אור ברסלב
ראש יוסף על ביצה פרק ראשון - ביצה › דף ח.

ראש יוסף על ביצה· רבי יוסף תאומים

פרק ראשון - ביצה · דף ח.

דף ז:

גמרא החופר וא"צ אלא לעפר פטור ופירש"י דהוה מקלקל כו' ותו' פירשו ד"ה ואינו דהוה מלאכה שאצ"ל ובאמת רש"י פי' לכ"ע אף לר' יהודה וכדאיתא בחגיגה יו"ד א' והרי הרמז"ל פסק בפ"א משבת כר"י רק במקום שמקלקל חצרו אז פטור וכיון שכן טוב יותר לפרש אליבא דהלכתא וכפירש"י כאן:

פסקא שאפר כירה מוכן הוא כו' ואפר כירה כו' שי"ן במקום וי"ו אמר ר"י אמר] רב הוסק בי"ט אסור היינו לכתחלה לשחוט אבל אם שחט לא העמידו דבריהם איסור מוקצה נגד כיסוי תו' ד"ה אמר ר' יהודא בשם ירושלמי וכ"פ המחבר בתצ"ח סט"ו יעו"ש ושם נאמר בהג"ה דטוב לכסות בדקר נעוץ מאפר שהוסק בי"ט וא"כ הי' מקום לדחוק ולומר שאפר טעמא יהיב למלתי' אם אפר כירה בי"ט מוכן הוא לדבר זה שמותר לכסות אם שחט אע"פ דמוקצה כעין של תורה (עיין לעיל גבי ספקא אסורה ובמהרש"א שם) כ"ש דקר נעוץ דרק איסורא דמקלקל או מלאכה שאצ"ל פשיטא דשרי דיעבד באם שחט אלא דלישנא שאפר כירה מוכן הוא משמע לכל מילי והיינו אף לכתחלה ולהכי צ"ל שי"ן במקום וי"ו ועלה אמר ר' יהודא ל"ש אלא מעי"ט כיון דלכתחלה מיירי:

ואמר ר' יהודא מכניס מלא קופתו עפר כו' לרש"י אשמעינן מה שלא אשמעינן בברייתא דלא בטל אג"ק דהתם הכניס הרבה לגנתו מכסין בו אעפ"י שלא ייחד קרן זויות הא מעט לגנתו בטל הוא הואיל ולגנה הכניס ומלא קופתו אף מעט שרי בייחד לו קרן זויות ומ"מ בין הרבה לגבה או מלא קופתו עושה כל צרכיו ול"ד לכסות בו כן פירש"י להדיא ד"ה הכניס דעתו על כל צרכיו. אבל התוס' ד"ה ואמר ר' יהודא פירש"י דלגנה דוקא לכסות שרי הא לכל צרכיו לא ומלא קופתו לכל צרכיו וזה יורה כפי' ר"ת לקמן ט' ב' ד"ה מוחלפת השיטה דלב"ה לכתחלה שרי בדקר נעוץ משום שמחת י"ט ה"ה מוקצה (עמ"א תצ"ח אות ל"א דמוקצה קיל לי' מדקר יעו"ש ומיהו מתוספת שם מוחלפת מוכח כפי' הב"י דטפי עדיף דקר נעוץ ממוקצה שהרי כתב ר"ת דמוקצה אסור לשחוט לכתחלה יעו"ש ויבואר עוד שם). ועט"ז תצ"ח אות י"ז תמה על מ"ש הב"י בשם הרשב"א דלגנה דוקא דיעבד מכסה. ובגמרא משמע לכתחלה וכפירש"י יעו"ש אמת שרש"י פי' דעתי' לכל צרכיו וכמ"ש המחבר שם אבל התוס' כתבו דוקא לכסות ומיהו התוס' לפי' ר"ת כ"כ וכדכתיבנא אבל הרשב"א סובר מוחלפת השיטה לא כפי' ר"ת מדאסר לכתחלה. ע"כ קשיא לי' שפיר להט"ז ואמנם מותר לכסות אין מוכיח דלכתחלה קאמר אימא אם שחט קאמר דמכסה בה. ועמ"ש בסמוך בהא דפריך ולכסייה כר' יהודא:

ואי איתא לכסייה כר' יהודא לפירש"י קאי אדיעבד. אם שחטו אין מכסין ולתוס' ד"ה ואי איתא ארישא פריך וכפי' ר"ת לקמן כו' ויש לראות לרש"י א"ש מברייתא דלגנה כו' עפר הרבה אבל מלא קופתו בטיל אג"ק וליתא לדר' יהודא משא"כ לתו' ד"ה ואמר ר' יהודא דברייתא דוקא לכסות ורב יהודא בהזמין אף כל צרכיו א"כ מברייתא נמי ידעינן דמלא קופתו עכ"פ לכסות שרי ותקשה מברייתא לברייתא דכוי ואם נאמר לכסות דיעבד קאמר לא לכתחלה וכ"ד הרשב"א הובא בט"ז תצ"ח אות י"ז ואף שפירש בע"א הרי הפר"ח שם אות י"ז פירש דברי הרשב"א דלכתחלה אסור. (ומיהו הט"ז חולק בין גגו ומיד לסוד ביתו בין לגנה ואין ראי' מירושלמי ואי"ה בפריי יבואר זה) והפר"ח בתצ"ח כתב דמתוספת משמע אף לכתחלה מכסין בהכניס לגנה והרי אתה רואה לכאורה שאינו כן דא"כ תקשה מברייתא דהכניס לברייתא דכוי דשכיח הוא שמכניס מלא קופתו עפר ואמאי אין מכסין בו אלא ברייתא דיעבד באם שחט וקושית הגמרא מרישא אין שוחטין. ולכך פריך מרב יהודא וי"ל בדוחק דודאי הכניס מלא קופתו עפר והזמין מהיכי תיתי דאין שרי לעשות כל צרכיו (אלא כפרש"י דל"ת דבטל אג"ק והתוס' הוסיפו לומר דכאן אף כל צרכיו) וברייתא דוקא לכסות. אבל מודים לרש"י דרב יהודא אשמעינן דל"ת דבטל הואיל ומעט הוא ומש"ה פריך מר' יהודא:

ולטעמיך לכסי' באפר כירה או דקר נעוץ כו' כ"ה הגירסא ברש"י דקאי אדיעבד ויש אין גורסין ד"נ. ותו' מקיימין הגירסא לפיר"ת ארישא כו' והנה ספק ד"ת אי מ"ה לחומרא אי לאו מחלוקת ישנה הוא כידוע ולמ"ד דרבנן א"כ כוי מ"ה א"צ כיסוי כ"א מדרבנן וא"כ א"א לגרוס ד"נ דמאי חזית לעבור דרבנן בקום ועשה ד"נ מלאכה שאצ"ל או מקלקל כו' מוטב לדחות כיסוי דרבנן בשוא"ת דהכי עדיף טפי כר' יהושע בעירובין ק' א' ובזבחים מתן ד' במתן א' שוא"ת עדיף והכין הלכתא בכל האיסורין וכ"ת כי אמרינן ספק מ"ה שרי בלאוין לא בקום ועשה. הא בורכא דלאו ל"ת חגמר מעשה כבריש יבמות. ואפ"ה למדו מלא יבא מותר ודאי הא ספק יבא לשאר איסורין כ"ש בעשין כה"ג אלא כדאמרן: והוי יודע שרש"י כתב הגרס' לכסייה בדקר נעץ או אפר כירה ולכאורה בכיוון מהפך הגירסא דסובר לא זו אף זו ד"נ או אפר כירה הוסק בי"ט וא"ש טובא דאפר כירה בי"ט שכיח טפי ממלא קופתו עפר אלא ע"כ דלית לי' ובגברא ערטלאי ה"נ דלית לי' מלא קופתו ועיין תוס' ד"ה אי הכי ומה אעשה שרש"י פי' ד"ה ה"ג כו' דבהדיא תנן דמוכן הוא (ואלו) [ואולי] כוונתו אפר שהוסק בי"ט ואסיפא פריך לשיטתי' ושרי דיעבד בהוסק בי"ט ולא זו ד"נ אף בהוסק בי"ט (כמ"ש הרב בתצ"ח סט"ו) הא במשנה מיירי בהוסק מעי"ט ומוכן הוא אבל בי"ט לאו מוכן הוא אלא דכיסוי ד"ת עיקר מוקצה דרבנן והתוס' ד"ה א"ה לשיטתם בד"ה ואם איתא לכסייה שפירשו קושיות הגמרא ארישא א"ש א"ה משא"כ לרש"י דהקושיא אסיפא לא יתיישב א"ה דבלא ר' יהודא נמי תקשה מ"ש ספק מודאי דודאי אפר שהוסק בי"ט שכיח עכ"פ כמו מלא קופתו עפר ויבואר בתו' אי"ה

ואגב גררא ראיתי להעיר בכאן הערה אחת וזו תוארה דע דהמחבר בתצ"ח סט"ו פסק דאמר כירה שהוסק בי"ט. אם אין ראוי לצלות בו ביצה אין שוחטין לכתחלה ואם שחט מכסה בו והרב מדשתק אודי לי' בזה ובסימן תמ"ו ס"א מוצא חמץ בביתו כתב שאסור לטלטלו וכתב מ"א דטלטול דרבנן דחי לעשה תשביתו וכמה תירוצים נאמרו בזה יעו"ש וכל התירוצים שייכים גם כאן. ואמנם למ"ש המ"א דהמשהה ודעתו לבערו אין עובר עליו א"ש. יעו"ש ומ"ש בפריי שם ואמנם הרמז"ל הביאו הפר"ח דבריו סובר כל שאסור משום מוקצה אסור לכסות בו וכתב הטעם דיש כח ביד חז"ל לעקור דבר מ"ה בשוא"ת כדאיתא באשה רבה וכמ"ש התוס' ע"ב ד"ה תני ר' זירא יעו"ש:

והנה יש לחלק ודאי יש כח ביד חז"ל לגזור גזירה שראו שיש צורך בגזרה זו שלא יבואו להתיר חלבו וכדומה בשוא"ת. משא"כ מוקצה דלאו אמצות כיסוי בפירוש גזרו אלא בדבר הרשות אמרו מוקצה אסור וא"כ היכי דיש מ"ע דכיסוי כל בד"ת הוה דחי עשה ה"ה כאן. אלא די"ט עשה ול"ת. וראי' משופר דאין מפקחין כמ"ש המ"א בתמ"ו בשם הר"ן ז"ל:

ודע דהרמז"ל פ"ג מה' י"ט ה"א כתב בפירוש דעפר או אפר שאסור לטלטלו אם עבר ושחט אין מכסין בו דלא כירושלמי שהביאו התוס' ד"ה אמר רב יהודה. ועיין בהגמ"י שם אות א' וא"כ ע"כ אף בדקר נעוץ מבע"י שהוכן עכ"פ יש בו איסור דרבנן דעביד גומא וכדר' אבא אלמא התירו איסור דרבנן בדיעבד עכ"פ לכסות. ואמאי באפר מוקצה העמידו דבריהם. וע"כ צריך לחלק במוקצה החמירו דהוה כעין של תורה וראייתו מגמרא דתניא כוותי' כשאמרו אפר כירה מוכן מעי"ט. אבל בי"ט לא. משמע אף דיעבד נמי לא וגם לא הי' צריך לומר שי"ן במקום וי"ו אלא כמ"ש ולפ"ז יפה כתב בב"י ונמשך אחריו הרב בתצ"ח סט"ו דטוב בדקר נעוץ מאפר מוקצה שהרי הרמז"ל אוסר אף דיעבד במוקצה ונהי דלית הלכתא כוותי' מ"מ טוב לצאת ידי כולם בשיש ד"נ ואי"ה בפריי יבואר עוד וכאן אין להאריך:

בפירש"י בד"ה והא קעביד כתישה לרב יהודא פריך כו' דכבר חפור ועומד הוא אבל בלא רב יהודא י"ל דעשה דוחה לל"ת כדרבא שבת כ"ד ב' די"ט ל"ת לחוד דלא כרב אשי שם (עתו' ח' ב' ד"ה סוף סוף יעו"ש) ומיירי אי משהה לערב יהא נבלע בקרקע וכדבעינן למימר לקמן אי"ה ופליגי ב"ש וב"ה דלב"ש שרי לכתחלה לשחוט דלא אמרה תורה אסור לשחוט אלא כששחט כסה וכשישחוט ידחה עשה לל"ת וב"ה סברי לכתחלה לא ישחוט אבל אם שחט חופר ויכס' דידחה עשה לל"ת אבל לר' יהודא קשיא ועמ"ש בגמרא די"ל דקר נעוץ בעינן דבעידנא משא"כ כתישה יעו"ש:

והוי יודע דבירושלמי דפרקין אפסקא דאפר כירה מוכן הדא דאמרת שהוסק מבע"י (כרב בגמרא דילן) בד"א שלא שחט אבל שחט מוטב שיטול אפר הוסק בי"ט ממה שיחפור בדקר ויכסה הביאו הפ"ח, והנה פשט דבריו משמע דאד"נ קאי כרב זריקא ואפ"ה טוב באפר מוקצה דלית בי' דררא ד"ת מחופר וא"צ אלא לעפרא דיוכל לבא לידי איסור תורה זהו שיטת הב"ח והמ"א והפר"ח בתצ"ח והביא דעת הרשב"א כן בסמוך אבאר שי"ל) אבל הב"י והט"ז שם אות מ"ו פירשו הירושלמי דהא דעדיף מוקצה ונולד חפירה היינו באין ד"נ אבל ד"נ עדיף מנולד וכ"כ הרב בהג"ה בתצ"ח. סט"ו יעו"ש והנה י"ל הירושלמי חולק עם ר' זריקא וסובר אף באין ד"ה נמי שרי דיעבד דליכא ד"ת דחופר וא"צ אלא לעפרה פטור אבל אסור אפילו באין ד"נ דבד"נ נמי כל שסביבו קשה שייך חופר כדמסיק וכמ"ש התוס' ד"ה בעפר ומיהו כתישה שייך באין ד"נ אם לא בעפר מפורר ויבש מיד כשחופר נפרר ממילא או חפור ועומד ואין דקר נעוץ שלא הזמין אז איכא תרתי מוקצה ואיסור חפירה דרבנן משא"כ נעוץ דהזמין עדיף חפירה מנולד וכ"ז מפני שסובר שסברא פשוטה היא בעיני הב"י דחפירה דרבנן קיל טפי לענין כסוי מנולד ומוקצה דאית סמך מ"ה מקרא והכינו דמוקצה הוה כעין תורה (וז"ש כ"פ מדרבנן ואסמכינהו אקרא נ"מ להחמיר בספיקן וכדומה ואי"ה בש"ה יתבאר זה)

וראיתי להט"ז בתצ"ח אות י"ו דברים מקושי ההבנה לא זכיתי להבינם לכאורה במ"ש חופר הוה ד"ת ומ"ש לר"ת לב"ה שרי חופר ממש המעיין בתוס' ט' ב' ד"ה אמר ר"י כו' כתבו דב"ה בעי ד"נ וכבר ראיתי בספר נדפס מחדש ביקש מחילה מאדונינו המלך דוד ואין צורך לו כי דברי הט"ז שרירין וקיימין כי ר"ת לפירושו מוחלפת וב"ה סברי שוחט לכתחלה ויחפור כו' ובטעות נשנה בעדיות כו' פסק,, וכן שמע מאביו דא"צ הכנה כלל כי ב"ה מתירין לחפור ממש וכ"ש שא"צ הכנה כלל והתוס' דחו פירוש ר"ת. במ"ש. ומיהו אפילו לפי פירושו כו' לא שרי ב"ה אלא בד"נ ור"ת אין סובר כן והעד דרב יוסף ורבה אמרי שחוט חפור כו' אע"ג דמלת חפור כפשוטו אין ראי' דמיירי בלא ד"נ דמתני' נמי אמרי יחפור בדקר אלא מדאמר. מר גזר דלמא ממלך ולא שחט וחופר בחנם ומר לא גזר והא הוה גזרה לגזרה (דא"כ) [דא"נ] חפר בד"נ אין כאן איסור תורה דלגזור וש"מ שהם סוברים דחופר ממש ואיכא כתישה ברגבי אדמה המחוברים יחד (וודאי איכא נמי כה"ג דפרוד מיד) וכן לקמן ט' ב' אר"י מוחלפת השיטה ארומיא דב"ה מלא יחפור אלמא ס"ל דב"ש וב"ה באין ד"נ והגמרא מדחה ממאי דלמא ד"נ כר' זריקא. ומש"ה לא אמר אלא וממאי בלשון דחי'. היינו אפילו לר' זריקא נמי ע"כ מוחלפת השיטה ולידע הדין אליבא דכ"ע. אבל פשטות הלכה דאפילו בלא ד"נ נמי וחופר ממש וכותש או בשדה דאיכא חורש איסור תורה נמי שרי לב"ה אפילו לכתחלה כרבא בשבת כ"ד ב' די"ט ל"ת לחוד ומצות כיסוי א"א להמתין במקום שיבלע הדם לערב וכדבעינן למימר קמן בעזה"י וא"כ כן מתפרש הירושלמי כאמור באופן שדברי הט"ז שרירן וקיימין ואי"ה בפריי אבאר עוד:

והנה יש מקום אתי לומר דירושלמי ל"פ אר' זריקא מגמרא דילן וגם סברת המחבר נכונה שהרי הרב אומר כן הוא הר"מ ז"ל בפ"ג דמוקצה אוסר דיעבד לכסות וד"נ אפשר לכתחלה שרי (עיין ר"מ פ"ב מה' י"ט הח"י ומ"מ יעו"ש) וא"כ נהי דאין הלכה כדברינו מ"מ חפירה דרבנן קיל ממוקצה וכ"ש מנולד כי הא ור"ז כפי מה דמהפך לר"ת לקמן ואי ר"ז אב"ה (ואף שהציון אמודים י"ל כן) ור' זריקא אלכתחלה קאי לב"ה דהלכתא כוותי' מש"ה אין מתיר תרי איסורין לכתחלה חפירה דרבנן בעפר תיחוח ומוקצה. משא"כ דיעבד אפילו תרין איסורין דמ"ש חד דרבנן מתרי דרבנן לא העמידו במקום תורה כה"ג (כמו שיתבאר לקמן בתו' ד"ה ואינו יעו"ש) וירושלמי נמי ה"ק אפר כירה מוכן לשחוט לכתחלה בעיו"ט. אבל ביו"ט לא. דנולד חמיר מחפירה דרבנן דבד"נ שרי לכתחלה ונולד (וה"ה מוקצה) אסור. בד"א לכתחלה אבל שחט מוטב יכסה בנולד ואל יחפור בדקר באין ד"נ דתרתי איכא חפירה דרבנן ומוקצה וודאי נולד לחוד קיל טפי. אבל ד"נ דרק חפירה דרבנן קיל מנולד אלא שהמחבר פוסק דלא כר"ת בש"ע תצ"ח סי"ד דבד"נ לכתחלה לא. וא"כ א"א לפרש כן. וי"ל דירושלמי מפרש מוחלפת השיטה כפי"רת והמחבר מחמיר בזה והבן ועט"ז אות י"ב יעו"ש

ומה שהביא הפר"ח ראי' מרשב"א שכתב ויראה שאם שחט ויש לו אפר שהוסק בי"ט מכסה. ולא עוד אפילו יש לו ד"נ ואפר בי"ט יכסה באפר י"ט ולא בד"נ הפך סברת המחבר אין ספרו כעת ת"י (לא בתה"א ולא בעה"ק) ומכל מקום אם כך הואיל ולא סיים ד"נ מבעוד יום יש לומר ד"נ מימים ימימה ולא הוכן דאיכא תרתי מוקצה וחפירה כדכתיבנא:

בד"ה והא עביד גומא וחייב משום בנין בבית. ובשדה משום חורש, ומיהו [הא] דמשני פטור כו'. אבית דמקלקל הוא וא"צ לגומא משא"כ בשדה א"א שיחפור רק לכסות. ויניח שם עפר וחייב משום חורש כמ"ש הרמז"ל פ"א משבת דהלכה כר' יהודא משאצ"ל חייב מ"ה עיין מ"ש בתו' ד"ה ואינו. ולפ"ז צ"ע בדין זה בשדה או בבית דאין מקלקל בגומא שטוב לו אלא מלאכה שאצ"ל אי שריא בכסוי אפי' דיעבד ויבואר בפריי:

בד"ה פטור כו'. דאינו בונה ולא חורש אלא מקלקל הכין מסיק שם אפילו למ"ד מלאכה שאצ"ל חייב כה"ג מקלקל הוא ומ"ש ולא חורש עמ"ש לעיל בסמוך די"ל בשדה כה"ג חורש הוא א"א שלא יניח מעט עפר יעו"ש.

בד"ה מאן כו' טעמא דיהיב למלתי' כו' כבר פירשתיו בגמרא די"ל טעמא יהיב אם אפר כירה בי"ט מוכן לכיסוי מוקצה ונולד כ"ש ד"נ חפירה דרבנן קיל וכפסק הרב בתצ"ח סט"ו בהג"ה ועיין הגמיי' פ"ג מי"ט אות א' רבינו יהודא התיר במוקצה דיעבד ד"נ שרי והיינו כמ"ש דכ"ש הוא והגהות דחו זה דסברי דמוקצה חמור וכפסק המחבר

בד"ה מותר כו' מנח לי' נמי אדם והיינו דנולד עיקר דררא דילי' משום מוקצה וכל דחזי למידי תו ליכא מוקצה ושרי אף דלמאי דלא הוי חזי מאתמול:

בד"ה הכניס עפר הרבה כו' לכל צרכיו לגנ"ה ולחורב"ה הרבה דוקא הא מעט בטל אג"ק ובהרבה כל צרכיו שרי וכ"פ המחבר בתצ"ח סי"ו. ודוקא לגנה ולחורבה דלאו מוקצה אבל לטוח גגו או לסוד ביתו לא דמוקצה. ואסור לכתחלה וכמו שהגיה הט"ז בתצ"ח אות ברשב"א יעו"ש. והפר"ח כתב דברייתא הכניס דיעבד. אין ראי' דאיך יאמר מכניס משמע שמזמין לכך אלא הכניס ואין דעתו רק לגנה אפ"ה עושה כ"צ כו':

בד" ה והוא ובעפר תיחוח שאין מחוסר חפירה וכתישה הא מחוסרת חפירה אף תלוש חייב משום חופר (דוקא קמח ושאר דברים כו'). עמ"ש בתוס' ד"ה בעפר תחוח יעו"ש. וא"י למה לא פירש כן בהכניס עפר לגנה:

בד"ה ואם איתא כו' אפילו הוא בהמה לכסייה כלומר בספק דבהמה אסור לכסות בחול שיבואו להתיר חלבו דאפשר שיאמרו שזה נולד מחיה ודוגמת בהמה וכוי מסיק לקמן בחול שרי. ומיהו לנקר שרי ועי"ד צ"ח:

בד"ה ה"ג ולטעמיך לכסייה בד"נ או באפר כירה דבהדיא תנן במתניתן דמוכן הוא אאפר כירה קאי דבד"נ י"ל דיעבד שרי מוקצה ואף תרין איסורי' אלא אאפר כו' ולכאורה דארישא קשיא אמאי אין שוחטין ועיין תוס' ד"ה ואי איתא דל"ג ד"נ וזה שכתב רש"י ה"ג ומהפך ד"נ ואח"כ אפר כירה פירשתיו בגמרא ואין להאריך:

בד"ה ואפילו ודאי כו' כב"ה דאסרי ואפילו דיעבד בלא ד"נ הנה בלא ד"נ כ"ע מודים דאסור דיעבד ואף ב"ש (ומיהו לר"ת לקמן ט' ב' ד"ה אמר ר"י משמע לב"ש אף בלא ד"נ שרי ומש"ה א"צ הזמנה לדידן) ומ"ש כב"ה קיימא לן היינו לשיטתי' לקמן במוחלפת דב"ה דוקא דיעבד לא כפי"רת. ויראה לפרש א"ה לפירושו א"ה דאיתא לדרב יהודא דכל צרכיו אף לספק וכאן לית לי' מלא קופתו א"כ קשיא ארישא מה אריא ספק אפי' ודאי נמי אם שחטו אין מכסין דב"ה אסרי היינו לכתחלה בד"נ. וא"כ איך מתוקמא ברייתא דכוי וכ"ש סיפא קשיא מה אריא כו' דאסרי ב"ה דיעבד בלא ד"נ וה"ה ב"ש. משא"כ אי ליתא דרב יהודא מתוקמא ביש לו מלא קופתו עפר ומוכן לודאי ולא לספק. ויש לו ומש"ה כוי אין שוחטין כו'. ולקמן מסיק דרב לכל צרכיו וודאי לא לספק. ואמנם כ"ז איננו שוה לי אלא דרש"י מפרש אסיפא פריך וה"פ דכב"ה קיי"ל דאסרי לכתחלה ורק דיעבד מתירין לשטתי' לקמן מוחלפת וע"ז קא ר' זריקא והוא שיש דקר נעוץ דכב"ה אמרה למלתי' וודאי ואפילו דיעבד אסרי כ"ע בלא ד"נ בין ב"ה וב"ש. וא"כ קשיא שפיר אי הכי וז"ש מהרש"א ז"ל בתוס' ד"ה ואי איתא. וכן פירש"י בהדיא וע"כ צריך לומר כן דאל"כ מה פריך לכסייה בד"נ משמע ודאי דפירש"י הוא לאו מהכי גרסינן ד"נ ואפר כירה אלא ממ"ש כב"ה קיימא לן דאסרי כו'. והשמיט מהרש"א ז"ל ואפילו דיעבד דעיקר כוונתו דכב"ה היינו לכתחלה לא וע"כ ר' זריקא אדיעבד בעי ד"נ וש"מ דקושית א"ה אסיפא דאי ארישא אפי' כב"ש או ר"ל מוחלפת כפר"ת נמי בעינן דוקא ד"נ זהו מה שרצינו לבאר:

בתוספת בד"ה בעפר תחוח והא קעביד גומא כו' אבל הכא מיירי שהוא קשה סביב כו' כשמגביה הביצה כו'. ויהי לפ"ז והא קעביד גומא כדר"א משא ומתן הוא. לא קושיא. ותי' ומוכרח לומר כן דאי עפר תחוח שנופל סביבו ג"כ מ"ט דב"ה דאסרי תחלה מאחר שא"כ מוקצה ולא חופר דרבנן. ומלת ביצה שגירת לישן הוא איידי דשבת ואם תחוח אף סביבו שאין כאן איסור דרבנן א"צ ד"נ דחד איסורא שרי לב"ש תחלה. ולב"ה דיעבד. יש"ש הביאו המ"א תצ"ח אות כ"ה וכתב שם משום שמחת י"ט מותר ומהרש"א ז"ל בתוס' ד"ה ואינו [כ'] בדיעבד ל"ש שמחת י"ט אלא משום מצות כיסוי. ובתוס' ד"ה אמר רב יהודא פירש"י כן משום ירושלמי שלא לעקור מצות כיסוי לא משום שמחת י"ט. ועיין תמ"ו בהמוציא חמץ בפסח והביאותיו לעיל והא פשוט דאם תחוח סביבו וד"נ שוחט לכתחלה דאין כאן איסור כלל בזה:

בד"ה ואינו כו'. משום שמחת יו"ט שרי אפילו לכתחלה עיין מהרש"א ז"ל דתו' לשיטתם לקמן ט' ב' ד"ה אמר ר' יוחנן מוחלפת השיטה דב"ש וב"ה ל"פ אלא בד"נ דלא כנראה מר"ת שם דר' זריקא רק לב"ה אמד והוא שיש ד"נ (עט"ז בתצ"ח אות י"ב האריך כן וא"ש דבריו באות מ"ו הביאותיו לעיל) וכתבו שפיר דשרי לכתחלה לב"ש אבל לב"ה דיעבד מצות כיסוי כו'. וכתבו וא"ת כו' הקישור בלא"ה מוקצה משא"כ השתא דמותר אימא חפירה לב"ש משום שמחת יו"ט ולב"ה מצות כיסוי מה לי חד איסור או תרי ולזה כתבו דיש חילוק ואפילו דיעבד אסור תרין איסורין וכ"פ המחבר בתצ"ח סי"ד עיי"ש במ"א

ודע דיש לי הרהורי דברים בדברי קדשו של הט"ז בתצ"ח אות י"ב והנני פורטם. מ"ש בסוף להתיר באם שחט משום שמחת יו"ט לכסות באין עפר מוכן כלל. שמחת יו"ט בשכבר שחט ליתא. ונאמר דסובר דלא כמהרש"א ז"ל (דדוחק לו' שהתוס' (לב"ש) כתבו דבריהם לב"ש ולב"ה סמכו דכיסוי דוחה כו') וכנראה ממ"א שם אות כ"ה. ומ"ש דמותר לכסות באין מוכן דיעבד זה מבואר בסט"ו הוסק בי"ט ולזה נאמר דתרין איסורין מתיר חפירה דרבנן ומוקצה ורמוז במלת כלל לסמוך על ר"ת דיעבד שסובר דר' זריקא אדיעבד קאי ומאן דמתיר לכתחלה אף בלא ד"נ. ומכל מקום לא זכיתי להבין בדבריו במ"ש דעשה דחי לל"ת כרבא ומשמע דלהלכה מתיר הט"ז כיון שהסכימו הסמ"ק עם רבו. והסמ"ק היינו איסור תורה. הא רב אשי בתרא פסק בשבת י"ט עשה ול"ת הוא ואמאי ל"א דסמ"ק וסמ"ג התירו תרין איסורין דרבנן לא איסור תורה די"ט עשה ול"ת הוא. וכפי הנראה שהב"י לא רצה לפרש דברי סמ"ג כפי' הד"מ דמיירי במוקצה לחוד דא"כ אמאי לא הביא ירושלמי מפורש שהביאו התוס' כאן ד"ה אמר רב יהודה שהתירו דיעבד מוקצה וע"כ פירש דתרתי איסורי (דרבנן. לא איסור תורה וא"ר אות כ"ח וכ"ט העתיק ט"ז מתיר באין ד"נ ויפה כיון דמוקצה לחוד ירושלמי הוא (אלא) [לא]תרין איסורין ומ"מ הי' לבאר היכי דשייך חופר ד"ת מהו. ואי"ה בפריי יבואר ובש"ה באורך אי י"ט עשה ול"ת אי כרבא וכאן אין להאריך:

ד"ה ואינו תרין איסורין לא והא מוקצה מאיסור גומא הוא ביה"ש ואם נאמר איסור דרבנן ביה"ש אין מוקצה כמ"ש בדף ד' מוקצה לשעבר א"ש כאן ומיהו בט"ז תצ"ח אות כ"א תירץ זה להמעיין שם דהואיל ומעט עפר בלא גומא לא מוקצה אזיל לי' המוקצה אפילו נוטל הרבה שעושה גומא והרמז"ל חידש ספ"ב אם נתקו קודם שחיטה באיסור אפ"ה שוחט לכתחלה ומכסה והבן

בד"ה אמר רב יהודא לא שנו כו'. דמעיקרא עצים והשתא אפר כו' לטלטל כו' הנה לכאורה עצים ואפר הוא הנולד וה"ה גחלים עוממות נולד הוא אפילו לר"ש (עיין תוס' ב' א' ד"ה קס"ד) ולפ"ז אם ראוי לצלות בו שרי היינו הואיל וראוי לדבר אחד לטלטל תו הותר לכל מילי וכנראה מפי' רש"י ד"ה מותר כו'. ואמנם ז"א דא"כ איך מותר לצלות בו הא מוקצה אסור לבשל כמ"ש המ"א תק"ט אות ט"ו באורך דוקא טלטול מותר (כמה משניות אין נוטלין עצים ממוקצה וכדומה) גם מוקצה לדבר זה אף שאין מוקצה לדבר אחר אסור. כמ"ש אפר כירה מוכן לודאי כו' אלא העעם דמאתמול להסקה ולבשל ועכשיו לתשמיש אחר. זה הוי נולד ואם ראוי לצלות לאו נולד הוא דבמלתי' קיימא וא"כ גחלים עוממת במלתי' קיימי דראוי להבעיר ולבשל בהם (משא"כ אפר קר אעפ"י שיכול להחמם אין עושין כן. כי אפשר לבשל בעצים דמחמם לאפר כו') וצ"ע על מ"ש המ"א תצ"ח אות כ"ט דגחלים עוממת אסור דאם אפר אם מקרי מלאכתו ראשונה כ"ש גחלים עוממת כאמור. ועיין מהרש"א ז"ל דאסור לשחוט באין לו עפר מוכן דכיסוי לאו אוכל נפש הוא והיינו כמ"ש המ"א בתק"ט אות ט"ו בשם הב"ח. וכמ"ש הרא"ש ז"ל דכיסוי מכשירי אוכל נפש מקרי (עיין חמד משה שם) באופן דלב"ח ומהרש"א ז"ל שימוש מוקצה ג"כ שרי לצורך אוכל נפש ומכשירי אוכל נפש אסור מוקצה אף בטלטול והנאה או אכילה מוקצה אף להב"ח אסור מכמה משניות אין מבשלין בעצי מוקצה. ולמ"א יש ה' הדרגות במוקצה א' נגיעה ב' טלטול ג' שימוש ד' הנאה ה' אכילה ונגיעה וטלטול שרי לצורך אוכל נפש, ואפשר אף במכשירין ומשימוש ואילך אסור מוקצה אף לצורך אוכל נפש (עמ"ש בפתיחה).

והוי יודע לר"ת לקמן ט"ב' ד"ה אמר ר' יוחנן דלב"ה לכתחלה שרי אף בלא זימון והיינו היכי דלית איסור חפירה כ"א מוקצה לחוד אפר כו'. דאם חפירה דרבנן שרי כ"ש מוקצה לכתחלה והתוס' דחו זה דסוברים מוקצה חמור כפסק הרב בתצ"ח סט"ו וכמו שבארתיו בגמרא ואמאי לא הקשו לר"ת מרב יהודא אמר רב דאם אין ראוי לצלות אסור לכסות והא מוקצה שרי לכתחלה כב"ה (התוס' לקמן הקשו מרב יהודא כל צרכו. והתם י"ל כ"צ דברי רשות כו') ולזה יש לנו לומר דמודה ר"ת נולד חמור ממוקצה. ולפ"ז יצא לנו דין חדש דמ"ש הרב שם דטפי עדיף ד"נ מאפר זה אבל מוקצה וד"נ י"ל קיל טפי ויבואר בפריי וכאן אין להאריך:

בד"ה ואמר ר' יהודא כו' א"נ. מ"ש א"נ כל צרכיו לא וכאן אפילו כל צרכיו אפשר מותר לכסות דיעבד. לא לכתחלה דמוקצה הוא לגנה כו' וכירושלמי כו' א"נ כר"ת שמחת י"ט התירו ד"נ וה"ה מוקצה לכתחלה ושאר צרכיו דאין בו שמחת י"ט כ"כ אסור ומלא קופתו כ"צ ורש"י לשטתי' מוחלפת כו' ומותר לכסות משמע לכתחלה ולכן פירש ה"ה כל צרכיו וכ"פ המחבר בתצ"ח סט"ו:

בד"ה ואי איתא כו' פירוש [רש"י] בהדיא [כו'] ועוד. עיין מהרש"א ז"ל וכבר בארתיו יפה ברש"י ד"ה ואפילו ודאי דכב"ה קיימי לן דאסרי ואפילו דיעבד בלא ד"נ אין חוזר לב"ה אלא לכ"ע וכוונת רש"י דל"ת מוחלפת השוחט אלא קיי"ל ב"ה הוא דאסרי לכתחלה וממילא ר' זריקא אב"ה ואדיעבד קאי ואסור אפילו דיעבד בלא ד"נ. והיינו דסובר דקושיא רק אסיפא דאי ארישא אפילו ר"ז אלכתחלה קאי עכ"פ בלא ד"נ אסור והבן:

בד"ה אי הכי כו' דשכיח הוא טפי כו' מכאן יש לומר הוכחה להר"מ ז"ל דפסק בפ"ג מה' י"ט מוקצה אסור לכסות אפילו שחט כבר דלא כירושלמי הוא מדפריך מאי אריא ספק כו' והא ודאי אפר כירה שהוסק שכיח טפי מכל הני ר"ל ד"נ ואפר בעי"ט ואפר לגנה כו' ומש"ה ודאי אם שחט מכסין במוקצה משא"כ כוי דהר"מ ז"ל לשטת, בפ"ט מה' טומאת מת דכל ספקא מ"ה שריא ומדרבנן אסור וכו' רק מדרבנן צריך כסוי ומש"ה ספק אין מכסין דשו"את עדיף אלא ע"כ דאפילו ודאי אין מכסין במוקצה וגורס ולטעמיך לכסי' בד"נ ואסיפא ע"כ קאי (דלא כר"ת דהא פסק סוף פ"ב דאסור לכתחלה) ויש לו הוכחה כדאמרן:

תוכן העניינים

ראש יוסף על ביצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה