל זוז"ג דיעבד שרי לא לכתחלה וישן יוצן. ולפי מ"ש המ"א בתמ"ה אות ה' דזוז"ג בדבר שאין לו ביטול אסור וראי' מפסחים הקדש אפילו באלף לא בטל א"כ א"ש הסוגיא כפשוטה דמשום זוז"ג אין להתיר אם לא הי' לו ביטול (באלף) לולי דמקלא קלי או טלטול נמי בטל כה"ג והיינו באין ניכר עצי האיסור דבניכר ל"ש ביטול ומיהו לאחר שנשרף יראה פשוט להתיר אף בהי' ניכר מעיקרא ובפריי תק"ז יבואר זה אי"ה ומ"א בתק"ז ד' רמז לתמ"ה ובפריי לה"פ עודנו על דברי מ"א שם ובפריי לי"ד צ"ט במשבצות זהב חקרנו על זה יעו"ש בעזה"י:
או יאמר והא קא מהפך כו' דסובר המקשה דביטול ברוב צריך להשליך א' כמ"ש מהר"מ מרוטנבורג הביאו הב"י בי"ד ק"ט ואפשר מ"ה כמ"ש בסנהדרין ע"ו דכל שהמיעוט מתנגד לרוב א"א לילך אחר הרוב מההוא דהנסקלין בהנשרפין (ובספר ש"ה עמדנו ע"ז ובפריי לי"ד בפתיחה לה' תערובת חקרנו ג"כ קצת) א"כ הי' קשה לי' והא מהפך באיסורא והתרצן השיב לו דרובא היתר. שב האיסור היתר כמ"ש הרא"ש ז"ל בפג"ה:
ולרב אשי דאמר דשיל"מ אף בדרבנן לא בטל כו' רב אשי הוא דחדית לן הא מלתא ובלא ר"א י"ל דוקא דשיל"מ דאוריי' לא בטל כו' ועם זה יתיישב מ"ש לעיל אמאי לא משני ספק טרפה ונולדה בי"ט ונתערבה לא בטל כמ"ש הצ"צ בסימן ס"ט הביאותיו לעיל וי"ל לפי מה דס"ד דשיל"מ בדרבנן בטל א"כ מה בכך דספק טרפה נולדה בי"ט כיון דטרפה אין לו מתירין (כ"כ הרשב"א ז"ל) וי"ט דרבנן הוא משום משקין שזבו כו' א"כ תובטל ודוקא לרבה דהוה ד"ת או לר"נ כעין של תורה לא בטל ומש"ה אמר ר"א לעיל דשיל"מ דרבנן נמי לא בטל ופירש"י וה"ה ספק ולא הוה העיקר חסר מן הספר דזה נמי תירוץ הוא דמיירי בספק טרפה בי"ט ואפשר למ"ש הרשב"א ז"ל בעה"ק הביאו הפר"ח תצ"ז ספק בדשיל"מ בדרבנן לקולא י"ל דר"א חדית לן רק בדרבנן לא בטל ומוקי ספק טרפה בי"ט כאמור:
בתוספת בד"ה ותנן כו' דהוה תרומה דרבנן כו' הכי אמרינן לעיל תנא דליטרא קציעות דאפילו בדרבנן תרומת פירות דרבנן מחלוקת הר"מ והר"א ז"ל או תרומה בזה"ז ומהא דסאה תרומה ל"ק להו דמ"ה חד בתרי בטל י"ל כיון דהתרומה (דחי) [ודאי] אבל מעגול קשיא להו ועיין רא"ש ור"ן ומהרש"א ז"ל ואין להאריך:
שם ולרב אשי כו' משמע דרב אשי חדית לן זה ובלא ר"א הייתי אומר דשיל"מ בטל בדרבנן כמ"ש לעיל. וראיתי להלח"מ פ"א מה' י"ט הלכה כ' על מ"ש המ"מ אם תערובת אסור כ"ש ספקא הקשה דהא מעיקרא ניחא לי' למקשה סיפא נתערבה גם רב פפא הכי סבר יעו"ש ולא הבינותי זה דודאי משמע דר"א חדית לן זה כדפריך ולר"א כו' והמקשה פריך מקודם מספיקא וה"ה מנתערבה קשיא לי' ורב פפא אמר האי תנא ליטרא קציעות כו' דבר שבמנין נתנו חז"ל תורת קביעות עליו מדרבנן אפילו באיסור דרבנן אין בטל דהוה כתערובת חד בחד קבוע דרבנן (עי"ד ק"י ופרישה) משא"כ ספקא דרבנן מותר דל"ש קביעות אבל לר"א דמסיק דשיל"מ לא בטל כ"ש ספק כיון דביצה לא הוה את שדרכו כו' כר' יוחנן א"כ נתערבה איכא בכ"א ספק וביטול ברוב אסורה. כ"ש ספק לחודא. והעד דר"א לא הזכיר כלל ספק והעיקר חסר אלא דכ"ש הוא ומ"ש הלח"מ דנתערבה איכא איקבע אין כ"כ קושיא והבן:
אתמר ב' י"ט של גליות נולדה בזה מותרת בזה והכין הלכתא מטעם ממ"נ דא' חול כמ"ש רש"י ז"ל אבל בלא ממ"נ אע"ג ב' קדושות אסור כמו שבת ויו"ט הסמוכים אע"ג די"ל התם הוה הכנה ד"ת דאי נולדה בשני הוה אסור מ"ה דמאתמול גמרה השתא לידת שבת הועילה ואין מכינה. וכאן אי נימא נולדה בשני מותר מ"ה מ"מ הכנה דרבנן הוה אי לאו דא' חול ממ"נ. ודע דמותרת בשני בלא הכנה ומ"ש הר"מ ז"ל פ"א מי"ט הכ"ד דאם הכין לשני פירש בב"י תקי"ג דאמוקצה קאי והיינו אם עומדת לגדל וכדומה משא"כ נולד אע"ג דבי"ט א' מוקצה מחמת איסור גזרה אטו אחר שבת ארי' דרביעא עלי' וכשסר המוקצה מאיסור א"צ הכנה בפה מי"ט א' לשני. וי"ל לשון הרמז"ל נולד היינו תרנגולת לגדל דהביצה אין נגררת אחרי' אלא נולד הוה דמעיקרא לאו אוכלא כמ"ש הר"ן ז"ל ונולד כזה צריך הכנה בפה מי"ט א' לשני ואי מחשבה מהני עמ"ש בפתיחה:
רב אסי כו' מבדיל מיומא טבא לחברי' כו' ספיקי כו' רש"י פירוש מברך וכבר עמד מהר"מ שיף ז"ל איך יברך מספק יעו"ש ומ"ש בין קודש לחול לא בין קודש לקודש דבשבת וי"ט יש טעם דכוונה בין קידש חמור לקל אלא שאין מזכירין בפירוש דלא להוי זלזול י"ט משא"כ ב' ימים טובים אין טעם בין קודש לקודש אלא בין קודש לחול וקשה קצת איך זלזל בי"ט שני מספק ומיהו יותר קשה איך בירך כמ"ש מהר"מ שי"ף ז"ל:
אמר ר' זירא כו' אמר אביי כו'. ר' זירא לא מטעמי' דרב אסי דמספקא לי' ולר"ז פשיטא לי' וז"ש כוותי' דרב זירא דאסר אהאי קאי לחודא ואביי דייק מדסתם רבינו הקדוש במשנה בראשונה הי' משיאין כו' מה נ"מ מה דהוה הוה אלא לאשמעינן דאם יתוקן הדבר יחזור הדבר ליושנה:
דף ה.
גמרא ונתקלקלו הלוים בשיר כו' הלשון קצת קשה דאמר היו מקבלים כל היום עד שתחשך כפירש"י שם ומכאן משמע דלא אירע כן דעפ"י הרוב היו באין העדים קודם הקרבת תמיד בין הערביים רק פ"א נשתהו ועיין מהר"מ לובלין ז"ל בפירש"י דבבוקר היו אומרים תמיד שיר של יו"ט משא"כ פ"א כו'. והיו אומרים כל היום של חול ואיכא זלזול כבוד היום התקינו כו':
ולרב ושמואל קשיא מתניתן ל"ק הא לן והא להו רב תנא ופליג אלא לשמואל] קשי' [ומיהו לרב נמי דל"פ על תקנת רבן יוחנן בן זכאי ואין שייך טעם לאסור וע"ז תירוץ ממתני' ל"ק על רב ושמואל והשתא נמי ל"ק דרבה מרב ושמואל דרב' מיירי בא"י ורב ושמואל בח"ל ואי קשיא בא"י פשיטא דלאחר התקנה אין עושין בא"י כי אם יום אחד. י"ל אע"ג דלפעמים עושין ב' ימים אם לא באו עדים עד למחר שהיום לא עשו מלאכה עד הערב אפ"ה ביצה מותרת בשני דבראשון מספק אסורים שמא יבואו וכשלא באו איגלאי למפרע שהיום חול. וכמ"ש התוס' ד"ה הא לן וכמ"ש מהר"מ מלובלין ז"ל:
רב יוסף אמר אף מתקנת ריב"ז ואילך ביצה אסורה אף בא"י וחולק על רבה הואיל ובזמן המקדש הי' ביצה אסורה בכל פעם נולדה בזה אסורה בזה דיום א' מספק ויום ב' ג"כ קודש אם באו מן המנחה ולמעלה אף לאחר התקנה דבר שבמנין כו' ומיהו לא יתכן זה דודאי לבני א"י לאו בכל פעם אלא היכי שבאו ממנחה ולמעלה ואף לאחר התקנה אם באו ממנחה ולמעלה אסורה גם לבני א"י אבל אם באו קודם מנחה בא"י שרי בשני דלמחר חול גמור:
והוי יודע שאפילו בא"י עושין שני ימים ר"ה וכמ"ש הרמז"ל בה' קידוש החודש פ"ה ה"ה מפני שאין שלוחין יוצאין בי"ט. וגם לפעמים באו ממנחה ולמעלה ונוהגין היום קודש ולמחר קודש כמ"ש שם בהלכה וי"ו וזיי"ן וכרב יוסף וכרבא לקמן ע"ב כפירש"י שם דנהי דמונין מהיום מ"מ נוהגין למחר קודש ועיין במ"מ פי"א מה' י"ט הכ"א וא"כ גם בא"י ביצה שנולדה בראשון בר"ה אסורה בי"ט שני של ר"ה:
בתוס' בד"ה ונתקלקלו כו'. והקשה רבינו פרץ כו' די"ל נשתהו מלבא היינו שבאו בין הערביים מתחלת שבע שאז נקרא בין הערבים (עיין מ"כ להר"א אפימנטיל בס' מבוא השמש) ונתקלקלו בשל שחר דעפ"י הרוב היו באין קודם חצות והמתינו עם תמיד של שחר בהקטרה עד חצות (כמ"ד עד חצות עיין ר"פ תפלת השחר) לזה כתבו דאינו כן ופי' עד המנחה היינו מנחה קטנה ט' ומחצה עיין ר"פ תמיד נשחט יעו"ש ועיין בר"מ ז"ל פ"ג מה' ק"ה ה"ה. הלשון יש בו מקושי ההבנה וסבור הייתי לומר שלא ידעו מה יעשו היינו שעכבו התמיד מזמנו שלא היו יודעין אם מוסף או תמיד והרי אמרו הקלקול בשיר הי' והלח"מ מפרש שם כקושיות רבינו פרץ יעו"ש:
בד"ה הא לן כו' כשלא באו העדים כו' זה הוספה על פירש"י ז"ל והיינו שלא באו כלל עד הלילה דהיום יצא בקדושה מספק שהיו מצפים שמא יבואו היום אפ"ה קמ"ל רבה ביצה מותרת בא"י דמספק הוא ואגלאי מלתא שהיום חול:
גמרא כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו אעפ"י שבטל הטעם וכן הלכה ועי"ד קט"ו אות יו"ד בט"ז וקי"ו אות א' בגילוי האידנא שרי ולכאורה שם מפני הסכנה היכי דבטל הטעם כו' משא"כ איסורא צריך מנין אחר אף דאמרו חמירא סכנתא מאיסורא מ"מ לענין זה י"ל להיפוך ועוד י"ל היכי דאמרו בפירוש בשעת הגזרה הטעם מפני כך אוסרין היכי דבטל הטעם א"צ מנין משא"כ היכא שלא אמרו בפירוש אעפ"י שידוע שמפני זה אסרו אפ"ה צריך מנין ואל תגשו אל אשה הוא ענין בפ"ע ומ"מ הכונה ידוע משום תורה: