אור ברסלב
ראש יוסף על ביצה פרק שלישי - אין צדין › דף כז:

ראש יוסף על ביצה· רבי יוסף תאומים

פרק שלישי - אין צדין · דף כז:

דף כז.

גמ' ובי"ט שיולי משייל כו' היינו אע"ג דצריך חקירה דלמא הי' הוא הגורם וכדומה עיקר האיסור הוא דאין רואין דחשיב מתקן בראי' אם עובר או לאו. וכל שראהו אעפ"י שצריך חקירה שרי וא"כ צ"ע קצת על מה שדימה הט"ז בתצ"ח אות ט' ויש ליישב ושם יבואר:

גרסינן בירושלמי והא תנא עגל שנולד מטרפה מותר בעבר וראהו ובמפרש שם דפוס דעסויא מוכח כפירש"י במשנה דיעבד שרי יעו"ש. וא"י דבבלי ודאי מוכח דיעבד אסור כמ"ש רב נחמן בר יצחק להדי' מתניתן נמי דייקא וכפירש"י שם. וכמ"ש מוהרש"א ז"ל בתוספת ד"ה ובכור שנולד מטרפה חזי אגב אמו לכלבים. כמ"ש בגמ' לעיל ו' ב' מוכן אגב אמו לכלבים. וה"ה מבכרת במעי אמו שרי להשליכה לכלבים כדתנן בחולין המבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר כ' ומ"ש המפרש שם הואיל ומתיר עצמו בשחיטה כוונתו למ"ש התוס' ביצה ו' דבמעי אמו כו'. וא"צ. אלא הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים ומ"ש עוד המפרש שם בתוס' ד"ה יעו"ש על המ"א תצ"ח אות כ' אי"ה בפריי יבואר וכאן לא הי' לי פנאי לעיין כראוי:

משנה בהמה שמתה כו' ועל החלה כו'. הנה מעשה זו לכאורה מיותר ואפשר מעשה רב ולמאי דמסיק לקמן א"ש לומר מתניתן בקדשים דומי' דחלה בקדשים הא חולין שרי במסוכנת ור"ט שהי' מסופק בקדשים אע"ג דאסור בהנאה. ור"ש מודה מידי דלא חזי כלל כמו טלטול אבנים וכדומה ללא צורך כתבו בתו' ישנים משום בזיון קדשים כו' וחלה הי' מסופק שמא צורך הדיוט שרי ומיהו לומר דמסופק אי פודין לכלבים הא כתב רש"י ד"ה בבהמות קדשים דאין פודין בי"ט יעו"ש וטעמ' דחלה פירש"י במשנה דבעורו זהו מלאכה דרש"י לשטתי' דהוצאה והבערה תרתי אלו הותרו מתוך שלא לצורך כלל ושאר מלאכות אפי' ושחיטה כו'. לא אמרינן מתוך. (עמ"ש בפתיחה) אם כן מדאסרה התורה שריפת נותר בוקר שני כו'. ואמאי הא לאו מלאכה כלל בי"ט מתוך כו'. ול"ד לנדרים דבשחיטה לא אמרינן מתוך ואסרה התורה הואיל ועיקר צורך גבוה. ומשלחן גבוה זכו הבעלים משא"כ "כ הבערה ע"כ דאחשבי' רחמנ' לבעורו דלהוי מלאכה. אם כן כל בעורו אף להאכיל לכלבים אסור ויש לרש"י הוכחה מכאן לשטתי'. ולק"מ קושיות התוס' ד"ה ועל החלה כאמור. אלא תו' לשיטתם דמתוך בעינן צורך קצת. ואע"ג דשרפת קדשי' הוה צורך קצת (באפשר) [באפר] (עיין פסחים ה' ב' בתו' שם) ומ"מ מנלן למילף תרומה כו'. ועיין תוספת שבת ק"ג ב' וק"ד א' ד"ה גזרה י"ט א' ב' ולרש"י כאן יש לעיין שם יעו"ש ובד"ה גזרה י"ט ב' הקשו ממתניתן על רבה דחלה ל"ש גזרה ותרצו יעו"ש. ומכל מקום התינח לאינך שם בשבת כ"ד ב'. אבל לרב אשי שם כ"ד ב' דאמר י"ט עשה ול"ת ולא מצריך קרא כלל שריפת קדשים. והא אי לאו קרא הותר במתוך ולא הוה אמרינן אחשבי' רחמנ' לבעורי' ואם נאמר דשרפת נותר יש בו בישול. אם כן אין ללמוד חלה הבערה ממנו. ובמ"א כתבנו מזה וכאן אין להאריך ועתוי"ט פסחים פ"ג מ"ג והם ד"ה דכאן. ד"ה ועל החלה. ועיין תוס' שבת כ"ה א' ד"ה כך. דלרש"י כל הביעורין שפיר דמי ושריפה רק דלא לייתי לידי תקלה. ולפי זה בי"ט ה"א דמותר לבער בי"ט לכלבו דלא, לייתי לידי תקלה שמונח כל היום קמ"ל דמ"ה אסור בי"ט דבעורי מלאכתו ובחול אה"נ דאי מצי לשרוף לא רשאי לקבור דמדרבנן בשרפה כמו קודש ועיקר הטעם דבעי ביעור דלא לייתי לידי תקלה. ועיין ריש אלו עוברין ועיין ר"מ פ"ב ופי"א מה' תרומת ופי"ב הי"ב פת חטים משליכין בין עצים כו'. ולא תקנה דיתן לבהמתו. י"ל ברוצה להסקה. והר"מ השמיט דין שמן שרפה ולא ידעתי למה:

גמרא לימא דלא כר"ש כו' מודה ר"ש בעלי חיים שמתו כו' במסוכנת וד"ה כבר ידוע מחלוקת הפוסקים ובתצ"ה אנן פסקינן בי"ט כר"י ושבת כר"ש ולהפוסקים כר"ש ביום טוב א"ש כפשוטו דלא כר"ש ואנן קיי"ל כר"ש. והנה הטור בתקי"ח עשה ג' חלוקת בריאה מודה ר"ש דאסור. ומסוכנת מודה ר"ש דשרי. ובחולה קצת פליגי ולפי זה ביום טוב מסוכנת שרי ובריאה בשבת אסורה וחולה קצת ביום טוב אסור ושבת שרי ובשכ"ד דסתם סמך על יום טוב עיין ב"י שכ"ד ומוקי להכא במסוכנת וד"ה כר"י דהלכה ביום טוב כר"י:

והוי יודע שהב"י בשכ"ד פלפל די"ל דבדרבנן לקולא לא כמר בר אמימר. וראי' מרא"ש שפסק לקולא אין מוקצה לחצי שבת (משום די"ל דשיל"מ לחומרא זה בגוף המעשה ספק מוכן אסור לא בספק בעיא או פלוגתא עש"ך י"ד נ"ז ספק פלוגת' י"ל עדיף מספק מעשה) ונסתייע עוד דרי"ף ור"מ ורא"ש לא זכרו כלל ממר בר אמימר (בשלמא הטור י"ל סמך על תקי"ח) הלכת' כעמודי שלשה בעלי הוראה ז"ל הרי"ף ורא"ש ורמב"ם ואני העני אומר די"ל דמשבת קל"ו ב'. ואף זעירי אמר הלכה כר"ש דמוקי בקדשים הא חולין שפיר דמי. והמאור ז"ל הביא ראי' מזה דלא כרי"ף דפסק מסוכנת שרי לד"ה כפי גרסתו יעו"ש בשמעתין וכוונתו דאל"כ דלמא זעירי כר"י ומוקי במסוכנת וד"ה ודאין לי' ועל החלה והנה להרי"ף י"ל כמו שכתבו התוספת שבת קנ"ו ב' ד"ה תרגמה והוא קושיות בעל המאור ז"ל להמעיין בתוספת שם ותרצו דידוע להש"ס דזעירי לא משום דקשיא לי' ועל החלה מוקים לה בקדשים אלא אמר בפירוש. דמש"ה מוקים לה כן דלוקמי' כר"ש כו'. ואם כן מוכח דכר"ש סבירא לי' והשתא ע"כ מוכח דזעירי כמר ברי' דר"י סובר דחלוק ר"ש בב"ח שמתו. דאל"כ מה דוחקי' לוקמי' כר"ש בבריאה (דאי משום ועל החלה. בקדשים ובמסוכנת. אם כן לא דאין דזעירי כר"ש כאמור) וע"כ זעירי מדמוקי בקדשים דתהוי מתני' כר"ש סובר חלוק הי' ר"ש בב"ח שמתו ומסתבר לפסוק כמר ברי' דר"י דרבים דזעירי והוא חולקים על מר בר אמימר. וכיון שכן קשיא על הטור דפסק מסוכנת ד"ה כגי' רי"ף ואפי' הכי פסק כמר בר אמימר והלא רבים חולקים זעירי ומר ברי' דר"י על מר בר אמימר וכאמור ואי"ה בפריי יבואר עוד:

הא דאמר מסוכנת וד"ה גירסת הרי"ף ור"מ ורא"ש ז"ל. אבל גרסת רש"י וכנראה שהיא גרסת בעל המאור ז"ל מסוכנת ולא ד"ה רק ר"ש ולר"י אסור מסוכנת. ולפי זה מסוכנת ל"ד ה"ה חולה קצת אבל גי' רי"ף דוקא מסוכנת וחולה קצת פליגי ולטור ג' חלוקת בדבר מסוכנת וחולה קצת ובריאה כדכתיבנא:

עוד אבאר לך כמו דפליגי ר"י ור"ש בנבלה ה"ה בטרפה שנטרפה ביום טוב. כמו שכתב הטור בתצ"ז פלוגת' דר"י ור"ש וכ"כ הגהות אשר"י ובשמעתין בריאה ונטרפה ביום טוב אסור לטלטלה והיינו לר"י וכתב הב"י בתקי"ח משבת קכ"ו ב'. לר"י הוה יתיב אקלקלתא כו' ואמנם בתצ"ז כתב הב"י דהטור מודה דבריאה שנטרפה לר"ש שרי. אף על גב בריאה שמתה סובר מודה ר"ש. מכל מקום י"ל בין מתה לנטרפה דעשוי' לכך שמא תהי' טרפה ומכל מקום לר"י אסור ולא אמרינן דלמא מודה רי ר"י בטרפה. דעתו שמאי מצא טרפה מוכח מלוי משבת דאמר כר"י ס"ל ואמנם אני מסופק בהיתה חולה ומתנוונת ונמצאת טרפה אפשר כה"ג שרי. אף לר"י ביום טוב דוקא בריאה ונטרפה אסור ובתולה דעתו שתמצא טרפה. כי כן דרך הטרפות סימנם חול' ומתנוונת ולמ"ש הב"י בתקי"ח דלהטור אין חילוק בין טרפה לנבלה ובריאה שנטרפה לר"ש אסור אם כן ע"כ לוי בטרפה חולה ראה ואסור לר"י. משא"כ למ"ש בתצ"ז י"ל לו בריאה לא הוה חזי אלא כו' אבל חולה ונטרפה י"ל שרי אפי' לר"י ולדינא צ"ע והב"י בתקי"ח העתיק להג"א בריאה ונטרפה ומשמע הא חולה ונטרפה שרי וזה כמ"ש בתצ"ז ואי"ה בפריי יבואר:

משנה אין נמנין כו'. ושוחטין ומחלקין כו' תרי מילי ננהו וה"ק ואם לא נמנו בעי"ט שוחטין ומחלקין ביניהם חתיכות שנוהגין לחתך באותו מקום ומעמיד בהמה שוה כנגד זו כדמסיק בגמ' ועתי"ט הקשה לקמן כ"ח ב' משנה לא יאמר אדם לטבח שקול לי בדינר בשר דמשנה יתירא דכבר שנאה כאן. ולי ההדיוט י"ל דלקמן דין אחר הוא עשרה בני אדם קנו בהמה בשותפות זה נתן זוז א'. וזה ב' וכדומה וא"י איך לחתך ולחלק הבשר הולכין אצל הטבח שידע איך. ומ"ה קאמר מתני' דאסור לומר להם לטבח שיתן לכל אחד חלקו המגיע לו לזה בסך זהב אחד וכדומה ואין זה מכר. אפי' הכי אסור להזכיר שם דמים וז"ש שקול לא מכור דאין כאן מכירה וכדכתיבנ' ובפריי אי"ה יבואר:

גרסינן בירושלמי אין נמנין לכתחלה ביום טוב. הא להוסיף שרי יראה מלת לכתחלה דייק דלהוסיף שרי ופי' המפרש אם נמנו ה' בני אדם על בהמה מותר ביום טוב עוד ה' לומר להם אנו נותנים לכם דמי חצי שוי' יעו"ש:

תוכן העניינים

ראש יוסף על ביצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה