אור ברסלב
ראש יוסף על ביצה פרק רביעי - המביא

ראש יוסף על ביצה· רבי יוסף תאומים

פרק רביעי - המביא

פרק שלישי - אין צדין

משנה המביא כדי יין ממקום למקום לא יביאם בסל וקופה כו' הנה רש"י ז"ל פירש ממקום למקום ממש מעיר לעיר הוא דהוה כעובדין דחול הא בעיר אחת אפילו ברה"ר ורבים מצוין שרי וכמ"ש הב"י וד"מ תק"י אות ב' אלא דב"י כתב מזויות מותר לרש"י (ולתו' אף זה אסור בד"ה המביא) ובד"מ בשם א"ז ריב"א פי' ממקום למקום אבל מבית לבית באותו העיר מותר וכ"ה בד"מ דפוס פיורדא ובטורים דפוס ברלין אבל בש"ע תק"י ס"ח בהג"ה כתב בשם א"ז דבית לבית באותו חצר שרי ותמוה שבד"מ משמע אף ברה"ר וכן נראה מרש"י ולפ"ז הך דינא מתני' בי"ט ובשבת לא יצויר דאיסור הוצאה נגעו בי' וא"א להביא אפילו ע"י עירוב והשתא לק"מ כ"מ שאסרו חז"ל אפילו בחדרי חדרים אסור דוקא מעיר לעיר הוה כעובדין דחול הא באותה עיר שרי ברה"ר אבל לפי' הב"י דוקא מזויות לזויות שרי הא ברה"ר אסור. צ"ל דהא דאסרו בחדרי חדרים היינו באיסור תורה לא באיסור דרבנן עב"י של"ו וש"ע של"ו וט"ז אות ט' ורמ"ג ויבואר לקמן ורש"י לשיטתי' בי"ב א' דשלא לצורך מ"ה שרי ומדרבנן אסור ועובדין דחול משמע שיאמרו שעושה לצורך חול כמ"ש התוספת ד"ה המביא וא"כ מש"ה מותר מזויות לזויות דליכא חשש איסור תורה. משא"כ לתוס' שם דשלא לצורך כלל אסור א"כ אף מזויות לזויות אטו רה"ר ויש חשש שיאמרו לצורך חול דהוה איסור תורה דאסור אפילו בחדרי חדרים:

והנה לשיטת רש"י ז"ל י"ל דיש שלש חילוקים א' מעיר לעיר הוה עובדין דחול ואסור באותה עיר ברה"ר ליכא עובדין דחול. ואמנם ברה"ר י"ל גרע טפי מרבה בהילוך דאוושא מלתא ונראה יותר כעובדין דחול אבל ברה"י בביתו ליכא אוושא מלתא. ולפ"ז לרש"י מרבה בטרחה דהיינו בבת אחת. או מרבה בהילוך אחת אחת אפשר שניהם שווין לענין הטורח שזה וזה שוין אלא מעיר לעיר עובדין דחול צריך לשנות ולמפיש בהילוך ואין [מרבה בטורח]יותר ושוין שרי כמ"ש רש"י לקמן ד"ה דדרו בדוחקא וד"ה דדרו באגרא יעו"ש. וברה"ר דליכא משום עובדין דחול לשיטתי' (כפי' א"ז וריב"א) א"כ למעט בהילוך עדיף טפי דלא אוושא מלתא כמ"ש הטור והמחבר בשל"ג ס"ב דמרבה בהילוך אסור משום דאוושא מלתא דלא כתוס' ד"ה המביא שכתבו דלמפיש בהילוך הוה יותר טורח ורש"י סובר דשווין המה אלא אוושא מלתא ומש"ה פירש לקמן כל להכביד הטורח אפילו משום עובדין דחול אסור. וא"ש בהא דלידרו בחצבא זוטא מפיש בהילוך אסור ומיהו ז"א דשווין המה ויבואר לקמן מזה וברה"י בביתו דליכא חשש אוושא מלתא תרוייהו שווין המה אי רוצה הרבה ביחד שרי או בזא"ז אבל לתו' מרבה בהילוך יותר טורח אלא מפני עובדין דחול יותר טוב לטרוח יותר מפיש בהילוך וה"ה לקמן כמ"ש בד"ה דדרו ברגלא כו' יעו"ש. וחלקו בין שבת לי"ט דבי"ט אפשר ברה"ר נמי א"כ אסור ברה"י נמי ובשבת דאי אפשר ברה"ר שרי ברה"י כעין פירוש הר"א מבורגול גבי סולם שהביאו התוספת לעיל ט' ב' ד"ה מאי דקא שרי ת"ק יעו"ש ולפ"ז בעיר המעורבת דברה"ר אסור ה"ה בחצר אסור לתוס' ולרש"י לא מבעיא אם נאמר כפי' א"ז וריב"א שהובא בד"מ הביאותיו לעיל. א"כ לא יצויר הך דינא דהמביא בקופה כ"א בי"ט ולא בשבת אלא אפילו לפירוש הב"י ברש"י דברה"ר אסור באותה עיר ובחצר שרי. א"כ אין לחלק בין י"ט לשבת דבשבת ג"כ איתא הך דינא בעיר המעורבת דאפילו בחצר אסור אטו ברה"ר דעובדין דחול כו':

והוי יודע שהטור בא"ח של"ג העתיק דין דמביא כדי יין משנתינו דה"ה בשבת והיינו ע"כ ברה"ר דבחצר מבואר דמפנין ד' וה' קופת כו' וכ"פ בשל"ג אלא במבוי המעורבת דשכיחי רבים. והב"י בשכ"ג כתב דרבינו סובר שאין חילוק בין י"ט לשבת אבל התוס' כתבו בשבת למעט בהילוך עדיף וצ"ע דאדרבה משמע דטור כתוספת ומיירי בחצר המעורבת וברה"י ממעט בהילוך עדיף והיינו היכי דעיר אין מעורבת דליכא למגזר וזה תמיהת המ"א בש"ע שכ"ג אות זיי"ן יעו"ש להמעיין והט"ז אות ד' פירש דהיינו בשבת כו' עדיין קשה דודאי ברה"י שרי בשבת למפיש בהילוך ומי חולק על תלמוד ערוך ריש מפנין שוב ראיתי שדברי הב"י כנים ואמתיים דהטור הביא בשתי המקומות בשוה בשכ"ג ותק"י המביא כדי יין ממקו"ם למקו"ם לא יביאם בסל וקופה כו' ולתוספת הי' לבאר החילוק בין שבת לי"ט. דבשבת הוא דשרי ברה"י כמ"ש בשל"ג ובי"ט אסור ואיך הביא הלשון בשוה לתרוייהו אבל לשיטת רש"י א"ש די"ט ושבת כי הדדי נינהו ברה"ר אסור אפילו בעיר אחת וברה"י שרי אף בי"ט כמ"ש הב"י בתק"י וזה כפירש"י וכ"ה דעת הטור ועם זה יתיישב מ"ש המחבר בשכ"ג וי"א דלמעט בהילוך עדיף. אחת משני דרכים די"ל כפירוש א"ז וריב"א ברש"י דוקא מעיר לעיר שייך עובדין דחול הא באותה העיר עובדין דחול ולמעט בהילוך עדיף (וזה צ"ע: דא"כ הוה להמחבר בתק"י לכתוב זה). או דה"פ וי"א כי יש לחלק בין שבת לי"ט דהאי דינא דהמביא כדי יין בי"ט דוקא דיכול להוציאם לחוץ אסור אפילו ברה"י אטו רה"ר באותה העיר. משא"כ בשבת בעיר שאין מעורבת למעט בהילוך עדיף טפי ונמצא כאן בשבת י"א אין חולקים אדלעיל דודאי במבוי המעורבת אסור בשבת כמו בי"ט אלא דנ"מ לענין י"ט. וז"ש הט"ז פירוש לחלק בין שבת לי"ט ולפ"ז בתק"י דכתב הרב בחצר שרי היינו כדיעה א' כאן ועמ"א שכ"ג אות זיי"ן. ועב"י בשכ"ג הביא דברי הר"ן שהם כדברי רבינו. היינו לומר שאין חילוק בין שבת לי"ט דלא כתוספת שמחלקין. אבל לא פירש"י דאיהו נמי סובר דבי"ט שרי ברה"י די"ל כפי' א"ז וריב"א לכן הביא דברי הר"ן ז"ל והבן. ועמ"ש בתוספת ד"ה המביא עוד מזה וכאן אין להאריך:

בפירש"י בד"ה המביא בתוך התחום כו' פירשתיו ובד"ה לא יביאם דנראה כמעשה דחול אבל כו' דמוכח לצורך י"ט היינו מפני הרואין. ואפשר נמי להבדיל ממעשה חול שיהא זוכר שהיום י"ט. ועיין לשון הרמז"ל (והמחבר בתק"י) אעפ"י שהותרה הוצאה שלא לצורך לא ישא משאות גדולות כו'. מה שאייטיה דשלא לצורך אלא ה"פ של"ת דשלא לצורך כלל נמי שרי מ"ה והוה גזירה לגזירה שיאמרו כו' ובר"ע השמיט דמ"ה והמחבר הביאו. (עיין ר"מ פ"ה מי"ט ה"א) ועתוי"ט כתב דבסל אפילו שתיים (ואחד) נמי אסור ואורחא דמלתא קתני יעו"ש:

ד"ה או להניע בידו עתיו"ט ועיין ירושלמי ויבואר בסוף שמעתין:

תוספת בד"ה המביא כו' ותימא כו' שרואה אומר לצורך חול מביא כו' וקאמר התם למעט בהילוך כו' הנה מ"ש מפנין י"ל התם לצורך מצוה אורחין אחרים או ביטול ב"ה דא' א' ישהה ע"ש. ומ"ש שרואה יאמר אפירש"י ד"ה לא יביאם דנראה כמעשה דחול וכ"כ הר"ן יראה דלשנות מעובדין דחול לא משום הרואה. ומ"מ י"ל דגם הם ס"ל כך ומ"ש למעט בהילוך עדיף התם לא אפשיטא בעיין ורא"ש כתב דנקטינן כן יעו"ש אפשר מדאמר שם דכ"ע למעט בהילוך עדיף היינו פשיטותי' ומ"ש למעט בהילוך טרחא יתירא רש"י לא יפרש כן אלא למעט בהילוך ולמעט בטורח שוין המה וכבר הארכתי במשנה ועין ר"ן כתב דאע"ג דלמעט בהילוך עדיף. הכא עובדין דחול והנה התם נמי עביד עובדין דחול וע"כ או דסובר כפירש"י דכאן והתם במבו' המעורבת דשכיחי רבים אסור בסל וטוב למפיש בהילוך וברה"י כאן וכאן שרי. או רש"י סובר מעיר לעיר דוקא אמור מעתה כפי הנראה שלש שיטות בכאן שיטת רש"י ושיטת ר"ן ושיטת התוספת ועב"י של"ג וכבר התבאר לעיל ועיין ר"ן כתב למעט בהילוך עדיף ואפ"ה כתב אח"כ דרו בריגלא למעט בטורח כפירש"י לקמן וכמ"ש כאן:

דף ל.

גמרא אתקין רבא במחוזא כו' למ"ש א"ז וריב"א הובא בד"מ תק"י דלרש"י דוקא מעיר לעיר הא בעיר א' אפילו ברה"ר שרי בסל וקופה (ושע"כ לא יצויר דין זה כ"א בי"ט לא בשבת). א"כ מחוז"א משמע בעיר גופא וצריך לומר דסל וקופה לאו משום משא גדולה אלא אפילו כד אחד בסל אסור ודר"ה בכתף שרי ולאו משום משא אלא כעובדין דחול שהרואה אומר או פי' אחר ולכן דוקא מעיר לעיר אסור משא"כ כאן מיירי להקל מטורח מש"א ומש"ה אף באותה העיר אתקין ל מחול. והרמז"ל מ" מי"ט ה"א אין מוציאין משאות גדולות א"ה לשון המחבר בסק"י. וא"י דכאן אין הטעם משום טורח משא וכדכתיבנא:

ואם לא אפשר שרי פירש"י שאיך לו סידר ולעיל על הפסנם ד"ה ואם א"א שזימן הרבה אורחים וצריך להביא הרבה ביחד כו' הא כדאיתא והא כדאיתא. והב"י בתק"י מ"ש הטור שזימן אורחים הרבה ורש"י פי' שאין סידור דבריו אמתיים דהטור כלל משנה דלא יביאם דמחוזא וסיים ואם זימן אורחים הרבה היינו לומר דאפילו יכול לשנות מדוחקא לרגלא הואיל ואורחין הרבה וצריך למהר ולילך וע"י שינוי שאין רגיל ילך לאט מותר וכ"כ המחבר שם סעיף יו"ד אם א"א שזימנן הרבה אורחים ורבותא אשמעינן כאמור:

זימנין דאתי לידי סחיטה עיין א"ח ש"כ ושכ"א מעניני סחיטה ור"ן בשם רז"ה ובר"ן יש חסרון תיבות וצריך להיות ולי נראה. ושלש מחלוקת בדבר תו' ד"ה זמנין ביין נמי שייך סחיטה בבגד לכלי הוי דש ולעיל מיירי שנופל לארץ ובמים כבוס ורז"ה סובר דביין לא שייך סחיטה דהבגד נשאר אדום. (ועט"ז שכ"א ביין לבן שייך כבוס) ואפשר אפילו סוחט לכלי לא הוה דש שאין זה מפרק מחבורו שנולד כך כמו תבואה. ור"ן תירץ דההוא דמסננין יין בסודרין בעומדין לכך. משא"כ באין עומד לכך שייך סחיטה אפילו יין אדום. ולעיל בפירות:

ולא היא דתוספת יוה"כ ד"ת ואכלן עד שחשיכה כו' הנה ל"ג ואוכלין משחשיכה דלא הוצרך לומר תו' יוה"כ אלא עד חשיכה (וכ"ש למ"ד מפורש מחינן תר"ח) והנה בין השמשות ספק ועיין ר"ן כתב ספק מ"ה אסור ותוספות אין שיעור יראה לכאורה דתוספות ד"ה דהא תוספת יוה"כ כו' סוברים ספק מדרבנן אסור ואוכלין סמוך לחשיכה לצאת הכוכבים ותוס' יוה"כ דת שיעור. ור"ן סובר ספק מ"ה ותוס' קודם בין השמשות. וזה טעות דתוספת סוברים בכ"מ ספק מ"ה אסור כמ"ש הרשב"א בתה"א (עי"ד פר"ח ופריי). ועוד שיעור תוספת יוה"כ כל בין השמשות מדרבנן עכ"פ. אלא בין תוס' ור"ן סוברים ספק מ"ה אסור ותוספת סוברים דה"ק עד חשכה היינו עד סמוך לביה"ש דאי עד חשיכה צ"ה א"כ בלא תוס' יוה"כ ביה"ש ספק מ"ה כודאי איסור ולא מחינן להו אלמא לא היא. וע"כ עד חשיכה עד ביה"ש קרי חשיכה וע"כ תוספת יוה"כ שיעור קודם ביה"ש זמן מה וז"ש מבעוד יום היינו זמן מה קודם ביה"ש אבל הר"ן סובר דלעולם אכלי עד סמוך לצ"ה. ואין ראי' דבודאי איסור תורה לא מחינן. דשאני ביה"ש אעפ"י שספקו כוודאי מ"ה מ"מ יש הפרש בין ודאי ממש דמחינן להו (שהרי בע"ה וא"ח תר"ח בין מפורש ה"ה) אלא תוספת יוה"כ ד"ת וע"כ רגע קודם ביה"ש דביה"ש אצטריך קרא למעוטי ספקא וא"כ הוה ביה"ש ודאי איסור תורה. ממש מתוספת יוה"כ ושפיר הוכיח דלא היא זה הנראה לי פירוש דבריהם. ולעולם תוספת יוה"כ רגע קודם ביה"ש נמי שפיר דמי ואי"ה יבואר בפריי ומ"ש הר"ן ז"ל דסוגיין דכאן מחלפה בשבת דהתם מסקינן דבד"ת מחיכן בהו יעו"ש הנה י"ל דחילוף הסוגיות תלוי בחלב כוי בכריתות למ"ד ספק מ"ה אסור א"כ ע"כ בד"ת נמי לא מחינן בהו. ולמ"ד ספק מדרבנן אסור א"כ תוספת יוה"כ רגע קודם צ"ה ואין שיעור וא"כ אין ראי'. ובד"ת מחינן ואמנם האמת שבשבת קכ"ז ב' בנוסחות דידן גרסינן נמי ולא היא יעו"ש בקמ"ח ב' ואולי בגירסת הר"ן לא הי' כתוב שם ולא היא ועיין ר"מ פ"א מהלכות שביתת עשור דתוספת יוה"כ מבע"י מקרא בתשעה ויש למודים אחרים ביומא והר"מ ז"ל סובר פ"ט מט"מ ספק מדרבנן ואין להאריך:

התם בתבנא סריא עיין תוס' ד"ה התם ומשמע לכאורה דהניח באוצר והי' ראוי לבהמה ועכשיו נסרח יעו"ש ועיין רא"ש כתב דלא עבדי לי' אוצר משמע דלא הניח לי' באוצר וסריא מעיקרא. וצ"ע דא"כ מאי אבל לא עצים שבמוקצה דבתבן נמי כה"ג אסור ואי"ה יבואר בפריי עיין הג"א מ"ש מוקצה שיבש יבואר בסמוך מזה:

גרסינן בירושלמי מתני' באילון קרפדייא דקיקתרא עיין מפרש שם. ובתוס' שם ד"ה באילין והנה במשנה ירושלמית גרס במשנה על כתפו לפניו אבל במשנה שבת תלמוד בבלי הגרסא מביא על כתפו או לפניו והיינו כפירש"י. והפוסקים לא הביאו הגירסא ירושלמית כלל אלא כתלמודא דידן ואין חילוק בין דקין או גדולים ותלמוד בבלי עיקר:

שם ר' יודן בעי מהו להוציא תבן מרה"י לרה"ר ולא מתניתא כו' ועיין בתוס' שם. ואמנם רש"י במשנה כתב המוליך תבן להסיק או לבהמה. ובתקי"ב פסק להוציא לבהמה מרשות לרשות אסור ויש לעיין דבפ"א מי"ט הי"ג כתב המ"מ שזה לרשב"א דהוצאה שלא לצורך כלל אסור מ"ה ולוקה משא"כ לר"מ ז"ל כרש"י דשלא לצורך כלל שרי מ"ה רק מדרבנן. א"כ מותר גמור להוציא לצורך בהמה דהוצאה מתוך כל שיש צורך קצת אפילו לבהמה לא מתסר אפילו מדרבנן. ואפילו לרשב"א דוקא מרה"י לרה"ר לא כרמלית כנראה מ"מ שם דאיסור תורה לא התירו הא טלטול דרבנן התירו ולדידן לית רה"ר ולמה הביאו הרב בתקי"ב לדידן גם מ"ש המ"א בתקי"ח אבנים כתב דלוקה. א"י מנא לי' זה דמלשון המחבר משמע כלים אפילו אין צורך כלל שרי רק אבנים א"כ כלים נמי צורך בעינן שלא יגנבו ה"ה בהמה נמי דמ"ה שרי שלא לצורך כלל. ובפריי יבואר ומ"מ מלשון רש"י במשנה נראה דמוציא תבן אפילו בעיר אחת המעורבת אסור דגנאי לי"ט הוא. ולא דמי לסל וקופה דוקא מעיר אחרת ולענין אי שרי להוציא תבן להסיק ממשנה דאין מביאין לקמן ל"א נראה דשרי ושם יבואר ומ"ש המפרש שם אין פנאי להאריך ואי"ה יבואר במקום אחר:

שם ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוסא מוקצה שיבש אסור ליגע בו כתב המפרש דביה"ש לא חזיא ויש מוקצה לחצי י"ט א"י מהו דביה"ש אתקצי לכולא יומא לר"י אלא בהי' ראוי ביה"ש ואח"כ אתקצי וסר הוא דשייך מוקצה לחצי שבת וי"ט ופירוש מוקצה שיבש העצים לחים מאד ואין ראוים להסקה ויבשו שלא מדעת אסורים ול"ד להא כו'. ב' מוקצה שיבש דשרי בגרוגרת דכל דעתי' שיבשו משא"כ כאן. וכבר כתבתי שם מזה ועיין הג"א כאן הביא הא דמוקצה שיבש מא"ז והוא מירושלמי לדעתי ואין להאריך ואי"ה בפריי יבואר:

דף ל:

משנה אין נוטלין אלא מן הסמוך לה פירש"י פסח ועצרת הא סוכת החג אע"ג בחבילות וכדומה דלא מבטל לי' אסור מדרבנן עב"י תקי"ח וט"ז שם אות ו' ובתרל"ח ואי"ה יבואר שם בפריי והרב כתב אפילו יעו"ש:

גמרא סמוך לדפנות רב מנשייא אמר אפילו תימא אין סמוך לדפנות אברייתא י"א מר א"ח ול"פ וי"א דפליגי עיין פוסקים ומדברי רש"י נראה דאסרייתא בסכך שרי לרב מנשיא מדלא התיר אוגדן ודאי לא לסכך בטלי אבל בדפנות כה"ג לרב מנשיא אסור אפילו תימא היינו דוקא לסכך מדלא כתב רש"י רכל אסרייתא אין מעורב בסכך כמו דופן אלא כאמור ועיין ירושלמי שמואל אמר בשלא נתכוין לעבותה הא נתכוין אסור אבל תנאי מהני יעו"ש וכ"מ מרש"י ד"ה וכי תניא מדלא היתר אוגדן לא בטלינהו אלא להצניעם שם הא נתכוין לעבותה אפילו לא היתר אוגדן אסור ותנאי מהני כה"ג דאין זה סותר אהל ממש הא בנותן לסכך מפוזרין הוה סותר אהל ממש ולא מהני תנאי ולדופן שלא נארג עמו מהני ועב"י תקי"ח ואי"ה יבואר בפריי:

תניא אין נוטלין אלא מן הסמוך ור"ש מתיר אפילו מסכך עצמו: וסוכה רעועה ונפלה דבריאה ר"ש מודה דאסור. אפילו למ"ד חלוק ר"ש בבריאה שמתו דשרי. התם מצפה ע"י חש"ו. כמ"ש תוס' חולין י"ד א' ד"ה מחתכין מ"א סי' תק"א אות ב' ולעיל כ"ז ב' חלוק ר"ש כו' דסתמא יושב ומצפה מתי תשחט ע"י חש"ו:

והוי יודע דהרי"ף גורס בברייתא אין נוטלין מסוכה ולא מסמוך לה ור"ש מתיר ושוין בסוכת החג כו' ומי מהני תנאה אביי ורבא כו' הנה לפי גירסא (דלמא) [ולא מן] הסמוך לה יראה דלא גרס ור"ש שרי והא סתר אהלא דר"ש היינו ת"ק דמשנה דמן הסמוך שרי א"כ מאי פריך בחג מי מהני תנאה דלמא בסמוך קאמר דהוה כיותר משיעור סוכה דמטעם מוקצה ומהני תנאה עיין תו"י ד"ה עצי סוכה (ויבואר בפריי אי"ה תרל"ח ). ואמנם יראה אף לגי' הרי"ף גרסינן שפיר הך שקלא וטריא דת"ק דלא מן הסמוך לה ע"כ בנתכוין לעבותה דאסור אף מן הסמוך לה כדאיתא בירושלמי הביאותיו לעיל ועב"י תקי"ח ומ"א שם ור"ש מתיר ופריך שפיר לר"ש והא סתר אהלא אף מן הסמוך לה כיון דנתכוין לעבותה. ומשני שנפלה. ור"ש מתיר אף מסכך עצמה ולפ"ז הגירסא בגמרא ואם התנה הכל לפי תנאה א"ש טובא לגירסת הרי"ף ז"ל דאף דנאמר דתנאי לא מהני לר' יהודא כמ"ש התוס', ד"ה אמר רב מנשיא אפ"ה א"ש ואם התנה הכל לפי תנאי מסוכה דעלמא היינו (בין) [מן[ הסמוך לה כדאיתא בירושלמי דנתכוין לעבותה וודאי מהני תנאי בדפנות כל שאין נארג עם הדפנות או בסכך באסרייתא והבן זה

אביי ורבא דאמרו תרווייהו דאמר אין בודל כל בין השמשות הנה לכאורה יש כאן ד' שיטות ואבארם בקצרה רש"י סובר תירוצא דרב מנשיא קאי למסקנא והוא ד' דברים יש מוקצה מחמת איסור ומוקצה [מחמת] מצוה כעצי סוכה ונוי סוכה ואתרוג והשתא מוקצה איסור מהני תנאי לר' יהודא (ואפילו בבריאה באפשר עב"י תקי"ח) ובעצי סוכה לא מהני תנאה דע"כ ביה"ש בודל משום איסור אוהל תו חייל מצוה ביה"ש ותו לא מהני תנאי למחר אפילו נפלה או חול המועד ונוי סוכה באין בודל ביה"ש אפילו במצוה לא חייל שם מצוה ולפ"ז ה"ה בנתכוין לעבותה [או] באסרייתא סמוך לדפנות דמהני תנאה לאיסור כמ"ש לעיל בשם הירושלמי ואומר ביה"ש איני בודל כל ביה"ש דמשום אהלא שרי ה"ה דמשום מצוה שרי כמו בנוי סוכה ואתרוג הואיל וכל לילה הוי הפסק שרי למחר וביום ראשון אסור אפילו לרב דל"ש לילה הפסק וכ"פ רב בשאר ימים (כמ"ש התוס' ד"ה כל ולא מצאתי כעת החילוק ואולי דבשאר הימים הוה רק זכר למקדש) ושיטת הר"ן כרש"י בהא אלא דחולק אם נתכוין לעבותה דירדה קדושה דסוכה עלי' (בדפנות או בסכך עיין תרל"ח) אפילו התנה ביה"ש דליכא סתירת אוהל אפ"ה מטעם מה חג תו לא מהני תנאי מגזרת הכתוב ושיטת הרי"ף ז"ל דל"ג כלל הא תירוצא דרב מנשיא ועיקר כאביי ורבא. ולפ"ז בין באיסור או במצוה כל שאומר אין בודל ביה"ש מהני אפילו לעצי סוכה ואפילו בודל בהכרח מחמת סתירת אהל. הואיל ואין בודל ממצוה שרי אפילו בעצי סוכה כ"ש באיסור דמהני תנאה למחר ותו' סוברים באיסור אין מועיל תנאי למחר הואיל ובהכרח בודל ביה"ש מחמת איסור תו אתקצי לכולא יומא. אבל בעצי סוכה אם אין בודל כל ביה"ש ממצוה אפילו בודל מחמת איסור שרי לר"ש דלית לי' מוקצה מחמת איסור. וא"כ לרבי יהודא בחולו של מועד שרי הכל לפי תנאה ואי"ה בפריי יבואר עוד וכאן אין להאריך:

מ"ש המ"א תקי"ח אות י"ג למה כתב הטור דסוכה רעועה שרי לר"ש הא קיי"ל מוקצה מחמת איסור כר"י בשבת כ"ש ביו"ט עכ"ל ירצה דהטור לא הכריע בי"ט הלכה כמי לכן כתב בכ"מ פלוגתא דר"י ור"ש וכאן הוקשה לו דבאיסור הכריע בשבת כר"י כ"ש י"ט דקיל (דבזה הכריע הטור מה שבשבת אסור כ"ש בי"ט) והנה בשי"ח דוקא דחאו בידים נר שהדליקו שבת. וי"ל סוכת החג מזמן רב או משנה לשנה הוה דלא מקרי דחאו בידים ושרי בי"ט כמו בשבת לר"ש דכה"ג לא פסקינן לאיסור וע"כ כתב סוכה רעועה ואי"ה בפריי יבואר וכאן אין להאריך:

דף לא.

משנה מביאין עצים משדה ממכונס ומקרפף אפילו מפוזר כו' ר"ש פירוש מפוזר לא דמוקצה הוא לא מטעם גיבוב אפשר כמ"ש הר"ן ז"ל דגיבוב שרי לאוכל נפש כמו ביקוע אלא שנראה כמגבב ליומא אוחרא (עיין [לעיל[ דלא יחם חמין להנאת הגוף הוה עצים אוכל נפש יעו"ש) ורש"י סובר דלא משום דנראה כמגבב אלא משום מוקצה והחמירו במוקצה כל שמשתמש בהם אסור עמ"א תק"ט אות ט"ו באורך ועיין תוס' כאן ד"ה מן. ומ"ט ממ"ש רש"י מכונס מעי"ט דגלי דעתי' דעלייהו סמיך משמע הא מפוזר אפילו אמר שמזמין אסור וזה כר"ן משום מעמר וי"ל דגלי דעתי' מסתמא אמרינן כן ול"ד מעי"ט ה"ה כנסן כבר ומפוזרין אסור מסתמא הא אזמין בפירוש שרי ור' יהודא אמר שמואל דוקא מכונסין בקרפף הא שדה לא לר"ן טעם דמחליף מכונס אטו מפוזר והוה כמגבב וקרפף מפוזר משום כמגבב. ולפ"ז לר"ן מפוזר בקרפף לא מהני זימון מאתמול ועיין ט"ז תק"א ה' ולר"מ דמסיים הרי הן מוקצה משמע זימון מהני יעו"ש ועתיו"ט דמדסתמו הפוסקים משמע מכונס שבקרפף אפילו לא כנסם מעי"ט נמי ויבואר לקמן:

גמרא אמר רב יהודה אמר שמואל אין מביאין אלא ממכונס שבקרפף ותנן ממפוזר כו' ה"ה דקשיא ארישא דמתני' מתיר מכונס שבשדה עיין פר"ח תק"א וי"ל דרישא בזימון מעיו"ט בפירוש מיירי ושמואל אמר בלא זימון אין מביאין אלא מקרפף מכונס לא משדה דמוקצה ומפוזר שדה אפילו זימון לא [דהוי] כמגבב ופריך מתני' מתיר קרפף מפוזר וא"ל מתני' בזימון מיירי ושמואל באין מזומן דא"כ מ"ט דר' יהודא דאמר סמוך לעיר ע' אמה ושריים (כמ"ש הרשב"א) הא מזומן אפי' יותר נמי דעתי' עלוי' וע"כ באין מזומן נמי שרי קרפף מפוזר כו'. הן אמת שי"ל דר' יהודה ור"י פליגי בהא דלר' יהודה הטעם משום מוקצה ומש"ה סמוך לעיר דעתי' עלוי' ור' משום דמחלף בשדה כמ"ש המ"א תק"א אות ט' (ויבואר בסמוך) אלא דמשמע דר" מודה לדר' יהודא דמפוזר בקרפף שרי ומסיק לקמן הלכה כר' יוסי להקל אע"ג דבכ"מ הלכה כר"י מחברו עכ"פ עיין עירובין מ"ו ב' ודוחק לומר דתרתי להקל פסק כר' יוסי דלית דוקא פותחת כו' אלא קמ"ל דל"ת פלוגתא דר' יהודה ור' יוסי במפוזר בקרפף בעינן הכי תנאים אבל מכונס בקרפף לא בעינן כלל לא פותחת קמ"ל דבעינן פותחת במכונס הא מפוזר אפילו סמוך ופותחת לא מהני:

לשון הרמז"ל פ"ב מי"ט הי"ד אין מביאין עצים משדה אפי' מכונסים מערב אבל מגבב משלפניו ומדליק שם ומביאין ממכונס מרה"י ובלבד פותחת ותוך תחום שבת ואם חיסר א' מכל אלו הרי הן מוקצה הנה מדהתיר גבוב משלפניו ומדליק שם קאי אהוכני מעי"ט דאין מביאין משום נראה כמגבב כר"ן. דלרש"י הטעם לרב יהודה אמר שמואל מכונס שבשדה לא אפילו אזמין מעי"ט הסיח דעתו שמא יגנבו וכדומה וז"א לר"מ [דא"כ] משלפניו ומדליק נמי יהא אסור אמור מעתה לכאורה שלש שיטות. א' שיטת רש"י דל"ש כאן גיבוב כלל. אלא מכונס שבשדה אסור דמקצה מהם אפילו כנסן מעי"ט מיד כשהולך מהם ביה"ש אסח דעתי' שסובר שיגנבו אם לא ביושב ומשמר כל ביה"ש שרי) ולכך אפילו מגבב ומדליק שם אסור וקרפף או פותחת אי סמוך סגי במכונס וצ"ל כיון דמוקף מחיצות סמכה דעתי' אף בלא פותחת ומפוזר בקרפף אסור משום מוקצה. ואם הזמין מאתמול מפוזר נמי שרי. שיטת ר"ן בשם אחרים משום גיבוב ובשדה מכונס מיחלף אטו מפוזר (כולה חדא גזרה) וקרפף מפוזר כמגבב ולא מכונס ואפילו הזמין מפוזר אסור דהוה כמגבב ושיטת הר"מ ז"ל נראה מקצת כר"ן בשדה אסור מגבב לא מקצה מדהתיר משלפניו ומדליק שם וכר"ן ואמנם בקרפף אם חיסר א' אלו הוה מוקצה משמע מפוזר מטעם מוקצה קאתי' עלי'. ואם הזמין שרי כמ"ש הט"ז תק"א אות ה' ולכן אסור מפוזר בקרפף כמגבב. וא"כ יש כאן שלש שיטות אמנם המ"א אות וי"ו סיים מעמר אפילו ברה"י. סובר דר"מ והמחבר נמי סוברים כר"ן בקרפף מפוזר כמגבב. ומ"ש אח"כ חסר א' מכל אלו מוקצה קאי אאין פותחת לבד (דחוץ לתחום לאו מוקצה) כמו שיתבאר ומפוזר מטעם כמגבב דלא כט"ז אות ה' ומ"ש המ"א אות ט' דלר"מ באין מסגרת שירא שיגנבו כהרע"ב בפירוש המשניות ואפילו הזמין מעיו"ט אסור דלא סמכה דעתי' ור"ן כתב באין פותחת הוה כשדה ומיחלף במעמר ולפ"ז בעלי קנים נמי הטעם לר"מ כמגבב עמ"א אות יו"ד כתב טעם הר"ן ומוכנים דקאמר כלומר אין בהם איסור:

ודע דהלחם משנה פ"ב מי"ט הי"ד למדתי מדבריו חידוש והוא דהבא מחוץ לתחום מותר לישראל אחר. וכאן כתב דאם חיסר אחד מאלו הוה מוקצה חוץ לתחום אפילו לישראל אחר. ותי' דבשל גוי שא"י אם יביא לו מותר לישראל אחר. משא"כ גנה של ישראל וכדומה והביא לו גוי מחוץ לתחום אסור לישראל אחר שהבעלים מתיאשין מהם והוה מוקצה לכל ישראל יעו"ש. ומיהו אין הכרח לומר כן די"ל תחומין הקילו אפילו כה"ג הבא בשביל ישראל זה שרי לישראל אחר ולא קאי רק אאין פותחת ומיהו נ"מ למפוזרין דאפילו מגבב מלפני' ומדליק שם אסור במפוזרין דהוה נמי מוקצה

ומ"ש הרב בהג"ה ומגבב מחצר ומדליק שם. ה"ה להביא לבית אלא לגבב ולהניח שם אסור. עמ"א אות ח' ואי"ה בפריי יבואר שם וכאן אין להאריך: ומ"ש המ"א אות ע' והר"ן כתב כשאין מסברת הוה כשדם. לומר דמיחלף במגבב ולא מצאתיו בר"ן שיאמר כן בפירוש ואפשר נמי משום מוקצה דסמוך לעיר א"ל דחדא מינייהו סגי לר"ן דלא כר"מ שהרי כתב וכבר השיג עליו הראב"ד משמע דסמוך לחוד באין פותחת סגי מטעם מוקצה קאתינן עלי' ומיהו שיטת רש"י ז"ל ע"כ אף באמת דמכונס אסור לאו משום דמיחלף והוה כמגבב דא"כ למה לי' לפרש בהא דמפוזרין בשדה אסור דמוקצין הם ולא משום דכמבבב. אלא כמ"ש לעיל:

פסקא איזהו קרפף כו' עיין תוי"ט משנה לקמן אין מבקעין משם הוכיח ב' ב' דבי"ט סתם מוקצה כר"י לא מכאן דלאו סתמא הוא אלא ר' יוסי ולכאורה מ"מ אין חולק והלכה כר"י לגמרי וי"ל דר"י לקולא ובעי פותחת דוקא וסמוך לא מהני וי"ל שזה מחלוקת לר"י דאית לי' מוקצה הטעם משום מוקצה ומהני סמוך או תרתי בעי ור' יוסי לית לי' מוקצה בי"ט. אלא באין פותחת דומה לשדה ומיחלף מפוזר דידי' במפוזר בשדה והוה כמגבב. ועמ"א תק"א אות ט' להר"ן כשאין מסגרת הוה כשדה (ולעיל כתבתי דלא מצאתיו בר"ן ז"ל) א"כ אין הוכחה מכאן דבי"ט מוקצה אדרבא הלכה כר' יוסי דלא בעינן סמוך לעיר ממש. ועיין בלח"מ פ"ב מהי"ט ולעיל בהא דחי' שקננה בפרדס ומזה סייעתא דלר' יוסי דוקא פותחת ומיהו אין כ"כ ראי' דלא מפורש במשנה:

ולענין פירוש השמועה לא ראיתי להאריך רק בקצרה הנה מסופק אי סתם פותחת יש להם פותחת או סתם פותחת אין להם פותחת ואם סתמן יש להם פותחת. י"ל דר"י תרתי בעי מסתמא ור' יוסי י"ל דפותחת לחוד סגי אבל סמוך לא מהני ומה"ת למפיש במחלוקת ועוד מלת כל דלא הוה לומר אלא פותחת אף סמוך ואם נאמר דסתמן אין פותחת. י"ל לר"י סמוך לחוד מהני מדלא הזכיר פותחת ואפשר פותחת לחוד נמי מהני ור' יוסי אמר דוקא פותחת ולא סמוך מהני א"כ ר' יוסי לחומרא פליג. או ר"י דוקא סמוך. ור' יוסי אומר דוקא פותחת (אלא מה"ת למפיש מחלוקת) או דר' יוסי אמר פותחת נמי מהני. או דמר אמר חדא כו' ולא פליגי ר"י אמר סמוך ור' יוסי אמר כל שנככסין בפותחת נמי שרי. ואמנם רש"י לא גרס לר' יוסי לקולא פליג או לחומרא פליג ובלשון המשנה דר' יוסי אם נאמר דר"י תרתי בעי הי' לר' יוסי לומר בתוך תחום שבת ותו לא או כל שיש פותחת גם אם לחומרא פליג הי' לו לומר אם יש פותחת. עיין מהרש"א ומהר"מ מלובלין ז"ל ולא הי' הזמן גורם והגירסא בגמרא ש"מ ר' יוסי תרתי לקולא גירסת רש"י ועשה כלומר דלאו תרתי לקולא. דר' יהודה נמי סמוך בלא פותחת ור' יוסי בין פותחת לחוד או סמוך לחוד מהני ופליג בפותחת לחוד אבל גי' הר"מ ז"ל כפי הנראה ממ"מ פ"ב מהי"ט הי"ד דה"ג איבעיא להו ר' יוסי לקולא פליג או לחומרא פליג. ומסיק לקולא פליג וה"פ אי ר' יהודה סמוך לחוד וה"ה פותחת לחוד ור' יוסי דוקא פותחת בעי. או ר' יהודה תרתי בעי דסתמא יש להם פותחת ור' יוסי לקולא פותחת לחוד סגי אבל סמוך לחוד ודאי לא דמפיש במחלוקת ומסיק מדתנן כל שנכנסין ש"מ לקולא דאי לחומרא הי' לומר אם נכנסין בפותחת ש"מ ר' יהודה תרתי בעי ור' יוסי אמר כל שנכנסין לחוד סגי וכן הלכה להרמז"ל דבפותחת סגי ודוקא פותחת ולכאורה טענת רש"י ז"ל חזקה היא דאי ה"ג ר"י לקולא או לחומרא א"כ אין נ"מ לר' יוסי כלל בצדדי איבעיא ולר' יהודא הוא דנ"מ איך שביק ר' יהודה ונקיט ר' יוסי נהי דאפשר הבעיין סבר הלכה כר' יהודה ועוד כלל בעירובין ט"ו הלכה כר' יוסי מחברו עכ"פ. ואפשר דאי ר' יהודה תרתי לקולא סמוך לחוד וכ"ש פותחת לחוד בסוף תחום שבת מהני ור' יוסי לחומרא פליג דוקא פותחת לחוד וסמוך לחוד לא מהני יש מקום לומר דודאי ר' יהודה מחמיר במוקצה מכולם וע"כ ר'' יוסי הטעם דאין פותחת מיחלף בשדה במפוזר (או במכונס) משא"כ א' ר' יהודה תרתי בעי ור' יוסי מיקל ואמר פותחת לחוד סגי אפשר טעמא משום מוקצה דר"י מחמיר ואמר תרתי בעי דליפוק מתורת מוקצה ור' יוסי מיקל בפותחת לחוד סגי ונ"מ אי טעמא משום דמיחלף בשדה לא מהני הזמנה ומשום מוקצה מהני הזמנה. ועט"ז תק"א אות ה' ובמ"א אות ט' והבן זה ואי"ה בפריי בתק"א אבאר זה וכאן אין להאריך:

משנה אין מבקעין כו' ולא מקורה שנשברה בי"ט מכאן הוכיח ב' ב' דבי"ט כר"י דמוקצה אסור ולא משנה דלעיל דר' יוסי אוסר עד שיהא פותחת. י"ל הטעם דהוה כשדה ומגבב כמש"ל עמ"א תק"א אות ט' ואפילו לרש"י לעיל דגרס ר' יוסי תרתי לקולא. ע"כ נקיט משנה זו והא דאין מבקעין מנשברה בי"ט מטעם נולד עמ"א תק"א אות א' ועיין ב"י תק"א דאין מסיקין בשברי כלים מטעם נולד יעו"ש ולפ"ז ה"ה נבלה בשבת נולד הוא. דאי מוקצה אין ראי' דבי"ט פסק כר"י דלמא נולד פסק כר"י ובשבת מוקצה כר"ש ואפשר ר' נחמן לעיל סובר דאין לחלק בין נולד למוקצה ועיין תצ"ה ר"ת פוסק בשבת כר"ש במוקצה לא נולד וע"כ נבלה בשבת הוה מוקצה לא נולד:

דף לא:

גמרא והאמרת רישא אין מבקעין כלל. ופירש"י ז"ל דהמקשה סבר דאין מבקעין נשברה מעי"ט וזו ואצ"ל זו דאם נשברה מעי"ט אסור משום מלאכה וטרחא (מלאכה טחינה ששניה סלתא וטרחא אפילו לחתיכות גסות הוה טרחא עשן תק"א) כ"ש בי"ט דהוה ג"כ נולד ופריך אמאי סיפא שרי ועט"ז תק"א אות א' דלמא רישא בראוי להסקה ועי' מדתנן או שנשברה בי"ט אלמא רישא בלא נשברה (כלל) ולא הבינותי דהא רש"י פירש דס"ד דרישא שנשברה מעי"ט. דאי לא נשברה כלל לא הוה מקשה מידי גם י"ל למה לי' חסורי מחסרא ולא מוקי לי' בלא נשברה מעי"ט ומ"ש רש"י זו ואצ"ל זו. אפשר דלא זו שנשברה מאתמול אסור לבקוע לחתיכות דמכשירין שאפשר מעי"ט אפילו עמדה לבנין ובי"ט נשברה דה"א מכשירין שא"א מעי"ט מקרי קמ"ל דאסור ועתו' ב' ב' ד"ה אין מבקעין דהכא מיירי ברעועה דלר"ש שרי ולר"י אסור ועפר"ח כאן הק"א אות א' אעפ"י שרעועה ביותר ובמסוכנת תקי"ח שרי לר"י הכא הוה נולד יעו"ש ולפמ"ש בהמה נמי נולד וצ"ל בין בהמה ובין קירה. ומ"ש סוא"ר של קורת דהיינו סדורות לארץ שלא יתעקמו ומשמע הא סתם קורה לא הוה מוקצה וצ"ע בזה:

אמר רב חיננא כו' ולכאורה הני תרתי לישני פליגי בתרתי לל"ק . בקרדום זכרות שרי וקופץ נקבות שרי דניכרין הם דזה עשוי ככלי אומנות וכנראה מפירש"י במשנה יעו"ש ומש"ה אמר קופיץ שרי בכל ענין וקיררם בנקבות אסור ולל"ב בקיררם בזכרות אסור וקופץ בנקבות אסור אבל הרי"ף ז"ל העתיק ב' לישני משמע דלא פליגי ומר אמר חדא כי סתם קופיץ עשוי כולו זכרות וסתם קורדם כולו נקבות ויש עושין קופיץ ב' ראשין. ויש עושין קורדם ב' ראשין ועפר"ח ואין להאריך:

משנה בית שנפחת ר"מ כו' הנה ת"ק ור"מ פליגי דלת"ק אף אוירא דליבני אסור לכתחלה משום סתירת אהל דרבנן ואם נפחת מאליו (דע"י אדם ישראל דינו כמבשל וע"י גוי לצורך ישראל אסור וז"ש רש"י ונפחת מאליו ועב"י תק"ג בשם תשובת רשב"א וט"ז תק"ב בהוציא אש וא"ר שם ומכאן מוכח מלאכה ד"ת אסור) לת"ק שרי ור"מ מתיר לכתחלה סתירת אהל דרבנן משום שמחת יו"ט. ומהא שמעינן דלאו כללא הוא כל שבשבת רק דרבנן בי"ט התירו משום שמחת יו"ט דהא לת"ק אסור לכתחלה אף באוירא דליבנא. ועיין ריש אין צדין בתוס' ובי"ש שם:

והנה יש בכאן כמה שיטות רש"י סובר דאיסור דרבנן לא הוה מוקצה כמו טבל לקמן והתו' הקשו ממעות וכדומה וכ"ת טבל נסתלק המוקצה כאן לא נסתלק הפחת ולא הבינותי זה דודאי מוקצה דלבנין שרי לת"ק דמוקצה לטלטל משום אוכל נפש שרינן ודוקא לשמש במוקצה אסור עמ"א תק"ט אות ט"ו. או כיסוי הוה מכשירין וא"כ לית כאן איסור מוקצה דלבנין רק מוקצה מחמת סתירת אהל וכיון שנפחת נסתלק הסתירה (מוקצה נסתלק מכאן והונח במקום אחר משא"כ כאן נסתלק הסתירה כמו בהמה ששחטה) והרמב"ן ז"ל כתב דכיון דאין הפירות מוקצין רק מחמת הבית אין זה מוקצה מחמת איסור (ול"ד למחובר שיש חסרון בפירות גופא) וכן טבל אין חסרון בפירות אלא איסור טבל רביע עלי' והב"י בתקי"ח כתב דיראה כן בגמרא דפריך והא סתר אהלא היינו לר"מ אבל לת"ק לא קשיא יעו"ש. והנה י"ל כמ"ש התוס' כאן דת"ק ר"ש הוא והיינו בית רעוע דבריא מודה ר"ש כמו קורה בריאה ול"ד לבהמה בריאה עמ"א תק"א ועיין מ"מ פ"ב מי"ט ה"ט בשם רשב"א דמתני' ברעוע אפשר כר"ש או כר"י ורעוע ביותר וכמסוכנת דמי. ודלא כפר"ח תק"א ואי"ה בפריי יבואר זה וכאן אין להאריך ובש"ע תקמ"ח ס"ט פסק כרמב"ן

והט"ז שם אות זיי"ן הקשה מכאן אמ"ש המחבר והרמ"א סי' תקט"ו בסופו דחוץ לתחום פירות של ישראל אסור לכל הא אין מוקצים מחמת עצמם אלא מחמת מקום הוה כמו בית ובאמת קושיא גדולה היא ועיין ברמז"ל פ"ב מי"ט הי"ד קרפף ואם חסר א' מכל אלו הן מוקצה היינו נמי חוץ לתחום ועיין לחם משנה שם וזה יורה כרשב"א ומחבר תקט"ו והרי הר"מ גופא כתב בית סתם אפילו בנין. וע"כ כרמב"ן (דרעוע הא פסק כר"י ולומר רעוע ביותר מ"מ הא סתמא כתב) וא"כ יהיו דברי הרמז"ל סותרים והנה י"ל פוחת אין בו איסור תורה כ"א סותר ע"מ לבנות עכ"פ עיין שבת ל"א ב' וא"כ איכא תרתי בפירות גופייהו אין מוקצה ואיסור דרבנן הוה כמו טבל משא"כ תחומין נהי דרבנן מ"מ יש בהן סמך מן התורה ומחמירין בי' במקצת דהוה כעין של תורה ואפילו אין בפירות מוקצה אסור כאמור. וכ"ש במוקצה מחמת איסור מלאכת תורה דהוה מוקצין כה"ג אף שאין בפירות גופייהו מוקצה ואי"ה בפריי יבואר וכאן אין להאריך ואוירא דליבנא קיל יותר עיין שבת קמ"ו א' רש"י שובר חביות והבן:

דף לב.

גמרא תניא חדא מסיקין כו' מדלא מוקי לאין מסיקין בכלים כר"י ואין לו עצים דהיתרא דמכי אדליק פורתא הוה מוקצה ש"מ דמותר רק להפוך בהם אסור. ומש"ה קשיא לי' דאין מסיקין משמע מטעם נהנה ועמ"א תק"א אות י"ב וביש לו עצים והוה בל תשחית מאי איריא י"ט חול נמי. וה"מ לומר מסיקין בשברי כלים ביש תואר כלי עליהם ואין להאריך:

משנה אין פוחתין כו' (מלת פוחתין פחת חפירה וכדומה או חסרון ומעין זה בית שנפחת) רבו הפירושים רש"י ורא"ש וטור ומחבר תקי"ד ס"ז בעודו רך ותו' פירשו קש כו' ור"מ בפי' המשנה ופ"ד מהי"ט דעושין ב' כלים כמו אלפסין חרניות שפירושו כן וא"ת א"כ לקמן בברייתא דפליגי ת"ק ורשב"ג וכ"ע מודים באין פוחתין ואמאי באלפס חרניות פליג רשב"ג דתרווייהו חד ענין הוא י"ל כמ"ש בירושלמי דרשב"ג כת"ק דראב"צ דסובר כלי הוא בהיסט כיון דאוכלין כך עליהם ה"ה כאן מעיקרא כלי וכשפותחן לא משוי להו מנא משא"כ פוחתין נר דאסר דמשוי להו מנא ולפ"ז הלכה כרשב"ג ואמנם לרש"י שפירש אלפס חרניות כעין דולבקי טיט רך קודם בישול כבשן וא"כ לעיל הלכה כראב"צ דקודם בישול כלי אדמה אין מקבלין טומאה ורשב"ג כראב"צ דלעיל דמש"ה מתיר לעשות אלפסין חרניות בי"ט דולבקי פשוט. מטיט רך דלאו משוי מנא הוה כאמור ולפ"ז הלכה כרשב"ג ולא מצאתי בר"מ ז"ל כעת בהא דאלפסין חרניות לא בה' יו"ט ולא בה כלים מזה ובהי"ט פ"ד ה"ח כתב שתי נרות מדובקין או שני כוסות כו' ולא כתב רבותא טפי ב' אלפסין חרניות אעפ"כ אין עושין ביו"ט של כה"ג עושין להפריד דכבר כלי כת"ק דראב"צ ועיין בהרע"ב פ"ב דעדיות מ"ה דהלכה כת"ק ומכל מקום קשה למה לא כתב דין זה בפירוש דאלפסין חרניות עושין ביו"ט להפריד והמחבר בש"ע פסק כרש"י וטור ורא"ש אף על גב דבר"מ מבואר ההיפוך וברי"ף אין הכרע וי"ל דרי"ף כר"מ ס"ל להשוותן כמ"ש במשחזת יעו"ש וצריך לחלק בין הך דכאן להתם ובמשכב ומושב פ"ח ה"ג וצ"ע שם:

ודע בין לרש"י ותוס' ור"מ לכאורה אדחייא הך משנה מהלכה דהא הלכה כסתם משנה בפ"ד דכלים דכלי חרס עד שיצרפנו בכבשן דלא כר' מאיר. ורב יוסף אמר דמתני' ר"מ הוא (דתניא גרסינן עיין רש"י פ"ד דכלים ומפרש כר"ש כאן) ושוב עיינתי בהגהות שם כתבו מעין זה ואמנם יאמר דרב יוסף הוא דאמר הכין אבל אנן אדיחוי דאביי סמכינן דאמר דאין לדמות י"ט לטומאה דלר"מ נמי כו' וע"כ שאני יו"ט אף על גב דלענין טומאה לא הוה כלי אסור לעשותו בי"ט משום כלי אע"ג דאין בנין בכלים מכל מקום כלי גמור אסור לעשות ובתוס' הקשו על רש"י פשיטא דאין עושין כלי ועיין מ"ש רש"י בסוגיא דתריסין משום מכה בפטיש יעו"ש

ואין עושין פחמין רש"י פירש משום כלי ור"ן ז"ל פירש משום מכבה ועמ"א תצ"ח אות כ"ט גחלים עוממת אסור לטלטלם בי"ט יעו"ש. א"כ קשיא פשינוא דאין עושין גלים דאין ראוים בו ביום ואפשר כיון דאפשר] למסרן לאוליירין היינו בלא טלטול ומקום שמונחים שם יבעירום ואנן קיי"ל אין מוקצה לחצי יו"ט וה"ה אין נולד לחצי י"ט וכמו שמותר אם הוחם האפר ואי"ה יבואר בפריי וכאן אין להאריך ומדשנאה פחמין בין פוחתין ובין אין חותכין ש"מ דכולהו משום מנא כרש"י דאל"כ לא הוה להפסיק בפחמין בין פוחתין ובין חותכין פתילה והא דאין חותכין פתילה היינו אפילו בפי שתי נרות נמי אסור בכלי אם לא באור כר"י:

דף לב:

גמרא מוחטין פתילה עיין רא"ש אע"ג דכבוי אסור. מכל מקום לצורך הוא וכו' יעו"ש והנה סובר דאמרינן מתוך אפילו בשאר מלאכות נמי אמנם למ"ש דמוכח מר"מ ושאר פוסקים דלא אמרינן מתוך אלא בהוצאה והבערה לחוד ולהר"מ פ"ד מי"ט כבוי אפילו באוכל נפש אסור צ"ל דזה לאו כבוי מקרי ועמ"א תקי"ד אות כ' יעו"ש:

הר"מ ז"ל פ"ד דכלים במשנה כלי חרס משיצרפו וזו גמר מלאכתן צירף בישל בכבשן שיצא מטיט וגמר מלאכה שא"צ יותר יעו"ש הנה משמע צירוף היסק ראשון לחוד הוה כלי ולא כפירש"י כאן צירוף חיזוק דהיינו פעם שנית. ומ"ש גמר מלאכה א"צ יותר כי לפי שטתו כאן דאין פוחתין ב' נרות דבוקים יחד כעין כדור וחותכין ונעשים שני כלים הא דאמר ר' מאיר היא היינו דמיקל ואמר דאין צירוף כבשן עושה כלי עד שנגמר מלאכה. ואם כן פחיתה זו גמר מלאכה ולר' יהושע דמשצירף הוה כלי אם כן פחיתן לאו כלי דכבר הוא כלי משצירף ומתניתן דכלים ר' יהושע ולאפוקי מר' מאיר וז"ש ר"י משצירף ולא אמר עד שצירף ולרש"י ור"ן ותוספת ר"י מיקל [ר' מאיר] מחמיר הוא וסוגיין דאמר דטמא ע"כ [לא] אמר ר' מאיר לקבולי מידי כיון דמיירי בסתומין א"כ אין ראוי לכלום ונהי די"ל לקבולי ל"ד אלא להניח על גבו מ"ט הא ר' מאיר מיקל. אם לא שנגרוס דלמא ע"כ לא אמר ר' יהושע התם דחזי לקבולי מידי כלי גדול משצירף סגי אבל כאן אף ר"י מודה דפחיתתו משויא מנא דמקודם אין כלי ואמר פשיט' ראוי להניח עליו ואם כן הי' לו גירסא אחרת ע"כ לא אמר ר' יהושע וכדחוי דאביי קיי"ל והא דראב"צ הוא אלפסין חרניות היינו נמי כעין כדור וחותכין לשנים וראב"צ אמר טהורים דאין כלי עד שיחתוך א"כ פחיתתו משויא מנא משא"כ לת"ק דקודם פחיתה נמי מנא הוא ושרי פוחתין בי"ט. ומשני אביי דלמא ע"כ לא אמר ת"ק גרסא אחרת וצ"ע שלא מצאתיו כעת. ולרש"י הא מני ראב"צ הוא דלת"ק הטעם דעירניות אוכלין כך ואין דומה למתני' ולראב"צ דשרי חקיקה מנא אעפ"י שאין משתמשין כך דלדידי' לא איכפת לי' מה שמשתמשין רק חקיקה אמור מעתה ד' פירושים פוחתין רש"י ותוס' ור"ן הגי' כמו שכתובה ולר"מ צריך גי' אחרת והבן וצ"ע:

משנה אין שוברין חרס ונייר לצלות מליח פירש"י דג משמע בשר לא ואולי דהוה כשא"מ ועיין י"ד בט"ז אי שרי לצלות כבד על הנייר:

ואין גורפין תנור וכיריים פירש"י כרבנן דסתמא תנן אפילו אי אפשר אין גורפין והלכתא כר"י כמ"ש רש"י ל"ג א' ד"ה והלכתא ולפ"ז לרבנן אפילו א"א אסור ולר"י דוקא א"א שרי אבל שיטת הר"מ ז"ל כפי שיטת המ"מ בפ"א מי"ט דר"מ ז"ל לא פסק כר"י במכשירין אפ"ה פסק בפ"ג מי"ט הי' דא"א מותר לגרוף. כתב הב"י בתק"ל דסובר דר' חסדא דאמר לעיל כ"ח ב' גריפת תנור מחלוקת ר"י ורבנן באפשר לאפות כך דלאו מלאכה היא אלא גזור אטו מלאכה ד"ת. הלכך לר"י ליכא למגזר. ולרבנן גזור וא"א העמידו על ד"ת. ומתני' אין גורפין רבנן ובאפשר. וא"א נמי שרי הכל לרבנן. וכבר יש לפרש גריפת תנור לעיל [כמ"ש] בפריי שם בתוס' ד"ה גריפת אשוי גומת או מכה בפטיש וכאן בטיח וטיט שנפל שרי דיעבד אלא דא"כ הוה להזכיר להר"מ ז"ל גריפת תנור דאית בי' ד"ת אסור אף דיעבד. ועיין מ"מ פ"ג ה"י דרבינו לא חילק בין נפל מעי"ט כו' יעו"ש לשטתי' בפ"א ופ"ב דר"מ פסק כרבנן במכשירין וע"כ א"א שרי דלאו מלאכה היא. ואפילו מעי"ט לא גזור והלחם משנה שם כתב דהוה מכשירין שא"א מעי"ט שסבור שלא יתחרך וזה כפי סברתו דמשמע כ"פ ממנו דהר"מ ז"ל כר"י פוסק אבל למ"מ הוא כמ"ש כאן. ומדברי הר"ן ז"ל נראה שמפרש מתני' כר"י בשאפשר כו'. ואי היינו מפרשים אין גורפין בנפל מעי"ט א"ש הא מעשה דר"ח נפל ביומא טבא חזי ריפתא מעליא. אפילו אפשר כיון דבי"ט הוה שרי לן:

ואין סומכין הקדרה בבקעת וכן בדל"ת בגמרא מסיק וכן הדלת משמע דמגיה. אמנם הרמז"ל מפרש וכן הדין בדלת וא"צ להגיה. והנה אומרו בקעת ולא אמר אין סומכין קדירה בעצים אפשר אורחא דמלתא נקט ואמנם אפשר לכוונה מיוחדת כמו שאגיד כי במשנה לקמן וברייתא ל"ג ב' לא יטול לחצוץ שניו אלא מאביס בהמה לא מעצים. פירש"י ז"ל דעצים קיימו לכלים לעשות מהן לא התירו אלא להסקה (היינו לאו קיר' וכדומה אלא סתם עצים) ובכאן מסיק לקמן דלא נחתי עצים אלא להסקה לא שאר דברים. ואמנם כי רש"י ז"ל סובר דקיי"ל הלכה כחכמים דלקמן דאין נוטלין מן העצים לחצוץ שניו דעושין כלים כו' ומלאכתו לאיסור ואין תורת כלי. אסור לצורך גופו כו'. אבל בקעת. עצים בקועים להסקה קיימא כנראה מפירש"י ז"ל שבת קכ"ד א'. שרי באמת לסמוך בו קדירה לר"ש דלא הוה מוקצה ומתני' כאן אסרה אפילו בקעת דלא כר"ש אלא כר"י,. ומיהו יראה דלר"ש אפילו עצים ממש נמי שרי דלית לי' מוקצה אפילו ראוי לכך כו'. ולרא"ש וטור תק"ב דמפרשי מתני' כב"ש שבת קכ"ד א"ש דאפילו בקעת עומר להסקה אפ"ה אסרי ב"ש גזירה י"ט אטו שבת:

גמרא אמר רבינא כו' דמר שרקין כו' ארקתא דפרת כו' דציירי' כו' קטמא שרי רש"י ז"ל פירש דגיבול מלאכה ד"ת הוא כו' קטמא לאו בר גיבול הוא. הנה הר"מ ז"ל בפ"ג מי"ט פסק קטמא שרי דלאו בר גיבול הוא הן בנותן מים או אפילו לש ועיין מ"מ פ"ח הי"ו משבת יעו"ש. והנה המ"מ שם בפ"ג מי"ט הביא דברי רשב"א ז"ל דאפילו יהי' באפר גיבול אפ"ה שרי דא"א לעשות מעי"ט שיתייבש האפר משא"כ בטיט אפשר מעי"ט ומ"ש המ"א נמצאו דברי רבינו קיימין לאו כתירוץ הרשב"א ז"ל דרשב"א סובר כר"י מכשירין שא"א מעי"ט שרי הלכך קטמא א"א מעי"ט שרי. וטיט אפשר מעי"ט ואסור. אלא עכ"פ דין של רבינו מוסכם ואמנם הר"מ ז"ל פוסק כרבנן דר"י דמכשירין כפי דעת המ"מ בפ"א ובפ"ב יעו"ש אלא דמש"ה קטמא שרי דאפר לאו בר גיבול הוא. ומכאן הכריח הרמז"ל שיטתו בה' שבת פ"ח הי"ו מדשרי סתמא דתלמודא כאן קטמא ועט"ז תק"ז אות ח' לכאורה דהבין תי' המ"מ להרמז"ל נמי. וז"א ואמנם אפשר כ"כ לדינא לדידן מכשירין שרי והנה י"ל קטמא שרי ב' פירושים א' כפירש"י ורי"ף ור"מ. ב' יבש כמ"ש תוס' כאן ואשמעינן הא טיט יבש אסור דממרח או דלא גזור קטמא אטו טיט. או קטמא שרי בנתן מים מעי"ט דנתינתו זהו גבולו ותו ליכא גיבול. ואמנם הרמז"ל דפסק רקתא דפרת שרי לית לי' מלאכת ממרח בכאן. אם נאמר דפסק כרבנן במכשירין. וכנראה מרא"ש ז"ל בשמעתין דלא שייך ממרח בטיחת פי תנור. וצ"ע למה. אבל לר"י דמכשירין שא"א שרי א"ש מרוח א"א הא דאמרינן דציירי' מאתמול ונתקו ממקומו. דאל"ה מחובר הוא ורמז"ל גריס רככו כו' וטיט ורפש שברחוב תלוש הוא עמ"א תק"ז:

דף לג.

גמרא תנו רבנן אין סומכין קדירה בבקעת וכן הדלת פירשתיו וי"מ גורסים תניא נמי הכי היינו הדל"ת. ולר"מ ז"ל בפירוש המשניות אין מגיה ומכל מקום אפשר שפיר תנ"ה דהכי פירושו ואין מנהיגין בהמה כו'. ואי"ה בפריי יבואר:

ואין מנהיגין בהמה כו' לחנגא ונ"מ אפילו הזמין מאתמול נמי אסור עיין ר"ן ועיין ב"י תקכ"ב וט"ז אות ה' הביאו דלר"ש נמי עצים אסור דלא נתנו אלא להסקה והתי"ט חרה אפו בו במרן הב"י ז"ל דכאן משמע לר"ש שרי ואין כ"כ הכרע די"ל דלימא כר"ש כמסתפק ואמר בהא ר"ש מודה כלומר אפילו תימא דר"ש סובר מוקצה כי הא שרי אפ"ה מודה בחינגא. ומיהו באמת סובר באפשר ר"ש דעצים לשאר מילי מוקצים הם דאין תורת כלי עליהם אפילו לר"ש אסור. ורש"י ד"ה בהא עשה כלומר נתכוין לזה וכפל לשונו ולא משום מוקצה יורה על זה ורטיבא שרי כמין שפוד ראוי לצלות בו ומיהו כוונת הר"ן ז"ל על הרי"ף דפסק כר"י במוקצה למה לי חנגא וא"צ למ"ש התוי"ט דקשי' לי' לאוקמא מתני' בתרי טעמא ע"ש ועמ"א תק"ב י"א ובסמוך:

חזרא והלכתא כו' יש בזה ב' שיטות הרא"ש וטור פסקו לחה אסור לכל דבר ויבישה שרי לכל דבר והיינו דאין חילוק בין עץ שראוי לתחוב בשר או לסמוך קדירה בבקעת כי יבישה שרי הואיל וחזי להסקה. ה"ה לכל מילי אבל לחה דלא חזי להסקה אסור אפילו לתחוב כו' וגזרו י"ט אטו שבת אפי' לב"ה יעו"ש ברא"ש בשמעתין. אבל הרי"ף ז"ל סובר דבקעת אפילו יבישה אסור לסמוך קדרה דלא נתנו עצים רק להסקה אפילו יבישים וחזרא ראוי לתחוב בו יבישא שרי דמעין מלאכתו עושה. מה לי לצלות בגחלתו או לתחוב בו אבל רטיבא דל"ש מה לי בגחלתו שאין ראוי בעיני' כ"א ע"י תערובת בהיסק גדול תו אסור לתחוב בעינו כו' יעו"ש. ובש"ע תק"ב כתב המחבר אין סומכין קדרה ולא הדלת בבקעת ותו לא והרב הוסיף אבל מותר לצלות בו וכ"ש והמ"א אות אב"ג סובר דהמחבר כרי"ף ורמז"ל. וביבשה מיירי דאין סומכין הא לצלות שרי. ושע"כ כתב. דכ"ש לא איש דעד השתא מיירי ביבשה ובלחה אסור לצלות בעיני' דל"ש מה לי בגחלתו כו' אבל ממרוצת דברי הט"ז שם אות ד' יראה דמפרש המחבר כהטור ובלחה מיירי ואפ"ה מותר לצלות ולתחוב בלחה והכרעת עצמו הוא הואיל וי"ל מה לי בגחלתו ע"י היסק גדול ובטור אסור לכל דבר וצ"ע ואי"ה בפריי יבואר והמ"א אות י"א כתב בפירוש אפילו לר"ש אסור לא נתנו אלא להסקה דאין כלי. כב"י תקכ"ב הביאותיו לעיל:

משנה ר"א אומר כו' שיטת רש"י ז"ל משלפניו מבית ממש קרוי משלפניו ור"א אמר כי מותר קיסם לחצוץ שניו ולא הוה מוקצה אפילו מחצר. מדאמר שכל מה שבחצר מוכן מיותר הוא: משמע אפילו לחצוץ שניו מותר אף מחצר (משלפניו לומר דאפ"ה פליגי רבנן ואסרי וכהנה רבות עתוי"ט) גם מגבב הוא קסמין דקין (סתם מגבב הכין הוא כמו בקש ובגבבא). ורבנן אמרי משלפניו מבית שרי להדליק קסמין דקין הא מחצר אף להדליק אסור דטורח הוא והוה מוקצה ולחצוץ אסור אף מבית דלא נתנו עצים אלא להסקה. ולכאורה שלש מחלוקת ר"א וחכמים דברייתא מגבב בחצר ולא יעשה צבורין ר"א הוא וחכמים דמתני' אוסרים כלל גיבוב מחצר ור"ש מתיר אף צבורין אמנם הר"ן ז"ל מפרש כרש"י וב' מחלוקת. וחכמים דברייתא אפשר היינו חכמים דמשנה ובגסים קצת דלא בטל אגב חצר ובלבד שלא יעשה צבורין (ולפ"ז הרי"ף הי' להביא צבורין ויבואר בסמוך). והתוס' ד"ה וחכמים הקשו לפירש"י דחכמים דלא כהלכתא דקיי"ל כר"ש בי"ט נמי והיינו לפירש"י ור"ת דפסקו אף בי"ט כר"ש וכמ"ש לעיל דלית הלכתא כו' וא"י מאי אולמא הך מתני' דשנאו בלשון חכמים מסתם משנה דאין מבקעין ואין סומכין קדירה בבקעת ונהי דאין מבקעין יש לומר נולד. מכל מקום אין סומכין הטעם דלא נתנו עצים [אלא[ להסקה ואפ"ה לית הלכתא כן לרש"י אלא סומכין (דלמה) דלא מיתסר מוקצה ה"ה דלית הלכתא כחכמים דכאן. ולי העני נראה דבהא דאין מגבב מחצר ומדליק דטורח ומוקצה הוא אפשר הלכתא הוא ואפילו ר"ש מודה דבאין תורת כלי עלי'. מודה הוא ר"ש כמו שנראה משבת מ"ו א' בהא שרגא דנפטא אלא מעתה צרורת כו'. והיינו לרש"י כפירש"י שם דכל שאין תורת כלי אפילו ר"ש מודה. ומיהו סמיכת קדרה בבקעת כיון דראוי להסקה אפילו רטיבתא בהיסק גדול שרי לר"ש דאף דאין כלי מכל מקום הואיל וראוי להסקה תו מתיר ר"ש מוקצה כי הא כמבואר להדיא לעיל. תנו רבנן אין סומכין קדירה בבקעת לפי שלא נתנו עצים אלא להסקה ור' שמעון מתיר והמ"א תק"ב אות י"א דעצים מוקצים הם (אפילו למאן דשרי מוקצה כמו שכתב ש"ח סי' ז' יעוין שם) וכוונתו דהתם בס"ז וסכ"ג אף בשבת דמוקצה שרי מכל מקום באין תורת כלי אסור ה"ה זה. ומיהו זה בשבת מה שאין כן י"ט דחזי להסקה ר"ש מתיר וצריך לומר אנן קיי"ל לחלק דאפילו ביום טוב אסור דאין תורת כלי עליהם:

והתוספת פירשו דטעמא דרבנן גזירה אטו יקטמנו וצ"ע דלרבנן אם קטמו ביד פטור אבל אסור. וכ"ת דגזירה קרובה. ובקוטם להריח לא גזרו אטו קוטם לחצוץ דלחצוץ קרוב שיקטום שא"א בטוב לחצוץ כך. ור"א יסבור כי לחצוץ לא גזרינן וקטימה דלהריח אטו לחצוץ גזור כך דוחק דיחלקו] בסברות הפוכות ואמאי לא אמר לקמן הא רבנן דאסרי לחצוץ אטו קוטם. ה"ה גזרו קוטם להריח אטו קיטם לחצוץ ור"א דלא גזר כאן ה"ה דלא גזור קיטם להריח אטו קוטם לחצוץ. וצ"ע:

ודעת הרמז"ל דרבנן דמתניתן מגבב משלפניו הוא בכ"מ אפילו בשדה שרי משלפניו. ואפשר ברייתא דלקמן מגבב מחצר ובלבד שלא יעשה צבורין היינו נמי רבנן דמתניתן דזהו פירוש משלפניו ועיין במ"מ פ"ב מהי"ט. ועיין ב"י תק"ב ואי"ה בפריי יבואר וכאן אין להאריך:

תוספת בד"ה ר' אליעזר כו' ופריך מתיבי ר"א כו' עיין שם. כי רש"י פירש דמדרבנן קשיא לי לא מר"א והתוספת הוא דפירשו כן ואין קושיא לרש"י:

בד"ה וחכמים אומרים כו' שמא וכן מסיק בגמרא פירשתיו ומ"ש וכן מסיק בגמרא אקוטם להריח דאסור לר"א אטו לחצוץ דיש חיוב חטאת לר"א כדמסיק. ועיין פירוש המשניות. ויראה דפירש כרש"י. ומ"ש ואסור לתקנו הוא ענין בפני עצעו. דאפילו קיסם שהכין מאתמול לחצוץ בו שניו אסור לתקנו מדרבנן כרבנן דלקמן. ומ"ש עוד מ"ש חכמים משלפניו בשדה עיין מ"מ פ"ב מהי"ט וברייתא לקמן מגבב מחצר ומדליק ובלבד שלא יעשה צבורין כתבנו במשנה דאפשר כרבנן. זה אינו. דהא מסיים שכל מה שבחצר מוכן הוא. אם לא שנימא לחלק ג"כ בין גסים לדקים:

דף לג:

גמרא הא בקשין ורכין הו"מ לומר הא בראוין למאכל בהמה הא באין ראוין למאכל בהמה:

מפשח ענין פיסוק ופירוד וכן הוא בקונקורדנסיוש בשורש פשח ומביא קרא איכה ב' ויפשחני וכן פירש"י בחומש דרבי סורר כאלו קוצים מונחים על הדרך וההולך שם צריך להרחיב ולפסוק רגלים לדלוג על הקוצים. ורש"י כאן דיה מפשח מסעף כו' גדר כו' פירוש בע"א. הוה מפשח בידי' נטל עץ עב ובו ענפים רבים סביביו ויהב לן מן ענפים אלותא קיטם כו' ויהי' פירוש הפסיק דרכי סורר כאלו גדור בסירים ויפשחני גם עשה גדר סביבותי מן אילנות קטועים ובו ענפים רבים ומניחים סביבות השדה והוא כמו גדר וכן עתה ראינו עושים כן בכפרים בשדות שלהם וד"ה מפשח לן מן התלושים לאו אמפשח ציץ אלא אמלת לן ולפירש"י בחומש וכפי מ"ש במ"נ הוה מפשח מפסיק ומפריד ענפים ויהיב:

במוסתקי הטור וש"ע שמ"ד הביאו זה משום דאף לרבנן ל"פ עלי' דר"א אלא בקוטמו להריח לא גזרוד א"נ קוטמו לחצוץ ליכא איסור תורה לדידהו. הא שובר חביות ועשה פה איכא חיוב תורה כפירש"י כאן אפילו לרבנן הי' ראוי לגזור אי לאו במוסתקי דלא גזרינן דמכוין לעשות נקב קטן או עשה פה לאו כלי הוא או שאר תירוצים. והרי"ף ורז"ל פכ"ג משבת ה"ב השמיטו מוסתקי אולי סברי דלרבנן לא גזרו כלל וצ"ע וראיתי להרא"ש בשבת קמ"ז כ' בביצה מוקי במוסתקי דלרבנן נמי איסורא איכא ועב"י שי"ד ובש"ע שם. ודברים אלו להדיוט כמוני צ"ע דמשמע דמשום איסורא דמקלקל פטור אבל אסור ועיין תוספת שבת שם ור"ן שם משום אכילת פירות שרי להו ובעירובין ל"ד משמע משום דשייך סתירה בכלים הא סותר אין חייב אלא ע"מ לבנות. ומקלקל פטור אבל אסור אם לא שנאמר דמקלקל פטור אבל אסור אלא במוסתקי אין בנין וסתירה בי'. ורש"י ז"ל בשבת קמ"ו במתניתן שובר חבית. שאין במקלקל שום איסור. תמה התוי"ט ז"ל דפטור אבל אסור וי"ל דה"ק במקלקל [כלי אין] שום איסור כי רש"י לשיטתי'. דאין בנין וסתירה כלל בכלים רק העושה כלי גמור מחייב משום מכה בפטיש כנראה מדבריו בהרבה מקומות. ומהם בביצה גבי אין מסלקין תריסין יעו"ש. א"כ בסותר כלי אין בו שום איסור דרבנן לגמרי. ומש"ה שובר חבית. ואפשר אפילו בחביות גמורה ושלימה ואי"ה בפריי אבאר וכאן אין להאריך בזה:

אין מוציאין האור דמוליד ביום טוב הנה פשיטא משמע דנולד אסור בי"ט וכר' יהודא. וכנראה דעת ה ז"ל בהשגות פ"ד מי"ט ה"א ולשון הרמז"ל שם יש בו מקושי ההבנה שכתב בפ"ד ה"א אין מוציאין אש כו'. שלא הותר להבעיר אלא מאש מצוי. אבל להמציא אש אסור שהרי אפשר מעי"ט הנה רישא דמלתא יראה לכאורה דלמה שכתב המ"מ פ"א מי"ט דהבערה הי' ראוי לאסור שאין באוכל נפש עצמו ומקרא הוא דיליף מיום השבת אבל אתה מבעיר בי"ט ולא היתר ע"ה כי אם אש המצוי אבל להוליד אש מחדש לא הותר מ"ה ואמנם מדסיים שהרי אפשר מבערב יו"ט נראה שמדין מכשירין קאתי עלי' דלהבעיר אש מעי"ט ממש זה מקרי א"א שיפסיד עצים הרבה ודמי לתבלין שמפיגין דשרי. אבל להמציא אש מחדש אפשר מעי"ט ולהטמין הגחלת ברמץ וכיוצא שיתקיים עד למחר. והמ"א שם כתב דמטעם נולד (לאסור) לא אסרוהו דל"ד לביצה שהוא גופא נהנין בו כו' ולא אסרוהו אלא דהי' להוליד מבערב. ועיין לח"מ דאין מסיקין בשבת כלים דמכל מקום יש שבח עצים בפת משא"כ כאן לאו נהנה מניצוץ שהוציא אלא אסרוהו שהיה לתוליד מעי"ט ויהי' הפירוש בגמרא דמוליד ביום טוב והי' להוליד מעי"ט והנה מ"ש ביצה אמת דשם מטעם הכנה דרבה אלא מדאמר מאן דשרי מוקצה נולד אסור ואמר דשם נהנה מגוף הנולד וממ"ש ואסרוהו תראה שכוונת המ"מ דלא מ"ס אסור להרמז"ל מטעם מכשירין שאפשר מעי"ט דא"כ תקשה לפי שיטת המ"מ שסובר להרמז"ל לית לי' דר' יהודא ואפילו מכשירין שא"א מעי"ט אסור ביום טוב. כמבואר בההוא דאין משחיזין הסכין ובדוכתא טובא אלא מיום השבת הותר הכתוב הבערה לגמרי וחז"ל אסרו להוציא בי"ט משום דאפשר מעי"ט הנה בפ"א שם בנר של אבטלא יראה דעת דאף מדרבנן שרי הואיל והיתר מפורש בקרא מיום השבת אבל בי"ט שרי תו אין כח ביד חז"ל לאסור מדרבנן דוגמא מ"ש תמ"ז ביו"ד קי"ז בחלב נבלה דשרי לסתור מדרבנן הואיל והיתר מפורש יעשה למלאכה ומש"ה הכריח פירושו בכאן דאין מוציאין אש בי"ט הוא דאפשר מבערב ועל זה לא בא היתר מפורש דאי כטעם הר"א ז"ל בהשגות דנולד אסור להנות ממנו כלל הואיל וההתחלה בא ממנו א"כ למה אסרו ההוצאה נהי שאסור להנות ממנו בי"ט מכל מקום להוציא שרי אף שאין משתמשין בו כמו נר אבטלה כאמור. אלא להכי אסרו חז"ל להוציא דאפשר מעי"ט וע"ז לא בא היתר מפורש דאפשר קרא דיום השבת מאש המצוי קאמר וע"ז כתב ונראה שאם הוציא דשרי כיון דאין בו איסור תורה כי אם איסור דרבנן כנראה מהלשון אסרוהו כו' אבל באיסור תורה אה"נ עבר ועשה אסור ליהנות עיין ביצה י"ז ב' בזה:

והנה הט"ז בתק"ב אות א' הבין כוונת המ"מ דמ"ה אוסר הרמז"ל דמכשירין שאפשר מעיי"ט וצ"ע דהלמ"מ אפילו מכשירין שא"א מבערב נמי אסור ביום טוב. ויום השבת קאי אאש מצו' כדבריו גם מ"ש דלעשות מדורה הוה אוכל נפש עצמו. ואמאי סתם לי' ומיהו הא ל"ק נימא מתוך שהותרה להמציא אש לצורך מדורה ה"ה לבשל בי' וי"ל זה ואמנם הט"ז ז"ל יש לו שיטה אחרת בזה והוא דמ"ה אסור להמציא אש אפילו למדורה והי' ביום הששי חול מכין לי"ט דבעינן הכנה מיום חול לא בי"ט עצמו ותקוני מאכל לא חשיב הכנה. כיון דהמאכל בעולם משא"כ זה להמציא אש הוה הכנה ממש וצריך מיום חול ועיין ריש ביצה בתוספת ע"ב ד"ה והי' יעו"ש ולענין אי הוציא יבואר שם:

דף לד.

גמרא. ברעפים חדשים שצריך לבודקן ואמרי לה מפני שצריך לחסמן הנה משמעות הרא"ש ז"ל וטור דאמרי לה לחסמן נמי בחדשות הא ישנות שרי ללבן. וז"ש מפני שצריך לחסמן ולא אמר מפני שחסמן וכ"ד רש"י כאן שצריך לחסמן בהיסק ראשון ופסקו הלכה כל"ב לחסמן ונ"מ לענין הזיד שהוא במלקות ומיהו לר' יהודא דמכשירי אוכל נפש שרי ה"ה זה ורק איסור דרבנן בי"ט. ועיין לעיל ל"ב א'. אין פוחתין את הנר דבאמת אף על פי שלענין טומאה הוה כלי אפ"ה לענין י"ט אסור. ותדע דהא אחד נותן קדרם חייב חטאת בשבת אף על פי שכבר צירפן הכבשן ונגמר מלאכתו לטומאה אפ"ה חייב בשבת משום מכה בפטיש וכמ"ש הרא"ש ז"ל ה"ה לענין י"ט וכדחוי דאביי שם וכדכתיבנא שם ויש עוד נ"מ באבנים ולבינים חדשים לטעמא לבודקן בלבנים ל"ש פקעי (עא"ח ה"פ תנ"א בוכיא יעו"ש) ולטעם (איסור) [חיסום[ אף באבן ולבינה אסור. וכמ"ש הרמז"ל והמחבר בש"ע תק"ח ובמ"א שם:

ואמנם הרמז"ל פ"ג מי"ט סתם אף ישינים אסור מפני שחסמן וכמ"ש המ"מ שם. וכן המחבר סתם וסובר דאמרי לה לחסמן פליג אף בישינות אסור ולפ"ז הא דאמר ריש לקיש לקמן הכא בחדשה מפני ליבון רעפים נגעו בה. כתב הלח"מ פ"ג מי"ט שזה ללשון א' לבודקן אבל לל"ב אפילו ישינות נמי אסור ומש"ה בפ"ט משבת סתם דאפילו ישינות יעו"ש ולא הבינותי דלל"ק משמע שאין שייך חיסום בשכבר נצרפו בכבשן דאל"כ למה שביק איסור תורה דחסמן ונקיט לבודקן ואפילו תימא דגם זה דרבנן לר"י דמכשירי אוכל נפש שרי מכל מקום זה ודאי וזה ספק שמא יפקע והוה טרחא שלא לצורך. ועוד דבלבינים לא שייך פקע כמבואר בא"ח תנ"א בוכיא כו'. וטעם חסמן שייך בהו (מ"ש המ"א תק"ח באבן ל"ש חיסום היינו אבנים נולדים מהאדמה אבל לבינים יהיו עבים כ"ש שייך בהו חיסום כאמור):

והנה המחבר בתק"ח סתם אין מלבנים כו'. אפילו ישינות והרב ז"ל מדשתק אודוי אודי לי' ובתק"ב כתב דאין לבשל (בה) בקדרות חדשות ואם למד זה ממ"ש ר"ל הכא בקדרות חדשות כו' וסובר דאין לחלק בין ריקנות ובין מים כמ"ש תוס' ד"ה הכא. הא ע"כ יש חילוק דאלו רקניות אפילו ישינה חסמן ובמים ישינה שרי דאל"כ צא ופרנס קדרות לי"ט הן אמת שהרא"ש ז"ל כתב מהא דלקמן אין מפיגין התנור בצונן לאחר שהוסק בי"ט משמע דאין לבשל בקדרה חדשה. אמנם בד"מ הוציא מהא דר"ל יעו"ש (עיין ב"י תק"ב הביא לשון הרא"ש אהא דר"ל יעו"ש וצ"ע) אמנם נראה לי לומר דודאי הא דשבת א' נותן קדרה במעט רגע שהונחה אצל האש. אפילו אין חם קצת כי מיד נתן השני המים לא מסתבר שיהא בו חיסום וגמר מלאכה ולהכי הכריחו היש מפרשים דבקדרה חדשה אף נותן מיד המים מ"מ שייך בי' חיסום ולהכי חייב הנותן הקדרה כי אחר שעה שיתחמם הרבה יהי' בו חיסום. ואף אם לא הי' נותן השני המים הי' כ"ש חוסם ואף שנתן השני מים מ"מ בבישול ראשון נחסם ולא בבישול שני ולהכי הוציאו היש מפרשים שאין מבשלין בקדרה חדשה. ואדרבה לפסק המחבר בתק"ח דאף ישינה שייך חיסום בריקניות מוכרח במים כבקדרה חדשה שייך חיסום וכאמור וז"ש מפני ליבון רעפים נגעו בה כלומר כמו שליבון רעפים (מתיר) [אסור[ משום חיסום ה"ה נותן קדרה דאף אם נתן השני מים בתוכה נתקיימה מחשבתו של ראשון דחסמן כאמור:

צריכה בדיקה כו' סיפרו לי איך שבק"ק דראהביטש נתווככחו הלומדים בענין נשתברו רוב צלעות עוף ושבספרי לי"ד נ"ד במשבצות זהב אות א' כתבתי דנראה להטריף וסיימתי שכעת לא מצאתיו מפודש. ושם הי' הרב המאה"ג מוה' סענדר נ"י נכד רבינו הגדול בעל תב"ש ז"ל. ג"כ הניח בצ"ע ובחזירתו לשם מצא כאן ברש"י כתוב בפירוש נשברו רוב צלעות בעוף יעו"ש ואמת שכ"כ הר"ן ז"ל ולא לחנם כתבתי אני העני לא מצאתיו כי אין עניות אלא מתורה ומ"מ ת"ל בעיקר הדין לא שגיתי יעו"ש בזה:

משום ליבון רעפים נגעו בהו פירש"י הך גזרה גופא איני יכול לכוין זה דחייב חטאת לא מדרבנן ואולי כולם חייבין יש [לומר[ מכת מרדות הנותן קדרה דאין תקון כלי ממש דלענין טומאה משיצרפו בכבשן הוה גמר רק נראה כמתקן כנראה מפירוש המשניות יעו"ש ואפשר בישינה גזרו אטו ראשון ומיהו לעיל כתב רש"י בהיסק א' ויש ליישב:

משנה ועוד אמר ר' אליעזר עומד אדם על המוקצה ערב שבת כו' הר"מ ז"ל מפרש המוקצה מקום משטח ששוטחין בו פירות ליבש לא מוקצה קאי על הפירות ואפשר ה"א הידיעה מפרש וע"ל ממש לא בסמוך ומלת ועוד כתב רש"י ז"ל דאפסקי' באין מוציאין. ולכאורה רש"י כר"מ ז"ל פ"ד מהי"ט דאין מוציאין הוא דאסור להמציא אש בי"ט דאין זה מענין המוקצה דאלו לפירוש הר"א ז"ל בהשגות שם הטעם משום נולד א"כ א"ש דלא אפסקי' במילי אחריתי שיש לה שייכות בהא דר"א אמר נוטל קיסם לחצוץ דלית לי' מוקצה כי הא דלא נתנו אלא להסקה הא אין מוציאין אש כו' ככ"ע וכר"א נמי אתיא ומודה בהא דנולד חמור מסתם מוקצה ואגב מפרש דין הרעפי' ואמר ועוד אמר ר"א דמוקצה דגרוגרות וצמוקים אפילו ר"ש מודה כו' ואמר ע"ש בשביעית כו' ומלת ערב שבת אפילו דמסכת דהכא בי"ט עסקינן יש לומר דאשמעינן דבשאר שני שבוע אין עומד דא"א לאכול ארעי בלא מעשר דשבת קובעת. ויראה דוקא שבת דכתיב וקראת לשבת עונג סעודתי' חשובה קבע אבל סעודת י"ט אפשר לא הוה קבע (דאין חיוב בי"ט לאכול פת ג"כ) והר"מ ז"ל פ"ג מה' מעשר לא כתב כ"א שבת לא י"ט ומ"ש בה' י"ט פ"ב ה"ט עומד אדם בי"ט. עי"ט בשביעית דמשמע הא שאר שני שבוע לא היינו מסתמא אוכל קבע דבשאר שני שבוע אסור עד שיעשר ומ"ש המ"מ שם דבשבת מוקצה שרי ע' לח"מ שם ומ"ש רש"י כאן אורחא דמלתא נקיט יש לראות הא בגמרא מסיק דדינא אתא לאשמעינן הא בשאר שני שביעית אסור דשבת קובעת כו'. או טבל מתוקן הוא:

ולענין הלכה הר"מ ז"ל פ"ב מי"ט ה"ט פסק כחכמים דצריך שירשום וכ"כ בפירוש המשניות דאין הלכה כר"א והטעם כמ"ש המ"מ תצ"ה אות יו"ד דלאו בברירה פליגי אלא דאקצייה בידים כמ"ש התוס' כאן ד"ה ואומר:

והנה בירושלמי איתא הקושיא והתי' של התוס' הן לר"א הן לחכמים במ"ש שם עוד אית להו חומר בדבר שיש בו רוח [חיים[ כלומר תירוצא הוא דאקציי' בידים יותר חמור מן רוח חיים ויהי' ב' במקום מ"ם. והקושיא שם לאו דעד שירשום הוא יותר מן זה וזה אני נוטל אלא חדא הוא. והקושיא הוא דלב"ה אי לאו משום כחושים ושמנים (שם סגי) מכאן אני נוטל סגי כמ"ש רבא לעיל יו"ד א' יעו"ש וכאן לא שייך טעמא דרבא א"כ למה לי שירשום. מכאן סגי וכ"נ מתוספת כאן ד"ה ואומר וקשה לעיל אמר מכאן אני נוטל סגי והיינו כדפרישית אע"ג דלישנא מחלפא שיטתי' דאמר בירושלמי לא יתיישב שפיר מכל מקום נראה לי דזה וזה אני נוטל שוה לשירשום וכדכתיבנא. והמ"א תצ"ה אות יו"ד כתב בפירות דאחזי ולא אחזי שייך טעמא דשמא ימנע משמחת יום טוב יעו"ש. א"כ קשה מה פריך מחלפה שיטתי' כו' וגם על התוס' קשה כאמור ואמנם אפשר יאמר כן לשיטת הר"מ ז"ל שפירוש עומד על המוקצה בראוין ולא דחינהו בידים ומתני' סוברת בשבת שייך מוקצה או איירי פירות לאוצר ולמכור דמודה ר"ש מוקצה מחמת חסרון כיס ומיהו ראויין הם לאכילה אף בלא נגמרה מלאכתו (ומש"ה שינה משבת לי"ט כמ"ש הלח"מ שם) ומש"ה פריך הירושלמי שפיר מחלפה שיטתי' דחכמים. אבל רש"י פירש דמיירי כאן באחזי ולא אחזי דשייך חששא דשמא ימנע משמחת י"ט ועיין ב"י סימן תקי"ח תמה על הרמז"ל. ולמה לא הונא לו דכתוספת וירושלמי. דחכמים כב"ה סברי ושאני הכא דאקציי' בידים שוב ראיתי שדבריו אמתיים וכנים דמדנקיט הרמז"ל ערב יום טוב כמ"ש המ"מ ולח"מ דכלל כל מוקצה דשרי בשבת רק בי"ט אסור א"כ ע"כ בלא אקציי' ודחי' בידים מיירי ולמה זה צריך שירשום בלא דחיי' בידים דבדרבנן יש ברירה וזה שתמה עליו ועל המ"א קשה. ואולי סובר דלא כמ"מ אלא המשנה אשמעינן לענין שבת אי קבעה למעשר או לאו דלא שייך בי"ט והרמז"ל נקיט יום טוב כו' ואי"ה בפריי יבואר זה:

עיין מ"ש לקמן דאם עבר ותקנו מתוקן אע"ג בשבת אם עישר במזיד לא יאכל בו ביום וכ"פ הרמז"ל פכ"ג משבת אפ"ה מתוקן הוא או עבר אחר ותקנו דיאכל הבעל הבית אשר לא ניחא לי' לבע"ה בכך ועיין א"ח שי"ח. ובי"ט י"ל דשרי אף אם תקנו הוא במזיד כדמסיק לעיל י"ז ב' שאני שבות שבת וכבר כתבנו שם בלשון הרמז"ל בה' שבת פכ"ג יעו"ש:

דף לד:

גמרא ואימא שבת דומיא דחצר הא ודאי דיש לחלק דחצר אין פועל רק מדרבנן הוי כמו פתח הבית ופתח הבית גופא אין קובע כ"א בגמור משא"כ שבת הטעם דקובעת מדרבנן דהוה אכילתה קבע א"כ אין לחלק בין נגמרה או לאו דקבע מדרבנן אסור אפילו בלא נגמרה מלאכתו ולא ראה פני הבית ופריך ואימא דומיא כו' והא דדאין מר זוטרא ממתניתן דשבת קובעת בלא גמור דלמא מיירי בראה פני הבית ושבת קובעת בחדא למעליותא י"ל כל שנכנס בפתח הבית בלא נגמרה מלאכתו אין כאן ראיית פני הבית וא"כ נגמר מלאכתו אח"ב צריך להוציא אח"כ עיין מ"ש לעיל דף י"ג א' בסוגיא דהכניס שבלים יעו"ש:

אי הכי מאי אריא שבת כו' טבל מוכן הוא שאם עבר ותקנו מתוקן הא דחול נמי משום דאוכל משמע לי' עיקר הטעם לא משום דאמר ויחד לשבת והא דאמר שאם עבר ותקנו מתוקן קשה הא מסיק לעיל ומשנה שלימה דמעשר פירותיו בשבת לא יאכל בו ביום ולעיל י"ז ב' משמע בדאית לי' פירי אחרינא ובאמת דמסיק שאני שבות שבת משבות יו"ט אין לחלק בין פירי אחרינא ורש"י תיקן זה דכתב שאם אדם אחד תקנו דליכא למקנס לבעל הבית:

ובטעמא דהא מלתא שאם עבר ותקנו מתוקן אע"ג דאתקצי' בין השמשות ואפילו ר"א דלית לי' מוקצה בקיסם מ"מ זה דל לגרוגרת כמ"ש רש"י ומהרש"א ז"ל בסוגיא דבכור שנפל לבור יעו"ש תי' רש"י דאיסור דרבנן ועיין לעיל ל"א ב' ובתוס' שם. ואמנם בהא דבכור שנפל לבור פירש"י הטעם דאין זה מן המוכן מטעם קנס לא משום מוקצה דמי יימר דמזדקק חכם. דהא כל שאסור דרבנן אפילו במי יימר לא אקצי' בעלים מינייהו כמו הכא דבע"ה אין בידו לעבור במזיד ולתקן. דיהיו אסורים עליו במזיד בו ביום ואדם אחר אלמא כה"ג לא חשיב מוקצה ועיין בבעל המאור כתב דמש"ה דייק לי' ממתניתן להיתרא דאי לאיסורא סברא חיצונה כן הוא ובית באוירא דליבנא. ומש"ה רוצה להשיג על הרי"ף ז"ל שהביא משנה דבית שנפחת. ובמלחמות כתב דראיית בכור מי יימר וקשה כאן נמי דבע"ה גופא אסור במזיד בו ביום:

ממשנה דהכא מבואר דאפילו מעשר דרבנן נמי אין מגביהין בשבת ולא אמרינן דהוה כולד הטומאה בכלים דל"ד האי תיקון להתם דאל"כ אפילו בשאר שני שבוע נמי יאמר כן ויעשר בשבת דלא נגמרה מלאכתו אפילו שבת אין קובע כ"א דרבנן דמ"ה אפילו קבע של קודם גמר מלאכה. והמגיה במ"ל פ"ה ממעשר צידד בזה וכתב דל"ד לדמאי דהוה ספק תורה (אפילו להר"מ ספק מדרבנן מכל מקום יש בו דררא דאורייתא משא"כ באין בו צד תורה) ואני תמה איך יעלה על הדעת לומר כן והביא בשם כנה"ג י"ד של"א כן הא לימוד ערוך בידינו לעיל ט' א' דאבוה דשמואל אסר אפילו חלת ח"ל וע"כ לא צידד שם אלא הואיל ואוכל ואח"כ מפריש אין זה תיקון אלמא אפי' דרבנן חשיב תיקון בתרומת ומעשרות. וכן הלכה בא"ח ה' י"ט דאין מפרישין אפילו חלת ח"ל:

דף לה.

גמרא הנוטל זתים כו' עשרה כו' במשנה פ"ד דמעשרות משנה ג' ליתא עשרה וכדומה שט"ס הוא דצירף שתיים במלח והניח לפניו הוה קבע וכ"פ הרע"ב שם דמלח ושתיים יחד הוה קבע יעו"ש וכאמור מטבל א' א' ואוכל הא מטבל ב' ומניח לפניו לא יעו"ש והכה יש בכאן הערה קטנה כמו שאומר כי בפסחים ל"ג ב' טמא מת שסחט כו' ופסק כן הרמז"ל בפ"ט מהלכות טומאת אוכלין הלכה ב' דמשקין בענבים וזיתים מיפקד פקידי וא"כ בגברא טמא ומעטן טהור לר"א דא"א להחזיר המותר. דמה בכך דיחזיר דשמן שבתוך הזית אחד לא נטמא במגע הטמא בזית דמופרד ועומד הוא ואי לאחר שנסחט השמן יטמא הזג הזה הטמא הא אין אוכל מטמא אחרים עד שיהי' כביצה ואם גרסינן עשרה א"ש דעשרה יחד או אפילו שלשה נמי מכי מחזיר ב' זיתים ונדרסו יחד בבית הבד דתו לא הוה אוכל פרוד ויש בשניהם כביצה ויטמאו השמן:

סיפא במעטן טמא וגברא טמא עיין תוי"ט שם דא"כ סיפא גברא טהור דמעטן טמא תו מצי מהדר אלא דבעי לאוקמא רישא וסיפא בחד גוונא ובפירש"י כאן ומ"ש רש"י במעטן טהור א"א להחזיר ואי קשיא הא כבר נטמאו כו'. לכאורה בלא הוכשרו ואין טמאין במגע משא"כ כשטובל במלח שלנו מן המים הוה משקה ומכשיר הב' זיתים ותו א"א להחזירם. אלא דדוחק לומר דמלח לא הוה כסתם מלח שבש"ס דהוה מחפורת מארץ דאין להם דין משקה שמכשירו ועוד דאם כן ממעטן טמא וגברא טמא איך מחזיר הא לא הוכשרו במעטן וכי מחזיר הטמאים מתערבים אלא כמ"ש רש"י ז"ל דיכול לסלקם משם והתוספת ד"ה רישא הוסיפו ויכול לסלקו מלמעלה שלא יגע באחרים היינו בפ"א לא דקדק ונגע באחרים ואח"כ כשמסלק מדקדק ונוגע רק בהם. והתוס' יו"ט שם כתב דלרש"י י"ל בפ"א יכול (היינו אפשר בפ"א) (בפ"א) ליקח בדקדוק ושלא ליגע באחרים כלל יעויין שם. ואם אפשר להעמיס זה ברש"י אפשר ג"כ בתוספת ג"כ לפרש כן ואין להאריך בזה:

רבי אליעזר לטעמי' ומ"מ נ"מ בכל השקלי וטריא דנ"מ לתרוצי סוגיין אליבא דרבנן וכ"ש כאן דהא תרצן אחר ומבעיא לרבנן. ולבסוף מסיק ר' יוחנן דשבת אין קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתן ואי יש חילוק בין יחדו לשבת או לא יחדו יבואר בסמוך:

היה אוכל באשכול כו' ר' אלעזר אומר יגמור ר' יהושע אומר לא יגמור זו גירסת רש"י ז"ל אף בשבת רא"א יגמור ופריך דר"א אדר"א ומשני יגמור במ"ש הא בשבת אסור לר"א דשבת קבעה אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו ור"י מחמיר טפי דאפילו למ"ש אסור ולרש"י ד"ה ולא כשאמר יגמור כו' דזו לא יחדה מיירי דכן משמע פשטא דלישנא הי' אוכל באשכול וחשיכה ליל שבת. וקשה א"כ מ"ט דר"י דמחמיר אפילו למ"ש לא יאכל כיון דלא יחדה לשבת ומה בכך שחשיכה ליל שבת ולמ"ש בתוס' ד"ה ר"א כו' י"ל כאן גם כן איירי שיחדו ומש"ה מחמיר ר' יהושע הואיל ויחדה לשבת. ולפי זה ר' יוחנן דאמר שבת אין קובע אלא בנגמר מלאכתו היינו בלא יחדו ור"י דאוסר היינו ביחדו ומש"ה אמר לקמן לאפוקי מדהלל ולא מדר"י דאמר לא יגמור כי ר"י מיירי ביחדו ור' יוחנן מיירי בלא יחדו ולא אצטריך לאפוקי מר' יהושע אלא מהלל וכדכתיבנא:

והרמז"ל בפ"ה מה' מעשר הכ"ג הי' אוכל באשכול וחשיכה ליל שבת לא יגמור בשבת אלא למוצאי שבת ועיין כ"מ שם דגרס כאן אמר ר' נתן לא כשאמר ר"א יגמור במ"ש אלא בשבת ור' יהושע לא יגמור בשבת אלא במ"ש יעו"ש והמגיה שם האריך בזה ואפשר בקצרה דס"ד דשם מיירי ביחדו ואפ"ה לר"א יגמור וקשיא ממתניתן דבשאר שני שבוע אוסר עד שיעשר באומר מכאן אני אוכל למחר ביחדו עכ"פ. ומשני התם כדקתני טעמא דר"א יגמור בשבת ומוכיח הוא אף על גב דבחצר יגמור יצא לחוץ בהכרח אפ"ה בשבת יגמור בשבת דאל"כ לא הוה פליג ר' יהושע עלי' למ"ש כיון דלא יחדו איירי כו' וזהו התירוץ בעצמו דשאני לי' לר"א. בין יחדו לשבת דקבע ובין לא יחדו וכ"ת הא לר"א כל שמותרו ראוי לחזור אין קובע כ"ש יחדו הא בורכא הוא דע"כ [לא[ אמר כן אלא למאי דהוה בעי לומר דאפילו בחול משום דאוכל קבע לי' פריך שפיר משא"כ השתא דיחדו לשבת הוא דהוה קבע א"ש כאמור דהוה תרתי יחדו ואוכל בשבת דודאי כה"ג קבע לי' והבן זה:

אמנם הרמז"ל בפי' המשניות פ"ח דתרומות מ"ג גרס בחצר ר"א אומר יגמור ור"י אומר לא יגמור ובשבת להיפוך ר"א אומר לא יגמור ור"י אומר יגמור. והיינו במ"ש כמ"ש שם. ופסק כר' יהושע אלא דבסוגיא דידן א"א למגרס כן ר"א לא יגמור דא"כ מאי קשיא לי' דר"א אדר"א. והנה יש מקום לומר דאיתבי' ה"פ דאמר לר"א כל דמותרו מוחזר לא קבע כ"ש שאין אסורה לחוד קובע וא"כ ה"ה וכ"ש יחדו לשבת דאין אסור למוצאי שבת דהוה כקבע באמירה בעלמא ופריך לי' ממתני' דתרומת פ"ח מ"ג דחשיכה ליל שבת. לר"א לא יגמור אפילו למוצאי שבת היינו דיחדו לשבת קבע דיבורי' וכ"ש אי בלא יחדו דקשיא הא אמרת לר"א דיבור לא קבע ואפילו מעשה כל שמותרו ראוי לחזור ומשני דהתם בדר' נתן לר"א לא יגמור בשבת אלא למוצאי שבת וא"כ ר"י אפילו למ"ש לא וא"כ קשה על פסק הרמז"ל:

עיין במגיה שם כתב דחצר עקרו דאורייתא לא מצאתיו שם ובפ"ג מה' מעשר ה"ד לר' ינאי אפילו חצר של שמירה אין קובע מ"ה כ"א מדרבנן ובפ"ד ג"כ כתב דאין לוקה עליהם ולומר הא איסור תורה יש בחצר שמירה לא משמע הכין:

ודע שאני נסתפקתי להיפוך אם תרומה ומעשר דרבנן רשאי לפרוש בין השמשות דאפשר דמאי רוב ע"ה מעשרין הם הקילו הא ודאי דרבנן לא. (עיין שבת הא דאין מטבילין כלים ביה"ש) והא דחשיכה ליל שבת ר"א אומר יגמור בשבת ור"י אומר לא יגמור כפי גירסת הכ"מ אם ר"ל לא יגמור עד שיעשר והיינו חשיכה ביה"ש ומיהו תוספת שבת ד"ת וא"כ ביה"ש נמי קובעת גם בזה צ"ע. אי ביה"ש קובעת סעודת שבת ויראה דקובעת כדמצינו וקידש עליו היום ואין להאריך ועיין בפירוש המשניות שם. ומ"ש שניהם לא יגמור ענינו עד שיעשר זהו לפי גירסת הספרים שם. ר"י אומר יגמור ור"א אומר לא יגמור ע"ש:

כי אתא רבין אמר ר' יוחנן כו'. הא דפרט ד' דברים ולא מנה נמי מלח ואש משום דהני לאפוקי אתא משא"כ מלח ואש פשיטא ואין חולק דאין קובעין כ"א בנגמרה מלאכתן:

סליק פרק המביא בעזה"י

תוכן העניינים

ראש יוסף על ביצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה