אור ברסלב
ראש יוסף על ביצה פרק שלישי - אין צדין

ראש יוסף על ביצה· רבי יוסף תאומים

פרק שלישי - אין צדין

פרק שני - יום טוב

משנה אין צדין דגים מן הביברין ואין נותנין מזונות אבל צדין חי' ועוף כו'. בדין הצידה י"א מ"ה. וי"א מדרבנן. ועתוס' ג' א'. ד"ה שמא יעלה וכאן ד"ה אין צדין ומרש"י אין הכרע עיין רא"ש. ור"ן מסופק בדבריו אי מ"ה קאמר או מדרבנן יעו"ש. ולר' יהודא דמכשירין יש חילוק בין אפשר מעי"ט. ע"כ אוכל נפש מ"ה שרי אף באפשר מעי"ט רק מדרבנן אפשר אסור. עיין תו' מגילה ו' יעו"ש ומאן דפסק כרבנן דר' יהודא. וכנראה שזו דעת הרמז"ל פ"א ופ"ד מי"ט לפי שיטת המ"מ שם. אם כן י"ל גם רש"י אליב' דרבנן פירש דבאפשר מעי"ט. אסור בי"ט מ"ה דהתורה לא התירה אוכל נפש כ"א שמתקלקל כו'. ובדין אין נותנין מזונות פירש"י כאן דאין מזונת' עליך ומשמע משום טרח' וכדומה ובאמת מ"ש למ"ד אוכל נפש בהמה לא משמע מה אסור וא"י מה איסור שייך בנתינה ובשבת שרי ליתן אוכלי בהמה כדתנן מתירין פקיעי עמיר. ואפשר בדוחק ביבר מים שאין עמוק י' הוה כרמלית וכדומה ומשום איסור הוצאה נגעו בי'. למ"ד נפש בהמה לא. ולא אמרינן מתוך. ועיין סימן תקי"ב. ומכל מקום קשה דהא לב"ה אמרינן מתוך ואפי' שלא לצורך כלל לרש"י. ודע דיש להסתפק אי שרי בי"ט להוציא מרה"י לכרמלית הוצאה שאין שוה לכל נפש דאסור בי"ט. הואיל ובשבת פטור. אבל אסור. ביום טוב י"ל משום שמחת י"ט לא גזרו. כמו שכתב היש"ש על מ"ש התוס' ד"ה הצד אווזין. ועיין בא"ח. ואי"ה בפריי יבואר. ורש"י בשבת ק"ו ב'. פי' אין נותנין מזונת דאין למטרח בשביל מוקצה יעו"ש ולפי זה א"ש בריית' לקמן אין צדין חי' ועוף. ואין נותנין מזונת דמוקצה הן. משא"כ למה שמפרש כאן. כמו שכתבו התוס' ד"ה ואין. והנה טעם זה יש לקיים והוא לשיטת הר"א ז"ל פ"ב מי"ט ה"ז דת"ק מחלק בין דגים אף ביבר קטן אסור דלא שייך צידה אפי' הכי משום מוקצה ומכוסים מעין אסור (עיין תצ"ז בט"ז אות א' יעו"ש) א"כ אין נותנין מזונת בהכרח משום דאין מזונת' עליך דאי שלא יצודנו דרבנן הוא משא"כ בריית' גזירה אטו צידה ד"ת. משא"כ לרש"י דפי' א"צ משום צידה נגעו בי'. ואפשר דביבר קטן הצידה רק מדרבנן ולכן פירש כן:

רבן שמעון וכו' כל המחוסר צידה אסור ושאין מחוסר שרי לפרושי קאתי כמו שכתב בגמ' או לאפלוגי כו' ולהר"מ ז"ל בא ר"ש לאקולי. ולאחמורי. בדגים ביבר קטן שרי ובחי' ועוף ביבר גדול אסור ולהר"א בהשגות רשב"ג קאי רק אחי' ועופות. אבל דגים אפי' קטנים אסור יעו"ש. ומיהו בגמ' דפריך ורמינהו משמע דרשב"ג ל"פ את"ק. אלא מפרש למלתי' ולהר"א ז"ל נאמר דפליג אדגים לחוד דלא כל הביברין שוין ולקמן יבואר בזה:

בתוס' בד"ה אין צדין כו' אלא במכשירין יש חילוק וכבר יש מקום לומר להיפוך לרבנן ודאי אין חילוק באוכל נפש עצמו בין אפשר מעי"ט או לא הכל שרי. ולר' יהודא דהוא ולא מכשירין ולכם אף מכשירין וצריך לחלק בין אפשר מעי"ט או לאו ילפינן מיני' דה"ה אוכל נפש עצמו יש חילוק זה בין אפשר מעי"ט. אסור מה בי"ט וכבר יש מ' שפי' כן. ועיין רא"ש כאן ותו' מגילה ז' ב' ד"ה כאן. ועם זה יש מקום לקיים גירסת הספרים בירושלמי בשמעתין דגרסינן עלה מתניתן אמר רב חיננא מתני' דלא כר"י מחלפה שיטתי' דר"י א"צ דגים מביברים הא לגינה ולחצר פטור והמפרש (בד"ב מדעסויא) מחק זה ולפמ"ש א"ש דא"צ ע"כ ר' יהודא. מדחלק בין אפשר מעי"ט ללא אפשר דלרבנן אין לחלק ואם כן קשיא סיפ' בצדין חי' ועוף מביברין ובשבת אמר הצד צבי לחצר פטור וכ"ש ביבר. ואיך קאמר כאן דצדין מביברין. ואמנם מה שאמר שם מחלפה שיטתי' דרבנן צריך ביאור ויבואר לקמן אי"ה:

דף כד.

גמ' ורמינהו ביברין חי' ועוף א"צ ואין נותנין מזונת כו' והא דלא משני כאן בבני תרבות דניצודין ועומדין וברייתא באין בני תרבות כמ"ש בסימן תצ"ז סעיף ו' ז' די"ל דא"כ מה ארי' מביברין אפי' מחוץ נמי שרי. ורשב"ג דאמר לא כל הביברין שוין אם קאי אחי' ועוף הא אפי' בחוץ שרי ומזה סיוע למ"ש המ"א תצ"ז ז' דאפי' חוץ לחצר שרי דאל"כ מה פריך לישני כאן בבני תרבות כדמסיק לקמן הללו באין לכלובן כו'. ואם נאמר רשב"ג פליג את"ק. וחכמים סוברים צדין מן הביברין חי' ועוף בכ"ע. י"ל בריית' רשב"ג הוא דאוסר בביבר גדול או מחוסר צידה ומש"ה א"צ ומתני' פליגי חכמים ומתירין בחי' ועוף כו':

גרסינן בירושלמי מחלפה שיטתי' דחכמים דביברין דוקא הא לחצר וגינה לא והתם תנן צבי לגינה ולחצר ל"ק הא מקורי אית לך לומר גינה מקורה. אלא הא בגדולה הא בקטנה יעו"ש. ולא הבינותי ביבר תו כ"ש חצר וגינה (בגי' שלנו לית' בשבת גינה), גם מה דאמר מקורה. בחי' ל"ש מקורה או אין מקורה רק בעוף דיכול לפרוח הוא דיש לחלק בין מקורה לאין מקורהL

ביברין של חי' ועוף אין צדין מהם בי"ט ומשני בריית' ר' יהודא ונקט ביברין. וה"ה חצר וגינה דשוין המה ועוף קשי' מה ארי' מביברין הא מבית נמי א"צ דכ"ע מודים צפור למגדול אין לבית לא. ואפשר ידע חילוק בין דרור לשאר עוף. אלא דקשי' לי' דשאר עוף ב' דרגות אפי' מביברין יהא שרי זה אין סברא:

אמר רבה בר רב הונא הכא בצפור דרור עסקינן מדלא אמר אלא דתו א"צ למקורה. ואין מקורה אלא לרבנן צבי ועוף. שאין ברור שוין המה וניצודין בביברין ומש"ה מתניתן דהכא צדין חיה ועוף ובריית' וברייתא דא"צ חיה ועוף כר' יהודא דצבי לחצר וביבר אין ניצוד וכ"ש עוף דודאי עוף עדיף מחיה אלא תרוייהו ברייתא נמי כחכמים אתיא ויש חילוק בין מקורה לאין מקורה. וז"ש השתא דאתית להכי ולא דחק לשנויי ברייתא ודמשנה אליבא דתנאי כמ"ש. א"כ ודאי כוונתך דה"ה חיה השנויי' בברייתא נמי חכמים הוא וביבר גדול וכאן ביבר קטן וא"כ בלא"ה אין צורך לומר מקורה ואין מקורה רק דיש חילוק בחי' ועוף בין ביבר קטן לגדול ופירוש זה אפשר להעמיס בדברי רש"י ד"ה השתא יעו"ש:

עיין בר"מ פ"י יונה שבת הלכה י"ט. התחיל וכתב עוף למגדל חייב צפור לבית פטור. ולכאורה נהפוך הוא למגדל ה' לומר רבותא צפור דהיינו דרור חייב ובית אפילו שאר עוף פטור ובמ"א תצ"ז אות ח' ט' תירץ בזה וכוונתו דאי הוה תני ברישא צפור ובסיפא עוף כולל אף שאר עופות ובשאר עופות הוה ניצוד לבית ולחצר ולביבר קטן. ואי הוה אמר בין רישא ובין סיפא צפור לא הוה בעינן דוקא לכך שונה ואמר רישא עוף לומר דסיפא דוקא צפור יעו"ש ומדברי הרמז"ל משמע שם דרשב"ג דאמר לא כל הביברין שוה דוקא אביבר קאי הא חצר וגינה כולם שוין דיש בהו צידה לחי' אבל עוף יש חילוק במקורה ביבר קטן הוה ניצוד וביבר גדול לא ובאין מקורה אף בית נמי לא ניצוד. וז"ש צבי לבית לחצר וגינה הא עוף לחצר וגינה דאין מקורה לא כללא דמלתא חיה חילוק בין ביבר קטן לביבר גדול אבל חצר וגינה מסתמא ניצודין הם ואין חילוק בין קטן לגדול רק ביבר שהוא גדול יותר מדאי דמסתמא בחצר בחד שחייא כו'. ואין חילוק בין מקורה לאין מקורה ועופות ביבר קטן ומקורה הוה ניצוד ואין מקורה לא ניצוד דיכול לפרוח. וגדול אפילו מקורה אין כנצוד דלא גרע מחי' כמ"ש המ"א תצ"ז אות ח'. וצפור דרור אפי' ביבר קטן אפילו בית אפילו מקורה אין ניצוד ודוקא למגדל ואמנם יש כאן מהעיון כפי מה שאגיד בכך דרש"י כאן ד"ה חייב ובשבת פי' דיצא דרך חלונות ולא הבינותי דא"כ מה פריך. לימא כאן ביבר מקורה וחלונות סתומים והפוסקים לא הזכירו מזה כלום לומר צפור לבית דוקא בחלונות פתוחים וראיתי להט"ז א"ח שמ"ו עמד בזה וכתב דרש"י פי' לר' יהודא כן דלא מחלק בין קטן לגדול יע"ש. ולא הבינותי דלכאורה לר"י אף ביבר קטן כל שיש טרחא קצת לא הוה ניצוד כ"ש דרור שקטן ויכול להשמיט דאפי' חלונות סתומים לא הוה ניצוד. ואפשר דה"ק דר"י אין מחלק בין מגדול קטן לגדול רק מגדול או בית וקשיא לרש"י הא לפעמים יש מגדול גדול כמו בית ולזה אמר טעמא דר"י בבית יש חלונות ומיירי בפתוחים ומגדול אין בו חלונות אבל לחכמים ורשב"ג מפרש מלתייהו מחלקין הכל לפי גדלו וקטנו וקאי גם אמגדול ובית וא"כ א"צ לחלק בין חלונות או לאו אפילו אין חלונות כל שגדול כסתם בית צפור דרור אין ניצוד והנך רואה שהרמז"ל אין סובר כן שלא חילק רק ביבר קטן או גדול אבל מגדול ובית וחצר בין קטן או גדול הכל א',. והטור והמחבר בשי"ו כתבו צפור למגדול שניצוד בו משמע יש מגדול שאין ניצוד בו וצ"ע כעת בזה:

בי"ד פ"ב בט"ז אות זיין צפור דרור דדברי התוס' בפ' שילוח הקן כוונתם אפרק אין צדין דמפרשי דלא כרש"י הכא בצפור דרור שבת. אלא ברייתא דא"צ חיה ועוף בי"ט. מיירי בצפור דרור. ונקט ביבר משום חיה. דרור אפילו מבית לא. וניחא בזה דאין צריך לומר בביבר שאין מקורה דאפי' מקורה נמי א"צ בדרור ואין להאריך:

משנה מצודת כו' ולא יטול כו' מעשה כו' בגמרא חסורי מחסרא ור"ג אוסר כו'. (ומלת וספק מוכן א"צ להגיה כן וכבר עשה רש"י כלומר) וזה ללוי דאמר לאכילה שרי משא"כ לרב דאמר לקבל שרי י"ל דת"ק אמר לא יטול לאכילה ומעשה כו' ואמר ר"ג דלקבל שרי ולא חולק ר"ג עם ת"ק ולמ"ש מהרש"א לקמן לא יטול משמע טלטול א"ש משא"כ כפי הנראה מלשון הר"ן ז"ל דלא יטול אין הכרע יעו"ש א"כ קשה הא לרב דהלכתא בפירוש ר"ג) כוותי' דלוי לא הי' בבית המדרש כו'. א"כ אין צורך להגיה. וי"ל דבברייתא אשכחן דפליגי ר' יהושע ור"ג מסתמא במתניתן נמי פליג ר"ג [וע"כ אמר] חסורי מחסרא ולפ"ז א"ש לקמן איכא דמתני לה אהא אברייתא ולא מתני אמשנה די"ל דאין חולק משא"כ ברייתא מבואר המחלוקת אמר שפיר הלכה כר' יהושע:

עיין פירוש המשניות להרמז"ל יראה מלשונו דלר"ג אפילו נתאמת אצלינו שצדן בי"ט שרי לר"ג והיינו כרב דטלטול מתיר במוקצה כמו פירות ודגים וכמ"ש לקמן לרב ניחא אפילו בני יומן דמתיר ר"ג טלטול בפירות רק באכילה אסורין ואם שאמר ולטעמיך דחוי הוא ומ"מ לא ידענו למה לי' לפרושי כן:

וראיתי להתוי"ט כאן הביא טעם הר"ן בשואל מש"ה ספק מוכן אסור דדרך לתלוש היום שלא יכמשו ופ"ק כתבתי ט"א בשם המ"מ עכ"ל. היינו משום דשיל"מ הולכין בו להחמיר והנה קשה לטעם הר"ן הא מצודת ספק נצודו אתמול או היום דל"ש טעמי' אפ"ה אסור ודברי הר"ן ז"ל הם בס"פ שואל בשם רבינו יונה לרש"י בחלילין שם דספק שרי' צ"ל דפירות ספק נתלשו היום הטעם דדרך לתלוש היום וע"כ בצידה צריך לומר טעם הרשב"א בעבודת הקודש הובא במ"מ פ"ב מי"ט והובא פר"ח תצ"ז דקרוב ליגע בשל איסור תורה יעו"ש ואמנם לדידן ספק בדשיל"מ לחומרא כסברת המ"מ והכין הלכתא אפילו אין דרך לתלוש היום. וכדכתיבנא: גמרא מעשה לסתור כו' דאין לומר הובא חוץ לתחום דמסתמא קאי אניצוד דאל"כ לא שייך כאן ואפשר דשייך כאן לומר במלאכה ד"ת ספק מוכן אסור ובדרבנן י"ל הקלו אלא שמבואר בברייתא פלוגתיי' בספק מוכן. וכמ"ש רש"י בד"ה ספק מוכן ופליגי לקמן בשמעתין: ואיכא דמתני לה אהא עמ"ש במשנה והרי"ף הביא איכא דמתני ולא הא דשוחטין מן הנגרין. והנה איכא דמתני אברייתא אין נ"מ ולכאורה אדרבא אברייתא י"ל הלכה כר"י באכילה אסור לא בטלטול ובמשנה לא יטול אף טלטול כמ"ש מהרש"א ז"ל לקמן אלא מלשון הרי"ף משמע הטעם דכל שאסור באכילה תו הוה מוקצה וקשה לר"ג איך שרי בטלטול כיון דבאכילה אסור ולקמן יבואר:

דף כד:

גמרא הא ספקא נעשה כו' אמר רב יהודא אמר שמואל הלכה כר"ש בן אלעזר אפשר נתכוין במה שאמר נעשה לומר שהוא כודאי ולא מהני ספק א' בגופו והב' ע"י תערובת ואף הר"ן ז"ל שכתב בפסק הר"ר אשר מלוניל [דס"ס מותר] זה בספק מוכן בי"ט שני דב' הספקות באין כאחד וכמ"ש בההוא דכתובות ט' א' אשת ישראל ב' ספקות ביחד הא ספק מוכן ואח"כ תערובת עשאוהו כשל תורה (בפרט ספק צידה דקרוב ליגע בשל תורה אף להר"ן בשואל והבן) ולזה אמר נעשה כודאי ועש"ך יו"ד ק"י אות נ"ו נ"ז ומ"א תצ"ז אות ד' ואי"ה בפריי יבואר שם. ולפ"ז איכא דמתני אהא כוונתם דהלכה כרשב"א דספק מוכן בדשיל"מ החמירו בו בשל תורה דלא מהני ספק א' בגופו והב' ע"י תערובת דאי אמשנה וברייתא דלעיל לא הוה שמעינן זה ועם זה אפשר דרשב"א חולק בזה את"ק דלת"ק ספק אסור לא כודאי. ורשב"א אמר דנעשה כידוע ולא מהני ס"ס כאמור אבל בהא דנתקלקלו מעי"ט פשוט הוא דשרי ולרוב פשיטותו השמיטו הרי"ף והרמז"ל בפ"ב מה' י"ט. וכמ"ש המ"מ והלכה היינו במ"ש כאן דנעשה כודאי אבל מפירש"י נראה הלכה נמי בנתקלקלו מעי"ט ושוב ראיתי בפר"ח תצ"ו העיר בזה. ולמ"ש יש ליישב זה ועם זה יש ליישב שהשמיט הרי"ף ז"ל הא איכא דמתני ארשב"א דאפשר סובר ס"ס בדשיל"מ אפילו ב' ספקות ביחד אסור. או אפילו ספק אחד בגופו והב' ע"י תערובת באיסור תורה שרי. (כפי פסק הרמז"ל כל ספיקא מ"ה שריא וראוי להתיר ספק א' בגופו והב' ע"י תערובת עי"ד ק"י). ומש"ה השמיט זה דלא תטעה בזה והבן עפירש"י:

פסקא מותרים למאי כו'. אע"ג דאין הלכה כר"ג נ"מ לת"ק כמ"ש הר"ן ז"ל דלרב לת"ק אפילו טלטול אסור ומרש"י ד"ה ולוי אין נראה כן וכמ"ש מהרש"א ז"ל דלא יטול היינו טלטול והרי"ף ז"ל כתב דספק מוכן אסור בטלטול כיון דלא חזי לאכילה מוקצה הוא יעו"ש ירצה כיון דבאכילה אסור ספק מוכן א"כ תו הוה מוקצה דלא חזי ואסור לטלטל ולפ"ז ר"ג דאמר שרו בטלטול ואסור באכילה חולק אזה ואנן כת"ק קיי"ל ולפ"ז מאכל הראוי לאדם ובהמה דלא הוה מוקצה דחזיא לכלבים מידי דהוה אנבלה לפני כלבים כמ"ש המ"א בתמ"ו אות ה' דוקא פירות שראוי לאדם ואין דעתו ליתן לכלבים יעו"ש ואלו אם נאמר ספק מוכן אסור בטלטול כודאי א"כ אסור אפילו ראוי לבהמה. וה"ה ספק מוכן בכלי עד"מ פלוגתא דרבוותא או ספק אם הזמין מאתמול כלי זה לרי"ף אפשר שרי דלא החמירו בספק מוכן בטלטול רק בפירות הואיל ואסור' באכילה ממילא מוקצין הוה משא"כ כה"ג כאמור (עיין סי' תצ"ח אות ח' במ"א חלבים מותר בטלטול דחזי להדלקה יעו"ש וצ"ע:

נסתפקתי לפי מ"ש המ"א כ"פ מוקצה אסור בהנאה עמ"ש בפתיחה) אי ספק מוכן שרי בהנאה או לאו ומדברי הרי"ף כאן דנתן טעם דספק מוכן אסור בטלטול דאסור באכילה ואלו הי' שרי בהנאה ליתן לנכרי לא הוה אסור בטלטול כפי מ"ש המ"א בתמ"ו אות ג' דחמץ בשעה ה' בשבת ע"פ שרי בטלטול ש"מ דאסור בהנאה ג"כ וצ"ע מ"מ אמאי לא פירוש כפשוטו דמוקצה ספק מוכן אסור בטלטול ואפילו כלי כמ"ש ולדינא אי"ה יבואר בפריי וכאן אין להאריך:

בשלמא למ"ד מותרין לקבל שפיר עיין מהרש"א ז"ל מ"ש בהכי ניחא דלמא כרבנן אתיא ברייתא. יראה לתוספת ד"ה אלא דמסיק בכוורי דאדימי וכר"ג ולא כרבנן דספק מוכן עכ"פ מותר לקבל דמותרים משמע אפילו באכילה ללוי. ועיין תוספת ריש פרק א'. ואין להאריך:

אמר רב פפא הלכתא גוי שהביא דורון לישראל אם יש במינו במחובר אסור ולערב נמי אסורין בכדי שיעשו מדלא אמר אסור עד לערב בכדי שיעשו. י"ל דכיון בזה כוונה מיוחדת וה"ק אסור באותו יום בפ"ע אפילו תלשן הגוי לצורך עצמו של גוי משום מוקצה מחובר ולערב נמי יצויר לפעמים בכדי שיעשו אם תלשן לצורך ישראל או שלא יהנה או שלא יאמר לרש"י ותוספת וכדבעינן למימר לקמן בעזה"י:

בפירש"י בד"ה הלכה כרשב"א דאמר ספק מוכן אסור והיכי דבא ומצאן מקולקלין מאתמול וכו' לכאורה עיקר הלכה בהא דמצאו מקולקלים דספק מוכן ת"ק נמי סובר דאסור וא"כ אמאי השמיט הר"מ ורי"ף זה. וראיתי בפר"ח תצ"ז הרגיש בזה ואמת רש"י נקט ספק מוכן ג"כ משמע דלת"ק אפשר מן הרשתות שניצודו היום (יש לראות אי לא שייך חזקה כה"ג לומר בי"ט ניצוד אוקמי' אחזקה דמעיקרא הואיל ומבע"י לא הי' שם חי' מסתמא בי"ט איתציד כמו נגע וכדומה אפילו ספיקא דמעשה בידי אדם או בידי שמים הכל אומרים אוקמי' אחזקה עי"ד ק' בדרבנן אתחזק יעו"ש) והנה דימה שני דברים פשוטים כי סוגין דכאן ללוי כמ"ש מוהרש"א ז"ל אבל לרב אתיא כפשוטו דברי רשב"א לומר בספק יש ממוצע אסור באכילה ומותר בטלטול כרשב"א ואין הלכה כרשב"א אלא כת"ק. ונתקלקלו פשוט הוא וא"צ לומר כלל רק להודיע הדיוקים ומש"ה השמיט הרי"ף ז"ל ואיכא דמתני ארשב"א דאדרבא לפי הלכה אין הלכה כרשב"א ונתקלקלו פשוט הוא וסוגין ללוי וע"כ צריכין לדוחק לומר נעשה כודאי כמ"ש לעיל ורב יהודה אמר שמואל הלכה כרשב"א ואין כן לרב והביא איכא דמתני אברייתא דפלוגתא דר' יהושע ור"ג דנ"מ שהשמיט חסורי מחסרא ספק מוכן כי לרב ר"ג סובר ודאי מוכן מותר בטלטול עיין פי' המשניות להרמז"ל דלרב ר"ג פליג אפילו בודאי מוקצה בטלטול במאכל (אפשר סובר מוקצה מותר בהנאה וחזי ליתן לגוים עמ"א תמ"ו אות ג') וא"ש כאמור:

בד"ה ולוי ולאו דסבירא להו אלא דלפירש"י כו'. אפשר לשיטתי' בד"ה הלכה כמ"ש לעיל אבל להרי"ף י"ל דנ"מ טובא דלרב רשב"א בספק מוכן כרשב"ג ולא קשיא הדיוקים כמ"ש מהרש"א ז"ל וללוי ע"כ נעשה ונ"מ טובא בזה:

בד"ה אם יש מאותו המין במחובר אסורין ולר"ש כו' ולא תחלוק. הנה רש"י פסק כר"ש בי"ט הביאו הטור תצ"ה וא"כ קשיא לי' הלכתא אהלכתא ולזה כתב דר"ש בהא מודה דחיינהו בידים ואפילו בשל גוי כמ' שייך דחיינהו (וס"ל דמוקצה מחמת איסור שרי לר"ש בדלא דחיינהו והרז"ה חולק הביאו הר"ן ז"ל דוקא עומד ומצפה אבל עששיות אסור לר"ש ויבואר אי"ה סוף המסכתא ובפתיחה מזה) והוכרח לזה משום מוקצה לא משום שלא יהנה הוא מדמסמיך לי' לספק מוכן מסדר הש"ס דאי משום דהחמירו בספק דרבנן בדבר שיל"מ הי' לסדר לעיל פ"ק ג' א' בהא דר' אשי דשיל"מ אפילו בדרבנן וש"מ מטעם מוקצה הוא כמ"ש התוס' לעיל ג' א' ד"ה שמא יעלה ויתלוש. ונ"מ לטעם מוקצה דאפילו תלשן גוי לעצמו אפ"ה אסור לכל ישראל משום מוקצה דמחובר ושאר איסור (ומיהו הכין לית בשל גוי ר"ל תרנגולת בבית עכו"ם שיקצה לגדל מותר לישראל ליקח בי"ט ולשוחטה משא"כ מוקצה מחמת איסור מלאכה אף בש"ג שייך וראי' מעירובין פרק בכל מערבין ליפתא דכמישא הא לא"ה אף בש"ג אסור כאמור עיין רא"ש ור"ן) וז"ש רב פפא בתרתי אסור ולערב נמי ולא אמר בחד זימנא אסור לערב כדי שיעשו אלא ה"ק בו ביום אף תלשן לעצמו אסור לכל ישראל משום מוקצה מחמת איסור ולפעמים לערב נמי אם בשביל ישראל ואומרו אסור ואסורין יראה אסור קאי אחפצא אדורון ולערב אסורין כל העולם כדי שיעשו דל"ת למי שהובא בשבילו לבד משום שלא יאמר כמ"ש ר"ת ולישראל אחר רשאי מיד לערב א' וא"צ כלל כדי שיעשו לזה אמר אסורין כולם משום שלא יהנה ובד"א הגרסא כן ובד"ב הגי' אסורין ברישא נמי וברש"י בד"א נמי אסורין:

בד"ה ולערב כו' יום א'. הנה יש בכאן הרבה שיטות ואכתוב בקיצור דע כפי הנראה מפשטות של רש"י דבמחובר יש ב' טעמים אחד מוקצה וא' שלא יהנה. אבל שלא יאמר לית לי' כלל ובו ביום אסור מתרין טעמי. א' מוקצה וא' שלא יהנה. ולשני הטעמים אסור לכל העולם ומיהו נ"מ בטעם א' דתלשן בשבילו ל"ש שלא יהנה אף לרש"י (עיין תקט"ו ומשנה בשבת עשה עכו"ם כבש והדליק נר שרי לישראל והתם לית מוקצה דלא נגע בנר עב"י ומשמע מוקצה שרי בהנאה ומיהו י"ל הנאת ראי' אין בו ממש כה"ג שרי) וטעם שלא יהנה שייך בנר שהדליק או כבש בשביל ישראל דלא שייך מוקצה אסור שלא יהנה לרש"י ויש בזה קולא וחומרא לרש"י לערב בכדי שיעשו חומרא לאחרים נמי כדי שיעשו קולא לערב יום א' שרי בב' י"ט של גליות. ואמנם לר"ת לא יהנה לא אמרינן וראי' מהמבשל ושוחט דבשוגג יאכל בו ביום או למ"ש ולא אמרינן שלא יהנה אלא שלא יאמר (ולרש"י מבשל מלתא דל"ש לא קנסו שלא יהנה) ויש קולא לאחרים מיד לערב א' וא"צ כדי שיעשו כלל וחומרא למי שהובא בשבילו אסור עד מוצאי יו"ט ב' עוד חילוק לרש"י כדי שיעשו כדי מלאכה לבד שלא יהנה ולר"ת כדי הבאה דאל"כ אכתי יאמר ור"ן כתב לרש"י ג"כ בעינן כדי הבאה וראי' ממס' מכשירין מצא ירק בעיר רובה ישראל אסור עד כדי שיביאו והיינו למוצאי שבת יעו"ש וקשה כיון דטעם שלא יהנה די בלקיטה שנעשה איסור ולולי דמסתפינא הייתי אומר לרש"י. ג"כ הטעם שלא יאמר כנוספת אלא דמוסיף ומחמיר ואומר דיש טעם שלישי שלא יהנה ג"כ ונ"מ חומרא דלערב א' אסורין כל ישראל כדי שיעשו וז"ש רב פפא מתחלה אסור גבי דורון משום מוקצה בו ביום דפשיטא דלכל ישראל קאמר ואח"כ אמר לפעמים יצויר דאסורין נמי לכל העולם כדי שיעשו ול"ת דוקא אותו שהובא בשבילו כר"ת קמ"ל דאסורין כל העולם משום שלא יהנה ואהא הי' רש"י דן לפני רבותיו דודאי לאחרים אין אסורין עד לערב שני דפשיטא דמותרין לערב א' בכדי שיעשו דמוקצה ליכא ושלא יהנה ליכא ושלא יאמר לאחרים לא שייך אבל למי שהובא אסור עד מוצאי יום שני ועם זה יתיישב מ"ש רש"י בתחומין הטעם שלא יאמר ומחק רש"ל ומהרש"א ז"ל קיים דלעיל אית לי' משום שלא יהנה דהוה ד"ת ולא משום שלא יאמר דאפשר מלאכה ד"ת יהא נזהר אף לאמר לעכו"ם. משא"כ תחומין קיל בעיניו ויש לחוש טפי לשלא יאמר החמירו משום שלא יאמר (עיין בספר מים עמוקים הקשה עליו ולמ"ש א"ש) ואמנם אפשר לומר דלעיל נמי שלא יאמר ודן לפני רבותיו באחרים אבל למי שהובא בשבילו איכא טעמא שלא יאמר:

והוי יודע שמלבד טעמים אלו יש טעם רביעי שמא יעלה ויתלוש לעיל ג' א' וכפי הנראה מתוספת שם דבחצר ועורבים ל"ש מוקצה אסור משום שמא יעלה ולקמן במידי דבעי מרא וחצינא ל"ש שמא יעלה ואסור משום מוקצה ולפ"ז נ"מ בכל הני ד' טעמים כאמור:

ולענין הלכתא המחבר בתקט"ו ס"א פסק כרש"י ומשמע לערב יום א' שרי אפי' למי שהובא בשבילו דלית לי' כלל שלא יאמר. ורמ"א פוסק כר"ת דשלא יאמר ומיהו אוסר אפילו לאחרים כמ"ש תמ"א אות ה' ומה שנרשם סמ"ג ט"ס וצ"ל סמ"ק ועב"י בשם סמ"ק כן. והיינו כר"ת דשלא יאמר ואפ"ה אסור לכל ישראל והיינו במלאכה ד"ת אבל בדרבנן כמו תחומין שרי לישראל אחר ונראה שזה דעת התוספת מפורש בשבת קכ"ב א' ד"ה ואם בשביל ישראל שאסור לכל משום שלא יאמר והיינו כסמ"ק והנה במה שנוהגין שמצוין לעכו"ם להדליק נר תפלה בשבת בוותיקין עסי' רע"ו בהג"ה ולכאורה בשביל אחר הוה ס"ס שמא הלכה כר"ת בתקט"ו או שמא לצורך מצוה שרי והבן:

רש"ל ביש"ש תירץ דמש"ה כתב כאן רש"י מוקצה לענין טלטול והיינו לשטתי' דמידי דאסור באכילה ל"ש מוקצה אבל לפי משמעות הרי"ף דהוה מוקצה. ע"כ נ"מ רק לקטן גוי לצורך עצמו ועיין תקט"ו מ"א ב':

עוד אבאר לך דמכאן מוכח ספק מוכן נמי בעינן בכדי שיעשו. ואלו בשכ"ה סעיף ז' כתב המחבר דא"צ כדי שיעשו ועיין מ"א תקט"ו אות י"ב. וכוונתו למ"ש הר"ן פרק שואל בשם רבינו יונה במחובר דכמישי קרוב לודאי דהיום נתלשו משא"כ צידה וכה"ג ואי"ה בפריי יבואר בזה:

והנה מה שהביא הר"ן משנה דמכשירין מצא ירק לר"ת איירי במי שדר בה דהוה הובא בשבילו ולכן אסור לערב כדי שיעשו ולרש"י שלא יהנה אפילו לאורח ואם נאמר דרש"י נמי סובר שלא יאמר איירי בבני עיר. ומש"ה בעינן כדי הבאה אבל אחר לא בעינן כדי הבאה רק כדי מלאכה לבד והבן:

דף כה.

גמרא והבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר אין להקשות הא מוקצה מחמת איסור הוא בין השמשות חוץ לתחום ואסור לכל ישראל. אפשר הואיל ומותר לישראלים הדרים תוך התחום לא החמירו ומדאמר בתחומין הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר ולא אמר במחובר כן. מזה יש ראי' לסמ"ק דלעיל אסור לכל ישראל וכפסק הרב בהג"ה תקע"ו ס"א ושאני בין תחומין דרבנן למלאכה דאורייתא (אפילו י"ב מיל אין מפורש בקרא עמ"א תקט"ו) אבל הרא"ש ז"ל כתב דמש"ה לא אמר לעיל מותר לישראל אחר דמשום כדי שיעשו, דבר מועט והו"ל בו ביום אסור משום מוקצה ותמה מהרש"א ז"ל דלפי ר"ת אסורין לערב יום שני כדי שיעשו. הי' לומר לאחרים מותר לערב יום א' מיד. ולי העני לולי שאין כדאי הייתי אומר שאפשר ליישב זה דרא"ש סובר דרב פפא אשמעינן דין מחודש דבמינו מחובר בי"ט אפילו יום טוב שני אסור דלא כר"ן דס"ס בי"ט שני מותר אלא אסור (עי"ד ק"י ט"ז וש"ך) וא"כ שפיר סתם אסורין כדי שיעשו בי"ט שני אין חילוק בין אחר להוא רק שעה מועטת דכדי שיעשו. לא חשש להזכיר החילוק בזה ואמר ברישא אסור לכל והמחבר דפסק בתצ"ז ספק מוכן בי"ט שני שרי כר"ן פסק כרש"י שלא יהנה א"כ לעיל אסור לאחרים נמי כדי שיעשו כמבואר ומיהו י"ל נמי דמותר לאחרים קאי נמי אכל דבריו ארישא נמי כמ"ש מהרש"א ז"ל:

אמר רבה בר רב הונא אמר רב הסוכר אמת המים כו' אמר רב חסדא כו'. נפל חברין ברברבתא הנה אמת המים הוא רחב ששה טפחים ואורך כמה ובריכת מים עוברת בו והסוכר מקום מבוא הם ניצודים ועומדים ולהר"מ כל ביבר קטן ניצודים ועומדים ול"ד אמת המים ולהר"א ז"ל פ"ב מי"ט דוקא אמת המים רק רחב ששה טפחים הא רחב יותר יש בו צידה לדעת הב"י בתצ"ז. ולפי דבריו כל שהיתה סכורה אפילו מכמה ימים א"צ זמון דכל שנסתלק איסור צידה אף דגים א"צ זימון. ורב חסדא יליף שפיר דה"ה חי' שקננה בפרדס וידע בה מאתמול מולד כל שאין מחוסרין צידה א"צ זימון אלא דרב נחמן אמר נפל חברין ברברבתא דמכאן אין ללמוד די"ל הסכירה הוה הזמנה אבל באמת א"צ הזמנה בדגים ולט' שם בתצ"ז אמר שפיר נפל חברין כו' דמדמה חי' לכאן ממ"נ אין דומה. אי בידע בה יש חילוק דחי' א"צ זימון ודגים צריכה זימון ואי לא ידע בה אף חי' צריכה זימון וטעם הדגים להר"א ז"ל עפ"י ט"ז שהם מכוסים מעין ולכך אפי' אין מחוסר צידה מוקצים המה עי' שיטה מקובצת חידוש ונ"מ טובא לדינא:

וצפור דרור צריכה לקשור כו' שלא יתחלף באמה אפשר דהולד אין יכול לעוף ואין מחוסר צידה ואמה, מחוסר צידה ולא מהני בה זימון ומפני ששוים הם וא"א להכיר נצריך לקשור בכנפי' או כפשוטו דאם הזמין וולד ולא אם צריך לקשור ואין נראה דבא לאשמעינן דבר זה ומכאן מוכח דצפור דרור טהור הוא דאל"כ מה צורך בו בי"ט ועיין בי"ד סי' פ"ב בט"ז האריך בענין צפור דרור ובנה"ך והגיה בתוס' פ' א"צ ומריש א"צ ומשם אין ראי' ומכאן ראי'. ושוב ראיתי בפר"ח א"ח סי' תצ"ז העיר בזה יעו"ש. ואין להאריך כאן ואי"ה בפריי יבואר:

ודע דיוני שובך ויוני עלי' דמהני זימון היינו באפרוחין קצת הא לא"ה אין מהני דמחוסרין צידה ובאין מחוסרין צידה בעי זימון ול"ד לאווזין ותרנגולין דעתי' עלייהו משא"כ יוני שובך דמקצה מדעתי' ועיין א"ח תל"ז יעו"ש:

הא בגינה הסמוכה מפירש"י דידע בה ומינה באין סמוכה וידע שיש וולד א"צ זימון ור"ן פירש דאפילו ידע כל שאין סמוכה לעיר אסוחי דעתי' מיני' וצריך זימון עמ"א תצ"ז יעו"ש אות יו"ד ולשון המחבר משמע כר"ן דדעתי' עלוי' ואפילו לרש"י קשה על רב חסדא דאמר חיה שקננה א"צ זימון הוה לפרושי דוקא בידע בה מאתמול ומיהו הא שייך מה שהקשה מברייתא ומסיק בתיובתי' אבל מדגים ודאי קשיא דהתם הוה זימון

גרסינן בירושלמי אמתניתן אא"כ ידוע שניצודו מבע"י מי מודיע אם נתקלקלה המצודה וחש לומר בי"ט פי' בחורשין ופי' המפרש (בדפוס דעסויא) דה"פ אם נתקלקלה המצודה היינו שרואה בי"ט שנתקלקלה מסתמא מעי"ט דאי בי"ט לא הוה נתקלקלה משא"כ כששוהה זמן רב מתקלקלת ופריך וחש כו'. דזה לחוד אין ראי' ומשני בחורשין. מקום שמצוין אמרינן לכן מסתמא כיון דשכיח וגם מצא מקולקלים בי"ט ראי' ובבלי אין זכר מזה והירושלמי רוצה לתרץ המשנה אם ידוע דפשיטא אלא לאשמעינן דנתקלקלו המצודה הוה הודעה וי"ל בידוע שמצא מקולקלים מעי"ט וכלישנא דרשב"א הובא בבלי בא מעי"ט ומצאן מקולקלים הא מצאו מקולקלים בי"ט אסור דלא כירושלמי והא דפריך בגמרא הא גופא קשיא ממלת בידוע דמשמע שידוע בעי"ט לא הי' מקולקלים ומשני ספק הוי כידוע ולירושלמי לא קשיא הדיוקים אהדדי דבא מעי"ט דוקא במקום שאין מצויות חיות (דלא תנא דגים כמו במתני') בעינן שידוע מעיו"ט הא ספק אסור. וסיפא דבא בי"ט וידוע בי"ט נתקלקלו אסור הא ספק מותר במקום חיות שחיות מצוין בפורש בחורשין ונקט רשב"א קצוות וכאמור כאן ובא"ח תצ"ז הביא המחבר ברייתא דרשב"א מקולקלין מעי"ט מותרות אפילו בלא חורשין ובמקולקלות בי"ט אפי' בחורשין אסור:

עוד שם בירושלמי ספק הכן כו'. עכו"ם חד אמר צריך הכן וח"א א"צ הכן רב אמר שיירתא הוה עברית ואכל תאנים מיני' ש"מ א"צ הכן לכאורה כר"ג ורש"י פירוש דלא כר"ג. אלא דזה טעות דלרב לר"ג באכילה אסור אלא הכן היינו מוקצה מדעת אין שייך בעכו"ם אבל מחובר וכדומה שייך ועב"י תקט"ו בשם הרשב"א ז"ל. ואכל תאנים חשש שמא ביה"ש לא היו גמורים יבשים אבל הי' ידע שכבר נתלשו מאתמול וחזותא מוכיח עלה:

ודכין הלכתא הכן לא שייך בשל גוי עד"מ אם הקצה תרנגולת לגדל וכדומה או גרוגרת וצמוקים דילי' מותר לישראל לאכול בשבת ויו"ט דאין שייך מקצה מדעת בשל עכו"ם וכ"כ הר"ן ז"ל בפירוש סוף הסמכתא במדבריות בשל גוי א"צ הכן מירושלמי דכאן הביאו הב' תצ"ח יעו"ש אבל איסור מחובר וכדומה אפילו תלשן לצורך עכו"ם דל"ש שלא יאמר ושלא יהנה אפ"ה בו ביום אסור משום מוקצה מחמת איסור. (וכי תקשה כיון דגרוגרות וצמוקין דידי' שריין דאפי' דחיינהו בידים לא שייך הכן בשל גוי א"כ קשיא מ"ש רש"י במחובר לר"ש לית לי' מוקצה מחמת איסור דחיינהו בידים היינו ישראל דחיינהו בידים ואם הן של עכו"ם) ויראה אפילו הקצה העכו"ם בידים כמו גרוגרות לא הוה מוקצה בש"ג כאמור וכנראה מירושלמי:

ולפ"ז יצא לנו דין חדש גוי וישראל שותפים בבהמה והקצוהו לחלוב או לרדיא ובי"ט נמלכו לשוחטה דחלק העכו"ם שרי ולא שייך מוקצה לגבי' וחלק ישראל אסור משום מוקצה ואם חלקו בי"ט לאחר השחיטה יראה שחלק העכו"ם שרי לישראל דבדרבנן יש ברירה כמבואר בכמה דוכתין ה"נ כן הוא. ומיהו זה שייך בבהמה שותפים אבל ביצה שנולדה בי"ט אחר שבת דאסורה משום מוקצה אם שותפים ישראל וגוי בה ובביצה לא מבעי' שחלק הגוי אסור דבדאורייתא אין ברירה והכנה דרבה ד"ת. אלא בלא"ה הכל אסור כמבואר בתקמ"ג ס"ו בהג"ה עכו"ם המביא ביצים בי"ט אחר השבת אסורים דאלמא אע"ג שאין הכין בש"ג מ"מ זה במקצה מדעת אבל הכנה טבעיות אין י"ט מכין לשבת או להיפוך בזה אפילו בש"ג מ"ה וכדכתיבנא אבל בי"ט דעלמא יש מקום לדון דהוה רק מדרבנן א"כ ביצה שנולדה שיש לגוי וישראל שותפות בה ובביצה י"ל חלק גוי לאחר שחלקו שרי לישראל כל בדרבנן יש ברירה אלא דלדינא אין זה די"ט דעלמא הוה מטעם גזרה אטו י"ט אחר שבת דהוה ד"ת א"כ ה"ה גוי וישראל שותפים בה ובביצה אפילו בתרנגולת העומדת לאכילה אסורה הביצה אפילו חלק הגוי לאחר שחלקו אסור לישראל מטעם גזרה אטו י"ט אחר שבת כה"ג דכולה אסורה דאין י"ט מכינה לשבת או שבת אין מכינה לי"ט מ"ה אין חילוק בין של ישראל או של עכו"ם כדברירנא לעיל וכמבואר בתקי"ג סעיף וי"ו בהג"ה תו יש לגזור בי"ט דעלמא כאמור ואפשר דהוה מלתא דלא שכיחא שיהיו שותפים בה ישראל וגוי ובמלתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן כמו השוחט ומצא בה ביצים גמורות דשרינן מהאי טעמא דמלתא דלא שכיחא הוא באופן שי"ל שיש חילוק בין בהמה לביצה והדבר צריך תלמוד אצלי זהו מה שרצינו לבאר בכאן:

משנה בהמה מסוכנת לא ישחוט אא"כ יש שהות לאכול כזית צלי כו' עתוי"ט ופסחים מ"ו ב' דהלכתא כרבה הואיל א"ש דלא תנן אא"כ יאכל כזית. אלא ביש שהות תליא מלתא דמ"ה מותר מטעם הואיל ומדרבנן אסור ומשום הפסד התירו לו דרבנן וה"ה בדיקת הריאה התירו לו שהוא איסור דרבנן דת"ק מודה לר"ע. דמבית טביחתה בלא בדיקה. כמ"ש הרא"ש ז"ל ורש"י הוסיף מלת יודע כ"ה נוסחת הירושלמי ואראה תועלת בהוספה זו ולכאורה כמ"ש המ"א תצ"ח אות י"ב דצריך לשהות כדי שתמות דאסור קודם שתצא נפשה וזה תליא בידיעה אם רגיל לשחוט בהמות כמו טבח ויודע שיעור בכמה רגיל לצאת נפשה אחר שחיטה ואמת כי מ"ש המ"א הוא להרמז"ל דלאו זה מן התורה אבל לרש"י חולין קכ"א ב' דמדרבנן א"צ דמשום הפסד התירו דרבנן. או דמסתמא תוך שיעור שיצלה הבשר תמות והחותך בעורו מפרכסת ואח"כ מתה שרי כמ"ש בפריי י"ד כ"ז מגמרת חולין ל"ג א'. ומיהו אין זה ברור שיעור צליית כזית מועט הוא באחר ואני מסופק אם כמאב"ד סגי או צלוי כל צרכו:

ודע להרמז"ל פ"ו ממ"א הלכה י"ב דם האיברים שלא פירש אסור וצריך מליחה א"כ ר"ע מחמיר מת"ק כי שיעור צלי' של כזית מועט מאוד (אין דומה חתיכה עבה שוה למליחה עי"ד ה' מליחה) ולר"ע צריך שיעור שהיית מליחה כזו ערך ח"י מנוטין וצ"ע

יש לראות פלוגתא דת"ק ור"ע מה הוא למה לת"ק לא מהני ח' ולכאורה לת"ק הטעם הואיל ומקלע אורחים שרי מ"ה א"כ בעינן ראוי לאורחים צלוי כל צרכו ור"ע הטעם מתוך לפירש"י דמ"ה שרי אף באין צורך קצת ור"ע לית לי' הואיל היכי דאין צורך כלל כמו פסחים ה' ב' סובר דמצות ביעור א"צ כלל דהמשהה ודעתו לבערו אין עושה איסור כלל מן התורה ועיין פסחים כ"ט ב' תוס' ד"ה רב אשי), דלא כתוס' שם ולעיל י"ב א' ד"ה ה"ג ובהא לית לר"ע אבל צורך קצת ס"ל לר"ע מתוך אף בלא הואיל מיהו מדרבנן מתסר עכ"פ ובעינן כזית חי כו' והפסד ממונו הוה צורך קצת כמבואר בה' י"ט סי' תקי"ח יע"ש ואמנם נראה שאינו כן ויראה להיפוך כי ת"ק סבר הואיל וא"כ א"צ שיגמר לאכול אלא כל שיש שהות ושרי מ"ה התירו לו מדרבנן ובעינן צלוי כל צרכו ר"ל שיש שהות לזה. ור"ע לית לי' הואיל כי פלוגתא דתנאי הוא בפסחים מ"ו ב' במשנה חלה בי"ט של פסח כו' וכיון דלית לי' הואיל ע"כ בעינן שיגמור בדעתו לאכול וא"כ אם יגמור בדעתו כזית חי לאכול נמי שפיר דמי וז"ש ר"ע אף כזית חי דלדידי' אין חילוק וצריך שיגמור בלב לאכול כמו לרב חסדא שם בפסחים (עב"י תצ"ח מזה) ושפיר אמר אף כזית חי מבית טביחתה:

ולפ"ז יצא לנו דין חדש דאף דהלכה כת"ק דבעינן שהות לאכול כזית צלי היינו כל שאין אוכל ממנה אבל אם גמר בלבו לאנוס עצמו ולאכול כזית חי ממנה אף הת"ק מודה דשרי כה"ג משום הפסד ממונו התירו לו הואיל וליכא איסור תורה כל שגמר בלבו לאכול כזית חי אם דעתו יפה ואוכל חי כמו לרב חסדא פסחים מ"ו ב' ומ"ש הט"ז תצ"ח אות ה' דהלכה כר"ע מחביריו תמוה דרבים פליגי עלי' אין הלכה אלא מחברו יחיד ות"ק סתמא דרבים חשיב לי':

עיין רש"י פסחים מ"ו ב' ד"ה כזית צלי להפשיט. קשה דכאן משמע דת"ק מודה דא"צ הפשט כמו ר"ע אלא דבחי פליגי ועיין פר"ח תצ"ח ופריי שם יבואר אי"ה:

והוי יודע דכזית צלי מבע"י הכין איתא בירושלמי מלת מבעוד יום וכ"ה בטור וש"ע בתצ"ח ולכאורה להרמז"ל כל ספיקא מ"ה שריא ומדרבנן אסור ובין השמשות ספק יום הוא ומ"ה שרי לבשל ע"ד שיאכל בין השמשות וא"כ משום הפסד ממונו ראוי להתירו אף שאין שהות מבע"י רק ביה"ש וחזינן דכ"ע מודים כאן דבעינן מבעוד יום דוקא וכ"ש לדידן דקיי"ל ספקא דאורייתא לחומרא מן התורה עמ"ש בפריי לי"ד סי' ק"י בפרט זה:

לקמן ל"ד א' מבעיא לן עוף הנדרס אי שרי לשוחטה בי"ט ומכאן אין ראי' דמסוכנת צריכה לראות אם פרכסה וספק אם פרכסה הרי זה ספק נבלה ואפ"ה התירו לשחוט בי"ט י"ל משום הפסד ממונו התירו וממשנה ראי' דלא אמרינן מתוך בשחיטה דאל"כ למה לי שהות אפילו אין שהות נמי מ"ה שרי מתוך צורך קצת הפסד ממונו ועיין מ"ש בפתיחה וכאן אין להאריך:

בתוספת בד"ה בחזקת איסור כו' שאין זבוח כבר הארכנו בזה בפריי לי"ד. ועיין תוס' שבועות כ"ד א' שריב"א סובר דזבחת תיקון הלאו לא מ"ע וזה סברת רש"י כאן וע"כ מחזקינן מאיסור לאיסור ואנן קיי"ל דאין מחזיקין מאיסור לאיסור ואי"ה בש"ה יבואר עוד:

דף כה:

גמרא אורח ארעא קמ"ל יראה לכאורה היינו הפשט ונתוח כל הבהמה אבל בדיקת הריאה מדרבנן בעינן דמיעוט המצוי הוא או שאר טעמים ומיהו כאן התירו אף בלא בדיקת הריאה משום [הפסד ממונו] כמ"ש הרא"ש ז"ל ועיין תוס' ד"ה אורח ארעא ובשו"ת פנים מאירות בזה ובפריי לי"ד:

ת"ר אין הסומא כו' ולא בכסא אחד האיש ואחד האשה כו' עיין טור תקכ"ב הנה ברייתא אומרת בכסא אסור ומסיק רבים צריכין מותר. ואמר כסא מה אתון בי' כו' שלא יכתף היינו לכתף אפילו רבים צריכין אסור אא"כ בעיתא ותרתי בעינן רבים ובעיתא כנראה מדברי הטור בתקכ"ב והכין ודאי לטור דבעיתא לחוד שאין יכול לילך (בפסח) כלל דבעית כל שאין רבים צריכין אסור דאפילו ברבים צריכין בעינן שאין יכול להלך כלל בלא כסא (דלא כר"ן עב"י ויבואר בסמוך) ומינה בעיתא ורבים בעינן וזה שיטת התוס' ד"ה שאני דבלא צורך רבים אפילו אין יכול להלך כלל אסור. ול"ד למי שנכווצו שוקיו דשרי בעצמו אבל אחרים אסורים לנושאו כמ"ש הט"ז לדעת הטור ולקמן נמי מסיק בתירוץ קמא דבעיתא וצורך רבים ופסק כל"ק וכדמשמע מלתא דבעיתא גם צורך רבים כמ"ש התוספת כאן. ולפ"ז כסא שרי בצורך רבים ואין יכול להלך כך כ"א ביגיעה רבה. ובלא רבים אסור ולכתף בעינן רבים ובעיתא ואין יכול להלוך כלל ברגלי' כ"א ביגיעה רבה. אבל דעת הרי"ף והרמז"ל שלא חילקו כלל. וכ"ה דעת המחבר בש"ע תקכ"ב בין כסא לכתף וכל שצורך רבים שרי לכתף ואפילו לא בעיתא כתי' בתרא דוחקא דצבורא ואמנם משמע נמי כר"ן דאפילו יכול להלוך ברגליו כל שצורך רבים ומטנף בגדים או שלא ידחקו ב"א שרי לכתף ויראה כל שא"צ רבים אפשר כ"ע אף הר"ן מודה דכל לכסא אסור אפילו א"א בלא כסא ול"ד למי שנכווצו גידי שוקיו וראי' מדפריך מההוא זקן דלמא א"א הי' לילך בלא כסא כ"א ע"י טורח גדול ש"מ אחרים אסורין לנושאו אם לא לצורך רבים וע"כ אני העני אין מבין מ"ש מהרש"א ז"ל בתוספת ד"ה שאני דבעיתא לחוד מהני לכתף דכפי הנראה כל שא"צ רבים אסור לכ"ע אפילו שאין יכול לילך ברגליו כ"א מדוחק גדול כמו ההוא זקן אם לא לצורך רבים וא"כ מה יושיענו דבעיתא מידי דהוה אמי שאין יכול לילך ברגליו דאסור לאחרים לנושאו למי שנכווצו גידי שוקיו שהוא עצמו מותר לא אחרים כמ"ש הט"ז ז"ל וע"כ דרבים צריכין לה וצ"ע ומה שאמר בברייתא א' איש וא' אשה לומר אעפ"י שסתם אשה בעיתא אפ"ה אסור אם אין רבים צריכים להם ואי"ה בפריי יבואר וכאן אין להאריך. (בכור שנפל י"ל).

דף כו.

משנה בכור שנפל לבור כו' הך מתניתין צריכא עיונא ודקדוקא רבה ומה שחנן ה' אבאר בקצרה אומרו בכור ולא בהמות קדשים והרמז"ל פ"ב מי"ט ה"ב אסברה לה בבהמת קדשים דהוה מוקצה יעו"ש. וי"ל תנא בזמן הזה מיירי א"כ קדשים בלא"ה בעי העמדה והערכה ואין מעריכין אף הערכה כזו בי"ט ועיין לקמן ל"ו ב' אפשר זה בכלל ומ"ש רש"י בכור בזה"ז דבזמן המקדש אף דאין קריבין בי"ט נדרים ונדבות אפשר לשלמי שמחה עיין חגיגה ז' ב' יוצאין בשלמי שמחה בנדרים כ"ו ועמ"ש לעיל בסוגיין נדרים ונדבות אין קריבין:

ואם לאו לא ישחוט [לכאור' י"ל] אדסמיך לי' קאי דהכי משמע לישני' (לא) ירד ואם לאו אלא שעבר ואסקי' דלא משמע לישנ' הכין דלא תנא בהדיא מקודם אלא כאן ומש"ה מסיק דהי' מום עובר והשתא מום קבוע ומיהו אף מום קבוע מעי"ט אלא שלא ירד מומחה ועבר ואסקי' על הספק י"ל נמי דקנסו לר"י לפירוש שני דעבר ואסקי' ומיהו לר"ש אין נ"מ בזה,. והנה ר' יהודה אשמעינן בכאן שלשה דינין לפירוש א' א' ירד ולא יעלה מספק דספק דרבנן היכי דאיכא לברורי בקל מבררינן או אתחזק איסורא (עמ"ש בפריי לי"ד ק"י) ב' רואין מומין בי"ט ג' דמום עובר ועכשיו קבוע הוה מוקצה ואסור לר' יהודה ולפי' השני ברש"י ד"ה קמ"ל ד' אשמעינן ג' דעבר ואסקי' קנסוה ואסור ובלא עבר ואסקי' שרי דלא הוה מוקצה ואין זה בכח המאמר:

ר"ש אומר כו' אין זה מן המוכן מסיק לקמן דקמפלגי ברואין דר"ש סבר אין רואין ופירש"י ז"ל דאף דיעבד אסור מטעם דעבר וראה לא מטעם מוקצה. ואע"ג לקמן ל"ו ב' דאין מקדישין כו' ומסיק בירושלמי מה שעשה עשוי. כתב התוי"ט דשאני מעשה. מאיסורא והלכך אעפ"י שהתיר אין היתרו כלום ואסור דיעבד ויש לדון אם עבר ושחט אי שרי הואיל ולא מתורת מוקצה קאתינן עלה ודוקא לשחוט אסור לכתחלה אבל שיטת התוס' ד"ה בכור דהטעם הוא דיעבד נמי לא הוא משום מוקצה כיון דאין רואין אפילו ר"ש דלית לי' מוקצה מחמת איסור. מ"מ זה דומה לגרוגרת ויותר דמי יזדקק חכם לשמוע לו לראות ולעבור בי"ט וכדמסיק בשבת מ"ו ב' בהדיא מי יימר דמזדקק חכם וע"ש בתוס' מזה:

והנה בתצ"ח ס"ט פסק כר"ש [ואע"ג] דר"י ור"ש הלכה כר"י הא לקמן מסיק הלכה כר"ש יעו"ש. ובמ"א אות י"ח דמי יימר כו' כתו' ונ"מ טובא בין פירש"י לפי' תוספת בנולד הוא ומומו עמו לר"ש אין היתר אלא דיתבי דייני התם כמ"ש ע"ב ד"ה ושוין כדמוקי לקמן ובד"ה דיתבי דייני וכפוטרו את הרחם דלא הוקצה כלל ויראה אף אם נאמר אין מוקצה לחצי שבת אפ"ה בדיתבי דייני כו' דאל"כ מיד שיצא לאויר העולם בספק תו הוה תיקון אח"כ כיון דאין רואין אפילו דיעבד אסור משום תיקון וע"כ יתבי דייני התם וה"מ לומר ולטעמיך לקמן דבעי למפשט דאין מוקצה לחצי שבת יעו"ש. אבל לשיטת התוספת וכסוגין דשבת מ"ו הטעם משום מוקצה א"כ אין מוקצה לחצי שבת אפילו לא יתבי דייני התם אע"ג דאין רואין בנולד הוא ומומו מ"מ אם בקרו שוחטין דביה"ש ראוי אגב אמו ואין מוקצה לחצי שבת ועב"י וכ"פ בש"ע שם דנולד הוא ומומו ביי"ט דשרי ולא חילק אפילו בלא יתבי דייני התם יעו"ש:

ודע דהוה קשיא לי למה לי נולד הוא ומומו עמו דוקא שפירושו מיד אפילו נולד אחר זמן באותו היום נמי שרי דאין מוקצה לחצי י"ט בשלמא לפירש"י דעבר וראה אסור אפילו דיעבד ונולד הוא ומומו היינו דיתבי דייני התם וקודם שהוציא רוב ראשו או רובו ראו המום דהשתא לאו, תיקון הוא כלל דמעולם לא הי' לו ספק איסור דקודם רוב ראשו אין בו קדושה ומיד ראה המום דשרי אפילו לכתחלה כה"ג דאין כאן תיקון כלל כאמור שפיר אמר דנולד הוא ומומו עמ"ו. וז"ש כפוטר הרחם כ"ף המשוער הוא כמו כחצות לילה קרוב לחצות (לא כ"ף השווי והדמיון) א"כ א"ש משא"כ לתו' דהטעם משום מוקצה א"כ באמת דאין מוקצה לחצי שבת אפילו נולד בכור בי"ט ואח"כ נולד מומו אם עבר ובקרו שרי שוב ראיתי להפר"ח תצ"ח כתב בפשיטות דל"ד דאפילו נולד אח"כ שרי בעבר ובקרו ותמהני דבש"ע לא זכר כלום נולד במומו ואמנם מהרש"א ז"ל ע"ב אהא דבעי למפשט דאין מוקצה לחצי שבת כתב דדיחוי כי הא כ"ע מודים מתוספת ישינים עכ"ל וכוונתו דבנולד מום אח"כ הוה מוקצה לחצי שבת ובא"ח סי' ש"י פסק אין מוקצה לחצי שבת ולא מחלק כלל בין דיחוי לדיחוי וצ"ע ואי"ה בפריי יבואר וכאן אין להאריך עמ"ש לקמן:

ובדברי קדשו של הר"ן ז"ל קשיא לי דבמשנה פירש כתוספת דעבר ובקרו אין מבוקר משום מוקצה כיון דאין רואין מי יימר דמזדקק לי' חכם ולעבור ולראות מומין בי"ט ובגמרא בנולד הוא ומומו פירוש כרש"י לקמן דאין כאן תיקון ודין כיון שלא הי' לו חזקת איסור מעולם משמע אפילו באמת צ"ל דיתבי דייני התם וזה לכאורה דברים סתורים ולפי מ"ש מהרש"א ז"ל בשם תוספת ישנים א"ש דאי הוה חזקת איסור שנולד אח"כ קאמר אסור דדחוי כי הא יש מוקצה לחצי שבת ומיהו א"כ דייני התם וכמ"ש הב"י בתצ"ח דאפילו לא יתבי דייני התם כתוספת וכדכתיבנא:

ובטעמא דאין רואין מומין נאמרו בו תלתא טעמי א' כפירש"י דן ומתקן ב' הרמז"ל פ"ב מי"ט הלכה ג' דעיקר הגזרה הי' בנולד מום בי"ט. שאם יראה יבא לאכול מוקצה ולא פליג אפילו נולד מעי"ט גזרו שלא לראות וכיון דאין רואין. בקרו מוקצה הוא ג' שמא יהי' אסור ומטלטל איסור ועט"ז תצ"ח אות ט' מ"ש מנולד הוא ומומו דשרי א"י דאין מוקצה לחצי שבת ולכתחלה אה"נ דאסור לראותו ומכ"ש הוראת דמורה החכם בשבת וי"ט לרש"י דהוי מתקן י"ל דהוה חזקת איסור ביה"ש משא"כ שאר הוראות ומ"מ באין ששים כמ"ש הט"ז שם. י"ל דמ"מ ל"ד לבכור דצריך מומחה. משא"כ הוספת ששים אין כ"כ מתקן ועמ"ש בי"ד בפריי בי"ד צ"ט:

ונולד הוא ומומו בי"ט כתב המ"מ להרמז"ל דאין מבקרין לכתחלה אטו נולד בעי"ט ואע"ג דהתם גופא רק גזירה אטו נפל מום בי"ט כולה חדא גזרה הוא ועיין לח"מ ומ"ש המ"מ דלא נתבאר ברמז"ל החלק השני אי בקרו מה דיני' והלח"מ תמה דבה"ד מבואר דנולד הוא ומומו בי"ט אם בקרו ש"ד הא נולד מעי"ט אסור אפילו בקרו [דיעבד] ולכאורה חומרא גדולה היא. ולזה י"ל בב' פנים הפן האחד דאם בקרו ושחטו לא נתבאר דאפשר בשחטו דיעבד בשרו שרי באכילה. או י"ל דהתם רבותא קמ"ל אפילו נולד בי"ט ואח"כ המום כמ"ש הפר"ח דמומו עמו ל"ד וא"כ ה"א יש מוקצה לחצי שבת ותאסור קמ"ל דאין מוקצה לחצי שבת ואפשר נמי בנפל מום מעי"ט נמי אם עבר ובקרו דשרי דיעבד. ואמנם מ"ש המ"מ יש מתירין לשוחטו אם עבר ובקרו. יש לעיין כי בגמרא משמע דאין זה מן המוכן אפילו דיעבד כמ"ש לקמן מתניתן נמי דייקא וכפירש"י להדיא שם והמהרש"א ז"ל בתוספת ד"ה בכור וצ"ע ולקמן יבואר בהאי דיתבי דייני התם הכל אי"ה:

והרמז"ל בפירוש המשניות יש ערבוב בדבריו והתוי"ט הגיהו ושחט"ו בבו"ר והעלהו מבור וזה ודאי הכרח אמנם יש בלא"ה גמגום כמ"ש מהרש"א ז"ל ברש"י ד"ה ואם לאו כי לכאורה משמע לדבריו שר"י מתיר מוקצה עד"מ נפל מום עובר ועכשיו קבוע דהוה מוקצה לפירושו וכפירוש ראשון ברש"י ד"ה קמ"ל לא הוה מוקצה לפירושו וכפירוש ראשון ברש"י ד"ה קמ"ל לא דהוה מוקצה וכמשמעות הגמרא מהו דתימא דעתי' עלוי' קמ"ל דאין דעתי' עלוי' והפירוש עבר ואסקי' הא אם לא עבר ואסקי' אלא שמעי"ט מום עובר ועכשיו קבוע בבור אעפ"י שמוקצה רשאי להעלותו ולשוחטו ולאכול מוקצה דצער בעלי חיים ד"ת התירו זה אבל עבר ואסקי' שלא הי' קבוע בביר ואח"כ כשעלה קבוע תו אין צב"ח ואסור מוקצה. כן נראה לכאורה שפירש המשנה כך וא"י לכוין זה דנהי דנימא דלהעלותו מבור יש תרתי מוקצה וטרחא שלא לצורך לא התירו משום צב"ח אבל כשיש קבוע בבור התירו מוקצה לאכול משום צב"ח ד"ת ותו ליכא טרחא שלא לצורך ומעלהו חי דקיל יותר אמנם לא שמענו זה והעמידו דבריהם במקום תורה בשוא"ת ומיהו ז"ל י"ל באמת כפירושו דר"י דוקא בכור שנפל לבור הוא דסובר רואין דאיכא צב"ח הא לא"ה מודה ר"י דאין רואין ולפ"ז א"ש בכור שנפל לבור שייך להאי דינא דרואין לא דאגב אשמעינן דינא דעל הספק אין להעלותו אלא עיקר דינא כה"ג רואין ולפ"ז הו"מ למימר דעבר ואסקי' ומום קבוע מעי"ט דליכא מוקצה כלל אלא מאחר דעבר ואסקי' על הספק עבר צב"ח ואין רואין ואה"נ אלא דאשמעינן דינא דמוקצה לא הוה ויבואר ברש"י ד"ה קמ"ל:

ולענין הלכה קיי"ל כר"ש וכ"פ המחבר בתצ"ח ס"ט הביאותיו לעיל ואמנם יש לראות אמאי השמיט נפל לבור רבותא צב"ח אפילו הכי לא התירו. והרב הגיה עושה פרנסה במקומו והוא מהרמז"ל פ"ב מי"ט ה"ד והי' לפרש אפילו הי' מום מעי"ט אין רואין כה"ג דל"ת צב"ח כו' ואפשר סתמ' כפירושו דקאי אהמחבר. ומ"מ י"ל לכאורה דר"ש פליג בנפל לבור אין רואין כמ"ש המ"מ שם היינו בנפל ביום טוב ומום מעי"ט דהוה ביה"ש מוקצה דמי יימר דמזדקק חכם לעבור דליכ' צב"ח. אבל נפל קודם ביה"ש לבור י"ל מודה ר"ש דירד ויעלה דלית מוקצה כלל דמשום צב"ח. אפשר רואין מומין ביום טוב. ומ"מ מדלא נתפרש בשום פוסק כן אין להתיר אף כה"ג:

והוי יודע דע"י עכו"ם שרי להעלותו מבור הן חולין או בכור דמשום הפס"מ שרינן מסוכנת איסור דרבנן בדיקת הריאה וכדומה איסור הואיל. כמבואר בתצ"ח ס"י. אם כן ה"ה שבות אמירה לגוי כה"ג ועוד שבות דשבות במקום מצוה לכ"ע לא גזרו וטלטול מוקצה דרבנן ע"י גוי כה"ג דאיכ' צב"ח ד"ת שרי ועיין סימן ש"ז ס"ה. שוב ראיתי שיש להתיר בפשוט מרע"ו ס"ב טלטול הנר ע"י עכו"ם שרי בלא מצוה והפסד דטלטול בעלמ' מותר ע"י אמירה לעכו"ם. דוקא מלאכה דרבנן אסור ע"י עכו"ם בלא מצוה גם עיין של"ד סכ"ו ותקי"ד ס"א דלהציל ממון אפילו ביתו נשרף אסור לחלל יום טוב ושבת והא מלאכה שאצ"ל פטור רק מדרבנן. ומשמע שם סכ"ז גחלת של עץ דמשאצ"ל מדרבנן לדעה א' בסתם. (עיין מ"ש בספר המגיד שלי במשלים סימן רי"ד בתוכחה מזה) ובמסוכנת התירו איסור דרבנן משום ממון איסור הואיל. ורואה אלמא אין לדמות איסורין דרבנן זה לזה. וי"ל משאצ"ל יש בו פלוגת' והר"מ סובר מ"ה ולי העני אשר דרכי החכמה נעלמו ממני. ובפרט שאין מקומם פה אמרתי לקצר אולי אזכה לבארם בפריי לא"ח:

גמרא סד"א משום צב"ח לערים ולסקי' כו' אי הכי כו' דעבר ואסקי' כו' מום עובר מעי"ט כו'. הנה נראה דלא כר"מ פי' המשניות מדלא אסר [אמר] בכור שנפל לבור דוקא ר"י מתיר צב"ח רואין הא לא"ה לא אלא אמר משום לא יעלה נקיט לי'. והא דאמר מום עובר לפירוש שני ברש"י דעבר ואסקי' קנסוה. ואמאי לא אמר דמום קבוע ועבר קנסוה דהי' לירד חכם ולראות שם. וכ"ת ואם לאו משמע אמום קאי. קשה אמשנה גופא וי"ל דעבר בספק לא קנסוהו רק עבד בודאי קנסוה ויש לנו לומר דמום עובר ומום קבוע ולא ידעו הבעלים מאתמול אי עובר הוא. ומספק לא הקצוהו בעלים סברין מימר קבוע הוא. אבל ידעו מאתמול דעובר הוא אין סבר' לומר דהואיל והתחיל כו' מה יושיענו זה והוה מוקצה לר"י ועמ"ש ברש"י במשנה בזה:

בפירש"י בד"ה בכור בזמן הזה פרישנא דבזמן בית המקדש אפשר לשלמי שמחה ובהמת קדשים בזמן המקדש נמי לשלמי שמחה. א"נ בעינן העמדה והערכה מה שא"כ בכור ולזה אפשר ירמוז הרמז"ל במשניות מי"ד נסתלקה כו'

בד"ה שנפל לבור וירא פן ימות שם ולדידן עושה לו פרנסה במקומו ואם יש עכו"ם שרי ע"י עכו"ם אפי' חולין וליכא ה"מ טלטול בעלמ' שרי ע"י עכו"ם. א"ח רע"ו ס"ג יעו"ש:

בד"ה אם יש כו' מום מעי"ט דליכ' מוקצה כו'. אף על גב דהי' ספק איסור תורה ביה"ש וספיקו כודאי לענין איסור' אפ"ה לא הוה מוקצה דדעתי' עליה דיראה לחכם. ואפשר הוא קבוע וכל מספק לא מקני נפשי' ור"ש ל"פ אלא אין רואין הא רואין לא הוה מוקצה מספק שיש לברר ע"י חכם. אבל ספק שאין בידו לברר ואח"כ ביום טוב נתברר מעצמו ע"י מקרה מה. הוה מוקצה מחמת איסור (עמ"ש בפתיחה מזה).

בד"ה אין זה כו' לאו מוקצה כו' כדן דין כו' הנה מ"ש מוקצה לומר אף מעי"ט י"ל ספק איסור לז"א דר"ש לית לי' מוקצה כזה. ומ"ש נראה כמתקנו דן דין בתוס' לפירש"י כתבו מתקנו או דן. ועתוי"ט ויש נ"מ רבתא כי אם נאמר דחדא הוא. אם כן בכור שנולד ומומו עמו דהיינו לאחר שיצא רוב ראשו. וכדומה דהוה לידה ואח"כ בסוף לידה ראו מום בו אפשר דאין זה מתקן דלא הי' שעה בבירור חזקה גמורה לאיסור: וכהאי גוונא לא חשיב מתקן ודוקא שהי' שעה בבירור איסור גמור. משא"כ סשק ומשא"כ לתו' אף זה אסור. דן את הדין כל שיש ספק ודוקא קודם רוב לידה ראו מום דאכתי לאו קו"ש הוא רואין הדיינים לכתחלה ואומרים דלאו דן דין דהא מותר גמור הוא כמעי אמו דמי. ושוב ראיתי דא"כ למה לי דיתבי דייני התם ש"מ קודם רוב דוקא. ויבואר לקמן עוד אי"ה:

ד"ה אי נימא כו'. איפכא שמעינן ר"ל בלא מום מעי"ט. או כדומה איפכ' שמעינן ונהי לר"ש י"ל זה כגרוגרת בלא הי' מעי"ט מום כלל מכל מקום קשה לר"י ועמ"ש בגמרא:

בד"ה ואם לאו ועבר ואסקי' כו'. א"ג כו' עיין מהרש"א ז"ל ודבריו כפי דעתי העני'. הק' דלעיל דלר"י בהי' מום עובר מעי"ט וביום טוב קבוע ועבר ואסקי' קודם שהי' קבוע אסור משום דעבר ואסקי' הא הי' קבוע בכור ביום טוב שרי ולא הוה מוקצה ואם כן לקמן ע"ב אמר רב נחמן בר יצחק מתניתן נמי דייקא כו' דלמא מתנ' בהי' מום עובר מעי"ט. וביום טוב קבוע לר"י רואין ומוקצה לא הוה ור"ש אין רואין כו'. אבל במום קבוע מעי"ט י"ל לר"ש אי עבר וראה אין זה תיקון גמור דכבר הי' המום קבוע מעי"ט ולברורי מלתא בעלמא הוא. ע"כ יש למחוק לעיל פי' דעבר ואסקי' רק משום מוקצה אסור לר"י במום עובר מאתמול. ועכשיו קבוע. וכאן יש לקיים שני הפירושים כדאמרן ולקמן יבואר עוד

דף כו:

בגמרא והא כי אתא רב הושעיא כו'. ואלא קשיא הך כו'. הנה הכא קאמר דאין סייעתא מברייתא דלעיל דהא רב הושעיא תגא רק תרי בבי כו' ולקמן אמר רב נחמן דלא זו דאין סייעתא מדלעיל דמשבשתא היא. אלא איכא תיובתא לרבה בדרב הונא מברייתא דרב הושעיא דתני תרי בבא. אין זה מן המוכן. והיינו דיעבד כמו במשנה דאמר במשנה כו'. ואם כן כיון דברייתא דרב הושעיא אמתיות לא בריית' דלעיל תו ע"כ נולד ומומו מן המוכן היינו דיעבד דומיא דאין מוכן. ומכל מקום קשה שרש"י ד"ה אין זה כו'. ומהשתא ע"כ כו,, כמ"ש מהרש"א ז"ל. ובד"ה חכמים אומרים כתב איכא למימר וקשיא ל"א דסייעי ולא פירש דקשיא מרב הושעי' נאמר: ודע די"ל דרב הושעי בנולד מערב יום טוב עובר והשתא קבוע ולעיל נולד קבוע מערב יום טוב ולא קשיין

והנה קיי"ל נולד ומומו עמו אין רואין. עבר ובקר מבוקר וכבר כתבנו דיש לחלק בין נולד ומומו עמו ברגל שהושיט או קודם רוב ראשו. י"ל רואין לכתחלה ומבקרין דאין כאן דין ותקון. דלא הוה חזקת איסור ואפי' לידי ספק לא בא דבמעי אמו וקודם לידה מעליא עדיין היתר הוא. משא"כ כשיצא רוב ראשו וכ"ש אם כבר יצא. ואח"כ בו ביום נולד מומו דאין רואין ואם בקרו מבוקר (להפר"ח אף בחלוקה השני' ולמ"ש מהרש"א בשם ת"י דוקא בחלוקה א') אם כן יש לתרץ הא דדרש רבה בר רב הונא מבקרין שנולד קודם לידה מעליא ראו המום ובריית' שני מיירי שנולד המום אחר רוב ראשו. דתו אין מבקרין דהוה כדן את הדין וצ"ע. ואי"ה בפריי יבואר זה בעזה"י אימתי מבקרין ואימתי לא:

איתיבי' ושוין כו' אדחי לי' כו'. דיתבי דייני התם. הנה להתוס' לעיל ד"ה בכור דמוקצה הוא הואיל ואין רואין וודאי מקצה מדעת דמאן ציית לי' לעבור ולראות מומין בי"ט. אם כן פריך הכי א"א יש מוקצה לחצי יו"ט מכי נולד ומומו עמו. לו יהא מיד קודם רוב ראשו כיון דלא היו דייני התם תו הוה ספק איסור ואסור לדיין אח"כ לראות והוה ודאי מוקצה ומשני דיתבי התם. ומיד קודם רוב ראשו או הוציא רגלו ראו המום דמותר לכתחלה לראות דלא הוה דן ותקון דעדיין היתר הוא דכמעי אמו חשוב הלכך אין זה מוקצה כלל וזה לדחות בעיא ולומר יש מוקצה לחצי שבת. אבל באמת דאין מוקצה לחצי שבת. א"צ ליתבי דייני התם. ואמנם בבריית' דלעיל תני ב' בבות. ודאין רב נחמן בר יצחק כבריית' דר"א. ומוכן דיעבד דוקא. אם כן הרי אף בנולד הוא ומומו עמו אין רואין לכתחלה ואפ"ה בקרו מבוקר. כמ"ש רב הונא דלא כרבה ברי' ע"כ דאין מוקצה לחצי שבת. אבל למאי דדחי לה ואמר דיתבי דייני התם ורואין לכתחלה קשיא בריית' דר"א דתגא נולד ומומו עמו מן המוכ"ן דיעבד כפירש"י ד"ה אין זה מן המוכן. ומהשתא ע"כ כו' דיעבד קאמר וכל זה לשיטת התוספת. אבל לשיטת רש"י דטעמא דיעבד אסור הואיל ועבר וראה. אם כן מיד איך הבין ושוין שאם נולד ומומו עמו שרי דיעבד לא לכתחלה כרב נחמן ומ"ש זה מנולד מומו מעי"ט. תרוייהו אין רואין לכתחלה ומ"ש זה אסור דיעבד ונולד הוא ומומו בי"ט שרי דיעבד וע"כ דיתבי דייני התם כמ"ש רש"י לעיל ד"ה ושוין דאפילו לפי המסקנא ע"כ דיתבי דייני התם וראו המום קודם רוב ראשו דלא הוה לי' חזקת איסור מעולם. ומיהו אפילו הכי לכתחלה אין רואין דמ"מ נראה כדן את הדין ודיעבד שרי דלא הוה תקון גמור כיון דלא הי' חזקת איסור מעולם. אין זה תקון גמור כן צריך לפרש לרש"י אם כן איך שייך למפשט מכאן אין מוקצה לחצי שבת דהא ודאי אפילו בלא יתבי דייני התם כל שנולד מומו עמו קודם שיצא רוב ראשו הוה ספק. ומשום ספק לא מקצה אינש נפשי' כמ"ש רש"י לעיל. לר"י במום מעי"ט כיון דרואין לא מקצה נפשי' כו'. אם כן מה קשיא לי' כאן דהא רש"י סובר דיעבד משום קנסא דעבר וראה לא משום מוקצה. דאין רואין וצ"ל דהמקשה הי' סבור כפירוש התוס' דטעמ' דעבר וראה אסור משום מוקצה דאין רואין. ומש"ה מוכח דאין מוקצה לחצי שבת. והתרצן השיב לה דיתבי דייני התם. והטעם דעבר וראה משום תיקון] משא"כ זה דיתבי דייני התם אין זה תיקון כ"כ כדכתיבנא. כיון דלא הי' לו חזקת איסור מעולם:

קשיא לי דבעל המאור ז"ל. כתב עלה דשמעתין דבעיין לא אפשטא ונקטינן לקולא משום דבריית' כפשטי' מיירי דלא יתבי דייני התם וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה הביאו הב"י בא"ח רע"ט. ותיפוק לי' דר' נחמן ב"י אמר דמוכן היינו דיעבד לא לכתחלה ואם כן הרי דלכתחלה אין רואין במומו עמו יהי' איך שיהי' דיתבי התם. או לאו ונולד קודם רוב ראשו או אח"כ. אפילו הכי אין רואין לכתחלה. ואפ"ה דיעבד מן המוכן והא הוה מוקצה מחמת אין רואין. וע"כ אין מוקצה לחצי שבת. ומה דבעי למדחי ביתבי דייני היינו לומר דרואין אף לכתחלה וזה נדחה כמו דדייק רב נחמן ב"י. וכפירש"י ד"ה אין זה מן המוכן: ולשיטת רש"י ע"כ אף באמת צריך לומר דיתבי דייני התם דלא להוי תקון גמור. והרא"ש ז"ל בשמעתין כתב מסתבר דכלישנ' בתרא דבשל סופרים הלך אחר המיקל א"ש יעו"ש.

באופן דנקיטנא מהני מילי מעליות'. דבאמת בנולד ומומו עמו קודם רוב ראשו לרש"י אין רואין לכתחלה דמ"מ הוה כדן דין ודיעבד אין זה מתקן גמור. דלא הוה לי' חזקה מבוררת לאיסור אבל בלא יתבי דייני התם. אפילו נולד מומו קודם רוב ראשו אסור דהוה תקון ולתוס' אפשר אפי' נולד ומום אח"כ באותו יום שרי דאין מוקצה לחצי שבת ועבר ובקרו מבוקר ושוחט לכתחלה. ומיהו בנולד מומו קודם רוב ראשו. אפשר אפילו לכתחלה רואה לשיטת התוספת ואפשר דאסור, ועם זה יתיישב בריית' דר"א דתנא מן המוכן ולא לכתחלה ומאי אריא מומו עמו אפילו אח"כ בו ביום. כמ"ש מהרש"א ז"ל ולדידן באו"ח סימן ש"י לא נמצא חילוק זה בין מוקצה גמור הכל אין מוקצה לחצי שבת. ובאמת הפר"ח בא"ח תצ"ח כתב בפשיטות דאפילו מומו אחר כך בו ביום שרי ולפמ"ש א"ש דרבות' אשמעינן דאפילו מומו עמו מן המוכן דיעבד הא לכתחלה אין רואין ואפילו קודם רוב ראשו דאי לאחר שיצא רוב ראשו שוה המה לנולד אחר כך והבן זה ואי"ה בפריי יבואר עוד וכאן אין להאריך:

מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין בו מותר פירש"י בשם השאלתות הואיל ולהכי העלוהו לגג כו' ויושב ומצפה כל אימת שיבש. הלכך יבש קודם ביה"ש ומצא אח"כ יבש ומכירו שזה היובש הי' מבע"י (כפי ערך יבשותו) שרי ולפי זה דוקא כה"ג הא נפל איסור להיתר בלח. ואין בו ששים מעיו"ט וקודם ביה"ש נתוסף בו ממילא או ע"י חש"ו ולא ידע בו ואח"כ בלילה רואה שיש ששים (אף לדידן עפ"י תנאים המבוארים בי"ד צ"ב דלא שייך חנ"נ או נתוסף נגד כל התערובות) אסור ביו"ט הואיל ולא ידע ביה"ש ולא שייך טעמא דשאלתות בכאן ואי"ה בפריי יבואר:

דף כז.

גמ'. גמר בשולייהו כו' גמרו בידי אדם כו' ומסקנא לענין טלטול וודאי אין מוקצה לחצי שבת רק לענין אכילה וקיי"ל אפי' לאכילה אין מוקצה לחצי שבת. וגמרו בידי אדם אפילו ביה"ש שרי כדמוכח מקדירות דביה"ש רותחת הן. ואפי' לא הי' באפשר לקררן ביה"ש שנגמר בישולן סמוך לבין השמשות. ומה"ט אפי' מנעלים מבית האומן שרי עיין הגהות אשר"י כאן. וא"ח שכ"ה. וקושי' מרב פפא לעיל דף כ"ד ב'. אם יש במינו במחובר אסור אע"ג דעכו"ם יכול לתלוש בשבת. וגמרו בידי אדם. יש לחלק בין יודע העכו"ם וגומר בי"ט ובין א"י אם יתלוש עכו"ם ביו"ט. משא"כ אהא דפת שאפה עכו"ם בשבת דיש מתירין שפיר הקשה הב"י בשכ"ה הא הוה למשרי נמי מחובר וע"ז תי' דמחובר אין ודאי שיתלוש עכו"ם. דשמא ימתין עד שיפול מאליו. משא"כ פת ע"כ יוגמר ע"י מעשה האדם וכיון שעכו"ם אפה בשבת שרי ושם יבואר אי"ה. ועיין מ"א שכ"ה אות י"ב מזה. מ"ש רש"י כאן פולין רותחין הם. מתוס' שבת מ"ג יראה בע"א מכי מטי למים אין ראוין לכוס עד שיבשלו ועמ"א שכ"ה אות י' (עמ"ש בפתיחה) ולענין נולד בשבת ואח"כ אזיל לי' הנולד כמו אפר הוסק בי"ט ונתקרר ואח"כ נתחמם נמי שרי אין נולד לחצי י"ט ועמ"א תק"ט (ויבואר בפתיחה אי"ה) ונולד אי אמרינן בי' גמרו בידי אדם יבואר עוד בפריי וכאן אין להאריך ועמ"א שכ"ה אות י':

דף כז:

גמ' ובי"ט שיולי משייל כו' היינו אע"ג דצריך חקירה דלמא הי' הוא הגורם וכדומה עיקר האיסור הוא דאין רואין דחשיב מתקן בראי' אם עובר או לאו. וכל שראהו אעפ"י שצריך חקירה שרי וא"כ צ"ע קצת על מה שדימה הט"ז בתצ"ח אות ט' ויש ליישב ושם יבואר:

גרסינן בירושלמי והא תנא עגל שנולד מטרפה מותר בעבר וראהו ובמפרש שם דפוס דעסויא מוכח כפירש"י במשנה דיעבד שרי יעו"ש. וא"י דבבלי ודאי מוכח דיעבד אסור כמ"ש רב נחמן בר יצחק להדי' מתניתן נמי דייקא וכפירש"י שם. וכמ"ש מוהרש"א ז"ל בתוספת ד"ה ובכור שנולד מטרפה חזי אגב אמו לכלבים. כמ"ש בגמ' לעיל ו' ב' מוכן אגב אמו לכלבים. וה"ה מבכרת במעי אמו שרי להשליכה לכלבים כדתנן בחולין המבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר כ' ומ"ש המפרש שם הואיל ומתיר עצמו בשחיטה כוונתו למ"ש התוס' ביצה ו' דבמעי אמו כו'. וא"צ. אלא הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים ומ"ש עוד המפרש שם בתוס' ד"ה יעו"ש על המ"א תצ"ח אות כ' אי"ה בפריי יבואר וכאן לא הי' לי פנאי לעיין כראוי:

משנה בהמה שמתה כו' ועל החלה כו'. הנה מעשה זו לכאורה מיותר ואפשר מעשה רב ולמאי דמסיק לקמן א"ש לומר מתניתן בקדשים דומי' דחלה בקדשים הא חולין שרי במסוכנת ור"ט שהי' מסופק בקדשים אע"ג דאסור בהנאה. ור"ש מודה מידי דלא חזי כלל כמו טלטול אבנים וכדומה ללא צורך כתבו בתו' ישנים משום בזיון קדשים כו' וחלה הי' מסופק שמא צורך הדיוט שרי ומיהו לומר דמסופק אי פודין לכלבים הא כתב רש"י ד"ה בבהמות קדשים דאין פודין בי"ט יעו"ש וטעמ' דחלה פירש"י במשנה דבעורו זהו מלאכה דרש"י לשטתי' דהוצאה והבערה תרתי אלו הותרו מתוך שלא לצורך כלל ושאר מלאכות אפי' ושחיטה כו'. לא אמרינן מתוך. (עמ"ש בפתיחה) אם כן מדאסרה התורה שריפת נותר בוקר שני כו'. ואמאי הא לאו מלאכה כלל בי"ט מתוך כו'. ול"ד לנדרים דבשחיטה לא אמרינן מתוך ואסרה התורה הואיל ועיקר צורך גבוה. ומשלחן גבוה זכו הבעלים משא"כ "כ הבערה ע"כ דאחשבי' רחמנ' לבעורו דלהוי מלאכה. אם כן כל בעורו אף להאכיל לכלבים אסור ויש לרש"י הוכחה מכאן לשטתי'. ולק"מ קושיות התוס' ד"ה ועל החלה כאמור. אלא תו' לשיטתם דמתוך בעינן צורך קצת. ואע"ג דשרפת קדשי' הוה צורך קצת (באפשר) [באפר] (עיין פסחים ה' ב' בתו' שם) ומ"מ מנלן למילף תרומה כו'. ועיין תוספת שבת ק"ג ב' וק"ד א' ד"ה גזרה י"ט א' ב' ולרש"י כאן יש לעיין שם יעו"ש ובד"ה גזרה י"ט ב' הקשו ממתניתן על רבה דחלה ל"ש גזרה ותרצו יעו"ש. ומכל מקום התינח לאינך שם בשבת כ"ד ב'. אבל לרב אשי שם כ"ד ב' דאמר י"ט עשה ול"ת ולא מצריך קרא כלל שריפת קדשים. והא אי לאו קרא הותר במתוך ולא הוה אמרינן אחשבי' רחמנ' לבעורי' ואם נאמר דשרפת נותר יש בו בישול. אם כן אין ללמוד חלה הבערה ממנו. ובמ"א כתבנו מזה וכאן אין להאריך ועתוי"ט פסחים פ"ג מ"ג והם ד"ה דכאן. ד"ה ועל החלה. ועיין תוס' שבת כ"ה א' ד"ה כך. דלרש"י כל הביעורין שפיר דמי ושריפה רק דלא לייתי לידי תקלה. ולפי זה בי"ט ה"א דמותר לבער בי"ט לכלבו דלא, לייתי לידי תקלה שמונח כל היום קמ"ל דמ"ה אסור בי"ט דבעורי מלאכתו ובחול אה"נ דאי מצי לשרוף לא רשאי לקבור דמדרבנן בשרפה כמו קודש ועיקר הטעם דבעי ביעור דלא לייתי לידי תקלה. ועיין ריש אלו עוברין ועיין ר"מ פ"ב ופי"א מה' תרומת ופי"ב הי"ב פת חטים משליכין בין עצים כו'. ולא תקנה דיתן לבהמתו. י"ל ברוצה להסקה. והר"מ השמיט דין שמן שרפה ולא ידעתי למה:

גמרא לימא דלא כר"ש כו' מודה ר"ש בעלי חיים שמתו כו' במסוכנת וד"ה כבר ידוע מחלוקת הפוסקים ובתצ"ה אנן פסקינן בי"ט כר"י ושבת כר"ש ולהפוסקים כר"ש ביום טוב א"ש כפשוטו דלא כר"ש ואנן קיי"ל כר"ש. והנה הטור בתקי"ח עשה ג' חלוקת בריאה מודה ר"ש דאסור. ומסוכנת מודה ר"ש דשרי. ובחולה קצת פליגי ולפי זה ביום טוב מסוכנת שרי ובריאה בשבת אסורה וחולה קצת ביום טוב אסור ושבת שרי ובשכ"ד דסתם סמך על יום טוב עיין ב"י שכ"ד ומוקי להכא במסוכנת וד"ה כר"י דהלכה ביום טוב כר"י:

והוי יודע שהב"י בשכ"ד פלפל די"ל דבדרבנן לקולא לא כמר בר אמימר. וראי' מרא"ש שפסק לקולא אין מוקצה לחצי שבת (משום די"ל דשיל"מ לחומרא זה בגוף המעשה ספק מוכן אסור לא בספק בעיא או פלוגתא עש"ך י"ד נ"ז ספק פלוגת' י"ל עדיף מספק מעשה) ונסתייע עוד דרי"ף ור"מ ורא"ש לא זכרו כלל ממר בר אמימר (בשלמא הטור י"ל סמך על תקי"ח) הלכת' כעמודי שלשה בעלי הוראה ז"ל הרי"ף ורא"ש ורמב"ם ואני העני אומר די"ל דמשבת קל"ו ב'. ואף זעירי אמר הלכה כר"ש דמוקי בקדשים הא חולין שפיר דמי. והמאור ז"ל הביא ראי' מזה דלא כרי"ף דפסק מסוכנת שרי לד"ה כפי גרסתו יעו"ש בשמעתין וכוונתו דאל"כ דלמא זעירי כר"י ומוקי במסוכנת וד"ה ודאין לי' ועל החלה והנה להרי"ף י"ל כמו שכתבו התוספת שבת קנ"ו ב' ד"ה תרגמה והוא קושיות בעל המאור ז"ל להמעיין בתוספת שם ותרצו דידוע להש"ס דזעירי לא משום דקשיא לי' ועל החלה מוקים לה בקדשים אלא אמר בפירוש. דמש"ה מוקים לה כן דלוקמי' כר"ש כו'. ואם כן מוכח דכר"ש סבירא לי' והשתא ע"כ מוכח דזעירי כמר ברי' דר"י סובר דחלוק ר"ש בב"ח שמתו. דאל"כ מה דוחקי' לוקמי' כר"ש בבריאה (דאי משום ועל החלה. בקדשים ובמסוכנת. אם כן לא דאין דזעירי כר"ש כאמור) וע"כ זעירי מדמוקי בקדשים דתהוי מתני' כר"ש סובר חלוק הי' ר"ש בב"ח שמתו ומסתבר לפסוק כמר ברי' דר"י דרבים דזעירי והוא חולקים על מר בר אמימר. וכיון שכן קשיא על הטור דפסק מסוכנת ד"ה כגי' רי"ף ואפי' הכי פסק כמר בר אמימר והלא רבים חולקים זעירי ומר ברי' דר"י על מר בר אמימר וכאמור ואי"ה בפריי יבואר עוד:

הא דאמר מסוכנת וד"ה גירסת הרי"ף ור"מ ורא"ש ז"ל. אבל גרסת רש"י וכנראה שהיא גרסת בעל המאור ז"ל מסוכנת ולא ד"ה רק ר"ש ולר"י אסור מסוכנת. ולפי זה מסוכנת ל"ד ה"ה חולה קצת אבל גי' רי"ף דוקא מסוכנת וחולה קצת פליגי ולטור ג' חלוקת בדבר מסוכנת וחולה קצת ובריאה כדכתיבנא:

עוד אבאר לך כמו דפליגי ר"י ור"ש בנבלה ה"ה בטרפה שנטרפה ביום טוב. כמו שכתב הטור בתצ"ז פלוגת' דר"י ור"ש וכ"כ הגהות אשר"י ובשמעתין בריאה ונטרפה ביום טוב אסור לטלטלה והיינו לר"י וכתב הב"י בתקי"ח משבת קכ"ו ב'. לר"י הוה יתיב אקלקלתא כו' ואמנם בתצ"ז כתב הב"י דהטור מודה דבריאה שנטרפה לר"ש שרי. אף על גב בריאה שמתה סובר מודה ר"ש. מכל מקום י"ל בין מתה לנטרפה דעשוי' לכך שמא תהי' טרפה ומכל מקום לר"י אסור ולא אמרינן דלמא מודה רי ר"י בטרפה. דעתו שמאי מצא טרפה מוכח מלוי משבת דאמר כר"י ס"ל ואמנם אני מסופק בהיתה חולה ומתנוונת ונמצאת טרפה אפשר כה"ג שרי. אף לר"י ביום טוב דוקא בריאה ונטרפה אסור ובתולה דעתו שתמצא טרפה. כי כן דרך הטרפות סימנם חול' ומתנוונת ולמ"ש הב"י בתקי"ח דלהטור אין חילוק בין טרפה לנבלה ובריאה שנטרפה לר"ש אסור אם כן ע"כ לוי בטרפה חולה ראה ואסור לר"י. משא"כ למ"ש בתצ"ז י"ל לו בריאה לא הוה חזי אלא כו' אבל חולה ונטרפה י"ל שרי אפי' לר"י ולדינא צ"ע והב"י בתקי"ח העתיק להג"א בריאה ונטרפה ומשמע הא חולה ונטרפה שרי וזה כמ"ש בתצ"ז ואי"ה בפריי יבואר:

משנה אין נמנין כו'. ושוחטין ומחלקין כו' תרי מילי ננהו וה"ק ואם לא נמנו בעי"ט שוחטין ומחלקין ביניהם חתיכות שנוהגין לחתך באותו מקום ומעמיד בהמה שוה כנגד זו כדמסיק בגמ' ועתי"ט הקשה לקמן כ"ח ב' משנה לא יאמר אדם לטבח שקול לי בדינר בשר דמשנה יתירא דכבר שנאה כאן. ולי ההדיוט י"ל דלקמן דין אחר הוא עשרה בני אדם קנו בהמה בשותפות זה נתן זוז א'. וזה ב' וכדומה וא"י איך לחתך ולחלק הבשר הולכין אצל הטבח שידע איך. ומ"ה קאמר מתני' דאסור לומר להם לטבח שיתן לכל אחד חלקו המגיע לו לזה בסך זהב אחד וכדומה ואין זה מכר. אפי' הכי אסור להזכיר שם דמים וז"ש שקול לא מכור דאין כאן מכירה וכדכתיבנ' ובפריי אי"ה יבואר:

גרסינן בירושלמי אין נמנין לכתחלה ביום טוב. הא להוסיף שרי יראה מלת לכתחלה דייק דלהוסיף שרי ופי' המפרש אם נמנו ה' בני אדם על בהמה מותר ביום טוב עוד ה' לומר להם אנו נותנים לכם דמי חצי שוי' יעו"ש:

דף כח.

משנה רבי יהודא כו' וחכ"א אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר. הרמז"ל בפי' המשניות שלא להשתמש בהם לתת חפץ בתוכן או לכסות בהם כלי והלכה כחכמים. ולא הבינותי זה דאם המאזנים מוקצה דמלאכתו לאיסור דאסור לשקול ביום טוב אפי' בביתו כמ"ש בסימן ת"ק ס"ב. וא"כ כשהם תלוין מתנועעים כמו מנורה דאסור ליגע מ"מ לצורך גופו ומקומו שרי. ואם לומר דמאזנים הוה מוקצה מחמת דמיחד לי' מקום כמו זיכי זיירי ומזורה דאסור אף לצורך גופו כו' הא בגמ' אמר תלוי בתריטא דוקא הא לא"ה אף שתלוי באויר שרי. וכ"פ בפ"ד מה' י"ט ה"כ יעו"ש ובסימן ת"ק במ"א אות ד' דאפי' לשקול פחות מעט אסור דל"ד למדה יעו"ש. ובט"ז אות א' פירוש דירושלמי דמתיר לשקול בביתו להפיס דעתו מה הגיע לחלקו דהוה דברים של מה בכך מה דהוה הוה. אבל לשקול בשר כמה יבשל בביתו דזה אסור אף בביתו דהוה עובדין דחול ויפה פירש ושם יבואר וכתבנו שם לחשוב דוקא ועפר"ח שם:

גמרא טבח אומן אסור ביד. רש"י פירוש משקל בחד ידא כו' הא אין אומן שרי. אבל הרא"ש פירש דטבח אומן אסור לשקול בשר ביד בלא משקל ביד אחר. הא אין אומן שרי הא במשקל אף אין אומן אסור ועמ"א ת"ק אות ד' בשם הב"ח והיינו כרא"ש ור"ן יעו"ש:

רבי חייא ור"ש כו'. שוקלין מנה כנגד מנה בי"ט כו' לא כר"י ולא כרבנן הלשון דחוק דהוה לומר כמאן אפילו דלא כר"י. ומסיק כר' יהושע והיינו דר' יהושע אפילו בחלוקה בין שותפין מותר דמכירה אין ראי' לשותפות. כמ"ש רש"י ד"ה ע"כ וד"ה אבל הכא. והא דאמר לא היא ע"כ [לא] אמר ר' יהושע הכא אין לו מקום כאן לכאורה דרב יוסף מודה דמדר"י אין ללמוד בכור דבזיון קדשים חמיר טפי ואדרבה מקדשים דשרי מנה כנגד מנה יליף דהלכה כר"י ביום טוב ועיקר לא היא לומר דאפשר אין ללמוד הלכה כר"י בחלוקה מבכור דהתם מכירה אין דרך מנ"מ ובחלוקה אסור. ורש"י ד"ה לא. היפך תחלה רבנן לא סברי לר"י כי זה העיקר. ומכל מקום קשה לאיזה צורך אמר זה. ואפשר דלא נימא דר"ח ור"ש ברבי עבדי כר' יהושע אפשר דהלכה כן. (גם הב"י הביא בת"ק בשם גאון כן) לזה אמר דבכור אין ללמוד מכאן דשרי בחלוקה דבזיון קדשים אפשר חמור. מיום טוב ושם אריש' קאי דמכירה שרי מנ"מ בבכור לא חלוקה ולפסק הלכה פסק בת"ק ס"ב דמנ"מ אסור אפילו דרך מכירה אף על גב בבכור שרי במכירה. וכפי הנראה דבכור חמיר מיום טוב כמ"ש בזיון קדשים כו' מרבנן דהכא דאין משגיחין כל עיקר אפילו מנ"מ, במכירה אסור. עיין רי"ף ורא"ש וב"י שם. ולפ"ז צריך לומר דבכור קיל. מי"ט הפך מה שנראה מסוגין. והר"מ ז"ל פ"א מבכורת הי"ט כתב נמנין מנ"מ משמע אפילו חלוקה שרי. עיין כ"מ שם. ובאמת כאן משמע מכירה איירי אלא לפי המסקנ' ע"כ דיש לחלק בין בכור דקיל מי"ט דאלו בי"ט אפילו מכירה מנ"מ אסור ובכור שרי ה"ה דאפילו נמנין אפשר דשרי בכור מנ"מ דרך חלוקה. ומ"מ מנ"ל הא:

בפירש"י בד"ה לא היא רבנן דבכורת לא ס"ל כר' יהושע,. וד"ה אבל הכא ר"ח ור"ש. עיין מהרש"א ז"ל דאביי דאמר לרב יוסף וודאי אדברי רב יוסף קאי דלא מצי יליף דרבנן כר"י ס"ל אי ר"י בחלוקה איירי ומ"ש ד"ה ר"ח היינו משום דעיקר הוכחה דר"י בחלוקה איירי הוא מדאמר הם כר"י ס"ל ועמ"ש בסמוך מזה:

גרסינן בירושלמי ר"ח רבה ור"ש ברבי שקלי מנה עד מנה בבכור הא בחול. אבל ביום טוב לא דאין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר וחולק אבבלי דמעלה ביום טוב אלא בכור בעל מום היו שוקלין מנ"מ ולא ביום טוב. ולפ"ז א"ש דברי הרמז"ל פ"א מה' בכורת הי"ט דפסק בכור. אפילו חלוקה שרי מירושלמי דמוקי הא דר"ח ור"ש ברבי בבכור הוה דבהא לא פליג תלמודא דידן אירושלמי. דבכור עכ"פ מותר מנ"ב וכדכתיבנא:

משנה אין משחיזין את הסכין ביום טוב אבל משיאה ע"ג חברתה כו'. אמר רב הונא כו' אמר ההדיוט הכותב הך מתני' והא שמעתת' עמיקתא הוא לאיש ההמוני כמוני. ואני מקבל על עצמי לפרש בעזה"י כפי כחי:

ארשום השמות משחזת הורוני הרמז"ל בפירוש המשניות שהוא העברת הסכין ברחיים יעו"ש היינו כעין שלנו אבן של נפחין שמגלגלו האבן והסכין נשחז. ויש עושין הגלגל עץ. והשא"ה יהי' ע"ג חברתה או עץ או חרס. או אבן כל שאין מגלגל רק האבן מונח ומשפשף עלי' הסכין נקרא השא"ה ועיין ר"מ ז"ל פ"ד ה"ט מי"ט כתב. אבל מחדדה על גבי עץ ואבן כו'. ושם משחזת יראה מר"ן ז"ל שפירש שהוא שם למשחזת של אבן לא של עץ. והרמז"ל שם הוסיף אין משחיזין הסכין במשחזת שלה מורה על אבן. ואם כי הדיוקים סתרי דאמר במשחזת שלה משמע של עץ שרי והדר אמר אבל משיאה ע"ג חברתה הא משחזת לא. י"ל דבכלל השא"ה נכלל משחזת של עץ ונסבול דוחק זה. ועכ"מ שם בסופו מכתב בסוף ד"ה אין משחיזין. ומשמע מדברי הר"ן דסתם משחזת היינו אבן אבל של עץ היינו כגון פום דיקולא וכיוצא יעו"ש. ואמת שפום דיקולא הוא השא"ה. וסובר שנכלל בו משחזת של עץ וז"ש כגון. (מלת כגון עיין פסחים יו"ד א'. בתו' שם ד"ה על ובדק כגו"ן דלא אשכח ובמהרש"ל ומהרש"א שם) ואמת כי בגמרא משמע שיש לחלק ודאי. בין משחזת של עץ להשא"ה וכדבעינן למימר לקמן אי"ה. וע"ש בכ"מ ד"ה ואיכא למידק ב' דמשחיזין. משמע אבל שמנונית שרי. ובגמ' איכא דמתני אסיפא דרב הונא נמצא אין משחיזין היינו שמנונית ויבואר לקמן. והנה איכא ארבע לישני אהא דר"י אמר שמואל ב' דאמר אמימרא דרב יהודה וב' דאמר אמתני'. ומעתה אבאר ואני קורא לישנא קמא בלישנא קמא. ולישנ' בתרא בלישנא קמא לישנא קמא בלישנא בתרא. ולישנא בתרא בלישנ' בתרא. ויש בכאן שיטות כמו שאבאר:

השיטה הא' היא שיטת רש"י לדעתי העני' והוא דסברתו דכל לחדדה הוה תיקון ומלאכה. יהי' בהשאה ע"ג עץ הוה מלאכה ואסור לרבנן במכשירין שא"א לעשות מעי"ט ולר"י שרי בא"א מעי"ט. ואמנם משחזת של אבן דמתקן לי' לימים הרבה אפשר אסור אפילו לר"י כסברת הר"ן ז"ל דכי התירה התורה מכשירין לא יותר מאוכל נפש וכי היכי דקצירה אסור מ"ה או מדרבנן הואיל ונעשה לימים הרבה ה"ה וכ"ש מכשירין. והלכך י"ל דמשחזת אבן אסור לר"י ואפשר דאף אבן שרי לר"י. אמנם זה ברור לדעת רש"י ז"ל דלחדד אף ע"ג עץ הוה תקון ואסור לרבנן וכמו שתמה הכ"מ על המ"מ שם ד"ה ודעת יעו"ש. ולפ"ז בלישנא קמא דשמואל אדרב הונא דבאבן לחדד אסור. ובשל עץ שרי לחדד. ע"כ מתני' כר"י. דלרבנן אסור לחדד אפילו ע"ג עץ ולר"י ע"כ אבן להאי לישנא אסור דמתקן לי' הרבה. ולימים הרבה כמי שעושה בחול סכין. ואסור מ"ה באפשר (או מדרבנן.) וז"ש רש"י ד"ה משחזת של אבן דנתקנת לי' שפיר ומחזי כמתקן בחול. ולא כתב כעובדין דחול ולמ"ש א"ש והבן זה ולישנא בתרא דשמואל לרב הונא יש חילוק בין ל"ק לל"ב בתלת דלל"ק שמנונית בשל אבן וחידוד בשל עץ. וחידוד בהשאה ע"ג חברתה שרי ולל"ב שמנונית בשל אבן אסור אטו חידוד וחידוד בשל עץ אסור אטו דאבן והשאה נמי חידוד אסור. אטו משחזת אבן. ומדלא פירש רב הונא המשנה לל"ב דשמואל דמיירי מתני' סתמא אפילו בשל עץ ולחדד. דא"כ השאה לחדד נמי אסור. ולמ"ש הר"ן והכ"מ דסתם משחזת הוא של אבן לק"מ בלא"ה ומבואר הוא. ושמואל דוקא ארב הונא סמיך מימרי' דאמתני' לל"ק לא מצי אמר ל"ש אלא לחדד כו' דה"א אפילו של עץ ולל"ב פשיט' דרק אדרב הונא מצי אמר. וכמובן. ותרי לישנא בתראי אמרי דשמואל אמשנה אמר למלתי'. ולפ"ז נראה דשמואל לא מחלק כלל. בין של עץ או אבן רק מחלק בין חידוד לשמנונית ול ק בל"ב סובר דרך הממוצע דלחדד אסור בשל אבן ועץ. והשאה מותר לחדד ושמנונית מותר אף בשל אבן. וזה דלא כל"ק בל"ק ולא כל"ב בל"ק כמבואר. ול"ב בל"ב מחמיר טפי דשמנונית אין שרי רק בהשאה. אבל במשחזת אפילו של עץ אסור שמנונית ולפי זה הא דאמר מאן תנא משחזת לא. דלא כר"י אפשר דוקא כאן מקומו דלל"ק בל"ק פירשנו דמתני' דוקא ר"י דלרבנן לחדדה אסור בשל עץ ואף להשיאה כל לחדדה תיקון הוא כפי סברת רש"י. וכמ"ש לחדדה תיקון ולל"ב בל"ק אפשר נמי כר"י וגזר חידוד בשל עץ. אטו של אבן ושמנונית באבן אטו חידוד. ול"ק בל"ב דאפשר לפרש דה"ק ל"ש משחזת סתמא של אבן (כפי' הר"ן) לחדדה אסור כו'. אבל ל"ב בל"ב דמשיאה ע"ג חברתה שמנונית הא חידוד אסור אפילו ע"ג עץ וכדומה וגזר אטו משחזת של עץ (דאטו של אבן כולי האי לא גזרינן השאה של עץ אטו השחזה של אבן) וש"מ דלא כר"י. דעכ"פ לר"י שרי השחזה של עץ מכשירין שא"א לעשות מעיו"ט כיון דהתקון של עץ אין לימים הרבה כאמור:

תוכן העניינים

ראש יוסף על ביצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה