ראש יוסף על ביצה· רבי יוסף תאומים
פרק ראשון - ביצה · דף ח:
גמרא מכלל דרישא בדאית לי' כו'. בקצת נוסחאות ל"ג דרישא אלא מכלל דאית לי' ואסיפא קשיא לי' דע"כ בדאית לי' ורישא ניחא בדלית לי' ואשמעינן אפילו כוי דה"א לשחט ולא לכסי. ומ"ש רש"י באפר כירה. צריך ישוב דמרב יהודה לחוד קשיא לי' ואפר כירה לית לי' ואי דאית לי' לכולהו א"כ דקר נעוץ נמי יקשה דרש"י גריס לעיל ד"נ יעו"ש
אפר כירה מוכן לודאי לא לספק כו' עיין מהרש"א לעיל תוס' ד"ה אי הכי דקושטא אמר רבה דלמסקנא דרב יהודה מוכן לודאי לא לספק ה"ה אפר כירה דכוותי' דמ"ש ומכל מקום קשה קצת דאין צורך לו להזכיר כלל אפר כירה והוי יודע דלמסקנא לא קיי"ל כן אלא אפר כירה. וה"ה דרב יהודה בסתמא דעתו אספק נמי וכוי משום גזרה הוא דאסור:
לספק מ"ט לא דעביד גומא וודאי נמי כו' כדר"א כו' אלא אמר רבא אפר כירה דעתו לודאי ואין דעתו לספק המקשן הביא דאין דעתו לספק כלומר לא מהני דעתו ואין מועלת הזמנתו וכפירש"י וע"ז שקיל וטרי מ"ש ודאי מספק והוה למ"ד ספיקא ד"ת מ"ה לחומרא וכו'. מ"ה בעי כיסוי פריך שפיר דמ"ש. ומשני דעתו של המכניס אפילו בסתם רק לודאי לא לספק והוה מוקצה. ואי דבירושלמי פסק דמצות כיסוי דוחה מוקצה י"ל בודאי לא העמידו דבריהם הא בספק העמידו דבריהם ולמ"ד ספק מה"ת שריא וכוי מדרבנן כיסוי. אם כן מה פריך ספק נמי כדר"א וכיון דכיסוי דרבנן וחפירה דרבנן שוא"ת עדיף וי"ל משום שמחת יום טוב הוה למשרי כיסוי דיעבד לט"ז ומ"א בתצ"ח דיעבד נמי שייך שמחת יום טוב דלא כמהרש"א לעיל תוס' ד"ה ואינו. או דפריך אלכתחלה כו':
והנה מדפריך בפשיטות ספק נמי כדר"א אלמא איסור חפירה דרבנן מתירין אף בספק ואלו דעתו לודאי לא לספק הוה מוקצה אלמא מקילין בחפירה דרבנן ממוקצה וזה יורה כמ"ש הב"י והרב בתצ"ח סט"ו בהג"ה ד"נ קיל ממוקצה (ול"ד מנולד ה"ה ממוקצה לחוד כמו שאתה רואה כאן) ולמ"א שם ולב"ח יש לומר דמשני דאין דעתו לספק ומיירי נמי שיש איסור חפירה כדר"א ותרין איסורין אפילו בודאי אין דוחין אפילו דיעבד כמ"ש הרא"ש ז"ל עיין תוס' לעיל ד"ה ואינו ואם כן ודאי שרי כדר"א דליכא אלא חד איסורא משא"כ כוי דאית תרתי חפירה ומוקצה דאין דעתו על הספק ומש"ה אפילו שחטו אין מכסין דמו וכדכתיבנא:
יום טוב עשה ול"ת בשבת (משמע) בכ"ד שם מחלוקת רבא ורב אשי כמ"ש התוספת כאן ד"ה סוף סוף ולענין הלכה אי"ה יבואר בש"ה ולענין אי יכול לקיים עשה אח"כ אי מקרי דחי' הואיל ועכשיו אין עושה והוא מצווה מיד נמי תלוי בפלוגתא בשבת שם ועפר"ח סימן תצ"ח כתב אעפ"י שיכול לכסותו לערב בשבת מוכח דזה הוה דחי' כו'. היינו רב אשי אמר י"ט עשה ול"ת הא לא"ה שריפת נותר דוחה יום טוב דעשה מצוה בכל שעתא דוחת ל"ת ואף רבא דסובר כל שיכול אחר כך לקיים אין דוחה מכל מקום זה לדחות ל"ת ד"ת אבל אודאי בלא ל"ת פשיטא שבכל שעה המצוה מחויב עליו ולפ"ז כוי אם לשחטו על צחיח הסלע שלא יבלע עד לערב י"ל דשרי. דל"ש התרת חלבו שיכסה לערב. גם דחי' ליכא ולרא"ש משמע כן שכתב בכלי אין שוחטין משמע דאי שרי יוכל לשחוט ולכסות לערב. אבל ממ"ש הפר"ח משמע דאין לשחוט אף כהאי גוונא דמ"ע מיד לכסות. ויבואר אי"ה בתצ"ח סי"ח וכאן אין להאריך:
אלא אמר רבא כו' ואזדא רבא לטעמי' כו' תסתיים כו'. רמי ברי' דרב ייבא אמר כו'. הנה כפי תירוץ רבא יש קולא וחומרא ולרמי' ברי' דרב ייבא נמי קולא וחומרא. לרבא הכניס עפר לודאי אסור לכסות צואה כמימרא דילי'. ואפילו בסתם נמי אין דעתו על הספק. ואזדא כו'] אע"ג דאין דומה דהתם הכניס בפירוש לודאי אבל הכי בסתם מכל מקום קצת לטעמי' הוה דלא רמי דעתו אספק כפירש"י ד"ה ואזדא הרי חומרא קולא הכניס בפירוש לכוי מכסין דמו כו'. ולרמי חומרא הכניס בפירוש לכוי אין מכסין משום התרת חלבו הא חומרא קולא אם שחט באמצע חצרו דמאיס הוא והוה כגרף של רעי. אם שחט שרי לכסוי אפילו באפר כירה ודרב יהודא דעתו אף על הספק וחולק עם רבא. והפוסקים השמיטו הא דאפר כירה דעתו לודאי ואין דעתו לספק בתצ"ח סי"ח יעו"ש במ"א ופר"ח משום דפסקו כרמי דמשום התרת חלבו. אבל דעתו נמי לספק. ומיהו מימרא דרבא אמת הכניס לודאי בפירוש אין דעתו על הספק אבל בסתם דעתו אכל מילי וז"ש המחבר בתצ"ח סי' י"ז הכניס עפר בסתם עושה כ"צ. והיינו אפילו ספק עיין מ"א שם אות ג' יעו"ש. ותימה למה השמיטו הפוסקים זה, והפר"ח שם כתב דרשב"א סובר דרמי ל"פ על רבא ואפר כירה בסתם אין דעתו על הספק אלא חולק עליו אף הזמין לספק אין מכסין כוי משום התרת חלבו ואי [כן] דעת הרי"ף כו' שהשמיטו זה. וא"י דא"נ דרמי חולק ארבא מכל וכל ואפר כירה בסתם דעתו על הספק אמאי השמיטו. אם הכניס לודאי אין מכסין צואה כמימרא דרבא. וא"ל דמלתא דפשיטא הוא כיון דרבא השמיענו זה הי' להפוסקים לכתוב זה וכמו שהניח מ"א בצ"ע:
ולי ההדיוט יש מקום עיון בזה דאימא רמי ורבא אין חולקין כלל ודרבא איתא דאפילו בסתם אין דעתו על הספק ודרמי נמי איתא אפילו שחט באמצע חצר דהוה מאוס. כמ"ש א"ר בתצ"ח סי"ח אפ"ה כוי אין מכסין מטעם רבא אין דעתו על הספק. ואפילו הזמין על הספק ובאמצע חצר אם שחט מכסין. ומיהו לשחוט לכתחלה כהאי גוונא באמצע חצר י"ל אין עושין גרף של רעי לכתחלה. ויבואר אי"ה בפריי שם וכאן אין להאריך:
תני ר' זירא לא כוי בלבד אפילו שחט בהמה חיה ועוף כו' לפירש"י כאן ד"ה לא כוי. הטעם משום טרחא. והדין עמו דאפילו אפר המוכן לכוי ממש. אפ"ה אסור משום טרחא דאפילו בהמה וחי' דאיכא ודאי מצות כסוי כל שיש טרחה משום בהמה נמי אסור והעמידו דבריהם במקום כסוי כ"ש כוי דספק שמא בהמה לגמרי והרי אמרו אפילו משמע דבהמה וחי' יותר ראוי להתיר ואפ"ה לא וכ"ש כוי מה"ט גופא. ולפ"ז אין צורך לכל התירוצים משום התרת חלבו וכדומה ומיהו שחט כוי באמצע חצר ודאי שרי דמאוס הוא והוה כצואה דמותר לכסות מה"ט, ועט"ז תצ"ח אות י"ט ואות כ"א לדידן דפוסקים בתערובות שאסור א"כ כ"ש בכוי מטעם טרחא ושם באות כ"א תי' זה. ושם יבואר אי"ה וכאן אין להאריך. ומ"ש הט"ז ממשנה דכוי מאי אריא כוי לאשמעינן רבותא טפי אפילו תערובת אסור ש"מ תערובת מותר היינו מסיפא קשיא לי'. ואם שחטו דרישא ה"א לשחוט ולא לכסי ואי"ה שם בפריי יבואר על נכון
ודע אם הזמין עפר לכוי מותר לכסות בו צואה אעפ"י דאסור לכסות הוי משום התרת חלבו או טרחא. נימא דהזמנה דילי' לאו כלום הא בורכא דמ"מ לא אקצי דעתי' מיני', והזמין על הספק ממילא הוכן לכל ספק אף לכסות צואה ומיהו אם הזמין על כוי לשחוט באמצע חצר יראה דהוה הזמין לודאי דלא מטעם ספק מכסה אלא דמאוס כמ"ש הרב בתצ"ח סי"ח ואם כן אסור לעשות בו ספק דבזה אף לדידן אסור כמ"ש המ"א שם אות ל"ג הא דאמר רבא אפר כירה דעתו לודאי לא על הספק סברא דנפשי' קאמר דלתרוצי כוי י"ל דהזמין עפר לודאי ולכך אין שוחטין כוי דלא הזמין לספק אלא מסברא קאמר הכי. ובזה לית הלכתא כוותי' דבסתם דעתו אף על הספק. אבל אם הזמין לודאי בפירוש אסור לעשות בו ספק כמ"ש המ"א וכמימרא דרבא הכניס עפר כו' וכדכתיבנא:
אטו שתי דקירות מה שיש לעיין בזה אי"ה יבואר בפריי תצ"ח ס"ט בזה: