אור ברסלב
ראש יוסף על ביצה פרק שני - יום טוב › דף יז:

ראש יוסף על ביצה· רבי יוסף תאומים

פרק שני - יום טוב · דף יז:

דף יז.

גמרא ואי איתא ליתני עבר ואפה כו' לבעל העיטור הובא בטור תקכ"ז שמפרש ברייתא דאין אופה לאחרים משלו הא משלהם אופה (עב"י שם) וא"כ הא דקתני מקנה קמחו לאחרים ואופין לו (היינו אחרים וזה שהוסיף הפשטן מלת אחרי"ם) ואמאי לא תנא תקנה רבותא טפי דהוא מקנה לאחרים והוא אופה ומבשל. לאפוקי מדעת הטור דתקנה שכיחא טפי דהא דאחרים מבשלין בהקנאה פשוט הוא ומכ"ש לשיטת התוספות לעיל ד"ה אי וגם כל זה בכלל אי הוא אופה כו'. אלא תנא ושייר. כ"ש הא תקנתא דאיסורא וש"מ כדעת הטור וזה יש להעמיס בפירש"י ד"ה ואי איתא ושם יבואר:

תנן המעשר פירותיו כו' יש לי בכאן הרהורי דברים והנני פורטם. משנה זו שנוי' בתרומות פ"ב מ"ג. במעשר ומבשל בשוגג יאכל. במזיד לא יאכל. ועתוי"ט צידד לומר דין מעשר ומבשל דין א' להם והרמז"ל בפ"ו משבת הכ"ג ופכ"ג הט"ו חולק בין מבשל איסור תורה פסק כר' יהודא בשוגג יאכלו למ"ש בין הוא ואחרים והמ"א באו"ח של"ט אות זיי"ן [כ'[ ולא מפרישין ואם הפריש דינו כמבשל ר"ן ורמב"ם והנך הואה שהם רחוקים זה מזה והרמז"ל סתם בפכ"ג דט"ו אפילו לית לי' פירי אחריני אסור במזיד בו ביום אפילו ביו"ט. וכבר הוקשה ללח"מ פ"ו מי"ט ה"י דא"כ הא בעיא דעבר ואפה פסק בפ"י שם לקולא וע"כ דיש הפרש בין מעשר פירותיו לעבר ואפה בי"ט הוא דאית פירי אחריני ותי' בדוחק דאפשר בשאלה נמי בפירות יעו"ש. ומלבד הדוחק הזה א"י מנ"ל להר"מ ז"ל כיון דמשנה דתרומות לשבת מתנייא מנא לי' להוסיף י"ט בפכ"ג משבת יעו"ש גם מדפריך כאן עבר ואפה אי מותר לשבת ממעשר פירותיו דאסור מזיד דהתם אסור בו ביום ולערב מותר מיד א"כ אה"נ עבר ואפה עכ"פ לשבת שאחר יו"ט תשתרי ודי לקנוס בו ביום ומשמע דין מעשר פירות כמו מבשל יש לו הפך מ"ש הר"מ ז"ל פכ"ג משבת פט"ו:

עוד יש לנו לחקור דמשני שאני איסורא שבת מי"ט משמע הא בי"ט אין חילוק בין עבר ואפה מי"ט לשבת או עבר ואפה מי"ט לחול וברמז"ל פ"א מי"ט ה"ט וי"א לא משמע כן וכמ"ש הלח"מ שם בשם הרלב"ח יע"ש דעבר ואפה מי"ט לחול אסור לאכול אפילו בלא הערמה וכתב דהערמה א"צ לומר דאפילו מי"ט לשבת אסור בהערים עכ"פ. והנה מ"ש הרמז"ל ואפילו שבת שאחר יו"ט. להב"י בתקכ"ז דצורכי שבת נעשין בי"ט שפיר אפילו ואף אם נאמר דהר"מ לית לי' צורכי שבת נעשין בי"ט רק הואיל אפ"ה שייך אפילו לכבוד שבת אסרו כ"ש מערים מי"ט לחול דאסור בחול:

אמנם שלא יסתור דברי הרמז"ל מ"ש בה"ט דאסור אם בישל לצורך חול. א"א ליישבו כפשוטו דהרי מבואר בה"ט דאסור אף בחול ומיהו מהמעשר פירותיו במזיד דשרי למ"ש ולמי"ט ל"ק דיש לומר אע"פ דבישל בי"ט לחול ג"כ דרבנן מטעם הואיל. מ"מ בישול מלאכה דאורייתא הוא ומעשר שבות הוא לכן מותר במ"ש ומי"ט. כנראה מתוספת כאן ד"ה ובלבד יעו"ש וראיתי להפר"ח בסי' תק"ג הביא בשם הב"ח דעבר ואפה מי"ט לחול אסור (מע"ש) [ע"ש[ והיינו מטעמא דפרישית דהתם צורכי שבת נעשים בי"ט אפילו מדרבנן ורק החמירו משום תקנה דעירובי תבשילין כו'. מש"ה עבר ואפה לא גזרו דיעבד גם משום עונג שבת. משא"כ מי"ט לחול דעבר איסורא דרבנן שגזרו בהואיל מדרבנן עכ"פ. א"כ אף דיעבד אסור ומ"ש הפר"ח מהר"מ מוכח דמותר היינו פ"א הי"א ואמאי לא דייק מפ"א שם ה"ט וכמ"ש הלח"מ בשם הרלב"ח ועיין בש"ע סימן תק"ג סעיף ב' ובמ"א אות ג' ובסימן תקכ"ז סעיף כ"ג. כתב המחבר בביאור המבשל בשבת או לחול שרי דלא כמשמעות הרמז"ל פ"א מי"ט ה"ט וכמ"ש כאן. ולומר או בחול שכתב קאי למבשל מי"ט לשבת והותיר מותר בחול אין נראה ועיין מ"ש לקמן במ"ש הב"י בס"ס תק"ג בשם הרשב"א:

וראיתי להט"ז או"ח תק"ב אות א' ותוכן דבריו דתירוצא דגמ' כאן שאני שבת מי"ט הוא דכאן איסור דרבנן ושבת איסור תורה אבל כל שיש איסור תורה בי"ט אין חילוק בין י"ט לשבת ומש"ה אסר בהוצאת אש מאבנים יעו"ש. וא"ר השיג עליו ממ"ש הרשב"א הביאו הב"י בסוף סימן תק"ג דוקא שבת לא י"ט יעו"ש והנה אמת שהמחבר בתקכ"ז סכ"ג התיר באפה מי"ט לחול ויראה דהיינו בהואיל דליכא רק איסורא דרבנן ומותר בי"ט משא"כ איסור תורה אסור בי"ט ולפ"ז מ"ש הרמז"ל פי"א מי"ט ה"ט והי"א. יש ליישב שלא יהיו דבריו סתורים זה לזה דבה"ט קאמר אם עשה כדי לאכול בי"ט והותיר מותר בחול הא בישל רק לצורך חול סמוך לחשיכה שא"א לאכול היום רק לצורך חול דעבר אאיסור תורה אסור בחול כדאמרינן בריש יבמות מה לי לאו או איסור כרת. ובהי"א מיירי ביש שהות לאכול היום דליכא איסור תורה רק איסור דרבנן. בזה מערים אסור ומזיד שרי וכדכתיבנא באופן שדברי הט"ז שרירן וקיימין ואי"ה בפריי יבואר עוד (עיין מ"ש בשו"ת מגידות בזה):

פסקא ב"ש אומרים שני תבשילין מתניתן דלא כי האי תנא כו' הלכתא כתנא דמתניתן ואליבא דב"ה. בטעם שני תבשילין לב"ש פירש הר"ן ז"ל בשם ר"ת צלי ומבושל לכ"א היכר בפני עצמו וצלי לאו בכלל בישול ור"ן סבר דאפי' נמי בכלל בישול וכפסק הר"י שבתוס' ד"ה אמר רבא. ומה דמביא לעיל ותנא מייתי מהכא ר' אליעזר פירש"י לעיל דרך הש"ס כו'. ומשום דאסמכתא שייכא שפיר לר"א מר' יהושע מייתי לה אבל הלכה כר' יהושע בירושלמי דאפי' בכלל בישול כו' (ומש"ה מייתי אמוראי לעיל אסמכתא אחריתא אליבא דר' יהושע) ובמשנה לא נזכר פת לב"ש דכ"ש הוא דאם ב' תבשילין צריך לצלי ומבושל כ"ש לאפי' פת אבל לב"ה הי' להזכיר דצריך פת ש"מ דלא צריך פת לב"ה דהוה אפי' ג"כ בכלל בישול. ולפ"ז א"ש דאמר הלכה כמתניתן ואליבא דב"ה שלא תאמר הלכה כר' אליעזר דפת נמי בעינן אמר שאינו כן דמתלמידי שמאי הי' [דפת נמי] צריך אבל הלכה כב"ה ועיין ר"ן:

אמר אביי. התחיל בעיסתו ונאכל עירובו גומר עיין רא"ש מדלא אמר גומרה משמע כל צורכי שבת. דעיסה בה"א הנקבה ושורשו נראה עסס מפעלי כפל עיין בקונקורדנס' שורש עסס מיץ והיא דריכה או השאלה ועיסה ג"כ דורכין ועסותם רשעים יעו"ש והעד עיסתו עיסתה ועיין בש"ע ושם יבואר לדינא אי"ה:

בפרש"י בד"ה ואם איתא כו' בהדי הך תקנתא דמקנה קמחו אפשר כיון לאפוקי מבעל העיטור וה"פ ליתני בהא דמקנה קמחו. ואחרים דוקא מבשלין לו עבר ואפה הוא במקנה קמחו שרי ומינה הא לכתחלה הוא אסור אף במקנה קמחו:

בד"ה ואם הערים דאין עבוד כו'. ומימנע בתוס' ד"ה ובלבד כתבו ב' תירוצים א' שם מימנע וכאן ל"ש זה. ועוד דהתם עיבוד באוכלין שבות בעלמא משא"כ בישול אב מלאכה אע"פ דמ"ה מותר הואיל אי צרכ' שבת נעשין בי"ט החמירו בבישול ולפ"ז איכא לעיונא בשבות דרבנן אם עשאו במערים אם אסור או לאו ומיהו הא ודאי דאין עיבוד באוכלין מ"ה דאי הוה. ודאי דאסור למלוח כלל בי"ט למ"ש המ"מ דמלאכת שאין עיקרן לאוכל נפש אסור באוכל נפש כמו הבנין והאריגה והריסה (עמ"ש בפתיחה) ומ"ה שרי לשמוח בבשר בי"ט. כי תורת המליחה דרבנן דמ"ה דם שבישלו שרי עיין מ"ש בפריי לי"ד בפתיחה להלכות מליחה אלא שזה לא שייך להזכיר כאן:

בד"ה אסורא בשבת לסקילה כו' י"ט איסור דרבנן. בשבת אפילו איסור דרבנן אסור הואיל ויש בו מ"ה סקילה משא"כ י"ט לאו הלכך באיסור דרבנן מקילין הא באיסור לאו תורה לא מקילין בי"ט וזה יורה כמ"ש הט"ז בתק"ב אות א' והביאותיו לעיל יעו"ש:

בתוספת בד"ה. על מה נחלקו כו' בירושלמי גרס להיפוך ב"ש אומרים תבשיל אחד וב"ה אומרים שני תבשילין. יעוין שם:

משנה חל להיות אחר השבת כו' פלוגתייהו באדם אם רשאי לטבול בשבת ב"ש אוסרין וב"ה מתירין ולרבא ניחא כי נראה כמתקן. וב"ה אמרו כמיקר. אבל לרבה קשה דל"ש ד"א באדם וי"ל דב"ש משום מתקן וב"ה רק חיישינן ד"א. ולרב יוסף סחיטה שייך באדם בשערו ולרב ביב' שמא ישהה לא שייך באדם. ונקט י"ט אחר שבת לרבותא דאפילו שבת שר' ב"ה כמ"ש ומיהי יצויר פלוגתייהו בי"ט בנטמא בי"ט אלא בנטמא בי"ט לכ"ע שרי לקמן ואמנם יצוייר בנטמא מעי"ט ושכח ולא טבל עד יו"ט. אפשר לב"ה שרי אף באה"ט שאין ראוי היום לאכול תרומה וחולין אין אוכל בטהרה. מ"מ כמיקר או חייב אדם לטהר ברגל ויאכל חולין בטהרה ועיין תוי"ט ויש"ש ואין להאריך

ושוין שמשיקין אבל לא מטבילין מלת ושוין אין לו ביאור דבכלים כ"ע מודים דאסור ומודים בהשקה והנה הר"מ ז"ל מפרש משנה זו בשבת. וה"ק בשבת השקה מותר דלאו טבילה רק מתורת זריעה ובכלי אבן אבל הטבלה מים טמאים ע"ג כלי טמא אסור בשבת אבל בי"ט בין השקה ובין הטבלה מותר וכ"פ בפ"ד די"ט הלכה י"ז י"ח ופסק שם נטמא מעי"ט באב הטומאה אסור לטובלו ביו"ט (אפילו לחולין). נטמא בוולד מעי"ט טובלין בי"ט נטמא ביו"ט אפילו בא"ה טובלין בי"ט ומטבילין כלי ע"ג מימיו בי"ט אפילו נטמא הכלי בא"ה. ואמנם בהלכות שבת פרק כ"ג הלכה ח'. כתב סתם אין טובלין כלים טמאים בשבת והשקה בכלי אבן מותר וזה כאקומתא ע"ב שם מתניתן חכמים בשבת השקה מותר טבילה אסור ואין חילוק בשבת בין נטמא מע"ש או ולד הטומאה אפילו נטמא בשבת בולד הטומאה אפ"ה אסור בשבת ואפילו בכלי עץ אסור בשבת והטעם דפסק כרב ביבי דתניא כוותי' וכרבא כמ"ש מהרש"א ז"ל והיינו בשבת איכא נראה כמתקן ושמא ישהו הלכך אסור אפילו נטמא בי"ט בולד אפ"ה נראה כמתקן ומידי דהוה אמעשר פירותיו בי"ט ושבת או אפילו דמאי אסור בשבת ויי"ט אלמא אפילו רוב ע"ה מעשרין אסור דנראה כמתקן. משא"כ י"ט דקיל לא חשו דנראה כמתקן. רק טעם רב ביבי שמא ישהה ודוקא מעי"ט וא"ה. אבל ולד דהוה דרבנן. א"כ יאכל בטומאה רק איסור דרבנן כאמור ואף שהתוספת לקמן ח"י ב' ד"ה ושוין כתבו דיש לאסור יותר השקה בכלי עץ שגורם טומאה בידים בי"ט ולהטבילו. משא"כ כלי שנטמא מעי"ט להטביל ע"ג מימיו י"ל דקיל טפי זהו לרבי אבל לחכמים א"צ לדוחק זה והשקה ע"ג מימיו הוא כמו מכלי שנטמא כבר וקיל טפי מיני' ואם השקה ע"ג כלי עץ אסור כ"ש שאין מטבילין כלי ע"ג מימיו כלי שנטמא מאתמול שאסור והיינו בשבת וכמ"ש בפירוש המשניות ואין מטבילין היינו בכלי עץ כמו שקדם מטעם אין מטבילין כלי בשבת (מ"ש שם מלת י"ט יורה דאשבת קאי אמנם מ"ש תחלה י"ט ושבת נראה כמתקן לא א"ש דבי"ט הטעם רק כרב ביבי לא משום מתקן כמ"ש מהרש"א ז"ל) וא"כ יהי' חילוק שבת מי"ט [בד'] דינים א' נטמא בשבת אסור. ב' אפילו בולד אסור ב' אין מטבילין כלי ע"ג מימיו ד' אפילו בכלי עץ דאיכא ב' קולות היום ולד וצירוף ע"ג מימיו אסור בשבת ובי"ט כל הני שרי ולפ"ז כ"ש דאסור להטביל כלי חדש הניקח מנכרים אפילו כלי זכוכית (לדידן נמי מדרבנן) נמי אסור מהאי טעמא דשבת חמור ובש"ע סימן שכ"ג סעיף זי"ן פסק המחבר בא"ח מותר להטביל כלי חדש בשבת (כסתם כדרכו בש"ע) והוא סותר למ"ש בי"ד סימן ק"כ סי"ד אין הקטן נאמן על טבילת כלים דמשמע דהוה מן התורה כמ"ש הט"ז שם דעל דרבנן המנוהו קטן ובכאן משמע דטבילת כלי מתכות ד"ת. ואם נתרץ זה אכתי קשה דבה"ש פסק בפירוש דאפילו כלי עץ אסור השקה דנטמא ביום שבת וולד דרבנן אסור. כ"ש כלי חדש שניקח מע"ש ועמ"ש בסמוך:

וראיתי להט"ז שם אות ה' כתב דבהלכות שבת סמך אמ"ש בהי"ט דוקא א"ה יעו"ש. והנה א"כ נאמר דסמך אמ"ש בהי"ט בכל גוונא ונטמא בי"ט נמי שרי א"כ לאיזה צורך הזכיר בשבת מתקן טעם רבא ובי"ט טעם רב ביבי ואם נאמר דיש חילוק בין שבת לי"ט באין מטבילין כלי ע"ג מימיו דבזה חילוק שבת מי"ט ומטעם רבא כו' וכאקומתא דגמרא מתני' חכמים ובשבת הטבלה אסור השקה מותר עכ"פ מדהשקה בכלי עץ אסור בשבת תרתי למעליותא בשבת וולד כ"ש טבילה דרבנן אסור וכ"ת שאני השקה בכלי עץ שגורם כמ"ש התוספת י"ח ב' ד"ה ושוין כמו לרבי מלבד שאין דבריו בפירוש המשניות כן שכתב כלי עץ חד טעם משום דאין מטבילין בשבת אלא דאפילו בחבורו א"א לומר כן דא"כ ממ"נ אי בי"ט גם בכלי עץ שרי למה השמיט זה בי"ט ואי אסור ג"כ למה השמיט ומאי שנא שבת דנקט הא כלי עץ מדיוקא ובי"ט הא דמטבילין ע"ג מימיו אלא ש"מ תרויהו עץ ומטבילין ע"ג מימיו חדא הוא לרבנן ואלעא בשבת אסור אפילו נטמא ביומו ולד ג"כ אסור וזה כמ"ש רש"ל. וצ"ע ואי"ה בפריי יבואר זה:

בפירש"י בד"ה מלפני השבת חייב כו' לא הבינותי כיון דמפרש לקמן רבותא נקט שבת א"כ א"נ א"צ לטהר ברגל מ"מ אם רוצה לטהר עצמו שייך פלוגתייהו ואולי קושטא קאמר דחייב:

בד"ה ושוין מים יפים במים מלוחים. עיין מהר"ם שיף ז"ל דלק"מ מסוף מקוואות דלב"ש מים רעים ביפים לא מהני השקה. דכאן מלוחים קצת וטובים לשתי' ולא כמים היפים שהם טובים יותר ועיין בלחם שמים מזה:

תוכן העניינים

ראש יוסף על ביצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה