ראש יוסף על ביצה· רבי יוסף תאומים
פרק ראשון - ביצה · דף ט:
גמרא מתניתן דלא כי האי תנא כו' דברי הכל אסור עיין מהר"מ שי"ף ז"ל. כי אם נאמר בעלי' דברי הכל אסור אפלוגתו קאי. אחזרה. י"ל אבל להוליכו שרי ב"ה בעלי' משום שמחת יום טוב וב"ש אסרי כה"ג. וזה מתניתן דידן בעלי' מיירי וכמשמעות דברי הכל אבל מהר"מ שיף ז"ל כתב דהי' לומר מחלוקת כו' יעו"ש וזה שרש"י ז"ל ד"ה אבל של עלי' אסור השמיט מלת דברי הכל להשמיענו זאת דאכולה מלתא קאי דבשל עלי' אף להוליכו אסור. ומיהו לל"ב לעיל איכא למימר מתני' בעלי' וברה"י דב"ש אית להו דרב וב"ה לית להו דרב (וכ"ש לפירוש הרמז"ל דהכין הלכתא משום שמחת יו"ט. כמ"ש המ"מ פ"ה ה"ד מה' יו"ט) אם כן בעלי' שרי ב"ה ברה"י משום שמחת יום טוב וברייתא בשל שובך הולכה שרי. וחזרה פליגי ולא אמר מחלוקת דאכולה קאי. אף הולכה אסור בעלי' ברה"ר כאמור
אלא דהר"מ ז"ל לשיטתי' בפכ"ו מה' שבת הלכה ז' דשל עלי' אין תורת כלי עלי'. וכמו שכתבו המ"א בש"ח אות ל"ח וי"ט דהוה כדלתי הבית יעו"ש ואם כן א"א לאוקמי' מתניתן כלל בעלי' דליכא מאן דשרי כאמור. אבל רש"י ד"ה אבל בשל עלי' דלהטיח גגו הוא צריך חולק אהר"מ ז"ל וכן הטור בש"ח חולק עליו בזה. ויבואר לקמן אי"ה ולפ"ז ע"כ הר"מ ז"ל. סובר כר"ת בתוס' ד"ה מאי דקשרי כו' דשל בית ושובך חדא מלתא הוא דאי כפי' הר"א מבורגיל. ויש חילוק דבית דומה לשל עלי' דרואה אומר להטיח. ודוקא בניכר של שובך כפירש"י לעיל ע"א ד"ה אין מוליכין. וד"ה שובכו מוכיח וניכר שהוא של שובך כו'. יעו"ש אכתי תקשה לוקי מתניתן בסולם של בית. אלא דהיינו של שובך הואיל ואין גדול כ"כ. אין כאן להטיח כו' ולדידן דפסקינן כל"ק דרב חנן דברה"ר מחלוקת יש מקום לפי' הר"א מבורגי"ל ומתני' דלא כי האי תנא בסתמא דהלכה כל"ק וכדכתיבנא:
סולם בא לידינו כו'. איכא דאמרי הטוי סולם של עלי' בא לידינו כו' לל"ק נמי הולכת סולם של עלי' כפירש"י ועיין מהרש"א ז"ל דודאי לא הוה טעו למפסק דלא כסתם משנה. אלא הולכת סולם של עלי' הוה מעשה. ופסקו בזה כת"ק דברייתא דאף של עלי' שרי ומתני' מסייע כך דתנן סתמא אין מוליכין. וב"ה מתירין ולא פירש של שובך. ולא היא דשל עלי' לכ"ע אסור. ואיכא תרי לישני כאן לל"ק י"ל ר' דוסא לאו לאפלוגי ומפרש דברי ר' יהודה דסמוך לי'. ואמר בשל עלי' ד"ה אסור הולכה. אבל הטוי מותר בשל עלי'. ולל"ב ר' דוסא לאפלוגי ארשב"א דשל שובך הולכה אסור הטייה שרי, ומתני' י"ל ברה"י מיירי וברייתא ברה"ר. ועמ"ש בתוס' ד"ה מאי דקא שרי יעו"ש ולענין הלכה להרא"ש דכתב לעיל. דהלכה כל"ק בדרבנן לקולא אם כן מ"ה כאן י"ל הטוי סולם עלי' שרי בי"ט. והר"ן ז"ל דכתב כאן ומוכח בגמרא דהטוי נמי אסור. י"ל לשטתי' דכתב הלכה כל"ק דרב חנן מכח דרב. כל מקום שאסרו כו'. ומיהו קשה הא בדרבנן בדבר שאל"מ ספיקא לקולא וגם הרמז"ל בפכ"ו מה"ש ה"ז. כתב הטוי סולם עלי' אסור. וכתב המ"מ זה למד רבינו מי"ט ולמה פסק כל"ב לחומרא. וי"ל דגם דרב חנן פסק כל"ב לחומרא. והמחבר בש"ח כתב כר"מ. דשל עלי' הטייה אסור ובתקי"ח ס"ד סיים של עלי' אסור בטלטול משמע לכאורה בהטי' שרי כל"ק. ובב"י כתב דברי הר"ן ז"ל יעו"ש. גם אם כן מהיכן למד דבשבת הטי' אסור דמ"מ כתב דלמד כן מי"ט ופסק לחומרא כל"ב דר' חייא. ולמה זה פסק כל"ק דרב חנן לקולא. ולזה יש לנו לומר דל"ק לא פליג אל"ב דאפשר לל"ק נמי הטוי סולם עלי' אסור דר' דוסא ארשב"א קאי ול"ק אמר דמעשה שהי' בהולכת סולם עלי' הוה. וטעו דתנא קמא מתיר כו' ומיהו אף הטוי אסור לפי האמת דר' יהודה מפרש כו'. של עלי' אסור לגמרי. וכל"ב דאין חולק על ל"ב בזה:
בפירש"י בד"ה מתניתן דקתני בהולכת סולם פליגי כו'. משום דיש לפרש דלא כהאי תנא נמי דלא כר' דוסא דאמר רק הטיי' שרי לא הולכה. אלא מדלא אמר דלא כהני תנאי ש"מ ארשב"א קאי משום דיש לומר דר' דוסא אר' יהודא קאי דבעלי' הטי' שרי לכן אמר עכ"פ מתני' דלא כהאי תנא דרשב"א דאמר בחזרה פליגי ובהולכה כ"ע מודים והא דאמר מתניתן לא כהאי תנא. דנ"מ לב"ה. דחזרה אסור. ולא ידענא למה השמיטו הט"ו בתקי"ח זה דחזרה אסור בשל שובך:
בד"ה אבל של עלי' אסור דההוא ודאי להטיח גגו הוא צריך פירשתיו בגמרא דהשמיט מלת ד"ה להשמיענו אף בהולכה אסור לכ"ע. ומה שכתב אמרי להטיח גגו כו'. חולק אהרמז"ל בפכ"ו משבת שכתב הטעם דאין תורת כלי עליו. וכמו שכתב המ"א בש"ח אות ל"ח דהוה כדלתי הבית שנתפרקו דאסור לטלטל אפי' בשבת ואפשר דסובר של בית שאין גדול כ"כ כעלי'. אפי' הכי אסור וחד טעם לתרוייהו דאל"כ לוקי מתניתן בשל בית ומלת ודאי שכתב רש"י אין לכאורה פירוש דכפי הנראה ה"ה של בית כמו שכתבנו:
בד"ה ולא היא מאי דקא שרי תנא קמא כו'. ובשל עלי' לא איירי כלל. ואם כן אין הכרע בשל עלי' להתיר הטוי דאימא אסור ויש לומר דבעלי' נמי מותר דא"נ ר' דוסא ארשב"א קאי ואמר הולכה אסור. רק הטי' שרי ואפשר ה"ה בעלי' שרי ועמ"ש בתוס' ד"ה מאי דקא שרי תנא קמא אסר ר' דוסא:
בתוס' בד"ה מאי דקא שרי תנא קמא קא אסר ר' דוסא כו'. בשאר סולמות כו'. לא נחלקו בדבר זה כו'. מה שכתב בשאר סולמות. כפיר"ת דל"ד ניכר של שובך. אלא שאר סולמת שאין גדולות לתנא קמא שרי דמוכח לשובך שאין ראוי להטיח גגו ומה שכתבו בדבר זה דר' דוסא אפשר מוקי פלוגתייהו בהטוי בית שמאי אוסרין ובית הילל מתירין או לא נחלקו מעולם ובגמרא פירשתיו די"ל מתני' ברשות היחיד וכאן מיירי ברשות הרבים:
בא"ד משמע דקיי"ל כר' דוסא כו'. והר"א מבורגי"ל כו' ולפי זה אסור סולמות שלנו דשמא הלכה כר' דוסא מה שכתוב דמשמע הלכה כר' דוסא יש לפרש היינו בהטוי עלי' דאסור מדאמר ר' דוסא מטהו בשובך משמע הא עלי' אסור. ואין חולק על ר' דוסא בזה בעלי'. ומה שכתבו להר"א מבורגיל אסור לטלטל סולם שלנו. דשמא הלכה כר' דוסא היינו בהטוי עלי'. וסולם שלנו של בית. נמי דיני' בעלי' דלהר"א מבורגי"ל אין חילוק רק בין שבת ליום טוב ובין הניכר של שובך. לשל בית דאסור דהוה כעלי' וברא"ש לא סיים דשמא הלכה כר' דוסא דאין חולק עליו. דאין לפרש דהלכה כר' דוסא. אף בשובך הולכה אסור רק הטוי שרי. דאם כן מאי אריא שאר סולמות. אפי' של שובך נמי אסור הולכה. ועוד דודאי אין הלכה בזה כר' דוסא אלא כסתם משנה דהכא וכאמור:
ומפני שיש לי הרהורי דברים בדברי הפוסקים ז"ל אמרתי אשיחה וירוח לי. הנה הרמז"ל בפכ"ו מה"ש ה"ז. כתב סולם עלי' אסור לטלטלו. שאין עליו תורת כלי. ושל שובך מותר להטותו. אבל לא יוליכם משובך לשובך שלא יעשה כבחול ויבא לצוד. והמ"מ כתב עלי' אסור. למד מי"ט. דהטוי אסור כל שכן שבת. ושובך שם ברשות היחיד שרי. משום שמחת יום טוב. ושבת ל"ש שמחת שבת יעו"ש. הנה סובר דעלי' הטוי אסור. ומה שכתב הרמז"ל לטלטל ל"ד. ה"ה הטוי אסור דודאי הכין הוא דאין תורת כלי עליו אסור אפי' הטוי (ומוקצה נמי אפי' להגביה צד אחד אסור דוקא נגיעה שרי) ומה שכתב שובך כו'. לשטתי' בפ"ה מי"ט דפסק כל"ב וכרב ומשום שמחת יום טוב ובשבת ל"ש זה ולי העני תמוה דא"כ איך כתב הרמז"ל ט"א [שלא נזכר) כלל. שלא יבא לצוד ועובדין דחול ונראה לומר דהרמז"ל סובר כהר"א מבורגיל דיש חילוק בין שבת ליום טוב. ומש"ה הוצרך לטעם עובדין דחול ומיהו הר"א מבורגי"ל סובר דבשבת עלי' שרי בטלטול דהוה תורת כלי עליו (ומלאכתו לאיסור שרי לצורך גופו ומקומו) וביום טוב אסור עלי' בהטוי דכיון דאסור בטלטול ברשות היחיד כל מקום שאסרו כו' מוקצה הוה ואסור אף הטי' משא"כ שבת שרי בטלטול., ברשות היחיד דל"ש כל מקום שאסרו כו'. ולפי זה בין ר"ת להר"א מבורגיל קולא וחומרא. קולא דבשבת עלי' שרי בטלטול וביום טוב של בית אסור בטלטול כמו עלי'. ולר"ת קולא וחומרא. קולא של בית הוה כמו שובך. וחומרא דשל עלי' בשבת אסור. ולהרמז"ל עלי' אסור בשבת ויום טוב שאין תורת כלי עליו כלל. ואסור אף בשבת. ושובך אסור שיבא לצוד ועובדין דחול. והטוי שרי בשובך. ולפי זה אין להרמז"ל שום מקום מורה לומר מהיכן למד כן הן בעלי' והן בשל שובך וזה יהי' באפשר השגות הר"א ז"ל א"א אין כאן מקום לזה ומלת כאן אפשר ל"ד. ועיין מגדול עוז. ובשל בית לא ביאר הרמז"ל דעתו בשבת מה דינו. דיש לומר דשל בית תורת כלי עליו. וגם שרי לטלטלו ממקום למקום. להביא פירות וכדומה. והמחבר בש"ח סי"ט. כתב סולם עלי' שהוא גדול ועשוי להטיח גג אסור לטלטלו ושובך כו' לצוד. הוסיף על לשון הרמז"ל שהוא גדול ועשוי להטיח גג להורות של בית אין הדין כן. והשתא אם נאמר דפוסק כר"ת יהי' בשבת ג' דינים. עלי' גדול להטיח גג אסור בהטוי דאין תורת כלי עליו. כמו שכתב המ"א שם אות ל"ח ושובך בהטוי שרי לא הולכה דיבא לצוד (להמחבר ל"ש טעם המ"מ דפסק בה' יום טוב כל"ק דרב חנן) ושל בית אף בהולכה שרי לצורך פירות וכדומה דשל בית נמי שוה לשובך. ומשובך לשובך אסור שיבא לצוד וביו"ט רק ב' דינים עלי' אסור בהטוי. ובית ושובך תרוייהו שרי משובך לשובך. ואם נאמר דפסק כהר"א מבורג"ל. בשבת ג' דינים. עלי' אסור בהטוי דאין תורת כלי ובית שרי בטלטול. דל"ש הרואה וכל מקום שאסרו. ושובך אסור טלטול שיבא לצוד ובי"ט עלי'. הטוי אסור בית. הטוי שרי. טלטול אסור הרואה כו'. שובך טלטול שרי כו'. ואם כן הי' להמחבר לבאר בי"ט דין הבית דאסור בטלטול ושבת שרי. והרי כלל אמר בתצ"ה. כל שאסור בשבת אסור ביום טוב. ויש מותר בשבת. ואסור ביום טוב כמו המוקצה והי' לבאר כאן סולם של בית שרי בשבת ואסור בי"ט, ולר"ת א"ש דשל בית שרי בשבת ויום טוב. והמ"א תקי"ח אות ז' פירש בהמחבר דסובר כר"ת וא"י מניין לו. ואי"ה בפריי יבואר זה:
גם דברי הב"י בש"ח שכתב על דברי הטור דביום טוב שרי משום שמחת יום טוב ולא בשבת. אף על גב דבי"ט. אף רשות הרבים שרי וליכא הוכחה משום שמחת יום טוב. מכל מקום בגמרא מוחלפת משמע טעמא דשמחת יום טוב. ומכל מקום קשה. אם כן של עלי' בחצר אמאי שרי לדעת הטור בשבת. ועיין ד"מ פירש אפי' של בית כו'. ויראה דשל שובך אפשר אפי' לטלטלו בחצר לצורך דבר אחר אסור ול"ד משובך לשובך. ולכך פי' כן ואי"ה יבואר בפריי
פסקא אבל מטהו מחלון לחלון וכו'. ורמינהו כו' לל"ב. לעיל מקשה רק ב"ש אב"ש. וב"ה ברשות היחיד מתירין כת"ק דראב"ש. דלית להו כל מקום שאסרו כו'. ולל"ק פריך לתרוייהו ולהרמז"ל פ"ה מהי"ט ה"ד. אף לל"ב פריך דטעמא דבית הילל משום שמחת יום טוב יעו"ש. ולפי זה יש לראות למאי דמסיק מוחלפת כל לפירש"י. ולהוה אמינא סולם. וכל שכן אם נאמר אף באמת מוחלפת כל הני משניות כמו שכתב מוהרש"א ז"ל בתוס' ד"ה אמר ר' יוחנן. א"כ אמאי לא תנן בעדיות סולם מקולי ב"ש וחומרי ב"ה. וכ"ת שהם בסוג א' עם השוחט כמ"ש מהרש"א בתוס' ד"ה אר"י. אכתי י"ל לב"ה ברשות היחיד שרי כת"ק דראב"ש ולא נשמע מהשוחט דנהי דמשום שמחת יום טוב. לא התירו ב"ה דרבנן. מכל מקום ברה"י י"ל שרי אף בלא שמחת יום טוב. דלית להו כל מקום שאסרו כו'. אם נאמר מוחלפת השיטה. אף סולם. אך באמת י"ל הא דר' חייא לעיל ת"ק סבר בעלי' פליגי. ע"כ עבדי בני ר"ח כברייתא לא כמשנה גם [בדין] הטוי יש לעיין ואין להאריך:
דלמא ע"כ לא אמרי ב"ש אלא ד"נ כו'. שובכו מוכיח עליו הנה מפירש"י כאן ד"ה וממאי דמוחלפת דליכא צד איסור יראה מפורש. דלפ"ז ליתא לסוגיא דלעיל ח' א'. כדרבי אבא. דב"ש איסור חפירה דרבנן לא התירו משום שמחת יום טוב דכאן סולם נמי לא התירו משום שמחת יו"ט. דהרואה אומר כו' ועכ"פ הם בפלס וסוגח' (דמה"ט לא שנאה בעדיות כמו שכתב מהרש"א ז"ל) וע"כ מתניתן דהשוחט בעפר תיחוח לגמרי שסביבו נופל ואין בו שום צד איסור דרבנן כמו שכתבו התוס' ח' א' ד"ה בעפר תיחוח יעו"ש וב"ה אסרי גזרה זימנין דאתי למיעבד כתישה. וב"ש לא גזרו כו'. וכיון שכן אנן דפסקינן לכל הני משניות כמו שהן שנויות לפנינו ואין מחליפין שום א' מהן אף תריסין כדבעינן למימר לקמן אי"ה (דגרס א"נ בתריסין או צרכי רבים) ע"כ כל הני שינויא קיימא במסקנא ומתני' דהשוחט בעפר תיחוח לגמרי שסביבותיו תיחוח ולית כאן חפירה דרבנן וד"נ שאין בו מוקצה. אם כן למה זה פסק המחבר בתצ"ח סי"ד, דשרי בד"נ ועפר תיחוח אף שסביבו קשה כמו שכתב המ"א שם אות, כ"ה דסתם המחבר והא לפי המסקנא כאן לא שרי ב"ש לכתחלה אלא גזרת כתישה. וב"ה אסרי ודיעבד שרי ב"ה בכל סביבו תיחוח. הא דר' אבא לא אף דיעבד ולזה יש לנו לומר מירושלמי יש ראי' דמתיר מוקצה דיעבד כל שכן איסור חפירה כמ"ש המחבר סט"ו. והרב בהג"ה שם. ואמנם למ"א שם אות ל"א דמוקצה קיל מחפירה. וגם להר"מ ז"ל פ"ג ה"א מהי"ט דאוסר במוקצה דיעבד דלא כירושלמי ואפי' הכי נראה שמתיר בחפירה דרבנן סוף פרק שני מהי"ט ומנא לי' זה לפי המסקנא. ולזה יש לנו לומר שסוברים פירוש אחר בסוגיא דלא כפירש"י ז"ל. אלא סוגיא דלעיל ח' א' קיימא במסקנא וב"ש לכתחלה התירו איסור חפירה דרבנן ואפי' הכי בסולם חמיר טפי דרואה אומר להטיח גגו ויבוא להתיר מלאכה דאורייתא ביום טוב וזה גזרה קרובה יותר ועפר"ח בתצ"ח בלשון הרמז"ל ואי"ה בפריי יבואר:
בפרש"י ד"ה מוחלפת כאן כו'. לא ההוא דהשוחט מכח קושיות התוס' דשנוי' בעדיות. וודאי דקדקו בה דכל העיד הלכה היא וניחא להפך כמה משניות כו' ולמ"ש התוס' לא מתהפכא אלא חדא יעו"ש:
בד"ה וממאי כו'. דליכא צד איסור פירשתיו בגמרא דלפ"ז לא קאי סוגין דלעיל ח' א' דבדרבי אבא [פליגי] וב"ש לא התירו אלא בעפר תיחוח שסביבו ג"כ תיחוח ולית ביה איסור דרבנן יעו"ש:
בד"ה אא"כ נענע מבע"י דחייס ומימלך וכדמפרש לקמן דמטלטל מוקצה לא דעשו גדר לשמחת יום טוב. דאם כן לא הוה מקשה מידי ובסמוך יבואר עוד מזה:
בתוספת בד"ה אלמא כו' מביצה כו'. הנה מוקצה אסור באכילה ביום טוב אלא דלמ"ד משום משקין ור' יוחנן נמי אמר כן אם כן ב"ש משום שמחת יום טוב מתיר או י"ט דעלמא אטו אחר שבת ואסולם גזרו וע"ז תירצו דמשקין ב"ש סברי דלא דמי למשקין ולא לפירות הנושרין ולא משום שמחת יום טוב התירו דהא רב יוסף ור' יצחק לא סברי אהדדי כו'. וב"ש לית להו כתרוייהו:
בד"ה אמר ר' יוחנן מוחלפת כו' ואומר ר"ת כו'. על מה הוצרכו העולם הכנה יש לראות דודאי ב"ה מתירין לכתחלה משום שמחת י"ט. אם לא הזמין מאתמול שמותר לשחוט ולכסות. אבל ודאי לכתחלה מצוה יותר שיזמין עפר מבע"י ולמה זה יעבור על דבריהם מוקצה הואיל ויכול לתקן בלי שום דחי' שמחת יו"ט. ואם נאמר כוונת ר"ת שתמה למה נוהגין להחמיר אם לא הזמין שאין שוחטין כנראה מרא"ש ושאר פוסקים בסוגיא דמודים (ח' א') אם כן מה מקשה תוס' לקמן מרב יהודא מכניס מלא קופתו דההוא לכתחלה ממש וודאי עדיף טפי וצ"ע:
בא"ד ומיהו זה אינו דלפי' פירושו כו'. התוס' מקשין על ר"ת כו' והנה שיטת ר"ת י"ל בתרי אנפי או דסובר אמר ר' זריקא לעיל ח' א'. לא קאי רק אמודים. אבל מאן דמתיר לכתחלה אף בלא ד"נ הוה. דחו התו'. דאין סברא לומר כן דלשיטת ר"ת מוחלפת השוחט אם כן ר' זריקא קאי אב"ש זה אין סברא כלל. ושמא תאמר דר"ת הכי קאמר כיון דב"ה לכתחלה שרי חד איסורא חפירה דרבנן ה"ה וכל שכן מוקצה לחוד דסובר דמוקצה קיל מחפירה דד"ת (כשיטת הב"ח, ומ"א בתצ"ח אות ל"א) לזה כתבו דכאן מסיק דב"ש מתירין היכי דליכא שום צד איסור דמיירי בעפר שסביבו ג"כ תיחוח כו'. ולמאי דמפיך ב"ה סובר כן הא [אפי'[ חד איסורא אין מתירין. ולזה י"ל דר"ת סובר דלמאי דמפיך קיימא לן כסוגיין דלעיל ח' א' דפליגי בחד איסורא לכתחלה ועיין מהרש"א ז"ל. דהנך שינויא דחיקי היינו ב"ה אדב"ה שובכו מוכיח כו'. אבל ב"ש אף אם מחליף. מכל מקום הכין הוא דמיירי דליכא. שום צד איסור וכבר כתבנו דלדידן אינו כן דאף דאיכא צד איסור. עכ"פ דיעבד מתירין. וה"ה לב"ש לכתחלה מתירין. ואין להאריך כאן. ועב"י מ"ש בשם סמ"ק. וכתב דסומכין דיעבד על ר"ת היינו אף בתרין איסורין ויבואר שם וכאן אין להאריך:
(ועיין מהר"מ שי"ף ז"ל מ"ש למה לי הכנה לב"ש וב"ה ביונים ותי' ב"ח יעו"ש. וכבר כתבנו דמוקצה אסור באכילה רק טלטול התירו ופליגי ב"ש וב"ה. אי שימוש מוקצה ג"כ שרי משום שמחת יום טוב או לאו. עיין מ"א סימן תק"ט שהאריך ועמ"ש לעיל בסוגיין דמודים אם שחט ויבואר עוד בפריי בתצ"ח וכאן אין להאריך. ועיין ב"י תצ"ח). אופן ג' דמוקצה חמור מחפירה וד"ת מפרש ד"נ משום חפירה להדיא גרע מגומא ושפיר למד מוקצה שרי ומדייק בטור שא"צ לחפור ושם אבאר עוד בעזה"י: