אור ברסלב
ראש יוסף על ביצה פרק ראשון - ביצה › דף י.

ראש יוסף על ביצה· רבי יוסף תאומים

פרק ראשון - ביצה · דף י.

דף ט:

גמ'. אבל היכא דליכא ד"נ לא וכפירש"י והא נמי להא דמיא דלמא ממליך כו'. דבטלה הזמנה כו' הרמז"ל בפירוש המשניות פי' בע"א כי שמא קודם יום טוב ממליך ואחר הכנסת י"ט ימלך שנית ומוקצין, והר"ן פי' דהזמנה בטעות יעו"ש. וזה כוונת רש"י דהזמנה דלעיל בטלה דהוה הזמנה בטעות אבל אם ודאי הכין ולמחר נתחרט ואכתי חזר אין מוקצה לחצי שבת ויום טוב וכאן שאני דהוה הזמנה בטעות וכדכתיבנא ועמ"ש בפתיחה:

משנה ב"ש אומרים לא יטול כו'. ובה"א עומד ואומר זה וזה אני נוטל כו'. הנה ב"ש אומרים לשון שלילה. ובה"א במחויב כי ב"ש אומרים אם לא נענע אסור ליטול בי"ט דל"ת דיעבד משום שמחת יו"ט לא גזרו וכמו דמקשה לעיל מתניתן דהשוחט אהך דהכא וב"ה אומרים אומר זה וזה כו'. ואי לא אמר כן אף דיעבד אסור. דאדברי ב"ש קאי. ול"ש שלילה כי הם מקילין ואומרים דסגי בזה וזה וכו'. ומיהו ודאי אם לא הזמין מאתמול זה וזה רק מכאן אף דיעבד אסור אף לשנויא לקמן אתי למנועי משמחת יו"ט. דאם כן מה הועילו בתקנתן ולא יאמר כן וכ"ה ודאי דאב"ש קיימי ועיין תוס' ב' א' ד"ה דלמא הקשו דב"ש אית להו מוקצה מכאן (וכל שכן לרב נחמן דמוקי לגדל) ותירצו ב"ח היינו בריכה א'. ועיין מהרש"א שם. ומיהו אין לומר דב"ש לית להו מוקצה והכא משום דמטלטל טרחא שלא לצורך או לאמנועי משמחת יום טוב. וסברי בזה וזה אכתי חייס עלי' ולכן צריך לנענע וי"ל. ודע דהא דאמרי ב"ה זה וזה אני נוטל הטעם דלמא מטלטל מידי דלא חזי היינו מוקצה ויש מי שפירוש טרחא שלא לצורך ואבאר לקמן אי"ה. אבל לא מטעם דחייס עלי'. דב"ה לא גזרו זה כלל כדמסיק בגמ' דאי גזרו וודאי מודי דבעינן נענע ומש"ה אין חילוק אף בריכה שני' בעינן זה וזה אני נוטל כדמסיק ובהא דאמר דלמא אתי לאמלוכי פירש"י לעיל דהוה בטלה הזמנה למפרע היינו הזמנה בטעות. וכמו שכתב הר"ן ז"ל והרמז"ל בפירוש המשניות פירוש שמא ממלך קודם יום טוב וישכח שנמלך וביום טוב יקח יעו"ש ויבואר אי"ה:

גמרא הא אתמר עלה לטהר מכאן ולהבא כו'. רבא אמר לעולם למפרע כו'. לכאורה רבא דבתרא הוא הלכה כוותי' ולב"ה למפרע נמי טהור דיש ברירה ובר"מ פ"ז מה' ט"מ ה"ב משמע דפסק כרבה ור' הושעיא מכאן ולהבא הא למפרע לא יעו"ש. והיינו אי כל הפתחים מן התורה הלמ"מ. עיין לקמן ל"ח א'. בגמ' מבואר כן לא תיפוך. וכי לית לי' לר' הושיעא ברירה בד"ת וכ"כ רש"י עירובין ס"ח א' הביאו התוי"ט אהלות פ"ז מ"ג (ע"ש פ"ג מ"ז ובר"מ שם דמפרש בקבר סתום) ואם נאמר הלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך דוקא א"ש. וסבור הייתי לומר דרבא קאמר לעולם כו' דחוי הוא ובאמת סבור גם כן כרבה ור' הושעיא. ואמנם הר"ש שם באהלות פ"ז מ"ג כתב רבא מסיק דלמפרע פליגי. ולפי זה לרבא ע"כ טומאת כל הפתחים דרבנן דבד"ת קיי"ל אין ברירה. ולר' הושעיא נאמר דסבר טומאת פתחים ד"ת. וזה שכתב רש"י כאן חכמים גזרו היינו לרבא דהלכתא כוותי', ועיין עירובין ס"ח א'. ובתוס' שם דגרסי שם רב אושעיא וכאן רבי אושעיא יעו"ש. ומיהו אף לתי' רבי ור' הושעיא וכנראה שכ"פ הר"מ ז"ל בפ"ז מט"מ ה"ב. אפי' הכי ע"כ טעמא דמתני' דזה וזה בעיין הוא דלא לטלטל מידי דלא צריך או לאמנועי משמחת יום טוב דהא אנן קי"ל בדרבנן יש ברירה. וזה שאמר רבא לעולם למפרע כלומר דאף לרבה ולר' הושעיא ע"כ הכי הטעם דמטלטל מידי דלא חזי לי' דהא רב הושעיא סובר לקמן יש ברירה כדמסיק בדף ל"ח ע"א יעו"ש:

בפירש"י בד"ה עומד ואומר מבעוד יום כמו לב"ש דביה"ש לא כלום:

בד"ה גזרינן והוה לי' טלטול שלא לצורך הנה לעיל ולקמן פירש משום מוקצה. לא דהוה שלא לצורך ואם הזמין לכולם וצורך לכולם שרי עכ"פ ומכאן משמע דהוה טרחא דלא צריך ועב"י ופ"ח תצ"ז בזה:

בד"ה לית להו ברירה כו'. אלא כדי צרכו דאם הזמין כולם וצריך להם ודאי אין צריך שיאמר זה וזה משא"כ הכא דאין צורך לו יותר ואי הזמין כולם. ואין צריך לו אלא ב'. או ג. עיין ב"י ופר"ח תצ"ז. מ"ש בדברי רש"י אלו יעויין שם:

בד"ה ולו פתחים הרבה נעולים או פתוחים. עיין פירוש המשניות להרמז"ל פ"ז מ"ג דאהלות מה שפירש לענין קבר סתום ולא הי' לי פנאי כעת לעיין בי' כראוי יעויין שם:

בד"ה כולם טמאים כו'. חכמים גזרו עתוי"ט אהלות פ"ז מ"ג ולקמן ל"ח א'. ועירובין ס"ח א' משמע מן התורה כל הפתחים שתחת המשקוף טמאים וכבר דברנו מזה בגמ' דאפשר לרבא הוא דמדרבנן דבד"ת קיי"ל אין ברירה:

בד"ה נפתח אחד מהם אחר מיתת המת. משמע הא קודם לא מהני כיון שלא הי' מחשבה להוציא דרך זה. ואפשר דחישב דב"ה לאחר שימות המת ה"ה נפתח לאחר שימות וזה דוחק ויבואר עוד אי"ה:

בד"ה אף משימות המת. וקס"ד דבברירה פליגי ובכלים שהי' בין מיתה למחשבה כו' ולא ירדה טומאה (כ"ה הגי' דפוס ברלין ובד"א הואיל וירדה טומאה. (טומאה) לפתחים ולפי זה מלת ל"א ט"ס ויראה דגי' ברלין נכונה ומלת הוא"י נפל טעות והדפיסו הואי"ל) ולמאי דס"ד השתא בנפתח א' מהם נמי פליגי וטהורים דתנן לעיל לדברי הכל מכאן ולהבא עיין מהרש"א ז"ל. דתוס' ורש"י כחדא הם (ומלת נוטה י"ל) ואמנם ראוי שתדע כי אין לומר לס"ד דלב"ש אין ברירה וממילא מכאן ולהבא נמי טמאים דתלוי חדא באידך הואיל וירדה תו אין מחשבה מועלת להוציא אף מכאן ולהבא ולב"ה יש ברירה ולמפרע טהור וכל שכן מכאן ולהבא דהשתא לא קשיא קושיות תוס' לפלוגי בנפתח דנקט פלוגתייהו בחישב לב"ש טמא אף מכאן ולהבא ולב"ה אף למפרע טהור ונקיט מלתא דפסיקא זה ודאי אין סברא דמנלן לאפושי פלוגתא כ"כ אימא רק מכאן ולהבא פליגי בחישב ולא הוה מקשה מידי ואמנם מהרש"א ז"ל הקשה דלמא כ"ע סברי יש ברירה אף ב"ש. אלא דלב"ש מחשבה אין מועלת להוציא מידי טומאה הואיל וירדה תחלה טומאה לפתחים. ואף מכאן ולהבא טמא. מכל שכן למפרע דל"ש ברירה בכאן דמחששה אין מועלת כלל להוציא מידי טומאה. וב"ה סברי מחשבה מועלת מכאן ולהבא וממילא למפרע טהור דיש ברירה ולא קשה קושיות התוס' לפלגי בנפתח דכ"ע אף ב"ש מודים דטהורים למפרע דיש ברירה, דגם זה אין סברא דאי הוי עולה על דעת המקשן דסברא נכונה הוא לב"ש דאין מחשבה מועלת. אם כן מנ"ל להקשות אימא דכ"ע אין ברירה ופליגי בהא ב"ש וב"ה מכאן ולהבא בחישב לב"ש לא מהני מחשבה מכאן ולהבא. ולב"ה מהני מכאן ולהבא:

עוד הקשה דלמא בנפתח כ"ע מודים ב"ש דיש ברירה על ידי מעשה הוברר הדבר. אבל בחישב סובר דמחשבה כל דהו לא הוברר למפרע. ומש"ה ל"פ בנפתח דודאי אין לחלק כלל. אי מודים ב"ש דחישב מכאן ולהבא טהורים ויש ברירה בנפתח פשיטא דה"ה חישב דיש ברירה למפרע. ועל זה הוקשה לו. א"כ הדרא קושיות התוס' לדוכתי' לפלגי בנפתח דמדסידר פלוגתייהו בחישב י"ל דטעמא משום מכאן ולהבא פליגי ב"ש וב"ה. אבל למפרע אף ב"ה מודים דטמא טוב הי' להשמיענו פלוגתייהו בנפתח וליכא למטעי. דע"כ בלמפרע פליגי ומטהרי ב"ה דלהבא ודאי אף ב"ש מודים דטהור בנפתח. וכ"ת דה"א בחישב אף בית הילל מטמאין להבא זה אין תלוי בפלוגתא זו לאשמעינן זה במקום אחר וכאן בעיקר פלוגתא הי' להשמיענו בנפתח למפרע כאמור. וע"ז תי' התוס' רבותא אשמעינן בפלוגתא לב"ה אף חישב אמרינן הוברר למפרע ועל זה הוקשה מהרש"א דודאי אין לחלק בין נפתח לחישב אי מכאן ולהבא טהור פשיטא דלמפרע טהור למ"ד יש ברירה כמו נפתח ותי' מכל מקום קצת רבותא יעויין שם. ועמ"ש בתוס' מזה יעו"ש. ומה שכתב רש"י וטהורי' דקתני לעיל. לד"ה מכאן ולהבא. לרבה ור' הושעיא פשיטא דהכין הוא אלא לס"ד ל"ת דטהורים לעיל לד"ה למפרע הוא דכי פליגי בחישב לב"ש לית להו ברירה. אבל בנפתח אף לב"ה ברירה אלא דז"א דאין לחלק בין נפתח ובין חישב כמו שכתב מהרש"א ז"ל:

בתוס' בד"ה בית שמאי כו' לפלגי בנפתח כו'. דאין לומר דה"א חישב מכאן ולהבא נמי טמא אף לב"ה זה הי' להשמיענו במקום אחר דל"ש לפלוגתא דהשתא נמי דנקט בחישב י"ל דפליגי אי מהני מחשבה וע"כ דלא חייש לטעות זה דלמקשה אין זה סברא כלל. דודאי מהני מכאן ולהבא כו'. ותירצו דרבותא אשמעינן דאף חישב הוברר אף דאין לחלק. מכל מקום קצת רבותא. ועיין מהרש"א ז"ל ברש"י ד"ה אף משימות יעויין שם:

ע"א גמ' א"נ כו'. ואתי לאמנועי משמחת יום טוב. עיין ב"י תצ"ז וש"ע שם. מכל מקום טרחא דל"צ. ואפי' הזמין כולם וצורך לכולם יעו"ש ויבואר בפריי שם:

משנה זימן שחורים כו'. הך מתני' אית דברים בגווה ואפרש כפי כחי בעזה"י. הנה מיירי במדדין או מופרחין קצת. דאלו מופרחין גדולים אמרינן לקמן הצד יוני שובך ואסורים משום צידה (עמ"ש בדף י"א א' ברש"י ד"ה מפורחים גדולים כו'. ומיהו במדדין אם אין בחמישים אמה שובך או בקרן זויות שרינן כי מצא לבינים במקום שחורים ושחורים במקום לבינים. אבל במופרפין קצת אסור דמעלמא אתי וטעם האיסור הואיל ומצאו שלא במקומן שהיו בקינים מובדלים (עיין רש"י י"א א'. וכאן ד"ה כגון שהם בקנים מובדלים. ועיין הג"א ובש"ע תצ"ז) וע"כ יש ריעותא ומסופקין אי איתהפיכי או מעלמא אמרינן רוב וקרוב הלך אחר הרוב אפי' קורבה דמוכח כי הא שמצאו שחורים ולביני' ועיין תוספות ב"ב כ"ג ב' ד"ה רוב כו'. ואפי' ליכא דף ולא ב' קנים זו למעלה מזו הכין הוא לדידן דקיי"ל כר' חנינא דרוב וקרוב הלך אחר הרוב:

והר"מ ז"ל בה' יום טוב פ"ב ה"ו כתב זימן שחורים כו' שאני אומר כו'. וכל ספק מוכן אסור וכנראה מפי' המשניות דמשום ספק אסר לה. ואף על גב דקיי"ל כר"ח שכ"פ בפט"ו מה' גזלה ואבדה ופ"ט מרוצח כר"ח. וכ"ת דנ"מ במדדה. ויש תוך חמישים שובך מועטים מכאן. אפי' הכי אסור משום ספק הא ליתא דקורבה ד"ת היכי דליכא רובא. ויש לומר דנ"מ ב' קינין זה אצל זה ושווין וקרוב והוה ספק מוכן ואסור. א"נ למ"ש ביו"ד רצ"ד בחביות בכרם של ערלה דשרי מטעם דגנב לא מטמין שם. ומה"ט ענבים אסורים וזה מרמז"ל פ"ו ממ"א. וע"כ דיותר סברא מקורבה דמוכח עט"ז שם אות י"ז א"כ י"ל שחורים ולבינים אפשר הוי יותר מקורבה דמוכח ובאמת דחי לה בדף כו' אבל למאי דקיי"ל כרב אשי ספק מוכן אסור. דל"ד בקרוב ליגע בשל תורה דלא כרשב"א בעה"ק. אם כן אתיא מתני' כפשטא בלא דף ואסור מטעם ספק מוכן וכדכתיבנא (דברי הלח"מ פ"י ממ"א הי"ג לא הבנתים כעת. מ"ש. דמש"ה צריך טעם בחביות דיי"נ יעויין שם וענבים טעמא בעי ואי"ה יבואר דל"ש בהו יי"נ):

והמחבר בא"ח תצ"ז סעיף י"ב היפך וכתב זימן שנים ומצא שלשה או שחורים ולבינים אסורים. וא"י על מה. שהר"מ ז"ל וטור העתיקו כסדר ואולי אם נאמר דשחורים ולבינים מטעם רוב וקרוב כו'. יהי' זה דין פשוט בכל איסורין ול"ד בדשיל"מ. ואמנם הדין הב' שנים ומצא שלשה רק בדשיל"מ עד"מ אם נשחטו שוגג דבטלי חשיבות ב"ח. בשאר איסורים מותרים. וכאן דשיל"מ החמירו דלא ליבטל (עיין תו' ד"ה איכ' חד וי"ד סימן ק"י ס"ב יעויין שם) ואם כן הוה לא זו אף זו וכאמור. אבל המחבר יאמר כרמז"ל דספק מוכן אסור. אם כן הוי איפכ' לא זו אף זו. דשנים ומצא ג' אסורים ממ"נ ואפשר יש ב' ספקות לחומרא דלמא כולהו אחריני או חד דמערב. וגם אתחזק איסור דשיל"מ לא בטל. משא"כ שחורים ולבינים י"ל ספק מוכן דלא אתחזק איסור' מקילין בדשיל"מ. אפי' הכי אסור. ועיין לח"מ פ"א מי"ט הלכה כ' ובגמ' לעיל רב אשי דשיל"מ ג' א' שם. ואחד כל הדברים האלו אכתי למה במשנה נקט על סדר זה והמחבר היפך. וכל שכן הרמז"ל שמרא דשמעתתא משום ספק מוכן הי' לו להפך:

בתוך הקן ומצא לפני הקן אסורים כיון שהפסיק רשות אחר. אבל על פתח הקן רשות אחת היא ומקום לאו ריעותא. עיין בש"ע תצ"ז. ומ"ש ואם אין שם אלא הן מותרים מוקי לקמן מדדה ובקרן זויות:

גמרא לימא מסייע לר"ח השתא דמוקי כן דהוה קורבא דמוכח עיין תו' ב"ב כ"ג ב' ד"ה רוב וא"ל דהכא מספיקא אסר לה למ"ד ספק מוכן אסור. אפ"ה מסייע לר"ח דאיכא מ"ד שם דקורבא דמוכח עדיף מרובא. אם כן לא הוה ספק מוכן והוה למשריי'. ועיין מהר"מ שיף ז"ל:

מה נפשך אי אחריני נינהו כו' איכא חד כו' לכאורה אמר כן לרבי ולרבנן לקמן הניח מנה ומצא מאתיים דלרבנן הכל חולין ה"ה כאן הנך אזלי והני אחריני נינהו כולם ולרבי איכא חד. ונ"מ לדידן כרבנן אפילו נאבד א' כולם אסורים. אלא דז"א דבמעות הטעם דאין דרך להניח חולין אצל מעשר כמ"ש רש"י ד"ה הכל חולין. ותוס' ד"ה הכל חולין ועיין מ"א תצ"ז אות י"ד יעו"ש ועיין י"ד ק"י בש"ך אות נ"ז לרמ"א דס"ס לא מהני בדבר שיש לו מתירין אפילו תערובת השלישי כ"ש נאכל שוגג דאסור. בדבר שיש לו מתירין. אם לא לצורך יעו"ש:

ודע אעפ"י ששנאו רבי הנך תרין בחד בבא שחורים ולבינים ושנים ומצא שלשה אסורים. שהבדל ביניהם. כמו שאגיד. כי שנים ומצא שלשה אף ביום טוב שני אסור. דאיכא חד דמעלמא ושחורים ולבנים אם הוא ספק מוכן. ע"ד שציירנו לעיל במדדה. ואין רוב בתוך חמישים אמה רק שקול דבי"ט [א'] אסור משום ספק מוכן ויו"ט שני שרי כמ"ש המחבר בתצ"ז ס"ד. אבל אם יש רוב וקרוב אף בי"ט שני אסור דהלכה כר"ח וזה פשוט:

והא אתמר עלה כו'. אמר רב אשי כו' קושיות הגמרא דר' יוחנן ור' אלעזר תרוייהו משני דלדדות הא חד מנהון מוקי פלוגתא דרבי ורבנן בכיס אחד. אבל ב' כיסין ד"ה מנה מונח ומנה מוטל כו'. ותי' רב אשי דמ"ד בכיס א' מחלוקת כעין כיס א' ב' קשורים אבל ב' כיסים נפרדים מודי רבנן דמנה מונח. ומתני' משמע להאי מ"ד דתנן סתמא אף מקושרות שרינן ומש"ה צריך לשנויי לדדות ולפ"ז ע"כ מסברא דנפשי' משמע לי'. דמתני' אף מקושרות מיירי דאי מחמת קושיא למ"ד בכיס א' אין קושיא ולפ"ז לכאורה יש לתמוה על מ"ש הב"י בתצ"ז להר"מ דפסק בפ"ו ממעשר שני כע"ד ב' כיסים נפרדים מחלוקת לדידי' אין הכרע לאוקמי' במקושרין מתני'. בשלמא אי הוה אמר אמורא אחרינא כן בדורות הראשונים והוה מקשה מינה לאמורא בדרא בתראי דמוקי בכיס א'. והוה משני להך. אמורא ע"כ אמורא בדרא קמא הוה ידוע לי' מאיזה הכרח דמתניתן במקושרות מיירי שפיר. דלמ"ד ב' כיסין מחלוקת אין הכרע משא"כ דההוא אמורא גופא דמוקי בכיס א'. מוקי לדדות וע"כ סברא פשוטה דמשמע לי' כן. ומנלן דאידך פליג עלי' בהכי ואמנם מדברי פר"ח תצ"ז הבנתי זה דלמ"ד בכעין כיס א' מחלוקת. ע"כ בהכרח מתני' במקושרות מיירי. דאל"כ מה אשמעינן מתני' השתא ב' כיסין נפרדים כ"ע מודים מנה מונח כ"ש יונים וא"ש ואי"ה יבואר בפריי:

בפירש"י בד"ם זימן שחורים ולא היו שם עוד כו'. ודאי המזומנים הלכו כו'. וכן שנים ומצא שלש. ואין מכיר המוכנים כו'. מ"ש ולא היו שם עוד. י"ל ה"פ דאי הי' בכל קן ב' זוג שחורים ולבינים ממ"נ אי הזמין כולם. ובא' נשאר שחורים ובא' לבינים מותרים דבהנך ליכא ריעותא ואמרינן ב' זוג הלכו להם ואלו נשארים. ואי לא הזמין רק בא' שחורים ובשני לבינים. ונשארו במקום שחורים רק לבינים וכן להיפך: פשיטא דאסורים דאמרינן המוקצין נשארים אלא אפילו לא היו עוד. אפ"ה לא אמרינן אתהפך רק מעלמא אתו רוב וקרוב כו'. ועיין פר"ח תצ"ז פי' בע"א וב"ח אין בידי כעת. ומ"ש ודאי המזומנים הלכו להם. כבר נתבאר שהר"מ כתב ספק מוכן ובארתיו ומ"ש שנים מצא שלשה ואין מכיר המוכנים זה פשוט. ויותר הי' להשמיענו דאין מכיר השלישי דאי מכיר השלישי שמעלמא לא דידי' וב' הנשארים אין מכיר שרינן דטעמא דחד מערב (כו') [ליכא[. ואם נאמר כטעם הנך אזלי לעלמא כולהו הוה א"ש. אלא שהמ"א בתצ"ז אות מ"ד לא כ"כ הביאותיו לעיל:

בד"ה זימן בתוך הקן. ומצא לפני הקן ובתוך הקן לא מצא כלום דאי מצא בתוך הקן לאו ריעותא הוא. בזה מותרין כמו שלשה ומצא שנים או שנים ומצא שלשה ומכיר הג' שמעלמא כמ"ש לעיל

בד"ה הכל חולין כו'. שאין מניח חולין אצל מעשר והוה ודאי ושרינן איסור תורה וכמ"ש התוס' ד"ה הכל חולין ולמ"ד בכעין כיס א' מחלוקת בסיפא (ה"ז)] ה"ה] ברישא אבל ב' כיסים נפרדים רבנן מודו מעורבים ולמ"ד ב' כיסים נפרדים מחלוקת ה"ה רישא הכל חולין אף ב' כיסים נפרדים ועיין ר"מ פ"ו מהלכות מעשר שני פסק כמ"ד ב' כיסים נפרדים יעו"ש ועכ"מ שם. ויראה מדאמר כאן לימא מתניתן רבי הוא וכיחידאה בפירש"י ד"ה לימא כמו שהגיה מהרש"ל ז"ל. אם כן מבואר דהלכה כחכמים דברייתא ועיין ירושלמי כאן ואין להאריך:

בתוספת בד"ה איכא חד וד"ה חד כו'. כבר פירשתיו בגמרא וספק מוכן דלא אתרע די"ל שנים נשארו במקומן שרי אף בשל תורה כל דלא אתרע ויונים עשוי' לדדות אחד אחד כאמור:

בד"ה הכל חולין כו' וי"ל כו' תלינן הכל חולין. תלינן ל"ד ודאי הוה דשריין ספק תורה. ועיין מהרש"א ז"ל דלפ"ז בהניח מאתיים ונמצא מנה הכל חולין נמי ודאי דאין מפרידין זה מזה. אם כן מה פריך מתני' דלא כרבנן. בשלמא לרש"י פריך שפיר כמו שדרך שלא להפרידן. ה"ה דרך לפרוח כולהו בצוותא חדא. ומתרץ ר"י ור"א יונים דרך לדדות א' א'. ושנים נשארו. משא"כ לתוספת ע"כ ודאי הוא וביונים אין ודאי עכ"פ. ואיך פריך מהתם לכאן ואי ספק מוכן אסור. מכל מקום מהתם אין קושיא:

תוכן העניינים

ראש יוסף על ביצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה