ראש יוסף על ביצה· רבי יוסף תאומים
פרק רביעי - המביא · דף לג:
גמרא הא בקשין ורכין הו"מ לומר הא בראוין למאכל בהמה הא באין ראוין למאכל בהמה:
מפשח ענין פיסוק ופירוד וכן הוא בקונקורדנסיוש בשורש פשח ומביא קרא איכה ב' ויפשחני וכן פירש"י בחומש דרבי סורר כאלו קוצים מונחים על הדרך וההולך שם צריך להרחיב ולפסוק רגלים לדלוג על הקוצים. ורש"י כאן דיה מפשח מסעף כו' גדר כו' פירוש בע"א. הוה מפשח בידי' נטל עץ עב ובו ענפים רבים סביביו ויהב לן מן ענפים אלותא קיטם כו' ויהי' פירוש הפסיק דרכי סורר כאלו גדור בסירים ויפשחני גם עשה גדר סביבותי מן אילנות קטועים ובו ענפים רבים ומניחים סביבות השדה והוא כמו גדר וכן עתה ראינו עושים כן בכפרים בשדות שלהם וד"ה מפשח לן מן התלושים לאו אמפשח ציץ אלא אמלת לן ולפירש"י בחומש וכפי מ"ש במ"נ הוה מפשח מפסיק ומפריד ענפים ויהיב:
במוסתקי הטור וש"ע שמ"ד הביאו זה משום דאף לרבנן ל"פ עלי' דר"א אלא בקוטמו להריח לא גזרוד א"נ קוטמו לחצוץ ליכא איסור תורה לדידהו. הא שובר חביות ועשה פה איכא חיוב תורה כפירש"י כאן אפילו לרבנן הי' ראוי לגזור אי לאו במוסתקי דלא גזרינן דמכוין לעשות נקב קטן או עשה פה לאו כלי הוא או שאר תירוצים. והרי"ף ורז"ל פכ"ג משבת ה"ב השמיטו מוסתקי אולי סברי דלרבנן לא גזרו כלל וצ"ע וראיתי להרא"ש בשבת קמ"ז כ' בביצה מוקי במוסתקי דלרבנן נמי איסורא איכא ועב"י שי"ד ובש"ע שם. ודברים אלו להדיוט כמוני צ"ע דמשמע דמשום איסורא דמקלקל פטור אבל אסור ועיין תוספת שבת שם ור"ן שם משום אכילת פירות שרי להו ובעירובין ל"ד משמע משום דשייך סתירה בכלים הא סותר אין חייב אלא ע"מ לבנות. ומקלקל פטור אבל אסור אם לא שנאמר דמקלקל פטור אבל אסור אלא במוסתקי אין בנין וסתירה בי'. ורש"י ז"ל בשבת קמ"ו במתניתן שובר חבית. שאין במקלקל שום איסור. תמה התוי"ט ז"ל דפטור אבל אסור וי"ל דה"ק במקלקל [כלי אין] שום איסור כי רש"י לשיטתי'. דאין בנין וסתירה כלל בכלים רק העושה כלי גמור מחייב משום מכה בפטיש כנראה מדבריו בהרבה מקומות. ומהם בביצה גבי אין מסלקין תריסין יעו"ש. א"כ בסותר כלי אין בו שום איסור דרבנן לגמרי. ומש"ה שובר חבית. ואפשר אפילו בחביות גמורה ושלימה ואי"ה בפריי אבאר וכאן אין להאריך בזה:
אין מוציאין האור דמוליד ביום טוב הנה פשיטא משמע דנולד אסור בי"ט וכר' יהודא. וכנראה דעת ה ז"ל בהשגות פ"ד מי"ט ה"א ולשון הרמז"ל שם יש בו מקושי ההבנה שכתב בפ"ד ה"א אין מוציאין אש כו'. שלא הותר להבעיר אלא מאש מצוי. אבל להמציא אש אסור שהרי אפשר מעי"ט הנה רישא דמלתא יראה לכאורה דלמה שכתב המ"מ פ"א מי"ט דהבערה הי' ראוי לאסור שאין באוכל נפש עצמו ומקרא הוא דיליף מיום השבת אבל אתה מבעיר בי"ט ולא היתר ע"ה כי אם אש המצוי אבל להוליד אש מחדש לא הותר מ"ה ואמנם מדסיים שהרי אפשר מבערב יו"ט נראה שמדין מכשירין קאתי עלי' דלהבעיר אש מעי"ט ממש זה מקרי א"א שיפסיד עצים הרבה ודמי לתבלין שמפיגין דשרי. אבל להמציא אש מחדש אפשר מעי"ט ולהטמין הגחלת ברמץ וכיוצא שיתקיים עד למחר. והמ"א שם כתב דמטעם נולד (לאסור) לא אסרוהו דל"ד לביצה שהוא גופא נהנין בו כו' ולא אסרוהו אלא דהי' להוליד מבערב. ועיין לח"מ דאין מסיקין בשבת כלים דמכל מקום יש שבח עצים בפת משא"כ כאן לאו נהנה מניצוץ שהוציא אלא אסרוהו שהיה לתוליד מעי"ט ויהי' הפירוש בגמרא דמוליד ביום טוב והי' להוליד מעי"ט והנה מ"ש ביצה אמת דשם מטעם הכנה דרבה אלא מדאמר מאן דשרי מוקצה נולד אסור ואמר דשם נהנה מגוף הנולד וממ"ש ואסרוהו תראה שכוונת המ"מ דלא מ"ס אסור להרמז"ל מטעם מכשירין שאפשר מעי"ט דא"כ תקשה לפי שיטת המ"מ שסובר להרמז"ל לית לי' דר' יהודא ואפילו מכשירין שא"א מעי"ט אסור ביום טוב. כמבואר בההוא דאין משחיזין הסכין ובדוכתא טובא אלא מיום השבת הותר הכתוב הבערה לגמרי וחז"ל אסרו להוציא בי"ט משום דאפשר מעי"ט הנה בפ"א שם בנר של אבטלא יראה דעת דאף מדרבנן שרי הואיל והיתר מפורש בקרא מיום השבת אבל בי"ט שרי תו אין כח ביד חז"ל לאסור מדרבנן דוגמא מ"ש תמ"ז ביו"ד קי"ז בחלב נבלה דשרי לסתור מדרבנן הואיל והיתר מפורש יעשה למלאכה ומש"ה הכריח פירושו בכאן דאין מוציאין אש בי"ט הוא דאפשר מבערב ועל זה לא בא היתר מפורש דאי כטעם הר"א ז"ל בהשגות דנולד אסור להנות ממנו כלל הואיל וההתחלה בא ממנו א"כ למה אסרו ההוצאה נהי שאסור להנות ממנו בי"ט מכל מקום להוציא שרי אף שאין משתמשין בו כמו נר אבטלה כאמור. אלא להכי אסרו חז"ל להוציא דאפשר מעי"ט וע"ז לא בא היתר מפורש דאפשר קרא דיום השבת מאש המצוי קאמר וע"ז כתב ונראה שאם הוציא דשרי כיון דאין בו איסור תורה כי אם איסור דרבנן כנראה מהלשון אסרוהו כו' אבל באיסור תורה אה"נ עבר ועשה אסור ליהנות עיין ביצה י"ז ב' בזה:
והנה הט"ז בתק"ב אות א' הבין כוונת המ"מ דמ"ה אוסר הרמז"ל דמכשירין שאפשר מעיי"ט וצ"ע דהלמ"מ אפילו מכשירין שא"א מבערב נמי אסור ביום טוב. ויום השבת קאי אאש מצו' כדבריו גם מ"ש דלעשות מדורה הוה אוכל נפש עצמו. ואמאי סתם לי' ומיהו הא ל"ק נימא מתוך שהותרה להמציא אש לצורך מדורה ה"ה לבשל בי' וי"ל זה ואמנם הט"ז ז"ל יש לו שיטה אחרת בזה והוא דמ"ה אסור להמציא אש אפילו למדורה והי' ביום הששי חול מכין לי"ט דבעינן הכנה מיום חול לא בי"ט עצמו ותקוני מאכל לא חשיב הכנה. כיון דהמאכל בעולם משא"כ זה להמציא אש הוה הכנה ממש וצריך מיום חול ועיין ריש ביצה בתוספת ע"ב ד"ה והי' יעו"ש ולענין אי הוציא יבואר שם: