ראש יוסף על ביצה· רבי יוסף תאומים
פרק שלישי - אין צדין · דף כח:
גמרא אפומא דדיקולא. הלכה ואין מורין כו'. אשפתא דרחייא היינו שפת האבן משחזת אבן לא גלגל האבן אלא שפשף הסכין. ולומר השאה לחדד הן עץ ואבן שרי. ואין מורין פירש"י הטעם [דאפשר[ מעי"ט. אבל לר"ן הטעם אטו אבן הלכה ואין מורין כר"י. ולמ"מ הלכה כל"ק ואין מורין כן יעו"ש:
אבעיא להו מהו להראות סכין לחכם כו' איבעיא זו אין מקומו כאן והי' להקדים סכין שעמדה ולהר"מ ז"ל דפירש אטו ישחיזנה א"ש. אבל הרי"ף הביא טעם בה"ג חוץ לתחום לפיכך היפך בכיוון וכתב תחלה רב יוסף סכין שעמדה מותר לחדדה. ואח"כ בעיין וד' טעמים יש שאין מראין סכין לחכם א' טעם רש"י אוושא מלתא ב' בה"ג חוץ לתחום ג' הר"מ ז"ל שמא ישחיזנה (להמ"מ הוה איסור תורה ולכ"מ ואינך הוה קצת גזרה לגזרה דפסק בפ"א קצירה דרבנן והבן) ורז"ה כתב דהוה כראיית מומי הבכור. דמשוה כלי והקשו עליו א"כ לעצמו נמי ותי' הר"ן ז"ל לעצמו מברר הספק ולאחרים נתינת הרשות יעו"ש ומיהו בכור אף מומחה לעצמו אין רואה הואיל ואתחזק איסורא עט"ז א"ח תצ"ח בדין הוראה ושם יבואר ועט"ז תצ"ח אות ט' והביאותיו לעיל:
שוב האיר ה' עיני וראיתי בפר"ח תצ"ח תירץ דמומי בכור אין רואה לעצמו כדאיתא בפ' עד כמה יעו"ש ולפ"ז ראיית סכין מתקן הוא אעפ"י שהשוחט מרגיש יותר מחכם. כי אומן הוא ויודע שכשר צריך נטילת רשות. הוה מתקן כמו בכור דבעינן יחיד. או מומחה. או ג' הדיוטות כמבואר בי"ד סימן ש"ט ס"ב דבזמן הזה ליכא מומחה. ואם כן שפיר אין רואין דהוה דן דין דבעינן מומחה. או ג' כדין ממש. ולפ"ז אין ללמוד מכאן כלל להוראת טרפה אפילו הי' חזקת איסור, דאין זה רק לברר ספק. ויש האידנא חכם לזה ואפילו לרש"י בשמעתתא. דבכור דיעבד אסור דן דין. ואפ"ה בנולד ומומו שרי דאין כאן חזקת איסור, היינו בכור משא"כ בהוראת או"ה אפילו חזקת איסור מעי"ט. השתא איכא ת"ח לזה דאל"כ מי יורה. א"כ לברר ספק שרי אפילו חזקת איסור וצ"ע ואי"ה שם יבואר:
ונ"מ בד' טעמים אלו לטעם רש"י בע"ה בביתו שרי. ולהר"מ בזה"ז דליכא ת"ח. אסור אפילו לעצמו כמבואר בתצ"ח ס"א. ולטעם רז"ה. אפילו עבר וראהו אסור. דהוה כמומי בכור בפר"ח וב"ח יעו"ש ועיין פר"ח מ"ש המחבר ור"מ פ"ד מי"ט ה"ט חכם שרא"ה דבגמרא משמע לכתחלה רואה לעצמו די"ל לראות לכתחלה כדי להשאילה לאחרים אסור. ומ"מ אין דרכו של הר"מ ז"ל לכתוב דין מחודש וישמיט דין דגמרא ולמ"ש הרב בהג"ה דעכשיו אין דין ת"ח ואסור לכתחלה. אפשר דקאמר בזמן הזה וגם זה דוחק ויבואר בפריי אי"ה וכאן אין להאריך גם נ"מ לר"מ ז"ל רשאי חכם אחד להראות לחכם חברו ולרש"י אסור דאוושא מלתא:
ואמר רב יוסף סכין שעמדה מותר לחדדה וה"מ כו' רש"י פירש לרבי יהודה דלרבנן כל לחדדה תקון ואסור. ורב נחמי' בריה דר"י אפשר רב יוסף נמי הלכה ואין מורין כן ולא חתכה כלל אסור טרחא והיינו ביש לו אחר. או מדרבנן אפשר אסרו זה. והר"מ והמחבר בתק"ט הטעם באין יכול לחתוך כלל חיישינן אטו משחזת של אבן (לדידהו כפי' הר"ן ז"ל מ"ה אף לר"י). וראיתי להטור בתק"ט. ולי ההדיוט צריך לעיונא בי' במ"ש ורי"ף כתב רחייא לא. ובה"ע כתב רחייא ג"כ. הא הרא"ש פירש ברי"ף דאין מורין כן ואיך כתב אבל. ולכאורה משמע דמורין כן ועב"י. ומ"ש באין חותך כלל מתקן מנא. ואפילו ע"ג עץ בהשאה אסור אפילו לר' יהודה. וזה חידוש בעיני ושיטה חדשה היא דנהי דר"ן כתב כן לר"י היינו משחזת של אבן נמי אסור דמתקן לימים הרבה ה"ה בלא חתכ' ע"י הדחק בהשאה נמי כן הוא. משא"כ הטור מחלק דכל שיכולה לחתוך ע"י הדחק. אפילו משחזת של אבן שרי לר"י ואין יכולה כלל מתקן מנא אפילו בהשאה ואסור לר"י:
והוי יודע שבגרסת הרי"ף ז"ל בידינו (דפוס קראקא) אמר רבא סכין שעמדה לא רב יוסף. ואיך פירש הרא"ש ברי"ף דמותר לחדדה אבל אגב רחייא לא דאין מורין. הא ע"ג השאה מותר ומורין הא רבא לעיל אמר הלכה ואין מורין בהשאה פומא דקולא. י"ל דלא פירש ברבא אמר אלא בפני עצמו. א"נ הרא"ש גורס רב יוסף יעו"ש:
שפוד שנרצם כו'. שפוד שנרצף עיין ר"ן רש"י פירש, נרצ"ם נשבר חודו (ומלה הפוכה רצ"ם צר"ם אוזן בכור כו'. לפירוש הרז"ה עי"ן ר"ן) ועיין טור או"ח תק"ט מפרש נשבר שרי. אף על פי שכתב לתקן מנא אסור. י"ל נשבר ראשו בשוחק יוכל לתחוב כך. ואי"ה בפריי בתקי"ט יבואר מ"ש הרב שפוד שנשבר וכאן אין להאריך. ואין הזמן גרמא: גרסינן שממה בשמעתין אין משחיזין אבל משיאה ע"ג חברתה אמר ר"ח דר"י היא אמר שמואל להעביר שמנונית וד"ה הוא ופירש המפרש (בדפוס דעסויא) לר"י שרי באין מלאכה גמורה ושמואל מוקי להעביר שמנונית הרי כ"ע סוברים לחדד רבנן אסרי אפילו בהשאה ומר מוקי כר"י ומר להעביר שמנונית וקשה למ"מ בשיטה ד' שהביאותיו לעיל דסבר לרבנן שרי לחדד ומיהו במגלה שם איתא מה ביניהן בין רבנן לר"י. ר' חסדא לחדד ראשו של שפוד ר' חנינא ברי' דר' אבוהו הוציא אש מאבנים כו' תני ר' יהודה בר פזי ברזילה הוא הדבר יעו"ש ויש מחלוקת שם אי ר"י מתיר מלאכה גמורה או לאו וזה כשיטת הר"ן ושאר שיטות שחלוקים בפלוגתא דאמוראי דירושלמי אי ר"י במלאכה גמורה מתיר ר"י או דוקא קצת מלאכה והיינו שלא לימים הרבה ותמהני שלא הזכירו מירושלמי כלום והנה לכאורה בירושלמי ר"ח מתניתן ר' יהודה הוא ובבלי אמר ר"ח מתניתן דלא כרבי יהודא. ולומר ח"ו דנפל טעות בכל הש"ס שבידינו ולגרוס מתני' רבי יהודה לחדד דלרבנן לחדד אסור בהשאה נמי ושפיר אמר דרשינא ממך כר"י ח"ו לא תהי' כזאת בישראל לומר ט"ס בכל ספרי הש"ס בבלי שבידינו ושוב ראיתי בירושלמי מגלה הביאותיו לעיל ר"י בר פזי מתמיה על ר"ח דקשיא דידי' אדידי' וע"כ תרי אמוראי ואליבא דר"ח חד אמר דמלאכה גמורה אסור לר"י במכשירי אוכל נפש (דהוה לימים הרבה דבאוכל נפש עצמו לא התירו כמ"ש הר"ן ז"ל) ומתני' ר"י כדמסיק בביצה ובמגלה אמר מה ביניהון לחדד ראשו של שפוד וע"כ מתני' דביצה דלא כר"י דלר"י אפילו משחזת שרי של אבן (סתם משחזת כו' של אבן עיין כ"מ) ובבלי נמי גרסינן כמ"ש מתניתן דלא כר"י דלר"י שרי אפילו מלאכה גמורה. ולפ"ד הר"ן ז"ל י"ל דהנך אמוראי לא פליגי בדין כי מאן דשמע מר"ח מתני' ר"י אין משחיזין בשל אבן: אבל של עץ מותר וכר"י הוא ומ"ד לר"מ מתניתן דלא כר"י בבבלי הוא משחזת של עץ דלר"י שרי כל דאין תקון גמור ולימים הרבה וזה שדחק הר"ן ז"ל ועשה כלומר מאן תנא דהשחזה עצמה היינו במשחזת של עץ וכאמור דלא לסתרו דברי ר"ח אהדדי ובר פזי דמתמה מנשבר ראשו דר"ח סובר אין זה מלאכה גמורה דיוכל לתחוב בדוחק כך:
ומהא דירושלמי יש ללמוד דהוצאת אש הוה ד"ת מדאמר ר' חנינא ברי' דר' אבוהו הוציא אש מאבנים כו' אלמא ד"ת הוא וזה נראה כרמז"ל ועיין א"ח תק"א בט"ז ושם יבואר אי"ה זהו מה שרצינו לבאר בכאן ואי"ה בפריי כשאזכה בעה"י אבאר זה וכאן אין להאריך:
שפוד שצלו בו עיין ר"ן ז"ל בשמעתין פירש דכאן עדיין לא סר המיאוס דאל"כ אין מוקצה לחצי שבת ועיין מהרש"א ז"ל בתוספות ד"ה גריפת התנור משמעו בענין אחר ואי"ה יבואר בפריי וכאן אין להאריך:
משנה לא יאמר אדם לטבח שקול לי בדינר בשר אבל שוחט ומחלק ביניהם ה"ג שקול (ה"ג) [וי"ג[ מכור ובר"מ פ"ד מהי"ט הכא תן לי בדינר בשר עתוי"ט והנה שקול פירשתיו לעיל במשנה אין נמנין. די"ל ה"פ שכבר נמנו מאתמול ורוצים לחלקם עכשיו לא יאמר כ"א לטבח שקול כמו קח לי יעו"ש ואמנם כפשוטו לשון משקל ומשמע הא משקל בלא שם דמים שרי ולעיל אמר אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר ורש"י שם פירש טבח אומן ביד א' משקל וביד א' בשר אסור הא לשקול ביד שיודע לכוין שרי וא"ש כאן. אבל הר"ן ז"ל פירש לעיל דאף זה אסור ולכך גרס מכור ועיין א"ח ת"ק ס"ב. ובר"מ יותר נכון תן לי דלשון מכור אף בלא פיסוק דמים כלל יראה דאסור בי"ט רק תן לי חלק וכדומה בלא פיסוק דמים שרי בי"ט:
ומה שהקשה בתוי"ט דמשנה שאין צריכה היא דכבר נשנית אין נמנין כו'. לא הבינותי דאין נמנין היינו כמה בני אדם באין לטבח לומר מכור בהמה זו בכך וכך כו' זה אסור דהוה מקח וממכר וכאן אשמעינן דלא יאמר אדם יחידי לטבח תן לי בדינר בשר דה"א דכך צריך לו דשרי כמבואר בא"ח שכ"ג ס"א בהג"ה כל שהמקח ידוע אפילו במזכיר דמים שרי יעו"ש. א"כ קמ"ל דינר בשר אין ידוע המקח שא"י כמה יתן לו והוה דרך מקח וממכר ואסור ולא נשמע ממתניתן דלעיל כלל: