ראש יוסף על ביצה· רבי יוסף תאומים
פרק שני - יום טוב · דף כ.
גמרא נדר ואינו יוצא ידי חגיגה ומפירש"י ותוספת כאן משמע אפילו אמר ע"מ שאצא בה ידי חגיגה לא יצא דאמירתו לגבוה כמסירה להדיוט ולאו כל כמיני'. אבל אמר ע"מ שאצא משום חגיגה הרי עלי תודה יצא והרמז"ל פ"ב מה' חגיגה י"ד כתב כפירש"י כאן והר"א ז"ל בהשגות כתב דגרסינן ואצא לא ע"מ שאצא דע"מ שאצא על תנאי כך התנה ויוצא ע"ש והא דלא כתב הרמז"ל כשאמר להיפוך ע"מ שאצא ידי חגיגה הרי עלי תודה דיוצא פשוט הוא:
ההוא גברא דאמר כו'. עיין בח"מ רנ"ג סי"ב ובש"ך והוא לשון הרמז"ל פי"א מה' זכי' ומתנה הלכה כ' שכיב מרע שאמר תנו ת' זוז וישא בתי ב' מתנות. אבל אם אמר לנסיב והבו לי' הוה תנאי כו' וא"כ ודאי ה"ה כשאמר תנו ת' זוז שישא ברתי וכ"ש ע"מ שישא ברתא אי נסיב שקיל אי לא לא שקיל וכמ"ש הש"ך שם. ואי אמר לנסיב ברתי והבו לי' אפ"ה אמרינן מסתמא דעתו הוה ע"מ שישא הבת מדהקדים הבת כו'. ובבריא כה"ג שקיבל בקנין סודר ליתן לחברו חפץ (מטבע אין נקנה בחליפין) וישא בתי י"ל אי שואלין אח"כ איך הוה כוונתו אם אומר שתנאי הי' דבריו נאמן דאוקי ממונא בחזקת מוחזק מרי' קמא משא"כ בשכיב מרע דכתובין ומסורין דמי וא"צ קנין כשמת וא"י מה הי' כוונתו י"ל דב' מתנות הי' ולפיכך רצה לוקח המנה ולא הבת כיון דאין כאן מי שיכחיש אותו בטענת בריא. ואמנם נראה דאדרבא כ"ש בבריא דאם אמר קנו ממנו לפלוני ת' זהובים וישא בתי רצה ליקח המנה ולא הבת דמצי לעשות כן דמעשה קודם לתנאי המעשה קיים והתנאי בטל. ובשכיב מרע הוא דלא בעינן כל דיני תנאים כמ"ש הש"ך ז"ל שם. אלא דמ"ש רש"י כאן בשכיב מרע מיירי היינו דאי בבריא אפילו אמר תנו ת' זוזי לפלוני ע"מ שישא בתי מעשה קודם לתנאי התנאי בטל ומעשה קיים משא"כ בשכ"מ דוקא ויש"א. שי"ל ב' מתנות הוה. אבל אם אמר בפירוש שישא וכ"ש ע"מ שישא אם לוקח הבת לוקח המנה ואי לא אין לא במנה דבש"מ א"צ לדי' תנאים ולהרמז"ל פ"ב מחגיגה בהך דלעיל אף שאמר הרי עלי ע"מ שאצא אין כלום ל"ד לההוא גברא דהתם אלו אמר ע"מ שישא הוה שפיר אלא מייתי לה נמי התם דאי אמר לנסוב והבו דשפיר דמי (הד' ע כאן אי אמר ע"מ שאצא הרי עלי תודה יוצא ולהר"א ז"ל אתיא כפשוטו דדמיא להדדי ואין להאריך עיין לקמן שיטה מקובצת יעו"ש פ' ב' ובכ"מ פ"ח מנזירות הי"ד:
אתיא מבנייא עיין פירש"י בד"ה אתיא מבנייא וכבר הובא בכללי התלמוד (אמר המר בעו"ה אין הספרים הללו מצוין והעולם אין מרגישין כי הם עקרי ושבילי הדעת ונתיב בים התלמוד. ובימי חורפי למדתי מעט בהם) דכל מה מצינו צריך שישתוה הלמד והמלמד בחומרא מה או בקולא מה ובמה הצד בעינן חומרא המשתווה בשלשתן אז נוציא הדין ולומר מסתמא אין חומרת חלוקת גורמים הדין רק חומרא המשתווית הא כשאין חומרא המשתווית בשלשתן פרכינן צד חמור כמ"ש בכתובות ריש אלו נערות צד חמור ועמ"ש בתוס' שם א"כ בטלת כל מה הצד שבתלמוד ושם אין חומרא משתווית בשלשתן עיין מהר"מ שי"ף ופני יהושע שם ומ"ש בספרי פורת יוסף שם והוא בכללי התלמוד ובספר הכריתות לר"ש מקינון יעו"ש וכאן מה מצינו שלמי חובה משלמי נדבה כמ"ש רש"י ז"ל ולא ראי זה כראי זו פירש"י יפה כאן ראי' זו שזה חומרא גורם הדין הא שני אין לו זו החומרא והוא כלל גדול לדיני ק"ו ומה מצינו:
בתוספת בד"ה נזיר כו' וכן משמע לקמן ואי אמר לנסיב ברתי כו' כבר כתבנו בגמרא מזה דתוספת ורש"י כר"מ ז"ל יעו"ש. ואגב גררא ראיתי להזכיר כאן פרט אחד בדיני קדושין קיי"ל באדם חשוב אי אמרה קח מנה ואקדש אני לך ואמר הן מקודשת והנה באב בבתו נערה אי אמר להמקדש כן קח מנה ותקדש בתי לך אי מקודשת באדם חשוב די"ל דוקא אתתא בכל דהו ניחא לה בהאי הנאה דמקבל המתנה מינה אלא דמשמע בקדושין פ"ק גבי אמר רבא הילך מנה ואי אדם חשוב אפילו במכר כה"ג קנה באדם חשוב יעו"ש ואמנם אי בעינן דוקא שקיבל המעות מידה הא אמר רק הן שאקבל ועדיין לא קיבל אי מקודשת או לא סמכא דעתא בדבור בעלמא ושמא לא יקבל. עיין בקידושין ברא"ש שם ובחדושינו. והנה כאן דאמר תנו מנה לפלוני ולנסוב ברתי דכתב הרמז"ל פי"א מהלכות זכי' ומתנה הלכה כ' דהוה שתי מתנות והיינו מתנה א' ת' זוזי וב' מתנת הבת. ומי יתן ואדע איך שייך מתנה בבת ואי בנערה דרשות ביד אביה לקדשה למי שירצה מ"מ צריך נתינת מעות ואמירה ואי הוה נאמר דאעפ"י שעדיין לא בא ליד המקבל כשאומר הן סגי דבההוא דאמר הן כאלו נתן פרוטה לנותן א"כ א"ש דאמר השכיב מרע תנו מנה לפלוני וכשיקבל תקדש ברתי לי' בההוא הנאה. א"כ יצויר שאמר המקבל בחיי הנותן הן שרוצה לקבל המנה וכאלו נתן לנותן פרוטה באדם חשוב ואי בעי מקדש ג"כ בתו בההוא הנאה כאמור וז"ש הוה שתי מתנות הלכך אי בעי לוקח המנה ולא הבת ולא אמר חלוקה שני' אי בעי לוקח הבת ולא המנה דאי אין לוקח המנה במאי קנוי' לו הבת ואי איירי שלוקח המנה אחר מיתת השכיב מרע אז אין לומר שמקודשת בשעת לקיחת המעות דכבר מת האב ואפשר לומר למפרע מקודשת וצ"ע בזה ואי"ה יזכני לעשות חבור על אה"ע אבאר זה בפריי וכאן אין להאריך:
עכ"מ פ"ח מה' נזירות הי"ד דאיפכא הוה נזיר ויוצא ידי חגיגה ואפשר דלא הוה מתנה ע"מ שכתוב בתורה והבן כתובות כ"ו א' תוס' ד"ה הרי אה"ע ל"ח ב"ש שם ואי"ה יבואר: