ראש יוסף על ביצה· רבי יוסף תאומים
פרק חמישי - משילין · דף לט.
גמרא ורב אשי אמר דשיל"מ עיין מהרש"ל לעיל בשמעתין ומהרש"א שם ואפשר דודאי ידע גם המקשה והני אמוראי דקשיא להו דשיל"מ לא בטל ומיתקן הוה כמין במינו אלא דרב אשי הוא דחדית לן לעיל ד' א' וד' ב' דשיל"מ דאף בדרבנן דשיל"מ לא בטל אבל בלא רב אשי י"ל דוקא מ"ה הוא דשיל"מ לא בטיל אבל בדרבנן בטיל ור"א מסיק כו':
משנה הגחלת כו' גחלת ממש וקונה שביתה ביה"ש ברשות בעלים וא"כ גחלת נעשה בי"ט. מכל מקום ביה"ש עצים ברשות בעלים ושלהבת אין בו ממש אפילו היתה שלהבת קשורה בגחלת ביה"ש מכל מקום שלהבת לא שייך בי' קנין שביתה דנייד ואין בו ממש וכן גחלת של הקדש מועלין בה. ושלהבת בין קשור בגחלת או שייף מנא וקיסם לא נהנין ולא מועלין בה. וכן גחלת של ע"ז דאסורה ושלהבת מותר מפרש הרא"ש ז"ל באין קשורה בגחלת הא קשורה בגחלת אסורה וכן המודר הנייה דמותר בשלהבת באין קשורה בגחלת הא קשורה אסור בשלהבת כל אלו מדרבנן הא מן התורה אף שלהבת קשורה בגחלת יראה דשרי רק מדרבנן הלכך בשל הקדש שקשורה שלהבת בגחלת מדרבנן הוא ולא נהנין ולא מועלין והמוציא גחלת ברה"ר בשבת חייב ושלהבת פטור (אבל אסור) היינו באין קשורה בגחלת אלא קיסם או שייך משחא במנא כדמסיק בגמרא דאי בקשורה בגחלת חייב על הגחלת דאין לה שיעור ומיהו בהזיד בגחלת ושגג בשלהבת פטור מחטאת. ומיהו יראה דחייב חטאת ועדיף מקיסם ומשחא וע"כ לא יצויר מתני' רק בשאין קשורה בגחלת כ"א דאדיי אודיי לרה"ר והא דגחלת של הקדש מבואר בר"מ ז"ל הלכות מעילה פ"ב הי"ג דמיירי בקדשי ב"ה דאלו עצי המערכה שפקעו מעל המזבח אין בו מעילה וא"י ע"ג המזבח מהו הדין וגחלת ע"ז דאסור מ"ה כדבעינן למימר לקמן אי"ה היינו בעצים הדולקין לפני ע"ז להקטרה וכדומה דאלו ע"ז של עכו"ם יש לה ביטול א"נ בע"ז של ישראל שאין לה ביטול עולמית:
והנה במשנה חשיב תלת ושייר לתרין המודר הנייה וגחלת של ע"ז אם לא דנימא תני ושייר ולפי גרסת סדר ירושלמי וכ"ה גרסת הרי"ף ורא"ש ז"ל דל"ג במשנתינו רק תרין גחלת כרגלי בעלים וגחלת של הקדש והא דמוציא לרה"ר לא תנן לה ולקמן אלא הא דתנא המוציא שלהבת פטור היינו בברייתא (ורש"י שם פירש דתנן במתני') א"כ מ"ש דלא תנן במשנה אלא שלהבת אעפ"י שקשורה בגחלת אם הדליק חברו נר וקיסם מיני כרגלי כל אדם. וכן הקדש נמי בין קשור או לאו לא נהנין ולא מועלין א"ש דאינך תלת הנייה וע"ז ושלהבת לרה"ר דוקא באין קשורה והיינו שבת דאדיי אודי דוקא וע"ז והנייה אף בשייף מנא משחא באפשר ומש"ה לא תנן לה במשנתינו (בס"ד) הנך תרתי וכאמור:
גמרא ע"א דמאיסי ובדילי אינשי מינ' כו' כפירש"י ותוספת שהבדילות מחמת מיאוס לא גזרו רבנן משא"כ הקדש. ועט"ז יד"ד קמ"ב אות א' הוכיח מכאן דגחלת של ע"ז מ"ה אסור ואפילו דיעבד לא מדרבנן דא"כ הא מצינו שגזרו אף בע"ז ולי ההדיוט י"ל דזה גזרו ולעשות הרחקה יתירה אף שלהבת כולי האי לא גזרו אלא דא"כ מה פריך מ"ש ע"ז דשריא ומ"ש הקדש דאסורא הא שני ושני שהקדש גחלתו מ"ה אסור וגזרו שלהבת אטו גחלת משא"כ ע"ז דגחלתה מדרבנן שלהבת הוה גזרה לגזרה וש"מ דגחלת ע"ז מ"ה אסור ועש"ך שם אות יו"ד באורך ואם יזכנו ה' אראה לבאר בפריי שם:
גרסינן בירושלמי דשמעתין מברכין על האור של עכו"ם ולא על גחלת וכתב הרא"ש דקשורה בגחלת אין מברכין. ועא"ח סי' רצ"ח ובמפרש שם דמאיס אין מברכין עליו כוונתו כמו שופר של ע"א של עכו"ם ולולב דלכתחלה אין ליטול ולברך עליו וי"ל שלהבת אין בו ממש ולא מאיס ועכו"ם דמאיסי גוף העכו"ם וגחלת:
אמר רב ששת כו' אביי אמר כו'. עיין פירש"י ב' פירושים ומקשה תנא שלהבת פטור או לאביי או לרב ששת לכ"א מהפירושים והר"מ ז"ל בפרק י"ח מה"ש ה"ה המוציא גחלת לרה"ר חייב ושלהבת פטור ולא ביאר אם דוקא אדיי אודוי וכפי הנראה סובר דרב ששת ואביי מחולקין לרב ששת שייף מנא פטור ולאביי קיסם פטור ולא הכריע אי הלכה כרב ששת או כאביי ומש"ה פסק שלהבת בכל ענין פטור אלא דא"כ מה פריך הא דתנא שלהבת פטור היכי משכחת לה הא משכחת לרב ששת בשייף מנא ולאביי בקיסם. ואפשר דמסופק אי כפי' א' או כפי' ב' ולא הכריע ביניהם ומש"ה פוטר בכל ענין ואין להאריך:
דאדיי אידוי בשורש ידה במ"נ פארותיו שלש א' השלכה (כמו כאן) ב' שבח והלול (מודים אין בו רק עי"ן הפעל וי"ו במקום יו"ד כמו אודה). ג' כל שם יהודי יעו"ש כי כולם נקרא ע"ש שבט יהודה שהוא מלכות. ולפ"ז ותקרא שמו יהודה ע"פ כי הפעם אודה ה' יהי' וד"ה יסוד בו להטעם כמו ידה וי"ה שבראש השם הוא מאותיות השם יתברך כמו הראובני כו' לא"ה ג"כ הוסיפה שם זה בראש השם יהודה כאמור:
משנה בור של יחיד כו'. ושל אותה העיר כאנשי העיר. ושל עולי בבל כרגלי הממלא מוקמינן בגמרא בור של יחיד מכונסין לא נובעין וכל בור מים (היינו מכונסין) היינו בתלמוד ועיין ירמי' ובמ"נ כהקיר בור מימיה בשורש ביר ומים הנובעין אין להם שביתה כלל ושל אותה העיר כרגלי העיר פירש"י אלפים לכל רוח וזה יורה כפירוש השני ברשב"א ודעת הרא"ש וטור כן שאם עירב א' לדרום אין מוליכין אלא אלפים לכל רוח ומיני' שאם זה לצפון וזה לדרום ג"כ יש רשות להוליכו אלפים לכל רוח לשאר ועתוי"ט כאן ומ"מ פ"ה הביאו הב"י בשצ"ז. ובש"ע פסק כפירוש הא' של הרשב"א ז"ל דהוה כמו חביות לעיל בדרבנן יש ברירה ויש לראות טעם הטור למה אין מוליכו למקום שעירב כמו בחביות. ואפשר דכאן אזלינן בתר רוב העיר וכל דאית למיזל בתר רובא לא אמרינן כי שאב לי' הוברר דמאתמול ברשותי' קאי והלכך אף אם שנים עירבו זה לצפון וזה לדרום הולכין אחר רוב העיר ומותר להוליכן אלפים לכל רוח אלא דלפ"ז ה"ה בשותפים אם רבים הם ומיהו י"ל בין שם לכאן:
גמרא כרגלי כל אדם רש"י ז"ל פירש אפילו לא כרגלי הממלא ג"כ. אלא כרגלי מי שמוליכן. דהשתא כרגלי בעלים לא הוה דנייד לא שייך בהו שביתה. כ"ש כרגלי הממלא דלא אבל הפוסקים כולם סוברים כרגלי כל אדם היינו כרגלי הממלא וכ"פ בש"ע שצ"ז ויבואר לקמן אי"ה ועיין מ"א שצ"ז אות י"ד וראוי להיות הציון אלקמן מילא מים לצורך חבירו כרב ששת ויבואר לקמן אי"ה ובטעמא דמלתא דנובעין כרגלי הממלא ולא כרגלי כל אדם אעפ"י דלא שייך לומר הוברר למפרע שנובעין לא קנו שביתה כלל מכל מקום עשו חז"ל במידי דלא קנו שביתה ביה"ש שיהיו כרגלי הזוכה ראשון ולא כרגלי כל אדם. וגדולה מזו כתבו התוס' בעירובין מ"ה ב' ד"ה ביום טוב גשמים שירדה בי"ט כרגלי כ"א היינו כרגלי הממלא הזוכה ראשון אע"ג דלא שייך כלל הוברר דלא הוה ביה"ש כאן כלל ( משא"כ במושכין ומיהו נובעין דומין ממש לזה) ועם זה הבנתי מ"ש מהרש"א ז"ל במשנה ברש"י ד"ה כרגלי הממלא עיין ברא"ש דרגלי הממלא ורגלי כ"א אחד הוא. ירצה דלרא"ש ותוס' דעירובין א"צ לומר בור הפקר כרגלי הממלא מטעם ברירה דתקשה לרב נחמן לקמן דלית לי' ברירה להחמיר בד"ת. ומשמע כ"ש בדרבנן דלא אמרינן להחמיר ברירה (לקמן יבואר דאפשר בדרבנן אמרינן לקולא ה"ה להחמיר שלא יהיו דברי חז"ל כחוכא). אלא דאע"ג דלא אמרינן ברירה מכל מקום עשאום כזוכה ראשון וכמו נובעין וירדו בי"ט כמ"ש התוס' בעירובין אבל רש"י לשיטתי' בהא כרגלי כ"א ממש ע"כ פירש כרגלי הממלא במשנה מטעם ברירה ויבואר לקמן מה שיש לחלק בין השותפין לכאן:
פסקא ושל עולי בבל כרגלי הממלא רש"י פירש במשנה אא וכ"כ הרע"ב וכתב התוי"ט דתחומין דרבנן ובדרבנן יש אא ולא הבינותי דמה אריא תחומין דרבנן דא"נ ד"ת בד"ת נמי להחמיר אא לא לקולא ובדרבנן אף לקולא ואי היינו אומרין דבד"ת כיון דלא אמרינן לקולא ברירה ה"ה דלא מחמירין משא"כ בדרבנן כיון דהקילו לומר יש ברירה בהכרח לחומרא נמי ויהי' ד"ס חמיר מד"ת לענין זה ואין הסברא נותנת כן. עמ"ש ע"ב:
בירא דשותפי נינהו לרשב"א א"ש וכ"ת בשצ"ז משא"כ לטור שם דשל אנשי העיר אלפים לכל רוח. ואם אחד עירב אין יכול להוליכו לרגליו א"כ אמאי כרגלי מי שנתמלאו לו וצריך לומר דשאני עולי רגלים דלא שייך למיזל בתר רובא דכל העולם יש בו שותפות הלכך כרגלי מי שנתמלאו לו: