אור ברסלב
ראש יוסף על ביצה פרק רביעי - המביא › דף לג.

ראש יוסף על ביצה· רבי יוסף תאומים

פרק רביעי - המביא · דף לג.

דף לב:

גמרא תנו רבנן אין סומכין קדירה בבקעת וכן הדלת פירשתיו וי"מ גורסים תניא נמי הכי היינו הדל"ת. ולר"מ ז"ל בפירוש המשניות אין מגיה ומכל מקום אפשר שפיר תנ"ה דהכי פירושו ואין מנהיגין בהמה כו'. ואי"ה בפריי יבואר:

ואין מנהיגין בהמה כו' לחנגא ונ"מ אפילו הזמין מאתמול נמי אסור עיין ר"ן ועיין ב"י תקכ"ב וט"ז אות ה' הביאו דלר"ש נמי עצים אסור דלא נתנו אלא להסקה והתי"ט חרה אפו בו במרן הב"י ז"ל דכאן משמע לר"ש שרי ואין כ"כ הכרע די"ל דלימא כר"ש כמסתפק ואמר בהא ר"ש מודה כלומר אפילו תימא דר"ש סובר מוקצה כי הא שרי אפ"ה מודה בחינגא. ומיהו באמת סובר באפשר ר"ש דעצים לשאר מילי מוקצים הם דאין תורת כלי עליהם אפילו לר"ש אסור. ורש"י ד"ה בהא עשה כלומר נתכוין לזה וכפל לשונו ולא משום מוקצה יורה על זה ורטיבא שרי כמין שפוד ראוי לצלות בו ומיהו כוונת הר"ן ז"ל על הרי"ף דפסק כר"י במוקצה למה לי חנגא וא"צ למ"ש התוי"ט דקשי' לי' לאוקמא מתני' בתרי טעמא ע"ש ועמ"א תק"ב י"א ובסמוך:

חזרא והלכתא כו' יש בזה ב' שיטות הרא"ש וטור פסקו לחה אסור לכל דבר ויבישה שרי לכל דבר והיינו דאין חילוק בין עץ שראוי לתחוב בשר או לסמוך קדירה בבקעת כי יבישה שרי הואיל וחזי להסקה. ה"ה לכל מילי אבל לחה דלא חזי להסקה אסור אפילו לתחוב כו' וגזרו י"ט אטו שבת אפי' לב"ה יעו"ש ברא"ש בשמעתין. אבל הרי"ף ז"ל סובר דבקעת אפילו יבישה אסור לסמוך קדרה דלא נתנו עצים רק להסקה אפילו יבישים וחזרא ראוי לתחוב בו יבישא שרי דמעין מלאכתו עושה. מה לי לצלות בגחלתו או לתחוב בו אבל רטיבא דל"ש מה לי בגחלתו שאין ראוי בעיני' כ"א ע"י תערובת בהיסק גדול תו אסור לתחוב בעינו כו' יעו"ש. ובש"ע תק"ב כתב המחבר אין סומכין קדרה ולא הדלת בבקעת ותו לא והרב הוסיף אבל מותר לצלות בו וכ"ש והמ"א אות אב"ג סובר דהמחבר כרי"ף ורמז"ל. וביבשה מיירי דאין סומכין הא לצלות שרי. ושע"כ כתב. דכ"ש לא איש דעד השתא מיירי ביבשה ובלחה אסור לצלות בעיני' דל"ש מה לי בגחלתו כו' אבל ממרוצת דברי הט"ז שם אות ד' יראה דמפרש המחבר כהטור ובלחה מיירי ואפ"ה מותר לצלות ולתחוב בלחה והכרעת עצמו הוא הואיל וי"ל מה לי בגחלתו ע"י היסק גדול ובטור אסור לכל דבר וצ"ע ואי"ה בפריי יבואר והמ"א אות י"א כתב בפירוש אפילו לר"ש אסור לא נתנו אלא להסקה דאין כלי. כב"י תקכ"ב הביאותיו לעיל:

משנה ר"א אומר כו' שיטת רש"י ז"ל משלפניו מבית ממש קרוי משלפניו ור"א אמר כי מותר קיסם לחצוץ שניו ולא הוה מוקצה אפילו מחצר. מדאמר שכל מה שבחצר מוכן מיותר הוא: משמע אפילו לחצוץ שניו מותר אף מחצר (משלפניו לומר דאפ"ה פליגי רבנן ואסרי וכהנה רבות עתוי"ט) גם מגבב הוא קסמין דקין (סתם מגבב הכין הוא כמו בקש ובגבבא). ורבנן אמרי משלפניו מבית שרי להדליק קסמין דקין הא מחצר אף להדליק אסור דטורח הוא והוה מוקצה ולחצוץ אסור אף מבית דלא נתנו עצים אלא להסקה. ולכאורה שלש מחלוקת ר"א וחכמים דברייתא מגבב בחצר ולא יעשה צבורין ר"א הוא וחכמים דמתני' אוסרים כלל גיבוב מחצר ור"ש מתיר אף צבורין אמנם הר"ן ז"ל מפרש כרש"י וב' מחלוקת. וחכמים דברייתא אפשר היינו חכמים דמשנה ובגסים קצת דלא בטל אגב חצר ובלבד שלא יעשה צבורין (ולפ"ז הרי"ף הי' להביא צבורין ויבואר בסמוך). והתוס' ד"ה וחכמים הקשו לפירש"י דחכמים דלא כהלכתא דקיי"ל כר"ש בי"ט נמי והיינו לפירש"י ור"ת דפסקו אף בי"ט כר"ש וכמ"ש לעיל דלית הלכתא כו' וא"י מאי אולמא הך מתני' דשנאו בלשון חכמים מסתם משנה דאין מבקעין ואין סומכין קדירה בבקעת ונהי דאין מבקעין יש לומר נולד. מכל מקום אין סומכין הטעם דלא נתנו עצים [אלא[ להסקה ואפ"ה לית הלכתא כן לרש"י אלא סומכין (דלמה) דלא מיתסר מוקצה ה"ה דלית הלכתא כחכמים דכאן. ולי העני נראה דבהא דאין מגבב מחצר ומדליק דטורח ומוקצה הוא אפשר הלכתא הוא ואפילו ר"ש מודה דבאין תורת כלי עלי'. מודה הוא ר"ש כמו שנראה משבת מ"ו א' בהא שרגא דנפטא אלא מעתה צרורת כו'. והיינו לרש"י כפירש"י שם דכל שאין תורת כלי אפילו ר"ש מודה. ומיהו סמיכת קדרה בבקעת כיון דראוי להסקה אפילו רטיבתא בהיסק גדול שרי לר"ש דאף דאין כלי מכל מקום הואיל וראוי להסקה תו מתיר ר"ש מוקצה כי הא כמבואר להדיא לעיל. תנו רבנן אין סומכין קדירה בבקעת לפי שלא נתנו עצים אלא להסקה ור' שמעון מתיר והמ"א תק"ב אות י"א דעצים מוקצים הם (אפילו למאן דשרי מוקצה כמו שכתב ש"ח סי' ז' יעוין שם) וכוונתו דהתם בס"ז וסכ"ג אף בשבת דמוקצה שרי מכל מקום באין תורת כלי אסור ה"ה זה. ומיהו זה בשבת מה שאין כן י"ט דחזי להסקה ר"ש מתיר וצריך לומר אנן קיי"ל לחלק דאפילו ביום טוב אסור דאין תורת כלי עליהם:

והתוספת פירשו דטעמא דרבנן גזירה אטו יקטמנו וצ"ע דלרבנן אם קטמו ביד פטור אבל אסור. וכ"ת דגזירה קרובה. ובקוטם להריח לא גזרו אטו קוטם לחצוץ דלחצוץ קרוב שיקטום שא"א בטוב לחצוץ כך. ור"א יסבור כי לחצוץ לא גזרינן וקטימה דלהריח אטו לחצוץ גזור כך דוחק דיחלקו] בסברות הפוכות ואמאי לא אמר לקמן הא רבנן דאסרי לחצוץ אטו קוטם. ה"ה גזרו קוטם להריח אטו קיטם לחצוץ ור"א דלא גזר כאן ה"ה דלא גזור קיטם להריח אטו קוטם לחצוץ. וצ"ע:

ודעת הרמז"ל דרבנן דמתניתן מגבב משלפניו הוא בכ"מ אפילו בשדה שרי משלפניו. ואפשר ברייתא דלקמן מגבב מחצר ובלבד שלא יעשה צבורין היינו נמי רבנן דמתניתן דזהו פירוש משלפניו ועיין במ"מ פ"ב מהי"ט. ועיין ב"י תק"ב ואי"ה בפריי יבואר וכאן אין להאריך:

תוספת בד"ה ר' אליעזר כו' ופריך מתיבי ר"א כו' עיין שם. כי רש"י פירש דמדרבנן קשיא לי לא מר"א והתוספת הוא דפירשו כן ואין קושיא לרש"י:

בד"ה וחכמים אומרים כו' שמא וכן מסיק בגמרא פירשתיו ומ"ש וכן מסיק בגמרא אקוטם להריח דאסור לר"א אטו לחצוץ דיש חיוב חטאת לר"א כדמסיק. ועיין פירוש המשניות. ויראה דפירש כרש"י. ומ"ש ואסור לתקנו הוא ענין בפני עצעו. דאפילו קיסם שהכין מאתמול לחצוץ בו שניו אסור לתקנו מדרבנן כרבנן דלקמן. ומ"ש עוד מ"ש חכמים משלפניו בשדה עיין מ"מ פ"ב מהי"ט וברייתא לקמן מגבב מחצר ומדליק ובלבד שלא יעשה צבורין כתבנו במשנה דאפשר כרבנן. זה אינו. דהא מסיים שכל מה שבחצר מוכן הוא. אם לא שנימא לחלק ג"כ בין גסים לדקים:

תוכן העניינים

ראש יוסף על ביצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה