ראש יוסף על ביצה· רבי יוסף תאומים
פרק שלישי - אין צדין · דף כח.
משנה רבי יהודא כו' וחכ"א אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר. הרמז"ל בפי' המשניות שלא להשתמש בהם לתת חפץ בתוכן או לכסות בהם כלי והלכה כחכמים. ולא הבינותי זה דאם המאזנים מוקצה דמלאכתו לאיסור דאסור לשקול ביום טוב אפי' בביתו כמ"ש בסימן ת"ק ס"ב. וא"כ כשהם תלוין מתנועעים כמו מנורה דאסור ליגע מ"מ לצורך גופו ומקומו שרי. ואם לומר דמאזנים הוה מוקצה מחמת דמיחד לי' מקום כמו זיכי זיירי ומזורה דאסור אף לצורך גופו כו' הא בגמ' אמר תלוי בתריטא דוקא הא לא"ה אף שתלוי באויר שרי. וכ"פ בפ"ד מה' י"ט ה"כ יעו"ש ובסימן ת"ק במ"א אות ד' דאפי' לשקול פחות מעט אסור דל"ד למדה יעו"ש. ובט"ז אות א' פירוש דירושלמי דמתיר לשקול בביתו להפיס דעתו מה הגיע לחלקו דהוה דברים של מה בכך מה דהוה הוה. אבל לשקול בשר כמה יבשל בביתו דזה אסור אף בביתו דהוה עובדין דחול ויפה פירש ושם יבואר וכתבנו שם לחשוב דוקא ועפר"ח שם:
גמרא טבח אומן אסור ביד. רש"י פירוש משקל בחד ידא כו' הא אין אומן שרי. אבל הרא"ש פירש דטבח אומן אסור לשקול בשר ביד בלא משקל ביד אחר. הא אין אומן שרי הא במשקל אף אין אומן אסור ועמ"א ת"ק אות ד' בשם הב"ח והיינו כרא"ש ור"ן יעו"ש:
רבי חייא ור"ש כו'. שוקלין מנה כנגד מנה בי"ט כו' לא כר"י ולא כרבנן הלשון דחוק דהוה לומר כמאן אפילו דלא כר"י. ומסיק כר' יהושע והיינו דר' יהושע אפילו בחלוקה בין שותפין מותר דמכירה אין ראי' לשותפות. כמ"ש רש"י ד"ה ע"כ וד"ה אבל הכא. והא דאמר לא היא ע"כ [לא] אמר ר' יהושע הכא אין לו מקום כאן לכאורה דרב יוסף מודה דמדר"י אין ללמוד בכור דבזיון קדשים חמיר טפי ואדרבה מקדשים דשרי מנה כנגד מנה יליף דהלכה כר"י ביום טוב ועיקר לא היא לומר דאפשר אין ללמוד הלכה כר"י בחלוקה מבכור דהתם מכירה אין דרך מנ"מ ובחלוקה אסור. ורש"י ד"ה לא. היפך תחלה רבנן לא סברי לר"י כי זה העיקר. ומכל מקום קשה לאיזה צורך אמר זה. ואפשר דלא נימא דר"ח ור"ש ברבי עבדי כר' יהושע אפשר דהלכה כן. (גם הב"י הביא בת"ק בשם גאון כן) לזה אמר דבכור אין ללמוד מכאן דשרי בחלוקה דבזיון קדשים אפשר חמור. מיום טוב ושם אריש' קאי דמכירה שרי מנ"מ בבכור לא חלוקה ולפסק הלכה פסק בת"ק ס"ב דמנ"מ אסור אפילו דרך מכירה אף על גב בבכור שרי במכירה. וכפי הנראה דבכור חמיר מיום טוב כמ"ש בזיון קדשים כו' מרבנן דהכא דאין משגיחין כל עיקר אפילו מנ"מ, במכירה אסור. עיין רי"ף ורא"ש וב"י שם. ולפ"ז צריך לומר דבכור קיל. מי"ט הפך מה שנראה מסוגין. והר"מ ז"ל פ"א מבכורת הי"ט כתב נמנין מנ"מ משמע אפילו חלוקה שרי. עיין כ"מ שם. ובאמת כאן משמע מכירה איירי אלא לפי המסקנ' ע"כ דיש לחלק בין בכור דקיל מי"ט דאלו בי"ט אפילו מכירה מנ"מ אסור ובכור שרי ה"ה דאפילו נמנין אפשר דשרי בכור מנ"מ דרך חלוקה. ומ"מ מנ"ל הא:
בפירש"י בד"ה לא היא רבנן דבכורת לא ס"ל כר' יהושע,. וד"ה אבל הכא ר"ח ור"ש. עיין מהרש"א ז"ל דאביי דאמר לרב יוסף וודאי אדברי רב יוסף קאי דלא מצי יליף דרבנן כר"י ס"ל אי ר"י בחלוקה איירי ומ"ש ד"ה ר"ח היינו משום דעיקר הוכחה דר"י בחלוקה איירי הוא מדאמר הם כר"י ס"ל ועמ"ש בסמוך מזה:
גרסינן בירושלמי ר"ח רבה ור"ש ברבי שקלי מנה עד מנה בבכור הא בחול. אבל ביום טוב לא דאין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר וחולק אבבלי דמעלה ביום טוב אלא בכור בעל מום היו שוקלין מנ"מ ולא ביום טוב. ולפ"ז א"ש דברי הרמז"ל פ"א מה' בכורת הי"ט דפסק בכור. אפילו חלוקה שרי מירושלמי דמוקי הא דר"ח ור"ש ברבי בבכור הוה דבהא לא פליג תלמודא דידן אירושלמי. דבכור עכ"פ מותר מנ"ב וכדכתיבנא:
משנה אין משחיזין את הסכין ביום טוב אבל משיאה ע"ג חברתה כו'. אמר רב הונא כו' אמר ההדיוט הכותב הך מתני' והא שמעתת' עמיקתא הוא לאיש ההמוני כמוני. ואני מקבל על עצמי לפרש בעזה"י כפי כחי:
ארשום השמות משחזת הורוני הרמז"ל בפירוש המשניות שהוא העברת הסכין ברחיים יעו"ש היינו כעין שלנו אבן של נפחין שמגלגלו האבן והסכין נשחז. ויש עושין הגלגל עץ. והשא"ה יהי' ע"ג חברתה או עץ או חרס. או אבן כל שאין מגלגל רק האבן מונח ומשפשף עלי' הסכין נקרא השא"ה ועיין ר"מ ז"ל פ"ד ה"ט מי"ט כתב. אבל מחדדה על גבי עץ ואבן כו'. ושם משחזת יראה מר"ן ז"ל שפירש שהוא שם למשחזת של אבן לא של עץ. והרמז"ל שם הוסיף אין משחיזין הסכין במשחזת שלה מורה על אבן. ואם כי הדיוקים סתרי דאמר במשחזת שלה משמע של עץ שרי והדר אמר אבל משיאה ע"ג חברתה הא משחזת לא. י"ל דבכלל השא"ה נכלל משחזת של עץ ונסבול דוחק זה. ועכ"מ שם בסופו מכתב בסוף ד"ה אין משחיזין. ומשמע מדברי הר"ן דסתם משחזת היינו אבן אבל של עץ היינו כגון פום דיקולא וכיוצא יעו"ש. ואמת שפום דיקולא הוא השא"ה. וסובר שנכלל בו משחזת של עץ וז"ש כגון. (מלת כגון עיין פסחים יו"ד א'. בתו' שם ד"ה על ובדק כגו"ן דלא אשכח ובמהרש"ל ומהרש"א שם) ואמת כי בגמרא משמע שיש לחלק ודאי. בין משחזת של עץ להשא"ה וכדבעינן למימר לקמן אי"ה. וע"ש בכ"מ ד"ה ואיכא למידק ב' דמשחיזין. משמע אבל שמנונית שרי. ובגמ' איכא דמתני אסיפא דרב הונא נמצא אין משחיזין היינו שמנונית ויבואר לקמן. והנה איכא ארבע לישני אהא דר"י אמר שמואל ב' דאמר אמימרא דרב יהודה וב' דאמר אמתני'. ומעתה אבאר ואני קורא לישנא קמא בלישנא קמא. ולישנ' בתרא בלישנא קמא לישנא קמא בלישנא בתרא. ולישנא בתרא בלישנ' בתרא. ויש בכאן שיטות כמו שאבאר:
השיטה הא' היא שיטת רש"י לדעתי העני' והוא דסברתו דכל לחדדה הוה תיקון ומלאכה. יהי' בהשאה ע"ג עץ הוה מלאכה ואסור לרבנן במכשירין שא"א לעשות מעי"ט ולר"י שרי בא"א מעי"ט. ואמנם משחזת של אבן דמתקן לי' לימים הרבה אפשר אסור אפילו לר"י כסברת הר"ן ז"ל דכי התירה התורה מכשירין לא יותר מאוכל נפש וכי היכי דקצירה אסור מ"ה או מדרבנן הואיל ונעשה לימים הרבה ה"ה וכ"ש מכשירין. והלכך י"ל דמשחזת אבן אסור לר"י ואפשר דאף אבן שרי לר"י. אמנם זה ברור לדעת רש"י ז"ל דלחדד אף ע"ג עץ הוה תקון ואסור לרבנן וכמו שתמה הכ"מ על המ"מ שם ד"ה ודעת יעו"ש. ולפ"ז בלישנא קמא דשמואל אדרב הונא דבאבן לחדד אסור. ובשל עץ שרי לחדד. ע"כ מתני' כר"י. דלרבנן אסור לחדד אפילו ע"ג עץ ולר"י ע"כ אבן להאי לישנא אסור דמתקן לי' הרבה. ולימים הרבה כמי שעושה בחול סכין. ואסור מ"ה באפשר (או מדרבנן.) וז"ש רש"י ד"ה משחזת של אבן דנתקנת לי' שפיר ומחזי כמתקן בחול. ולא כתב כעובדין דחול ולמ"ש א"ש והבן זה ולישנא בתרא דשמואל לרב הונא יש חילוק בין ל"ק לל"ב בתלת דלל"ק שמנונית בשל אבן וחידוד בשל עץ. וחידוד בהשאה ע"ג חברתה שרי ולל"ב שמנונית בשל אבן אסור אטו חידוד וחידוד בשל עץ אסור אטו דאבן והשאה נמי חידוד אסור. אטו משחזת אבן. ומדלא פירש רב הונא המשנה לל"ב דשמואל דמיירי מתני' סתמא אפילו בשל עץ ולחדד. דא"כ השאה לחדד נמי אסור. ולמ"ש הר"ן והכ"מ דסתם משחזת הוא של אבן לק"מ בלא"ה ומבואר הוא. ושמואל דוקא ארב הונא סמיך מימרי' דאמתני' לל"ק לא מצי אמר ל"ש אלא לחדד כו' דה"א אפילו של עץ ולל"ב פשיט' דרק אדרב הונא מצי אמר. וכמובן. ותרי לישנא בתראי אמרי דשמואל אמשנה אמר למלתי'. ולפ"ז נראה דשמואל לא מחלק כלל. בין של עץ או אבן רק מחלק בין חידוד לשמנונית ול ק בל"ב סובר דרך הממוצע דלחדד אסור בשל אבן ועץ. והשאה מותר לחדד ושמנונית מותר אף בשל אבן. וזה דלא כל"ק בל"ק ולא כל"ב בל"ק כמבואר. ול"ב בל"ב מחמיר טפי דשמנונית אין שרי רק בהשאה. אבל במשחזת אפילו של עץ אסור שמנונית ולפי זה הא דאמר מאן תנא משחזת לא. דלא כר"י אפשר דוקא כאן מקומו דלל"ק בל"ק פירשנו דמתני' דוקא ר"י דלרבנן לחדדה אסור בשל עץ ואף להשיאה כל לחדדה תיקון הוא כפי סברת רש"י. וכמ"ש לחדדה תיקון ולל"ב בל"ק אפשר נמי כר"י וגזר חידוד בשל עץ. אטו של אבן ושמנונית באבן אטו חידוד. ול"ק בל"ב דאפשר לפרש דה"ק ל"ש משחזת סתמא של אבן (כפי' הר"ן) לחדדה אסור כו'. אבל ל"ב בל"ב דמשיאה ע"ג חברתה שמנונית הא חידוד אסור אפילו ע"ג עץ וכדומה וגזר אטו משחזת של עץ (דאטו של אבן כולי האי לא גזרינן השאה של עץ אטו השחזה של אבן) וש"מ דלא כר"י. דעכ"פ לר"י שרי השחזה של עץ מכשירין שא"א לעשות מעיו"ט כיון דהתקון של עץ אין לימים הרבה כאמור:
והנך רואה מדאמר מאן תנא משחזת לא. היינו חדוד משחזת לא דלא כר"י ולא אמר רבותא טפי דאפילו השאה ע"ג חברתה לחדד אסור דלא כר"י. ש"מ דאדרבא רב חסדא רוצה לפסוק כר"י ומשום הכי אמר תדע דמתניתין דאוסר משחזת דלא כר"י ולר"י שרי אפילו משחזת ומדלא אמר נמי סתמא דלא כר"י דלשתמע דהלכה כסתם משנה. ומפני כך הבין רבא דכוונת רב חסדא דהלכה כר"י. ומשום הכי אמר דרשינן משמך כו' אמר יהא רעווא כו' דסבר הלכה ומורין כן. ומדחזינן דאמר סתמא מאן תנא דמשחזת לא דלא כר"י להורות לר"י שרי ואיך לא הזכיר בפירוש משחזת של עץ הא של אבן אסור ש"מ באמת סובר ר"ח לר"י אף של אבן שרי דלא כל"ק בל"ק לרב הונא. ומשום הכי פירש רש"י ע"ב הלכה ואין מורין כן שלא יזלזלו מערב יום טוב ולא פירש אטו של אבן כמו שכתב הר"ן ושאר מפרשים וכדבעינן למימר לקמן. אלא דסובר באמת אפילו של אבן שרי לר"י. וב' מעשים לקמן שניה אפילו שפתא דרחייא היינו רחיים של אבן משחזת של סכין. ומשפשף בה נמי הלכה דשרי. אלא שאין מורין כן והא דשפשף ולא השחיז ברחיים של אבן דהוה קיימי גברא ובהשחזה ניכר מסתמא לחדד ולא היה יכול לתרץ דבורי'. ועיין ר"ן ז"ל מזה:
השיטה השני' הוא שיטת הרי"ף וכפירוש הר"ן ז"ל. והוא דהר"ן ז"ל השמיט כל ד' לישני והעתיק מאן תנא דהשחזה עצמה אסורה דלא כר"י דרשינא כו' אפומא דדקולא ואשפתא דרחייא כו'. סכין שעמדה מותר לחדדה ביום טוב וסיים הרי"ף ז"ל. וה"מ אגב דיקולא או שפתא דרחייא אבל במשחזת לא והם דברים סתורים דפסק כר"י דהביא דרשינא מינך וסיים אבל משחזת לא. ולכן פירש הר"ן ז"ל דסתם משחזת הוא אבן (כמ"ש הכ"מ בדברי הר"ן הביאותיו לעיל). אבל משחזת של עץ נכלל בפום דיקולא כו'. ואבן אסור לר"י מן התורה או מדרבנן לימים הרבה כו'. אפילו באמת והא דכתב לעיל והביא מאן תנא השחזה עצמה לא. והוא מ"ש בגמרא. מאן תנא משח"זת אסור היינו משחזת של עץ. ולא קאי אל"ק בל"ק דר"ה כ"א בפ"ע. דסתמא תנן מתניתין אין משחיזין. משמע אפילו משחזת של עץ כו' דלא כר"י. אבל אבן מודה ר"י דאסור. ואני ההדיוט אין מבין כיון דסתם משחזת של אבן איך קאמר מאן תנא משחזת של עץ אימא דמתניתן נמי סתמא בשל אבן וכר"י ויש ליישב. והנך רואה דרי"ף ז"ל שינה ואמר מאן תנא דהשחז"ה עצמה לא ולא משחזת. הי' נראה דלומר השחזה עצמה אפילו להשיאה ע"ג עץ אסור דלא כר"י. אבל לר"י השחזה עצמה דהיינו לחדד ע"ג אבן ועץ על כל פנים שרי אבל ברחיים אפילו של עץ אסור אטו אבן דמתקן הרבה או עובדין דחול והלכה ואין מורין כן להשאה לחדד. ומה אעשה שהר"ן ז"ל לא פירש כן ולפ"ר הר"ן ז"ל הלכתא דמשחזת של אבן חידוד אסור לר"י (או מן התורה או מדרבנן) ומשחזת של עץ והשאה ע"ג אבן שרי לחדד ואין מורין כן. ושמנונית שרי במשחזת של אבן דאין משחיזין הוא חידוד כמ"ש הכ"מ שם. ולפ"ז יהי' דברי הרי"ף ורמז"ל אחד:
השיטה הג' הוא שיטת הרא"ש ברי"ף דר"ח מאן חנא אר"ה קאי דאמר ל"ש משחזת של אבן אמר דלא כר"י דלר"י אפילו של אבן שרי. ורב יוסף דאמר סכין שעמדה מחדדה הלכה ומורין כן, ואהא סיים הרי"ף ז"ל וה"מ דיקולא כו'. אבל רחייא לא היינו רחייא של אבן דאין מורין כן. והנה בטעמא דעץ והשאה דשרי ומורין פי' הרא"ש וקצת בתוספת ביאור כי איכא ד' לישני לעיל ול"ק בל"ק דר"ה דעץ לחדד שרי אפילו לרבנן בהכרח (כי סובר הרא"ש ז"ל לר"י של אבן שרי דלא כרש"י) ואם כן מהיכי תיתי לומר כן לדינא דאין מורין הא איכא ס"ס לקולא שמא הלכה כר"י לגמרי ואמת כן הוא ואף לרבנן לל"ק בל"ק שרי לחדד בשל עץ הלכך ע"כ הרי"ף דסיים ברחייא לא היינו בשל אבן אין מורין כן. ולפ"ז הא דהביא הרי"ף ז"ל ב' מעשים דיקולא ושפתא דרחייא כתב הרא"ש לומר דהלכה כר"י. וא"י אמאי לא נימא בפשיטות טפי ללמוד לדידן דבשל אבן אין מורין כן. דליכא כ"א חד ספקא וכאמור ולפ"ז הרמז"ל רחוק מדברי הרי"ף רבו (רבי' דרבו) דלרי"ף בשל עץ מורין ובשל אבן אסור מדינא לחדד. ולהר"מ מבואר דבשל אבן אסור ובשל עץ אין מורין. ובתק"ט פוסק המחבר כר"מ ורי"ף. כפי' הר"ן. ויש לעיין מאחר דרבנן הוא בשל אבן (דבתצ"ה פסק קצירה מדרבנן) י"ל בדרבנן לקולא. ונאמר גם הרי"ף כרא"ש וכ"ש בשל עץ להורות כן ובב"י כתב להשוות דברי התלמיד עם הרי"ף שומעין לר"ן ז"ל יעו"ש וכלל גדול הוא בעיני שאף בדרבנן אם הרא"ש אומר כה ור"מ בהיפך. ורי"ף יש לפרש כב' הפירושים הולכים להחמיר ואי"ה יבואר בכללים:
השיטה הד' הוא שיטת המ"מ ברי"ף ורמז"ל דלא פסקו כר"י כלל רק כרבנן וסובר לחדד בעץ לאו תיקון מנא הוא ושרי לרבנן ובשל אבן אסור לרבנן מן התורה מכשירין יעו"ש. ולפ"ז הא דהביא הרי"ף מאן תנא דלא כר"י דרשינא יהא רעווא לא הי' לו להביאו כיון דאין הלכה כר"י. וכבר תמה הכ"מ שם יעי"ש. ואמנם הא דהביא דיקולא ושפתא דרחייא הלכה ואין מורין כן. היינו דלא כפירש"י הלכה כר"י. ואין מורין כן אלא ה"פ הלכה דלרבנן שרי לחדד בשל עץ ואבן בהשאה כל"ק בל"ק דרב יהודה אמר שמואל ארב הונא דשל אבן אסור לחדד הא של עץ והשאה ע"ג אבן שרי לחדד. אלא דאין מורין לרבים כן כל"ק אלא כל"ב בל"ק. דלחדד אסור בהשאה ומתניתן בשמנונית מיירי כאמור זהו הנראה לנו בשיטת סוגין. ואי"ה בפריי אבאר יותר. עוד אמת מ"ש הרי"ף השחזה. עצמה עשה הר"ן ז"ל. כלומר ולרא"ש י"ל ולפמ"ש א"ש כפשטי' דהשחזה עצמה. היינו חידוד ואין להאריך. עיין ירושלמי לקמן: