ראש יוסף על ביצה· רבי יוסף תאומים
פרק שני - יום טוב · דף טז.
גמרא כל מזונותיו קצובים מר"ה ועד יום הכפורים וברי"ף ורא"ש הגירסא מראש השנה עד ראש השנה כו' ולפ"ז פרנסה אין תלוים מר"ה ועד יוה"כ. ולגירסתינו אפילו פרנסה תלוי' מר"ה ועד יוה"כ אם יטבו מעשיהם:
אלא מעתה לא לענשו נכרים עלייהו כו' רש"י פירש על שלא קיימו ומהרש"ל מפרש זה. ומהרש"א ז"ל פירוש בע"א [ולא ידעתי] האיך יפרש פירש"י וצ"ע:
פסקא עושה תבשילין מעיו"ט אמר אביי לא שנו אלא תבשיל אבל פת לא. בניחותא. דמאחר דלא שנו אלא תבשיל אין לנו אלא דוקא תבשיל ולא פת ואיכא תרי לישנא לל"ק דליכא שרי כיון דלא שכיחא תו איכא היכרא ול"ב מחמיר דייסא לא ופסקו הפוסקים כל"ב דייסא לא וי"ל בדרבנן אמאי לא אזלינן לקולא ולישנא דמתניתין מסייען לל"ק תבשיל הכל בכלל אפילו דייסא דלל"ב הוה להוציא מהכלל דייסא וגם על אביי קשה דאמר בל"ב פת לא והא אמר כבר אפילו דייסא לא. ולזה י"ל דה"א פת עיקר מזוני דאדם ולהני [עדיף] טפי מדייסא ומ"מ קשה וצ"ע ופירות חיין לא אע"ג דמלפתין הפת מ"מ תבשיל בעינן שאין מבשלין אלא על המבושל ופירות מבושלין מערבין עב"י ובש"ע תקכ"ז ועמ"א אות ב' דדעת] רש"י דבעינן שאין אוכל בכל יום. והיינו ממ"ש ד"ה ופת לא מלפתא שהרי בכל יום יש לחם משמע אפילו מלפת אם בכל יום אין היכרא. ולא הבינותי דודאי משמע אם מלפת אע"ג שעשוי בכל יום שפיר דמי ורש"י ז"ל כבר פירש המהרש"א ז"ל ויבואר ברש"י ומ"ש אות ד' דפירות מבושלים אם אין עשוין ללפת זה ג"כ פשוט דמידי דמלפת בעינן ואי"ה בפריי יבואר:
מלת לפ"ת בעברי בקונקורדנסיוש בעתה (לשון חרדה) והביא וילפת שמשון א"ת שני עמודי התוך. לא אחיזה כי לא שייך במחובר והי' לומר וילפת בשני עמודי כו'. אלא כאומר שחרדו העמודים מגבורתו ויחרד האיש וילפת אבל רש"י בחומש פ' אמור ילפת שמלפפת בו. משמע אחיזה וארמית וחברת ותלפף משורש לפף:
והוה ידע למ"ש התוספת לקמן י"ז ב' ד"ה אמר רבא דצריך פת ותבשיל שאין אופין אלא על האפוי ומבשלין על המבושל כמ"ש לעיל ותנא מייתא לה מהכא והקשו התוס' מאביי כאן דפת לא. ותירצו דפת לא היכי שאין רוצה לאפות וקשה מה פסקא דברוצה לאפות בעינן פת. גם הסוגין דאמר פת לא דשכיח או דלא מלפת ותיפוק לי' דבעינן אין מבשלין אלא על המבושל לא על האפוי ומדברי הר"ן שם למדתי פירוש הסוגיא כאן דה"פ אבל פת לא דמש"ה הזכיר במשנה ועושה תבשיל ולא הזכיר פת נמי דתרוייהו בעינן משום דתבשיל בהכרח בעינן אפילו אין רוצה לבשל רק לאפות אפ"ה בעינן תבשיל ולא מהני פת דבעינן היכרא דל"ש לל"ק. ומלפת לל"ב דאי לא"ה אין ניכר שעושה זה משום שבת וליכא היכרא וא"ש יעו"ש וכ"פ בש"ע תקכ"ז דמנהגינו פת ותבשיל ויבואר שם אי"ה: ואמר רי זירא הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בבהעא ר' זירא לאו להא מלתא אמרה ועיין באר הגולה תקכ"ז אות ו' ז'. ומר' זירא משמע אפילו מי שמלפת הפת בו בטלה דעתו וכמ"ש המ"א באות ב' ואפילו לא שכיח ואפילו לל"ק מוכח כן דאל"כ לא מקשה מדייסא דאימא לבבלאי קאמר ופשוט הוא ויראה דמל"ק דייק לי':
סומך עליהם עיין בש"ע תקכ"ז. מזה אי דוקא דיעבד או לכתחלה:
בפירש"י בד"ה ופת לא מלפתא כי בכל יום יש לחם. עיין מהרש"א ז"ל ודברי רש"י לל"ב קאי והעיקר מידי דמלפת בעינן יהי' שכיח או לא שכיח אלא דבר דמלפת. לפעמים אומרים שיעשו לכבוד שבת אלא כרצונם בין בחול ובין בשבת ולחם נמי אין עשוי לכבוד שבת שאין בזה כיבוד שבת ולכל יום נמי עושין לצורך מזון. וה"ה דייסא אין עשוי דוקא לכבוד שבת ועמ"א תקכ"ז אות ב' יעו"ש:
ד"ה סומך כו'. בלא מתכוין כו' ומ"מ צריך לומר אח"כ בדין יהא שרא לנו כמבואר בתקכ"ז ובלא מתכוין פירושו שמעצמו נשאר ולא בישלו לכך ולא שיירו לכך כשאומר בדין סומך עליהם:
מלת גוררו בשני רישין אין לו מקום כאן רק גורדו בדל"ת עין בשורש גרד חיכוך וא"ש כאן וגרר בשני רישי"ן מענין כריתה ומזה הענין מגרה ויהי' ה' נקבה ומם מפועל שם עיין בקונקורדנסויש:
גמרא דגים מלוחים אין בהם משום בשולי נכרים ואם צלאו נכרים סומך עליהם משום ערובי תבשילין אשמעינן דל"ה הואיל וכבר נאכלים חיין אין זה תבשיל קמ"ל דמ"מ הוה תבשיל ויש לעיין פירות שטובים חיין יותר מבושלים אי הוה תבשיל דכאן מ"מ התבשיל משבחו קצת משא"כ התם שהתבשיל מגרעם אין זה תבשיל וצ"ע: