אור ברסלב
ראש יוסף על ביצה פרק ראשון - ביצה › דף יא.

ראש יוסף על ביצה· רבי יוסף תאומים

פרק ראשון - ביצה · דף יא.

דף י.

גמרא לימא מסייע לר"ח כו'. אמר רבא ב' קינין זו למעלה מזו כו'. סרוכי סריך כו'. לכאורה מכאן מוכח דספק מוכן אסור דלא כרשב"א בעה"ק הובא בב"י תצ"ח. ומ"מ פ"ב מי"ט ופר"ח תצ"ז דספק מוכן שאין קרוב ליגע באיסור תורה שרי דאם כן מ"ט כאן אסור. י"ל בקן שאין מזומן הי' ד' זוג וכאן זוג א' ולא מצא באין מזומן כלום (דאי מצא אין שם ריעותא. ואמרינן מסתמא הם שהיו מאתמול הם כאן. ואם כן אותם שלפני קן מתוך הקן הם. ומותרין משא"כ שלא מצא באין מזומן כלום ע"כ הלכו ממקומן אמרינן דאסורין שלפני הקן) אמרינן שפיר דאסורין. דרוב וקרוב הוא. ואי [קשי'[ פשיטא י"ל דה"א מדדין אין דרכן לאשתרבובי או סרוכי בכותל השוה ממטה למעלה או להיפך. קמ"ל, ואדרבא לכאורה מכאן ראי' לרשב"א דספק מוכן באין קרוב ליגע בשל תורה שרי דאל"כ לוקמי' בפשיטות ב' קינין זו אצל זו ושניהם שווין וקמ"ל ספק מוכן אסור. אלא ע"כ ספק מוכן שרי. ואי דבא' רוב פשיטא: דלפני הקן דרך להיות קצת דף בולט כמ"ש רש"י כאן. ואם כן מדדין מקן זה לזה. ולכך צריך לומר ממעלה למטה או להיפוך בעלי' והבן:

והוי יודע שבב"י ס"ס תצ"ז. על מ"ש רי"ו דין דרבא כתב דלר"ח א"צ לזה. וכוונתו דמדדה ואין תוך חמשים שובך. ויש למעלה או למטה ומצא במזומן לפני הקן שרי דאין דרך לאשתרבובי או לסרוכי ומ"ש הב"י מצאו במקומן. צריך לדחוק דל"ה אלא לפני הקן דבמקומן פשיטא מותרים לכ"ע דלא הוחזק ריעותא. ועט"ז. ופר"ח כתב דרבא מסברא פשוטה אמר דמחמת קושיא מנלן חלוקה שני' סרוכי והמעיין ברש"י כאן ד"ה ולא מבעיא דאשתרבובי פשיט לי' מסברא דנפשי' דדרך הוא עד דלא הוצרך לתנא לאשמעינן ועיקר רבותא סרוכי ולפ"ז לר"ח דקיי"ל כותי' סרוכי שרי ואשתרבובי אסור. ולרבא אין שם אלא הם אשמעינן אפילו שיש רובא דעלמא הלך אחר הקרוב. ומיהו לר"ח מוקי לה בקרן זויות ויבואר אי"ה בפריי בתצ"ז. וכאן אין להאריך. ומ"ד ספק מוכן אסור י"ל דלא מוקי זה אצל זה דכבר אשמעינן לקמן בדף כ"ד ספק מוכן ואין לחלק בין קרוב ליגע בשל תורה או לאו והבן:

מתניתן ב"ש אומרים אין נוטלין העלי לקצב בשר. וב"ה מתירין יש בכאן שלש שיטות השיטה א' הוא פירש"י כאן. ע"ד א' ד"ה את העלי וד"ה תורת כלי דעלי זה רק מלאכתו לאיסור אית בי' לא מוקצה מחמת חסרון כיס והרי אקומתא דשבת קכ"ג ב' אוקומתא בתרייתא לא אוקומתא קמייתא שם א' דהוה כסיכי זיירי ומזורי כו' (משום דאוקומתא קמייתא הוא. אם נאמר מוחלפת או ההוא דהשוחט או הנך משניות) ופלוגתייהו כלי שמלאכתו לאיסור לב"ש לצורך גופו ומקומו אסור. ולב"ה לצורך גופו שרי אף בלא שמחת יום טוב והו"מ לאשמעינן זה בשבת וכדומה אם לא רבותא דב"ש, עיין תוס' שבת קכ"ג ב' יעו"ש. ומיהו י"ל דאשמעינן כאן דין דלא נימא דב"ה חיישי לטרחא יתירא כובד הדף צריך טרחא וחיישינן דלמא ממליך ולא יקצב עליו בשר. ואף דנשמע ממוליכין טבח וסכין ובהמה. אפשר זה חייס על העלי שלא יקלקל מקופץ והוה טרחא שלא לצורך קמ"ל דלא חיישינן להכי:

שיטה הב' הוא שיטת התוספת כאן ד"ה אין נוטלין דאוקומתא קמייתא עדיפא ומיירי במוקצה מחמת חסרון כיס ואפ"ה מתירין ב"ה משום שמחת יום טוב (וזה עפ"י שיטת ר"ת לעיל ט' ב' ד"ה אמר ר' יוחנן דבאמת מוחלפת ההוא דשוחט. וב"ה מתירין משום שמחת יו"ט. ה"ה חסרון כיס מתירין משום שמחת יום טוב ואף ברא"ש איתא זה שיטת ר"י. וכנראה שר"י חולק על ר"ת לעיל עיין רא"ש היינו דחולק דבעי הזמנה באפר אבל על פירוש מוחלפת אין חילוק יעו"ש ויבואר לקמן):

שיטה הג' הוא פירוש הר"ן ז"ל. במתניתין דב"ש דאוסר מטעם עובדין דחול יעו"ש. ולפ"ז לק"מ לפלגו בשבת וכדומה או לפלגו בלצורך מקומו דהוה רבותא לב"ה אף שאין צורך שמחת יום טוב שרי. די"ל דאשמעינן דל"ת דהוה עובדין דחול תרתי. עלי מלאכתו לאיסור. וגם עובדין דחול אפ"ה שרינן יעו"ש. ועיין או"ח סימן תצ"ט בט"ז ו'. יש ליישב דבריו. אבל מ"ש המ"א אות י"א דאפילו בסיכי ומזורי שרי כמ"ש התוס'. ובאמת לר"ת יצדק זה. משא"כ לדידן דלא מחליפין שום אחת מהמשניות והשוחט נמי כדקאי קאי. ע"כ צריכין להנך שינויא דלעיל דתורת כלי עליו ומלאכתו לאיסור שרי לצורך גופו ומקומו כפירש"י שם ועיין פר"ח וצ"ע :ועיין תוי"ט כאן ובספר חמד משה ואי"ה יבואר בפריי בתצ"ט ס"ה. ומ"ש הרע"ב דעלי אין תורת כלי עליו זה לא כאוקומתא בתרייתא ואוקומתא קמייתא שם דמשני בסיכי כו'. לא שאין תורת כלי עליו. ואפשר באין תורת כלי אסור אפילו משום שמחת יום טוב אפילו מאן דמהפך ההוא דהשוחט:

ודע דהרא"ש ז"ל. הביא סייעתא מירושלמי שמבואר שם דאפילו העלי דהוה כסיכי יורי ומזיירי נמי שרי לב"ה יעו"ש. והנה י"ל זה אם נאמר מוחלפת ההוא דהשוחט ועוד דהירושלמי לשטתי', כפי הנראה שם עלה דמתני' השוחט חי' ועוף יחפור בדקר חברייא אמרין עשה דוחה ל"ת כו' דלא כר' זריקא לעיל זיין ב' אלא באין לו ד"נ וחופר לכתחלה ופליגי ב"ש וב"ה בהא לב"ש מותר לשחוט דלא אסרה תורה לשחוט. ומאחר שישחוט תו מ"ע דכיסוי דוחה לל"ת דיו"ט (כרבא דשבת כ"ד ב' די"ט רק ל"ת לחודא) וב"ה אוסרין לשחוט דלכתחלה לא ישחוט ולא לכסי ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה חפירה גמורה דעשה דוחה ל"ת דיעבד. וא"כ תו לא קשיא כלל הך דהשוחט אמתני' דהעלי דודאי משום שמחת יום טוב התירו ב"ה שבות דרבנן מוקצה דסיכי זיירי ומזורי לא איסור תורה שידחה לכתחלה עשה לל"ת. אבל לדידן לתלמוד בבלי דר' זריקא אמר והוא שיש ד"נ ואין חולק ע"ז א"כ בהכרח אם אין מחליפין שום א' מהמשניות ודאי דכפירש"י הוא וכ"ה דעת הרי"ף. והמחבר שזכר רק מלאכתו לאיסור. לא מוקצה מחמת חסרון כיס כאמור:

והוי יודע שבשבת קכ"ג א' הגירסא איתבי' בית שמאי אין נוטלין העלי ובית הלל מתירין ושווין כו'. ומהרש"ל מחק המשנה דאין קושיא קושיא רק מהברייתא והנה י"ל דמקשה ממתני' נמי דמפלגי בי"ט לא בשבת ש"מ בית הלל מתירין משום שמחת יום טוב אלמא מלאכתו לאיסור לצורך גופו אסור אלא דמוחק זה דאם כן איך משני אמתני' בסיכי זיירי ומזורי והא למאי דלא מחליף ההוא דהשוחט ששנוי'. בעדיות ודאי לאו בטעות נישנית שבעדיות דקדקו וכל העיד הלכתא וע"כ מתני' רק במלאכתו לאיסור. רק מברייתא ושווין מקשה דאסור להחזיר. וע"ז משני שפיר דברייתא מיירי בסיכי כו'. וברישא תרי תנאי אליבא דבית שמאי ובית הלל בפלוגתא דהשוחט דודאי מתני' לא מחליף מאחר ששנוי', בעדיות מקולי ב"ש כו'. ולברייתא. תנא דברייתא אומר בהיפוך דב"ש לחומרא בשמחת יום טוב וב"ה לקולא. ולכן אפשר [לאוקמא] בסיכי ומזורי אבל המשנה א"א לאוקמי' בהכי אלא כאקומתא בתרייתא דלקמן מחמה לצל ואי"ה בפריי יבואר וכאן אין להאריך וכדכתיבנא:

ומהא מוכח כמ"א סימן תק"ט אות ט"ו דמוקצה אין שרי לצורך אוכל נפש אלא בטלטול לא בשימוש (דמה"ט אסור לכסות במוקצה לשחוט לכתחלה ע"ד כן) דמדפריך לעיל מתני' דהשוחט אמתני' דהעלי. ומאי קושיא הא מוקצה מותר בטלטול לאפות הפשטידא, כמ"ש התוס' דף ח' לעיל והכא ודאי לאו מכשירי אוכל נפש אלא אוכל נפש בעצמו שהרי המלאכה נעשית באוכל נפש. ומיהו י"ל דהטלטול, בשעה שמטלטל הוה במכשירין ה"נ בטלטול האפר לצורך אוכל נפש משא"כ כסוי אין זה באוכל נפש עצמו ועדיין צ"ע ויבואר:

גמרא תנא ושווין שאם קצב שאסור לטלטלו הא אוקמוה בשבת קכ"ג א' בסיכי זיירי ומזורי אף לצורך גופו ומקומו אסור וע"ב מוקמי' לה במחמה לצל. ורש"י שפי' כאן דאתעביד צורך יו"ט. כפשוטו הוא. דהיינו שוב אין צורך בו ואסור במלאכתו לאיסור. כמ"ש במשנה והא דלא התירו סופן משום תחילתן דיוכל לקצב בצל. עמ"א חצ"ז אות י"ט ויבואר שם אי"ה:

ואמר אביי כו' מלאכתו לאיסור כו'. יש לראות וכי טעמא דב"ש אתי לאשמעינן דלבית הלל אפילו עלי שרי כ"ש תברא גרמי חדתא. ואפשר דל"ת דפלוגתייהו הוא בחיישינן לאמלוכי והוה טרחא יתירא לטלטל דף כבד ועב שלא לצורך ובית שמאי אסרי. ובית הלל מתירין. ואם כן לק"מ לפלגי בשבת במלאכתו לאיסור לצורך גופו ומקומו, די"ל דאשמעינן הא מלתא בחיישינן לאמלוכי בטרחא יתירא דבית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין ולא חיישינן לאמלוכי אף בטרחא יתירא כזו ולכן אמר דבתברי גרמא אף חדתי מודו ב"ש דמותרת ולא חיישי לאמלוכי וע"כ פליגי בסיכי זיירי ומזורי דאם כן לפלוגי בשבת וזה יצדק לפי שיטת התוס'. ולרש"י י"ל דרבותא דב"ה אשמעינן דלא חיישינן [אפי'[ לטרחא גדולה דלמא אתי לאמלוכי:

והנה תברא גרמא ודאי אף להחזיר שרי. אע"ג דהוה טרחא. אין בכך כלום תדע דאל"כ למה דחק בב' אוקמתות בשבת ק"ג א' ב' ושווין שאין מחזירין. מה קושיא דהוה טרחא. אלא ודאי דשרי. ויש לראות למה מותר. דב"ה דמתירין טבח וסכין היינו דלא חיישי לאמלוכי הא לא"ה לא. ומסתברא ודאי דתברא גרמא אם אין צריך לגופו ומקומו אסור ובשבת פריך דהוה ס"ד דאף לצורך גופו ומקומו אסור פריך שפיר ומשני בסיכי או מחמה לצל ואה"נ דמחמה לצל אף תברא גרמי אסור להחזיר. וצ"ע דבסימן תצ"ט לא הזכיר מזה כלום ויבואר שם בפריי אי"ה וכאן אין להאריך. ומיהו הג"א כתב להחזיר מותר ועיין מ"ש לקמן מזה:

תברא גרמא כתב הג"א. דמותר להחזיר משמע ללא צורך כלל וצ"ע. ובחמד משה תצ"ט אפילו מחמה לצל. קשה מאי אפילו מחמה לצל י"ל התירו סופן משא"כ ללא צורך ואביי אברייתא דלהחזיר אסור אמר תברא גרמא שרי. אפי' להחזיר אם כן מה פריך פשיטא דלהחזיר לא שמעינן ממתניתן וצ"ע:

תנא ושוין שמולחין עליו בשר לצלי תנא אין מולחין חלבים כו'. הנה מליחת העור מלאכה ד"ת מעבד. ומליחה מועטת אין מעבד ומותר ע"י הערמה ומליחת אוכלין אין בו משום מעבד. ומש"ה מערים ומלח גרמא גרמא לקמן ומליחת חלבים. עיין ר"ן י"א דהוה מעבד הואיל ואין אוכלין ממש הוה מעבד. ועמ"א תצ"ט אות ז':

והוי יודע שמה שאמרו מולחין עליו מליחה מועטת היינו להניח עליו ממש הא למלוח תוך ידו באויר יש לומר דאסור. כמו חלבים שאסור למלוח באויר בשר ליפול המלח ג"כ על החלבים. כמ"ש הטור והמחבר בתצ"ט סעיף ד. ואמנם יש להתיישב בדבר דהטור כתב חלבים האויר אסור. למלוח בשר משום עיבוד דמהני להו מליחה מועטת. משמע בא עור אפילו באויר שרי אבל מהר"ן נראה הטעם (דאם הניח בשר ע"ג חלב כחוש ממש למ"ד מליחה ב"נ) באויר אסור דמוכחא מלתא משא"כ ע"ג העור (אסור) והט"ז שם אות ה' משמע בעור באויר שרי יעו"ש ויבואר שם בפריי:

עוד אבאר לך דמולחין בשר ע"ג עור ממש כתב המג"א בתצ"ט אות ד' וז"ל וצריך לומר דמונח העור בשפוע. דאל"כ הוה כלי שאין מנוקב (ושייך ליורה דעה) ויראה דהיינו אם העור נכפלת קצת. אבל אם מתוח היטב אפשר דהוה כמו דף חלק ברהיטני דשרי. אפי' אין מדרון כמבואר ביו"ד. ואמנם אגיד לך דבר אחד שייך להלכות מליחה. והוא הא דמולחין בשר ע"ג עור ממש מליחה מועטת הא מליחת קדרה לא. ואי בחול מלח ע"ג העור מליחה לקדרה דיעבד שרי. וכ"ת עור יש בו דם כמבואר בי"ד גבי חלדה והוא מגמרא מדמו ולא דם העור כו'. (עמ"ש בפריי שם) ויוצא אחר שיעור מליחה מעור לבשר. י"ל חדא דמליחת הבשר אין מפליט הדם מעוד ואף לדידן דמליחה מועטת נמי מ"מ פולט ציר מעל"ע כו' ומיהו אם מלח ע"ג עור בשר נבלה ונבלע בעור ציר נבלה. ואח"כ מלח עליו בשר כשר איכא לעיונא בי' דקיי"ל אין מליחה לכלים להפליט. עי"ד ק"ה מה"ט כלי עץ שמלח עליו איסור אם מלח עליו אח"כ כשר אין מזיק. דאין מפליט דהוה כטהור מליח וטמא תפל אבל בעור מספקא לי. אי דין מאכל יש לו לענין זה שטבע המלח להפליט ממנו. או דין כלי (כמו כלי עור) ואין מפליט ואע"ג דחזינן דמלח מעלי לעור לענין עיבוד אלמא פועל בו עדיין. אני מסופק בזה. ואם היינו אומרים דין כלי יש לו אף דם אין פולט במליחה כמו לכי כמבואר בק"ה. ויראה דכל זמן שלא עבדן דין אוכלין יש להעור לענין זה דמפליט שפיר ע"י מליחה ואי"ה יבואר בפריי ה' יו"ט. ובשו"ת מגידות ארשום זה:

תוכן העניינים

ראש יוסף על ביצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה