ראש יוסף על ביצה· רבי יוסף תאומים
פרק חמישי - משילין
דף לה:
משילין פירות כו' דקדק מלת משילין מבואר בגמרא ופירש"י כולן לשון השפלה. הנה בקונקורדנסיוס בשורש נשל לשון הסרה נתירה (לנתר על הארץ דלוג וקפיצה עיין בשורש נתר) ושל נעליך מע"ל רגליך משמע הסרה לא השפלה. ואמנם מדהביא בגמרא קרא דכי ישל זיתיך דברים כ"ח מ'. ולא ונשל האמור שם זי"ן י"ל כי בכאן יחסר הפ"א. ורצה להביאו בדומה ישל שתחסר הפ"א אמנם הי' להביא של נעליך שמות ג' ולכן יראה דמשילין פירות משמע השפלה מפילין פירות דרך ארובה לא הסרה שאין מוזכר מגג וכדומה ולכן הביא כי ישל שסובל השפלה אבל של נעליך מעל רגרליך הוא אל ארה הרי כי ישל זיתיך מפרש רש"י כי ישיר יעו"ש כמו . כו':
וראיתי להתי"ט במכות ם"ב מ"א לרבי ורבנן וונשל הברזל כו' שפירש יש אם למסורת בלא נח נסתר וכאלו כתב בחירק קטן שאין אחריו יו"ד. ונו"ן הנפעל כתובה ונו"ן השורש שהוא הפ"א נשמט ופירושו ונשל בקעת מהעץ וע"י מה ע"י הברזל עשה פעולה שנשמט מהעץ בקעת. וזה כרבי ולרבנן ונשל בקמץ גדול שאחריו אלף כלומר הברזל הוא הפועל עומד שנשל עצמו מהקתא. ואי לרבי נמי דהמסורת עיקר ואין כתוב הנח נסתר מכל מקום דלמא קורין בחטף קמץ והוא מקל ופירושו כרבנן ונשל הברזל מהקתא ונהי דלפנינו כתובה בקמץ גדול שאין השין דגושה. מכל מקום במסורת נמי י"ל בק"ח וכדכתיבנא והנה רש"י בחומש כי ישל זיתיך ישיר כמו ונשל הברזל. פירוש הרא"ם ז"ל שסובר רש"י ז"ל כל אלו בשורש זה בנין הקל שלהם פעלים יוצאים הם ורש במכות פירש לרבנן השיל. ואין זה דוחק שבא הקל במקום פועל יוצא בשורש הזה יע"ש וצ"ע כעת:
ומ"ש רש"י בגמרא שחול וכסול מומי הבכור דשרוע קאי רק אכסול אבל שחול הוא שאחת מבוקא נשמטה זהו מומו. גם מ"ש רש"י בחומש ונשל פועל יוצא כרבי ולא חכמים צ"ע:
פירות דרך ארובה בי"ט אבל לא בשבת. פירות דבר הראוי לטלטול אפילו חיטין ושעורין דראוי לכוס וכדומה ולבהמה אבל מוקצה לא דרך ארובה אפילו ע"י חבל ודרך חלון אסור בחבל ושלא בחבל טור תקכ"א ודוקא משום הפסד ממונו שרי שלא יפסידו בגשמים הא לא"ה אסור כדמוכח בגמרא כאן דהפסד ממונו כו' ומ"א תקכ"א אות א' דהוה כמפנה אוצר כבשל"ב. ולא הבינותי מאי ראי' שבת לי"ט דבשבת אפילו הפסד ממונו אסור הלא מבואר כאן משום הפסד ממונו וראיתי להמ"מ פכ"ו דשבת הט"ו דוקא לדבר מצוה הא לדבר רשות לא מדתנן מפני ביטול בית המדרש. וא"י דאין מוכח דלמא להפסד ממונו התירו אפילו יותר מד' וה' קופת ולביטול בית המדרש לא התירו כ"א דו"ה קופת ולמה לא הביא בביאור מפורש מכאן במשנה אבל לא בשבת והיינו אפילו הפסד ממונו אסור וצ"ע:
ומכסים פירות וכן כדי יין ושמן. השתא משילין פירות דטורח יותר כ"ש מכסים פירות. ולמה שכתב הרא"ש ז"ל דהנך תרי בבי בשבת (ת"ש) [א"ש[ משא"כ לרש"י שפירוש דוקא בי"ט שרי קשה דכ"ש הוא דלכסות פירות שרי ולר' יצחק א"ש דוקא פירות הא אין כלי ניטל כו'. משא"כ לעולא קשה דכדי יין אשמעינן ה"מ נמי שרי וי"ל דמש"ה נקיט רישא מכסין דלהוי כדי יין משנה יתירה אפילו טבל ומכל מקום קשה משום איידי שנה משנה יתירא:
ונותנין כלי תחת הדלף בשבת. פירש"י מפני טנוף הבית משמע הא לא"ה אסור וקשה דנוהגין היתר. ואפשר בדלף שאין ראוי מיירי דבאין טינוף אסור דמבטל כלי מהיכנו. משא"כ מפני טינוף הבית דרשאי להוציא ועמ"ש לקמן בגמרא מזה:
גמרא כי של זיתיך ביארתיו במשנה ה (דוקא) מכאן ראי' לומר שחסר פ"א הפעל ולא מן ונשל וכדומה יעוין שם:
ודלמא כו'. הנה נקיט ב' צדדים לומר די"ט אפילו דו"ה אסור לטלטלו דביטול בית המדרש עדיף מה"מ. או י"ט דקיל צריך סייג יותר כרב נחמן בפ"ק ב' ב' ובחלוקה דכאן אפילו יותר לא נקיט רק צד אחד דשמא ה"מ שרי טפי ולא נקט נמי שמא י"ט דקיל מקילין בי' כסברא הפשוטה. ולקמן מזכיר זה ואמר י"ט דקיל מקילין בי' גם איך אפשר לומר ה"מ עדיף טפי הא בשבת משום ה"מ לא התירו כלל טלטול שלא לצורך וביטול בית המדרש התירו אלמא ביטול בית המדרש עדיף טפי ואפ"ה דו"ה ותו לא כ"ש ה"מ בי"ט דו"ה ותו לא ולזה י"ל כמ"ש מהרש"א ז"ל דבשבת אסרו ה"מ משום הוצאה. ות"ת הוא לצורך גופו התירו כמו מלאכתו לאיסור לצורך גופו ומקומו שרי. משא"כ בי"ט דהתירו משום ה"מ דשלא לצורך נמי מותר רק שיהא צורך קצת כמו ה"מ א"כ י"ל דאדם בהול על ממונו ואי לא שרית לי' לא ישמע ואתי לעשות במזיד לכך התירו לי' ולקושיא א' י"ל דמש"ה לא צידד דבהא פשיטא לי' דלביטול בית המדרש י"ט ושבת שווין דו"ה שרי ותו לא. ולענין הלכה הרי"ף והרמז"ל פסקו דאפילו יותר שרי בי"ט משום ה"מ כדדחי לי' ודלמא להיתרא (בשל סופרים) אף דדחי לאיסורא נמי בשל סופרים לקולא אבל הטור ושאר פוסקים כפשיטותי' דר"א דשבת וי"ט שווין. ולפי זה יש ללמוד מכאן סוגיא דלהטור ורא"ש ורז"ה לא שבקינן פשיטותי' משום ספקא אפילו מדרבנן ולרי"ף ור"מ אפילו כה"ג כל בדרבנן לקולא ויבואר אי"ה בכללי הפוסקים ואין להאריך כאן ועמ"ש לקמן בגמרא מזה:
דף לו.
גמרא אבל לא האוצר כו' בי"ט מן האוצר שאין מסתפק אסור דמוקצה הוא ובי"ט לית מוקצה אלא באותן שאין מוקצין מיירי והנך בעיין כולהו לא אפשיטא ושיטת רז"ה עפ"י סברת הר"ן די"ט ושבת שווין בזה ושיטת הרי"ף ורמז"ל כדחוי דאין ללמוד שבת מי"ט ולא י"ט משבת כלל בכל הנך בעיין. אבל מדברי הב"י בתקכ"א ושל"ג יראה שחר לו דרך לעצמו דבי"ט אפילו יותר מדו"ה דמשנה מסייע מדלא פירשה כמה ובשבת מפנין מגג לגג דסתמא תנן. אבל לא יגמור שבת וי"ט כי הדדי דכאן אין זכר מזה ומיהו בש"ע חזר בו ושם יבואר וכאן אין להאריך:
בדלף הראוי הרמז"ל בפכ"ה מה"ש פסק כן דוקא בדלף הראוי דאל"ה מבטל כלי מהיכנו ואפ"ה לא אמר הכא ולטעמיך די"ל דאי עושין גרף של רעי לכתחלה אפילו בדלף שאין ראוי נמי שרי מש"ה לא אמר כן ועיין פוסקים:
דף לו:
גמרא פשיטא מהו דתימא שלא במינו ניצוד שרי קמ"ל למי שסובר דבדרבנן פסיק רישי' שרי לר"ש א"כ השתא דאתית להכי אין צריך לומר דשלא יעשנו מצודה אלא לר' יהודא אבל לר"ש אפי' הוה פסיק רישי' שרי בדרבנן דאין במינו ניצוד פטור אבל אסור ועיין טור א"ח סי' שי"ו ועמ"א שי"ד אות ה' ושי"ו ואי"ה בפריי יבואר:
בי רחייא דאביי דלף אתא לקמי' דרבה. ה"ג ברי"ף יעו"ש והיינו שהניח כלים ונתמלאו ולא הי' לו עוד כלים אחרים שאל אם מותר להוציאן דלף שאין ראוי. אמר עיילי' לפוריא התם דלהוי כגרף של רעי ושרי להוציאם ולשפוך וליתן במקום הדלף ואביי דאמר וכי עושין גרף של רעי יש מחלוקת בזה אי הלכה כאביי. או כמ"ש התוספת לחלק דמשום הפסד ממונו התירו לו לעשות לכתחלה גרף של רעי וצריך לומר דהכלים נתונים מאתמול מיום חול דאל"ה לאביי איך ביטל כלי מהיכנו דאסור לשפוך לפי סברתו דלא במקום דירה הי' אלא מאתמול הי' ודלף שאין ראוי היה דבדלף הראוי פשיטא דשרי אפילו במקום שאין דר שם אדם כמ"ש לעיל ועיין בא"ח שי"ו וכאן אין להאריך:
גרסינן בירושלמי כשאין גגותיהן שוות הא שוות שרי וכן מורידיין מחלון ובבלי איתא ברייתות דאפילו שוות אסורות וחלון לאו דוקא דרך ארובה וכ"כ הפוסקים עיין תקכ"א:
עיין במפרש שם תוס' ד"ה והא תני ועיין ד"מ א"ח של"ה ומ"א שם אות ד'. וא"י מה קשיא לי' דה"ק דעביט ענבים אסור ליתן כלי תחתיו דמבטל כלי מהיכנו ואי דיתן מים הא אין מבטלין כיון דעושה לבטל המוקצה. משא"כ כשמניח כלי תחלה עם מים אין כוונתו לבטל ואח"כ מותר משא"כ ליתן לכתחלה כלי ריקן תחת הנולד אסור אח"כ להוסיף מים ומ"מ שפיר הקשה קצת יעו"ש:
והוי יודע דששה חלקים מים שרי עיין י"ד קל"ד ומ"א כאן דאפילו נתרבה האיסור עיין יו"ד שם ועיין יו"ד דאף בדשיל"מ אין מבטלין איסור לכתחלה ועמ"א של"ה יעו"ש:
משנה כל שחייבין בשבת כו' חייבין בי"ט עיין בתוי"ט בסדר המשנה ירושלמי הגירסא כל שיש משום שבות חייבין בי"ט יעו"ש וחייבין מכות מרדות דלוקין מ"מ על דבריהם ועיין ב"י א"ח תקכ"ד בשם ריאו מי שהלך חוץ לתחום בי"ט להציל ממון כיון דתחומין דרבנן אין לפוסלו לעדות ומלקין ומנדין כו'. ואמנם אם עבר באין מעשה כמו דן בי"ט ושבת ומקדישין וכדומה י"ל דאין לוקה מכל מקום דלא חמיר משל תורה והיכי דעביד מעשה לוקה ה"ה בשל דבריהם משא"כ בלא עביד מעשה ומיהו מקדושין י"ל בדבורי' עביד מעשה שנתפסת בקדושה כמו ממיר וצ"ע ומ"ש רי"ו דאין נפסל איכא לעיונא מדרבנן יפסול ואפשר חימוד ממון נמי שייך כאן ועח"מ ל"ד ס"א וסכ"ד יעו"ש:
משום רשות ומשום מצוה ה"פ שיש עם שם דשבות שם דרשות או מצוה נמי אפ"ה אסור בי"ט. משום. בארמית כמו שם בעברי ועיין לקמן בגמרא וזה דלא מבעיא קאמר:
ולא רוכבין אמרינן טעמא שמא יחתוך זמורה ובירושלמי אמר שנויא היא דיש בה שביתת בהמתו ומשמע דבי"ט שייך שביתת בהמתו ועיין פר"ח תצ"ה. והרב שכתב בא"ח רמ"ו דאין שביתת בהמה בי"ט כבבלי דהטעם שמא יחתוך זמורה ומיהו י"ל בבריא חי נושא עצמו מש"ה אמר שמא יחתוך זמורה:
ולא מטפחין ומספקין רש"י כאן פירש כולן לשמחה ולשיר ולעיל למ"ד א' פירש אין מטפחין [משום] אבל או שיר והתוס' הקשו שם דא"כ בחה"מ נמי אסור יעו"ש ובירושלמי מספקין מחמתו כמו ויספוק בלעם כו' וע' תוי"ט ולא הבינותי דודאי יש נ"מ דאפילו בכעס וחימה גזרו אטו כלי שיר ולא נימא דוקא לשמחה כו':
לא דנין ומקדשין וחולצין ומייבמין בגמרא כולהו שמא יכתוב ובמקדשין י"ל אין שייך קנין דאין זוכה עדיין בה בכלום אבל חופה בלא"ה אסור דהוה קונה. ומייבמין אע"ג דקונה הוה מקח וממכר י"ל מו"מ גופייהו חד טעמא שמא יכתוב הוא ועמ"ש בתוס' ד"ה והא:
בתוספת בד"ה והא מצוה קעביד כו'. אבל ר"ת פירש כו' כיון דאין לו אשה עכ"ל לרש"י י"ל דא"כ ליכא גדול ואין לו אשה ובנים נמי אסור כמו במצוה דלקמן ונקיט כה"ג על דרך הרוב אין לקרותו מצוה דסתמא יש עוד גדול כו'. ולר"ת דוקא כה"ג הא בליכא גדול דן ועדיף מהנך מצות דלקמן כי דין עמוד העולם ופו"ר נמי לא לתוהו בראה כו' ושמא יקדמנו אחר. ולא חולצין ומייבמין י"ל מודה (ר"מ) (ר"ת) דהוה כקונה בשבת עיין ט"ז תקכ"ד. ומדברי התוספת דכאן משמע כל שאין לו אשה אף על פי שיש לו בנים מאשה אחרת הוה מצוה ואית לי' אשה ובנים תרווייהו ממש ומפירש"י לכאורה לא יראה אלא כל שיש לו בנים לחוד וליכא כ"א דברי קבלה תו אין כ"כ מצוה ורשות קרי לי':
דברי הירושלמי [ביומא] חולק על בבלי שם י"ג ב' דמקדשה ומכניסה לחופה מאתמול ומגרש לה ע"ת ובירושלמי סובר מתקנינין רק הזמנה בעלמא [לא] דמקדש לה ומכניסה לחופה ופריך קונה בשבת. וה"ה דה"מ להקשות שמא יכתוב דאין מקדשין ודאי טעמא דשמא יכתוב דל"ש קנין בארוסה דאין זכאי במציאה ובשאר דברים. והלין דכנסין ארמלין יש בו ב' פירושים עיין תוס' יומא י"ג ב' א' באלמנה חופה לא מהני רק ביאה צריך הביאה בע"ש שלא יהא כקונה קנין משא"כ בתולה החופה מע"ש מותר הביאה בשבת פירוש ב'. די"א הינומא הוה חופה ובבתולה עושין זה בשחרית משא"כ אלמנה צריך החופה מבעי"ו יעו"ש. ולפי זה חופה מהני באלמנה ועיין אה"ע סי' ס"א וס"ד ועיי"ש בח"מ אות וא"ו יחור הראוי לביאה לא ביאה ממש והב"ש אות ו' שם הקשה בזה להמחבר צ"ל ע"כ ביאה ממש יעו"ש. ויש לראות באלמנה אם נאמר דחופה הראוי לביאה אין קונה בה כ"א ביאה ממש במאי יקנה אותה למציאה ומעשי ידי' כ' דביאה מסקינן בקדושין יו"ד ב' דאירוסין עושה לא נשואין וי"ל ע"י כסף וביאה אח"כ גומרת כדמסיק הרי"ף ז"ל [ריש] דיש ק"ו דביאה אחר כסף גומרת מיבמה דליכא למפרך שכן זקוקה ועומדת דהאי נמי זקוקה ועומדת ואין מגרשין בשבת ויו"ט אפילו גט המובא ע"י שליח עיין אה"ע סי' קל"ו ומ"א של"ט בה' שבת יעו"ש ב"ש ומ"א מ"ש על זה ע"ש:
דף לז.
גמרא. ולא מגביהין פשיטא לא צריכא אפי' כו' יראה פשיטא ממשנה דלעיל י"ב ב' שאין זכאי בהרמתה ומפרש דאשמעינן כאן אפילו ליתנה בו ביום לכהן נמי אסור והא דאמר דטבילי האידנא [ובלש[ עיסה שרי. ואם פירות שנגמר מלאכתן אתמול ונראה פני הבית היום עיין לעיל י"ג א' בסוגיא דמוללין מלילות ואין להאריך כאן:
כל אלו בי"ט אמרו מלת וכו' חסר כאן. עיין מהרמשי"ף ז"ל דאסיפא מקשה אין בין כו' וארישא הוה מצי להקשות כל שחייבין בשבת משום שבות חייבין בי"ט והא איכא משילין:
באה"ע סי' ס"ד אין נושאין נשים בשבת יעו"ש ויראה ודאי ה"ה יו"ט כירושלמי קונה קנין בי"ט ונ"מ במחזיר גרושה דשרי בחוה"מ דליכא שמחה. בי"ט אסור דקונה קנין הוה וביה"ש בע"ש אי קונין אשה י"ל כל שהוא משום שבות בין השמשות לא גזרו בי' משום מצוה ושרי וראיתי להמ"א סי' תקמ"ו אות ד' בשם התוספות כתובות ט"ז בתוספות י"ט אם קיבל עליו י"ט שרי מדין תורה דלא קרינן ושמחת בחגך ולא באשתך ומדרבנן הוה כקונה קנין י"ל דמשום שבות לא גזרו ביה"ש כ"ש בקיבל י"ט ושבת מבעי"ו. ואפשר קיבל גרע דהוה כנדר ועיין ה' שבת מזה וכאן אין להאריך ואי"ה בפריי יבואר בזה יעו"ש:
משנה הבהמה והכלים כרגלי הבעלים בהמה שם המין בה"א הנקבה והעד ובהמתינו עיין מ"נ בשורש בהם וכמוהו חולדה עתוי"ט פסחים פ"א במשנה אין חוששין שמא גיררה חולדה סוג כולל סוג הסוגים ולדברי חז"ל אף חיה במשמע בהמות שדי במ"נ שם חיה מה יעו"ש ועין אומרו כרגלי הבעלים אפילו השאיל לחברו בי"ט כל שבין השמשות הי' בעלי' כרגלי הבעלים ועמ"ש לקמן בגמרא בהא דב' שאלו חלון:
המוסר בהמתו לבנו או לרועה הרי אלו כרגלי הבעלים. ובגירסת המשנה שבסדר ירושלמי וכ"ה ברי"ף הרי הוא כרגליו ופירושו נמי כרגלי הבעלים ובגמרא מוקמינן לה ב' רועים ויש מחלוקת רש"י ורי"ף ז"ל ובפירוש הרי"ף ג' פירושים ואבארם בקצרה שיטת רש"י ז"ל ע"ב דמתניתן בשיש ב' רועים בעיר ומסר בי"ט לא' מהם ביה"ש ברשות הבעלים ואע"ג דבדרבנן אפסקא הלכתא לקמן יש ברירה היינו בחלוקה זה החלק הוברר לחלקו מאתמול משא"כ כאן דבהמה זו של ראובן וברשותו עומדת ביה"ש אם מסר בי"ט לא' מהן לא הוברר למפרע ולהוציא מרשות ברור ע"י ברירה לא אמרינן משא"כ באין אלא רועה א' אפילו מסר בי"ט נמי כרגלי הרועה דא"א דלא מסר לי' ולרש"י בניו כאחר דמי וה"פ שהי' רגיל ליתן בהמתו לבנו או לרועה שבעיר ובניו ג"כ רועה כו' והא דנקיט בנו למידק הא בנו לחוד רועה הוה כרועה אחד בעיר ואפילו בי"ט כרגלי בנו דלא כרמז"ל פ"ה מי"ט הי"א וכ"פ בש"ע שצ"ז דבניו כאביו דמי יעו"ש. ולרש"י בניו כאחר דמי או דאשמעינן דאפילו בנו ורועה ומסרן לבנו בי"ט לא אמרינן הוברר מסתמא לבנו הי' דעתו אפ"ה אין ברירה כה"ג ומ"מ מוכח דבניו כאחר דמי דאל"כ מה רבותא דבנו כאב דמי אלא כדאמרן כאן. אבל הרי"ף ז"ל כתב וז"ל ואוקימנא למתניתן בשני רועים דלא קנה א' מהן. אבל רועה א' כרועה אפילו לא מסר אלא בי"ט משמע דב' רועים אפילו מסר בעיו"ט לא קנו א' מהם (דרישא י"ל כפירש"י לא קנה א' כשמסר בי"ט דאין ברירה כה"ג אלא ממ"ש בסיפא) ויש ג' פירושים א' פירוש הרז"ה ז"ל וכנראה שהוא פי' המ"מ בפ"ה מי"ט הי"א דמסר מעי"ט לשניהם ממש. אין דעתו שיהא ברשותם רק לרעות ולהשגיח עלי' וברשות בעלים הוה ולרועה א' אפילו בי"ט כרגלי הרועה. ודייקא נמי לקמן ה"פ דע"כ רועה. בשני רועים. וה"ק מסרו לבניו מעיו"ט או לב' רועים בעי"ט כרגלי בעלים דאי רועה א' ובי"ט איירי למה לי בניו השתא רועה כ"ש בניו דדרך להשאיל ולפקוד חפצים אצל בנו ואי דבנו אפילו בי"ט אין זה בכח המאמר דאדרבה משמע נו דומיא דרועה ואתי למטעי אלא ב' רועים ובניו ורועים מעי"ט ופירוש הר"ן ז"ל דבכה"ג כשמסרן מעיו"ט לרועים ברשותי' דרועים אלא במסרן בעי"ט ואמר למחר לזה אני מוסר דלרש"י י"ל כל שמסרן אף על גב דלא בירר תו אפקי' מרשותי' ולמחר כה"ג יש ברירה בדרבנן. ולרי"ף לא אפקי מרשות בעלים כ"ז דלא בירר בעי"ט למי נותן אבל אם מסרן בעיו"ט לשניהם ממש מודה הרי"ף לרש"י דברשות הרועים ולבניו או לב' רועים כר"מ ז"ל דבניו כאב. ופירוש הרמב"ן ז"ל במלחמות נראה שמפרש ב' רועים מסר להם בי"ט כפירש"י. אלא דה"ה דאמר לא' מהם אני מוסר לך ע"מ שתמסור גם לחברך ותהיו שניהם רועים וא' לא מסר לחברו בו ביום א"כ בטל המסירה שעל תנאי כן מסר לו ולפיכך כרגלי הבעלים שבטל השמירה ופירוש המשנה לבניו או לרועה שבנו ורועה ב' רועים בעיר בנו ורועה ומסר לא' מהם ע"ד שימסור לשני ולא מסר הא' לשני שלא קנו שניהם וכרגלי הבעלים. ונקיט בנו ורועה לומר בנו כאחר דמי. או לומר אם מסר לבנו לחוד למחר ולא התנה ע"מ שגם השני כו' בכה"ג יש ברירה דרגיל בבנו. וכנראה מרמב"ן ז"ל שם דרי"ף יודה לרש"י דבמסר בי"ט לאחד מהם ואין רגיל בא' יותר משני אין ברירה כה"ג ורש"י לדינא אפשר יודה לרי"ף ז"ל בהך דינא דאפילו מסר כה"ג פשיטא שאין קנו שניהם. ולפ"ז חולק הר"מ על הרי"ף ז"ל בבנו כו' ולרמב"ן י"ל אמאי לא מוקי' נמי דר' דוסא ב' רועים ונתן לא' מהם בי"ט ש"מ דר"ף מודה לרש"י כה"ג אין ברירה ודאי ברועה א' מיירי במסר בי"ט ומתניתן ב' רועים ומ"מ מ"ש מסר ביו"ט. א"כ קשיא לישנא דרועה א' אפילו מסר ביו"ט. ועוד דאפילו בעי"ט ואמר כן מ"מ שימסור לב' ולא מסר כרגלי הבעלים. גם מנא לי' לרי"ף לפרש כן ולא כפירש"י כפשוטו וצ"ע ובפירוש המשניות כתב ובתנאי ב' בנים או ב' רועים יש חזרה בס' היד דבן א' נמי כרגלי הבעלים וב' רועים זה אמת ויציב ואין להאריך יותר:
ובש"ע סימן שצ"ז סעיף ד"ה כר"מ ויורה המ"מ יע"ש ובאר הגולה אות ה"ז. בנו. משנה שם וכפירש"י וטור והנה מ"ש משנה שם הי' לבאר כר"מ דכפשוטו בנו כאחר ובנו ורועה ב' רועים הם. ומ"ש כפירש"י וטור צ"ע לכאורה טובא דזה כר"מ ורי"ף ז"ל דלא כרש"י וטור אלא שאני רואה שהוא ז"ל מפרש דלשון הרמז"ל דכתב רועה א' בי"ט דב' רועים נמי בי"ט ורבותא קאמר ל"מ מסר בי"ט לא' אין ברירה אפילו [מעיו"ט] לב' יחד. כיון דבעיו"ט אין ידוע לאיזה ימסור שמא לזה לחוד או לזה לחוד אע"ג דבהמה לרועה קיימא אפ"ה לא קנו שום א' מהם וברמז"ל סידר ב תחלה אפילו מסר בעי"ט ואח"כ רועה א' בי"ט כרגלי הרועה וב' רועים משמע נמי בי"ט וכאמור וצ"ע ואי"ה בפריי יבואר.
השואל כלי מעי"ט כו'. ר' יהודה פוטר במים שאין בו ממש יבואר לקמן בגמרא ל"ח א' ושם יבואר אי משאיל על י"ט למחרתו ובלילה הוא של בעלים כרגלי מי הם:
דף לז:
גמרא הלוקח כו'. הרי בלוקח כו' כרועה אף על גב דמעות מדרבנן אין קונה רק משיכה אוקמי' אר"ת ועוד אפילו בדבור בעלמא כמו המשאיל כדמסיק לקמן שארית ישראל כו' ולא הדרי בהו כ"ש כשיש ממחוסר אמנה בדברים. ובירושלמי אמתניתן דמשאיל כלי כו'. אמר ר' בא תחומין עשו כמדת הדין ופי' ד"ת כו' ולא הבינותי דמה (מסית) מה"ד] שייך בשאלה וכפירש"י לקמן כיון דאסמכי' בדבורי' שזה לא קני לא מד"ת ולא מד"ס אפ"ה אוקמי' ברשותי'. ומיהו יש להסתפק אם נתן מעות ולא משך ועיין רא"ש כפי הנראה גרסתו הלוקח בהמה אף פי שלא מסר לו אלא בי"ט הרי כרגלי הרועה דל"ת ביה"ש מוכר ולוקח אסחי דעתייהו מינה. וא"כ למה לי שנית והמוסר בהמה לרועה בי"ט דכ"ש הוא מרישא:
דייקא נמי לבנו או לרועה ש"מ יש בכאן פירושים רבים וכבר פירשתיו במשנה ואמנם בירושלמי דשמעתין וז"ל במסרה לו בי"ט אבל מעי"ט כרגלי הרועה בשיש שם רועה אחר כו'. ופי' המפרש הא דבי"ט כרגלי הבעלים בשיש רועה אחר יעו"ש. וזה כפירש"י ז"ל ממש ומאחר דירושלמי מפרש כן צ"ע למה פירשוהו ברי"ף ז"ל פירוש אחר דלירושלמי א"א ג' פירושים של ר"ן ומ"מ דפירשו מעי"ט ולרמב"ן נמי מאי אריא בי"ט אפילו מעי"ט נמי וצ"ע:
זה עירב עליו לצפון וזה עירב עליו לדרום כו' מלת עירב אין לו ביאור כפשוטו ובפוסקים השמיטו מלת עליו דכיון דשאלו בשותפות ברשות שניהם קיימא. וכל שזה עירב לילך לצפון וזה לדרום אין רשות להוליך החלוק יותר מרגלי שתיהן ועמ"ש לקמן במשאיל מזה יעו"ש:
דקא ינקי תחומין מהדדי. רש"י פירש חלקי הבהמה שראוין לשני תחומין ורי"ף ורא"ש ז"ל פירשו דתחומין שלה חלק זה יונק מזה וכן חלק חברו ונמצא מעורב זה מזה. יש לעיין אמאי לא בטל קצת לחלוחית של זה בזה כמו יין בגיגית וענבים דרוכים מתערבין בשבת כיון שאין ניכר מעולם האיסור בפ"ע ודומה זה לשם. גם אם נאמר מיחל ובשר ב' מינים הם לענין שמא (עיין בארבע שיטות בסוגיא דזרוע בשלה חולין צ"ד) א"כ ליבטל המיחל בחלק זה בבשר דמין בשאינו מינו אף בדשיל"מ בטל ולמ"ש הר"ן ז"ל בנדרים דשיל"מ כה"ג דבשעה זו יוכל לאכול כאן אף בא"מ לא בטל א"ש הביאו התוי"ט כאן. ועיין מה שכתב לקמן אלאחיל מ"ם ומלח כו':
מאי הוה עלה כו' רש"י מפרש אי יש ברירה בכאן או לאו ומסיק בד"ת אין ברירה בדרבנן יש ברירה והרא"ש ז"ל מפרש דבהמה אסורה ופשיט לה דר"א לא פליג אלא יש ברירה הא ינקי תחומין מהדדי ואסור וכ"פ בש"ע סי' של"ז כרי"ף ורמב"ם ויצא לנו דין חדש דהפרש יש בין שותפין בתרנגולת וביצה ובין בהמה עם וולד ונולד בי"ט כי ביצה כרגלי שתיהן וולד כרגלי בהמה שביצה נתגדלה מאמה וולד יש לה חיות בפ"ע כמו שאתה רואה לענין וולד טרפה שמותר וביצת טרפה שאסורה ואי תימא האיך יצויר ביצה להוליך דאפילו טלטול אסור בעומדת לאכילה תריץ טלטול מוקצה ע"י גוי שרי כמו נר הדולק בה שבת גם יצויר בשוחט ומצא ביצים גמורות דמותרת בו ביום עיין שבת רע"ו מ"א י"א (ויבואר אי"ה בפתיחה וביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה היינו עיקר גמר מ"מ כל שעה נתגדלה באיסור עי"ד פ"ו ובש"ך שם והבן) ועיין י"ד פ"ו וע"ט ובחולין נ"ז ואי"ה יבואר:
דף לח.
גמרא אלמא לית לי' לר' יוחנן ברירה אע"ג דברייתא דאין כו' דלכאן ולכאן לא ע"כ לית לי' להאי תנא ברירה ומוכרח ר"י לתרץ מ"ש למזרח ולמערב ודלמא ר' יוחנן גופא אית לי' ברירה וי"ל דודאי יש לחלק בין תולה בדעת אחרים דיש ברירה ובין תולה בדעת עצמו ומדלא משני ר"י כך ע"כ משום דר"י סובר להלכה אין ברירה אפילו תולה בדעת אחרים להכי מהדר לאוקמי' ברייתא זו כהלכה וכבר בא חכם. ועיין בתוס' ד"ה ואמר יש לפרש כן יעו"ש:
אמר שמואל שור של פטם כרגלי כל אדם ושל רועה כרגלי אותה העיר יש בכאן פירושים הר"ן ז"ל פירוש דפטם אפקי' מרשותי' וחפצי הפקר כרגלי הזוכה ושל רועה לאו מפקר לי' דאין סוחר כ"כ. ולפעמים קונין ממנו בני עירו הלכך כרגלי העיר בשותפות ולפ"ז לשמואל דאין ברירה לעיל בחביות ה"ה כאן ומעכבין זא"ז וה"ה הרועה מעכב עליהם דהוא נמי שותף ולא אפקי' מרשותי' ומש"ה לא אמר ושל רועה כרגלי הלוקח של אותה העיר. ושיטת הרז"ה ז"ל דלאו מטעם הפקר אלא ברירה כה"ג אף שמואל מודה (דמאן דזבין לי' סובר למפרע) דמאן דזבין לי' הוברר למפרע ואין מעכב על ידו משא"כ בשותפים ממש זה מעכב על זה כההוא דחביות וכ"נ דעת הר"א ז"ל בפ"ה מי"ט הלכה ט"ו יעו"ש ונראה שזה דעת רש"י כאן ז"ל ורק אלפים כרוב העיר אבל אם עירב אחד אין רשאי שעירב ולקחו להוליכו דעל הרוב מסר לו הרועה ודעתי' על הרוב וכמ"ש בעל המאור שם. ויש מי שפירש דרגלי כל אדם ורגלי העיר לאיסור שכ"א מעכב על חברו עיין בעל המאור ובש"ע שצ"ז סי"ז פסק דשל פטם שרי למי שלקחו ואפילו שחט הפטם בי"ט ומכר הבשר יעו"ש [דביה"ש אפקורי מפקר לי' ואפי' שחטו אח"כ לצורך עצמו בי"ט נמי שפיר דמי למוכרו לאחרים ולהוליכם למקום שמותרים] ובשור של רועה כרגלי אותה העיר וכתב הט"ז פירש"י. וא"י מניין לו זה דלמא כר"ן ז"ל דלדידן דיש ברירה אפילו אם עירב יחיד מותר להוליך למקום שהוא מותר מאחר דאנן קיי"ל חפצי הפקר כרגלי הזוכה א"כ ודאי י"ל כן ואי"ה בפריי יבואר זה:
השואל כלי מעי"ט כו' דמסר לי' בי"ט ודבור בעלמא הי' בעי"ט אפ"ה אסמכי' לי' ואוקמי' לי' ברשותי' תחומין דרבנן אזלינן בתר דעתי' ועיין ר"ן. ויראה אף אם אמר לי' בין השמשות וכל הלילה יהי' שלי רק למחר שלך אפ"ה אוקמי' לי' ברשותי' דשואל שוב ראיתי שזה אינו דא"כ הוה לי' כשנים ששאלו חלוק בשותפות אלא ע"כ אפקי' מרשותי' ביה"ש ובע"ה אסור להוליך למקום שהוא מותר רק ברשותי' דחברי' קאי ושור של פטם נמי אפקרי' או אוקמי' ברשותי' דלוקח מאתמול וכן ברועה הרועה אסור להוליך במקום שהוא מותר דאפקי' מרשות' וברשות רוב אנשי העיר קאי ועדיין צ"ע ואי"ה בפריי יבואר על נכון וכאן אין להאריך ועמ"ש במשנה בזה:
פסקא וכן האשה ששאלה כו' הרי אלו כו' פירש"י במשנה דקאי מלת אלו אקדרה ועיסה לא אמים ומלח ותבלין דהני לא הוי רק כרגלי בעלים ואשמעינן מתניתין דלא בטילי וגם פלוגתא דר"י
כי סליק כו' ב' כי סליק. א' על שרצה וב' כי סליק ומטי להתם כפירש"י כאן. ומה שאמר ולבטיל פירש"י איסור תחומין כו' דמים הוה מין בא"מ וצריך ששים ולית כאן ששים. ועוד דהוה כמעמיד דא"א לעיסה שנילושה בלי מים גם מלח ותבלין לטעמ' עבידה אלא כיון דכאן אין איסור במים ומלח ותבלין גופייהו כ"א איסור תחומין מהראוי שיבוטל המועט במרובה ועיין תוס' ד"ה ולבטיל ומסקנא דשמעתין כרב אשי דשיל"מ לא בטיל אפילו בא"מ כיון דמתקן העיסה והתבשיל בכך עיין מ"א שצ"ז אות ט' ותקי"ג אות זיין משמע דוקא חזותא. הא לא"ה בטיל אף דמיתקן וע"כ כתי' קמא של תוס' לקמן ל"ט א' ד"ה משום דתחומין הוה איסורא דאית בי' ממונא שם בעלים עלי' ולא בטיל והר"ן ז"ל בנדרים נ"ב א' וכאן תירץ דשיל"מ במקומו היום חמיר טפי אפילו באינו מינו לא בטיל יעו"ש ועיין י"ד ס"ט בט"ז אות ל"ה דלצלי לא הוה דשיל"מ. אם לא שנחלק ביניהם ורש"י ל"ט א' ד"ה שיש לו מתירין או היום כו' ובסימן צ"ז יעשו"ש ובק"ב ובא"ח טור תקי"ג דלר"ת טעמו בטל איך יאמר כן והא מקשה ומשני דשיל"מ אם לא כתי' קמא דתו' לקמן ל"ט א' ד"ה משום ואפשר דטעמו בטל בששים משא"כ כאן:
והנה יש לראות בי"ד רי"ו סעיף יו"ד וי"א נדרים דשיל"מ דאפשר לשאול עלי'. ובמינו לא בטל הא בא"מ בטל לכאורה דלא כר"ן בנדרים דהא אפשר מיד בשאלה אפ"ה בא"מ בטיל ויש לחלק אמנם מ"ש שם בסי"א ידנודר מיין חברו גם כן דינא הכי ומשמע דבאינו מינו בטל ויש לראות לתי' קמא של התוספת כאן ל"ט א' ד"ה משום דממונא הוא א"כ אפשר בנדר מיין של ראובן הוה שם בעלים וממונא לא בטיל אפילו באינו מינו ולפי מ"ש ביו"ד ק"ב ואו"ח תקי"ג משמע דסובר המחבר כתי' קמא של תוס' דמיתקן לא מגרע ומבטל בטל בא"מ ומש"ה צריך לטעם חזותא ותחומין הוה ממונא. א"כ אמאי כתב ביו"ד רי"ו סי"א דנודר מיין חברו כו' אם לא ביניהם באיזו חילוק וכעת צ"ע:
דף לח:
גמרא חטין בחטין לר"י לא בטל לרבנן בטל. משמע אף יבש ביבש לר"י לא בטל ועיין חולין בסוגיא דזרוע בשלה. ומנחות כ"ב ב' בתוס' האריכו בזה. ולרבנן בטל הוכיחו התוס' מכאן בד"ה נהי דהלכה כרבנן דלא כרש"י בחולין ק"ט ופסחים ל' דהלכה כר"י. דאל"כ מאי קושיא דלמא רבי פסק בכאן כר"י בזה דמין במינו לא בטל ואף שר"י חולק במים כו' ועי"ד מזה:
נבלה בשחוטה כו' עיין ר"מ ז"ל פ"א מה' א"ט מפרש כן אף לרבנן יעו"ש ומכאן לכאורה מוכח דאם נפל היתר חתיכה ברוב איסור מין במינו נעשה הכל איסור אחרי רבים להטות. אם להקל כ"ש לחומרא ממ"ש שחוטה אין בטלה. משמע אם בטילה הוה הכל ודאי איסור ועמ"ש בפריי לי"ד סי' צ"ח בפתיחה מה תערובות בזה ובמ"כ שם:
תבלין לטעמא עבידי כו'. הרמז"ל פ"ה מה' י"ט הלכה כ' כתב מים ומלח והשמיט תבלין ובטור וש"ע שצ"ז כתבו תבלין וא"י למה השמיט הרמז"ל תבלין דמלח ותבלין שוין המה דלטעמא עבידי ואפ"ה הביא מלח ומים ע"כ הטעם כרב אשי או שאר תירוצים עי"ד צ"ח בט"ז אות י"ב וש"ך אות ל"א וב"י שם קי"ב בשאור של גוים בדרבנן גם כן. וטעמא אוסר מחולין שאני שאור כו' ומגמרא נמי מוכח כאן דרבא אמר תבלין לטעמא עבידי ולא בטילי אע"ג דאיסור תחומין דרבנן הוא אפ"ה לא בטל:
דף לט.
גמרא ורב אשי אמר דשיל"מ עיין מהרש"ל לעיל בשמעתין ומהרש"א שם ואפשר דודאי ידע גם המקשה והני אמוראי דקשיא להו דשיל"מ לא בטל ומיתקן הוה כמין במינו אלא דרב אשי הוא דחדית לן לעיל ד' א' וד' ב' דשיל"מ דאף בדרבנן דשיל"מ לא בטל אבל בלא רב אשי י"ל דוקא מ"ה הוא דשיל"מ לא בטיל אבל בדרבנן בטיל ור"א מסיק כו':
משנה הגחלת כו' גחלת ממש וקונה שביתה ביה"ש ברשות בעלים וא"כ גחלת נעשה בי"ט. מכל מקום ביה"ש עצים ברשות בעלים ושלהבת אין בו ממש אפילו היתה שלהבת קשורה בגחלת ביה"ש מכל מקום שלהבת לא שייך בי' קנין שביתה דנייד ואין בו ממש וכן גחלת של הקדש מועלין בה. ושלהבת בין קשור בגחלת או שייף מנא וקיסם לא נהנין ולא מועלין בה. וכן גחלת של ע"ז דאסורה ושלהבת מותר מפרש הרא"ש ז"ל באין קשורה בגחלת הא קשורה בגחלת אסורה וכן המודר הנייה דמותר בשלהבת באין קשורה בגחלת הא קשורה אסור בשלהבת כל אלו מדרבנן הא מן התורה אף שלהבת קשורה בגחלת יראה דשרי רק מדרבנן הלכך בשל הקדש שקשורה שלהבת בגחלת מדרבנן הוא ולא נהנין ולא מועלין והמוציא גחלת ברה"ר בשבת חייב ושלהבת פטור (אבל אסור) היינו באין קשורה בגחלת אלא קיסם או שייך משחא במנא כדמסיק בגמרא דאי בקשורה בגחלת חייב על הגחלת דאין לה שיעור ומיהו בהזיד בגחלת ושגג בשלהבת פטור מחטאת. ומיהו יראה דחייב חטאת ועדיף מקיסם ומשחא וע"כ לא יצויר מתני' רק בשאין קשורה בגחלת כ"א דאדיי אודיי לרה"ר והא דגחלת של הקדש מבואר בר"מ ז"ל הלכות מעילה פ"ב הי"ג דמיירי בקדשי ב"ה דאלו עצי המערכה שפקעו מעל המזבח אין בו מעילה וא"י ע"ג המזבח מהו הדין וגחלת ע"ז דאסור מ"ה כדבעינן למימר לקמן אי"ה היינו בעצים הדולקין לפני ע"ז להקטרה וכדומה דאלו ע"ז של עכו"ם יש לה ביטול א"נ בע"ז של ישראל שאין לה ביטול עולמית:
והנה במשנה חשיב תלת ושייר לתרין המודר הנייה וגחלת של ע"ז אם לא דנימא תני ושייר ולפי גרסת סדר ירושלמי וכ"ה גרסת הרי"ף ורא"ש ז"ל דל"ג במשנתינו רק תרין גחלת כרגלי בעלים וגחלת של הקדש והא דמוציא לרה"ר לא תנן לה ולקמן אלא הא דתנא המוציא שלהבת פטור היינו בברייתא (ורש"י שם פירש דתנן במתני') א"כ מ"ש דלא תנן במשנה אלא שלהבת אעפ"י שקשורה בגחלת אם הדליק חברו נר וקיסם מיני כרגלי כל אדם. וכן הקדש נמי בין קשור או לאו לא נהנין ולא מועלין א"ש דאינך תלת הנייה וע"ז ושלהבת לרה"ר דוקא באין קשורה והיינו שבת דאדיי אודי דוקא וע"ז והנייה אף בשייף מנא משחא באפשר ומש"ה לא תנן לה במשנתינו (בס"ד) הנך תרתי וכאמור:
גמרא ע"א דמאיסי ובדילי אינשי מינ' כו' כפירש"י ותוספת שהבדילות מחמת מיאוס לא גזרו רבנן משא"כ הקדש. ועט"ז יד"ד קמ"ב אות א' הוכיח מכאן דגחלת של ע"ז מ"ה אסור ואפילו דיעבד לא מדרבנן דא"כ הא מצינו שגזרו אף בע"ז ולי ההדיוט י"ל דזה גזרו ולעשות הרחקה יתירה אף שלהבת כולי האי לא גזרו אלא דא"כ מה פריך מ"ש ע"ז דשריא ומ"ש הקדש דאסורא הא שני ושני שהקדש גחלתו מ"ה אסור וגזרו שלהבת אטו גחלת משא"כ ע"ז דגחלתה מדרבנן שלהבת הוה גזרה לגזרה וש"מ דגחלת ע"ז מ"ה אסור ועש"ך שם אות יו"ד באורך ואם יזכנו ה' אראה לבאר בפריי שם:
גרסינן בירושלמי דשמעתין מברכין על האור של עכו"ם ולא על גחלת וכתב הרא"ש דקשורה בגחלת אין מברכין. ועא"ח סי' רצ"ח ובמפרש שם דמאיס אין מברכין עליו כוונתו כמו שופר של ע"א של עכו"ם ולולב דלכתחלה אין ליטול ולברך עליו וי"ל שלהבת אין בו ממש ולא מאיס ועכו"ם דמאיסי גוף העכו"ם וגחלת:
אמר רב ששת כו' אביי אמר כו'. עיין פירש"י ב' פירושים ומקשה תנא שלהבת פטור או לאביי או לרב ששת לכ"א מהפירושים והר"מ ז"ל בפרק י"ח מה"ש ה"ה המוציא גחלת לרה"ר חייב ושלהבת פטור ולא ביאר אם דוקא אדיי אודוי וכפי הנראה סובר דרב ששת ואביי מחולקין לרב ששת שייף מנא פטור ולאביי קיסם פטור ולא הכריע אי הלכה כרב ששת או כאביי ומש"ה פסק שלהבת בכל ענין פטור אלא דא"כ מה פריך הא דתנא שלהבת פטור היכי משכחת לה הא משכחת לרב ששת בשייף מנא ולאביי בקיסם. ואפשר דמסופק אי כפי' א' או כפי' ב' ולא הכריע ביניהם ומש"ה פוטר בכל ענין ואין להאריך:
דאדיי אידוי בשורש ידה במ"נ פארותיו שלש א' השלכה (כמו כאן) ב' שבח והלול (מודים אין בו רק עי"ן הפעל וי"ו במקום יו"ד כמו אודה). ג' כל שם יהודי יעו"ש כי כולם נקרא ע"ש שבט יהודה שהוא מלכות. ולפ"ז ותקרא שמו יהודה ע"פ כי הפעם אודה ה' יהי' וד"ה יסוד בו להטעם כמו ידה וי"ה שבראש השם הוא מאותיות השם יתברך כמו הראובני כו' לא"ה ג"כ הוסיפה שם זה בראש השם יהודה כאמור:
משנה בור של יחיד כו'. ושל אותה העיר כאנשי העיר. ושל עולי בבל כרגלי הממלא מוקמינן בגמרא בור של יחיד מכונסין לא נובעין וכל בור מים (היינו מכונסין) היינו בתלמוד ועיין ירמי' ובמ"נ כהקיר בור מימיה בשורש ביר ומים הנובעין אין להם שביתה כלל ושל אותה העיר כרגלי העיר פירש"י אלפים לכל רוח וזה יורה כפירוש השני ברשב"א ודעת הרא"ש וטור כן שאם עירב א' לדרום אין מוליכין אלא אלפים לכל רוח ומיני' שאם זה לצפון וזה לדרום ג"כ יש רשות להוליכו אלפים לכל רוח לשאר ועתוי"ט כאן ומ"מ פ"ה הביאו הב"י בשצ"ז. ובש"ע פסק כפירוש הא' של הרשב"א ז"ל דהוה כמו חביות לעיל בדרבנן יש ברירה ויש לראות טעם הטור למה אין מוליכו למקום שעירב כמו בחביות. ואפשר דכאן אזלינן בתר רוב העיר וכל דאית למיזל בתר רובא לא אמרינן כי שאב לי' הוברר דמאתמול ברשותי' קאי והלכך אף אם שנים עירבו זה לצפון וזה לדרום הולכין אחר רוב העיר ומותר להוליכן אלפים לכל רוח אלא דלפ"ז ה"ה בשותפים אם רבים הם ומיהו י"ל בין שם לכאן:
גמרא כרגלי כל אדם רש"י ז"ל פירש אפילו לא כרגלי הממלא ג"כ. אלא כרגלי מי שמוליכן. דהשתא כרגלי בעלים לא הוה דנייד לא שייך בהו שביתה. כ"ש כרגלי הממלא דלא אבל הפוסקים כולם סוברים כרגלי כל אדם היינו כרגלי הממלא וכ"פ בש"ע שצ"ז ויבואר לקמן אי"ה ועיין מ"א שצ"ז אות י"ד וראוי להיות הציון אלקמן מילא מים לצורך חבירו כרב ששת ויבואר לקמן אי"ה ובטעמא דמלתא דנובעין כרגלי הממלא ולא כרגלי כל אדם אעפ"י דלא שייך לומר הוברר למפרע שנובעין לא קנו שביתה כלל מכל מקום עשו חז"ל במידי דלא קנו שביתה ביה"ש שיהיו כרגלי הזוכה ראשון ולא כרגלי כל אדם. וגדולה מזו כתבו התוס' בעירובין מ"ה ב' ד"ה ביום טוב גשמים שירדה בי"ט כרגלי כ"א היינו כרגלי הממלא הזוכה ראשון אע"ג דלא שייך כלל הוברר דלא הוה ביה"ש כאן כלל ( משא"כ במושכין ומיהו נובעין דומין ממש לזה) ועם זה הבנתי מ"ש מהרש"א ז"ל במשנה ברש"י ד"ה כרגלי הממלא עיין ברא"ש דרגלי הממלא ורגלי כ"א אחד הוא. ירצה דלרא"ש ותוס' דעירובין א"צ לומר בור הפקר כרגלי הממלא מטעם ברירה דתקשה לרב נחמן לקמן דלית לי' ברירה להחמיר בד"ת. ומשמע כ"ש בדרבנן דלא אמרינן להחמיר ברירה (לקמן יבואר דאפשר בדרבנן אמרינן לקולא ה"ה להחמיר שלא יהיו דברי חז"ל כחוכא). אלא דאע"ג דלא אמרינן ברירה מכל מקום עשאום כזוכה ראשון וכמו נובעין וירדו בי"ט כמ"ש התוס' בעירובין אבל רש"י לשיטתי' בהא כרגלי כ"א ממש ע"כ פירש כרגלי הממלא במשנה מטעם ברירה ויבואר לקמן מה שיש לחלק בין השותפין לכאן:
פסקא ושל עולי בבל כרגלי הממלא רש"י פירש במשנה אא וכ"כ הרע"ב וכתב התוי"ט דתחומין דרבנן ובדרבנן יש אא ולא הבינותי דמה אריא תחומין דרבנן דא"נ ד"ת בד"ת נמי להחמיר אא לא לקולא ובדרבנן אף לקולא ואי היינו אומרין דבד"ת כיון דלא אמרינן לקולא ברירה ה"ה דלא מחמירין משא"כ בדרבנן כיון דהקילו לומר יש ברירה בהכרח לחומרא נמי ויהי' ד"ס חמיר מד"ת לענין זה ואין הסברא נותנת כן. עמ"ש ע"ב:
בירא דשותפי נינהו לרשב"א א"ש וכ"ת בשצ"ז משא"כ לטור שם דשל אנשי העיר אלפים לכל רוח. ואם אחד עירב אין יכול להוליכו לרגליו א"כ אמאי כרגלי מי שנתמלאו לו וצריך לומר דשאני עולי רגלים דלא שייך למיזל בתר רובא דכל העולם יש בו שותפות הלכך כרגלי מי שנתמלאו לו:
דף לט:
גמרא ומותרין בשל עולי בבל. עי"ד רכ"ד ולמסקנא אף לרחוץ מותר בשל עולי בבל דהפקירא נינהו וגם כרב ששת קיי"ל באיסורי ומיהו למסקנא אף לר"נ הפקר הוה:
והתנן האחין השותפין כו' עיין רמז"ל פ"ו בכורות ה"י ולא הי' לי פנאי לעיין בי'. אולי אזכה במקום אחר לפרשה והלכה כרב נחמן דאין ברירה בכאן להחמיר ועיין מהרש"א ז"ל במשנה כרגלי הממלא וה"ה לרב נחמן מילא לצורך חבירו כרגלי מי שנתמלאו מטעם ברירה להחמיר וכתבנו לעיל די"ל בדרבנן יש ברירה להחמיר ולהקל ובד"ת הואיל ולקולא אין ברירה לא רצו להחמיר נמי דלא ליפוק חורבא דיאמרו נמי לקולא ברירה ודוחק ועמ"ש מהרש"א ז"ל ומהר"מ שי"ף ז"ל הקשה דמאי חזית דמחמיר בשקלים דעיקרו מדרבנן הקלבון ומיקל במעשר בהמה דעיקרו מן התורה ואי דלא יביא חולין לעזרה הא מצי מקדיש לה. ואין להאריך:
מר סבר קנה ומ"ס לא קנה. יש בכאן הרבה פירושים רש"י פירש דכ"ע לא קנה חבירו בהגבהתו של זה. אלא רב נחמן סבר דהמגביה לעצמו נמי לא קנה וקנאה חברו במשיכה ולכך כרגלי מי שנתמלאו ור"ש סבר דהמגביה קנה לעצמו ומי שנתמלא זוכה אח"כ במשיכה (כדתנן במשנה אם משנתנה לו אמר אני זכיתי תחלה לא אמר כלום והיינו משעת משיכה קנה חברו) ומש"ה כרגלי ממלא ולפ"ז לדידן דקיי"ל המגביה מציאה לחברו קנה חברו אפילו קודם שנתנה פשיטא דהלכה כרב נחמן כרגלי מי שנתמלאו לו. ובעל המאור ז"ל גרס רב נחמן סבר קנה חבירו היינו לאחר שנתנה לו זכה למפרע בו יעו"ש ולפי"ז ג"כ הלכה כרב נחמן דבאמת קנה אפילו קודם שנתנה לו אבל לר"ת הלכה כרב ששת וכ"פ הרי"ף והר"מ ז"ל פ"ה מי"ט הי"ד וכ"ד הר"ן ז"ל אבל המ"מ שם סובר כבעל המאור וכגירסתו וסובר מש"ה השמיט הר"מ ז"ל דממילא שמעינן דהוה כרגלי מי שנתמלא דהמגביה מציאה לחברו קנה חברו. ועמ"א שצ"ד אות י"ד העירותי עליו לעיל וכאן אין להאריך:
והוי יודע שהב"ח וע"ש הביאם המ"א שצ"ז אות י"ד (אין כעת ת"י
בעו"ה) סוברים דהלכה כרב נחמן וזה דעת המ"מ ג"כ בפ"ה מי"ט הי"ד כנראה מדבריו שם הביאותיו לעיל ומכל, מקום אף הרוצה לומר כן דוקא בירא דהפקירא הא בור של אנשי העיר אם מילא א' מאנשי העיר לצורך נכרי מודים המה דכאנשי מי שמילא דל"ש המגביה מציאה לחברו קנה חברו דלאו הפקר הוא ומתחלה הוה של ממלא ואח"כ במשיכה זוכה הב'. ועשו כרגלי הזוכ' הראשון כ"ש שיש ברירה להחמיר:
והנה הר"א ז"ל בפ"ה מה' י"ט ה"י השיג על הר"מ ז"ל במה שפסק
חפצי הפקר אין קונין שביתה דבעירובין פסק כריב"ב כו' אף לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו שהר"א ז"ל אשר כל אליו גליות ח"ו לא ראה סוגיא דעירובין כמ"ש המ"מ שהלכה כמיקל לא לחומרא ולומר דה"פ בעירובין לא הכריעו חז"ל אף יחיד נגד רבים לפעמים וכל מי שרוצה יעשה ומאן דעביד כמר עביד לומר שקונין במקומם שביתה לקולא עד"מ אם מילא א' ועירב לצפון ואח"כ נתן לחברו יכול חבירו להוליכו לדרום ב"א כריב"נ ומאן דעביד כרבנן לקולא דאין קונין שביתה יכול להוליכו לצפון ד"א. ולפ"ז שפיר אמר משנתינו דכרגלי הממלא דלא כהלכתא דלקולא הולכין. זה לא ניתן להאמר דמשמע דלקולא לחוד במה דאפלגי בה. ועוד אכתי מה מתורץ הא דלא הביא הרי"ף ז"ל מחלוקת ר"נ ור"ש דנ"מ טובא. ומ"ש דיש עליו טענה בנהרות המושכין והנובעים זה ע"פ תוס' ורא"ש ופוסקים דכרגליא כ"א היינו כרגלי הממלא אבל לפירש"י ז"ל כרגלי כ"א ממש אין נ"מ בזה ולא מצאתי כעת ברי"ף שמביא לא בכאן ולא בעירובין מי שהוציאוהו מ"ה מ"ו יעו"ש וא"י למה. עיין לקמן וט"ז ת"י:
אי לאו דמסתפינא מחבראי וכ"ש מרבותי הייתי רוצה לחקור קצת בדין
זה כמו שאגיד הנה קיי"ל חפצי עכו"ם קונין שביתה במקומן גזרה אטו חפצי בעלים ישראל כמו שמבואר בא"ח ת"א. מבעיא לי אם מילא גוי מבור הפקר או נובעין ומושכין בי"ט מי אמרינן דגזרו בי' אטו זוכה ישראל דהוה כרגלי הממלא וכזוכה ראשון כמו שמבואר בשצ"ח. א"ד כה"ג דלא שכיחא הוא לא עשו תקנה זו ולא גזרו בי' והוה חפצי הפקר ויכול ישראל להוליכו אחר כך למקום שיש לו רשות ואת"ל כן. מבעיא לי תו. אם מילאן עכו"ם לצורך ישראל ובא ישראל אחר ונטל מהגוי אם הם כרגלי ישראל א' או כשני. ומה שהביאני לזה הוא דמילאן ישראל לצורך ישראל הרי כרגלי ממלא כר"ת. וכ"פ המחבר בשנ"ז. ולבעל המאור. וב"ח. וע"ש כרגלי מי שנתמלאו לו. וטעמא דמגביה מציאה לחברו קנה חברו או מטעם שליחות או מטעם זכי' וזכיה נמי מטעם שליחות וקיימא לן אין שליחות לעכו"ם. כמבואר בח"מ סימן קפ"ח ורס"ט, אם כן אין לישראל זכי' בי' אם הגביהו לו עכו"ם מציאה לצורך ישראל. ואם כן הם כרגלי השני שנתן לו העכו"ם ועיין כתובות י"א א' בתוספות ד"ה מטבילין. דבקטן זכין ליה אבל לא לעכו"ם. אבל עכו"ם וקטן וישראל ודאי לא אפילו מדרבנן כנראה מסימן רס"ט. הגביה חש"ו לישראל לא קנה יעויין שם. דאין קטן זוכה אפילו מדרבנן לגדול וה"ה עכו"ם כה"ג וצ"ע בזה. ואי"ה יבואר בפריי וכאן אין להאריך בזה:
וראיתי להט"ז בת"א כתב בפשיטות דלקולא אמרינן דחפצי הפקר קונין שביתה במקומן. ולדידי צ"ע. גם מ"ש חפצי עכו"ם דאם שאלו שנים או מצאו (התחום) יכולין להוליך אלפים שלא כדין י"ל תחומין דרבנן ואמרי דחפצי עכו"ם קונין שביתה במקומן. אם כן יכול כ"א להוליך אלפים כאמור:
משנה מי שהיו פירותיו (פרה במ"נ מנחי למ"ד ה"א ו"ת הרבים ופרה ה"א הנקבה בשורש פר. וכ"ז למאן דאמר ב' שרשיות ולדידן ג' שרשיות וצ"ע. אולי אזכה לבאר זה אי"ה) בעיר אחרת כו'. ואם עירב הוא פירותיו כמוהו. למאן דאמר כרגלי הנפקד איירי ביחוד קרן זויות. או שהמפתח ביד המפקיד וכ"ה בירושלמי דמפתח ביד המפקיד לא הוה ברשותי' דנפקד עיין או"ח לענין מכירת חמץ אין ראיה לכאן באם המפתח ביד המשכיר] ושם יבואר בפריי) ולמאן דאמר כרגלי המפקיד אשמעינן טובא דהויין כרגלי המפקיד. וסיפא אם עירב פירותיו כמוהו נמי כן הוא. והא דלא דייק מרישא כתבו בתוספת ישינים די"ל דעירבו אחרים לא הנפקד. ולמ"ש הר"ן ז"ל. די"א כרגלי הנפקד והמפקיד אין למידק מרישא רק מסיפא. ואם עירב כמוהו והלא כרגלי שתיהן. ולענין הלכתא פסק המחבר באו"ח כרגלי הנפקד לחוד לא כרגלי שתיהן יעו"ש:
דף מ.
מי שזימן אורחים כו' אא"כ זכה להם כו' רש"י זיכה על ידי אחר. ובסדר ירושלמי משמע זכה להם אחר ועיין רי"ף והתוספות הקשו (בת"י) בבירור מערב יום טוב סגי. ותירצו דשואל דעתו טפי אכלי מאורחים על מנות. והר"ן ז"ל כתב דשאני התם דאמר לי' משאיל לשואל גופי'. מה שאין כן כאן דלא אמר ליה. ולכאורה יש נ"מ לת"י אפילו היו אורחים מאתמול אצל בעל הסעודה ואמר להם שזימן להם לזה כך ולזה כך. לת"י. אפילו הכי כהאי גוונא דבעל הסעודה אפקי ממחשבתו מכל מקום אין דעת האורח לאוקמי' ברשותיה דיש לו מה לאכול בביתו מה שאין כן שואל שדיבר להמשאיל להשאיל לו אוקמי' שואל ברשותי' ולר"נ הטעם דלא בירר הבעל סעודה בפני האורחים ולא אמר בפניהם הלכך צריך זיכוי הא אמר כן בפניהם אפשר דמהני וצריך עיון בזה:
גמרא כגון שייחד לו קרן זויות. עמ"א שכ"ז והוא פשוט. דהטעם כשיחד לו קרן זויות לא קיבל עליו שמירה הא בקיבל שמירה לא מהני יחוד קרן זויות. (ובחמץ י"א כה"ג מהני עיין ר"פ). וכן אם הנפקד אמר בפירוש שאין רוצה להיות אחריותו עליו דכרגלי המפקיד. ויש להסתפק אי הפקיד פירותיו אצל עכו"ם וקיבל העכו"ם אחריות עליו אי בי"ט הויין כרגלי הנפקד או לא דחפצי עכו"ם קונין שביתה, גזרה אטו דישראל אי כהאי גוונא גזרו או לאו. דהוה קצת מלתא דלא שכיחא וצריך עיון כעת ועיין בירושלמי כשהמפתח ביד המפקיד ברשותי' דמפקיד וצריך עיון אי מטעם דאין אחריות על הנפקד או אף דקיבל הנפקד אחריות אונס וכדומה. אפילו הכי כיון דהמפתח ביד המפקיד אין רוצה להעמיד ברשות הנפקד כנראה מתלמודא דידן דבדעת המפקיד תלוי זה וצריך עיון:
משנה אין משקין ושוחטין המדבריות היינו שלנות חוץ לתחום וכמו שיבואר יהיו לנות במקום ישוב כל שהוא חוץ לתחום העיר של בעליהן. דמקצה בעלים דעת' מנייהו ומלת מדבר בשורש דבר במ"נ ארץ שאין ראוי לזריעה יעויין שם. ומ"ש הלנות באפר היינו כל ימות הקיץ. כרבנן דברייתא דלא כרבי. ועפר"ח תצ"ח אות ג' דכל הלנות באפר היינו בימות הקיץ והיינו כרבנן דלקמן יעויין שם:
ויש לי מקום לדון בכאן כי חכמים אמרו כל שאין באות לתוך התחום כל ימי הקיץ הוא דהויין מוקצה. הא באות ולנות לפעמים תוך התחום פעם או פעמיים בקיץ תו לא הוה מוקצה. ומשמע אפילו לא היה בערב יום טוב תוך התחום בין השמשות רק כל שבאות בלילה ולנות תוך התחום כמה פעמים בקיץ הוה מוכן. ואפשר אפילו לנו בלילה ביום טוב חוץ לתחום ובאו מעצמן תוך התחום ביום טוב דשרי לשחוט מהם ביום טוב דכל שלא הקצוהו בעלים כיון דלפעמים באות בימי הקיץ הוה מוכן וצריך עיון. ובמ"א תק"טו אות ר"ז משמע כל שלא היה תוך התחום מערב יום טוב אסורות יעויין שם. אם כן אמאי לא אמרו חכמים מוקצה כל שלא היה עי"ט תוך התחום. ובירושלמי גרסינן רבי אומר אלו ואלו (באות ברביעה ובאות בימי הקיץ) באו משחשיכה תוך התחום שוחטין ביום טוב ואלו מדבריות הגדילות באפר לעולם) הדא אמרת כלי שבא תוך התחום שרי בד' אמות יעויין שם,. משמע דרבנן נמי מתירין הבאות בימי הקיץ אם באו משחשיכה בלילה מחוץ לתחום לתוך התחום דשרי. ורבי פליג אף אותן שבאו רק ברביעה אם באו משחשיכה שרי וכו'
ומה שהקשה הט"ז בתקי"ח. על הרב בתקט"ו בחוץ לתחום אם ידע או לא ידע כתבנו מזה לעיל בסוגיא דבית שנפחת יעו"ש. ומ"מ יש לומר בלא"ה. כי מוקצה דתחומין לא הוה מוקצה מחמת איסור. דכל שאין האיסור בגוף הפרי וכדומה רק בית סתירת אהל או חוץ לתחום לא הוה מוקצה מחמת איסור ומ"מ כל שהוא חוץ לתחום הבעלים מסתמא מקציין אותן הדברים מדעתייהו הלכך אם אזמין ואמר בפירוש שאין מקצה דעתי' מיני' ובאו הפירות תוך התחום בי"ט שלא בשבילו שרינן לי'. ולכל העולם דמוקצה מחמת איסור לא שייך בכאן הלכך בהמות הבאות לפעמים בימי הקיץ בתוך התחום. לא מקצה מיני' ודעת' עלויה וכשבאו בלילה תוך התחום שרי למשקל מיני'. ושפיר כתב הרב בתקט"ו בסוף הסימן בהג"ה אם לא ידע שיביאו לו עכו"ם הפירות הוה מוקצה מסתמא רק ביושב ומצפה דאזיל מוקצה דמקצה מדעתו אז שרי כי מוקצה מחמת איסור לא שייך בכאן דלאו איסור בגופייהו ועדיין צ"ע בכל זה ואי"ה בפריי בתצ"ח אבאר זה וכאן אין להאריך:
גמרא למה לי למימר משקין ושוחטין עיין ר"ן דאי לומר דמוקצה אין משקין אותן. ולבייתות משקין הא מזונתם עליך יעו"ש ומשמע מכאן דמוקצה שרי באכילה והשקאה כל שמזונתם עליך. ודגים או משום צידה או דאין מזונתם עליך. ולמ"ד מוקצה אסור ליתן לפניהם מזונות אעפ"י שמזונתם עליך קשה לכאורה מכאן. ועיין ב"י תצ"ז. ושם יבואר אי"ה:
משום סרכא דמשכא רש"י ז"ל פירש משכא עור. בתרגום סרכא דבוק העור בבשר דאי משקין קודם שחיטה נוח לפשוט העור אבל הרי"ף ז"ל פירש דאי איכא סרכא משתמטא פירש בריאה. וכ"פ הרמז"ל בפירוש המשניות וסיים התוי"ט והרי אינה סירכא המטרפת ועיין י"ד ל"ט במעוך ומשמוש שנוהגים קולא. ולכאורה יש להם ראי' מכאן לרי"ף והיינו ריר בעלמא מנתק ואין ראי' דודאי סירכא הבאה לפנינו י"ל טרפה היא מספק כי שמא סירכא ע"י נקב באה או סופו לנתק אעפ"י שרכה מאוד ומ"מ יש סרכות לפעמים ריר בעלמא ומנתקה ע"י השקאה וכשלא ישקה אותה יהי' טרפה מספק ועמ"ש בפריי שם וכאן אין להאריך:
פצעילי תמרה כו' פירש"י ז"ל תמרים שלא נתבשלו כו' ומלשונו יראה לי דגרוגרת וצמוקים דחינהו בידים ולא ראוין היינו אחזו ולא אחזו דאיכא תרתי. אסור בסתמא. ואי אמרינן בפי' מהני לגרוגרת וצמוקין ופצעילי תמרה נמי אחזו ולא אחזו וליכא דחי' בידים מש"ה שרי לר"ש בלא אזמני'. אבל אין ראויין כלל. אף פצעילי לא מהני הזמנה ועיין או"ח ש"כ ס"ב הביא פירש"י ויראה ה"ה פירוש התוספת דכאן פצעילי תמרה חתכן קודם בישולם כו' דכיון דלא היו ראוין לאו דחיינהו בידים הוה ושרי בשבת קודם גמרן:
דף מ:
גמרא אבע"א כו' ג' תירוצים ולתי' א' לר"ש מדבריות כגרוגרת ואסורים בי"ט ולב' תירוצים לר"ש שרי מדבריות או לרבי לא ס"ל כר"ש או לרבנן קאמר. ובה"ג פסק בי"ט נמי כר"ש ומדבריות תרי לישני' בדרבנן ועבדינן לקולא הביאו הרא"ש ז"ל כאן וב"י תצ"ה. אע"ג דאיכא ב' תירוצים לקולא אליבא דר"ש אמר רבותא אפילו אי לא הוה רק ב' לישני' א' לקולא וא' לחומרא בדרבנן לקולא. ומהא שמעינן דספק פלוגתא עדיף מספק מעשה דבספק מעשה קיי"ל דשיל"מ ספיקו לחומרא אפי' בדרבנן ואלו בפלוגתא מיקל בה"ג. ולעיל כמה פעמים כתבנו כן ומוכח מדוכתי טובא ועיין י"ד בש"ך ובפריי שם:
והרי"ף ז"ל כאן פסק כרב נחמן בשבת כרבי שמעון ובי"ט כר"י ובעל המאור בריש ביצה הקשה מהא דאמרינן י"ח ב' אמר רבא מי איכא מידי דבשבת שרי ובי"ה אסור והמלחמות והר"ן כאן תירצו דיוה"כ ושבת חדא קדושה משא"כ י"ט קיל אתי לזלזולי בי' יעו"ש. ומדבריהם למדנו דהלכתא בי"ט כר"י. הא ביוה"כ הלכתא כר"ש כמו שבת מהך דרבא וכדאמרן דלא אתי לזלזולי ביוה"כ ובש"ע א"ח תרי"א כל שאסור לטלטלו בשבת ה"ה ביוה"כ ומיני' מה שמותר בשבת שרי ביוה"כ כדכתיבנא. וממשנה אין בין שבת ליוה"כ אין ראי' דקולא לא חשיב אבל בעל המאור ז"ל כתב ריש ביצה. כללא דמלתא ליכא מידי. דבשבת שרי ובי"ט אסור אלא כל שבשבת איסור מלאכה בי"ט אסור משום מוקצה אבל תמרי דעיסקי דבשבת שרי ה"ה בי"ט הביאם הב"י ג"כ בתצ"ה ומלחמות השיג עליו מאין מסיקין בשברי כלים ואם היו ראוים לטלטול היו ראוין להסקה דמסיקין בכלים יעו"ש ולהרז"ה ז"ל יש לומר דבשבת כלים אעפ"י שאין עושין מעין מלאכתן ראשונה כל שראוין לשום תשמיש מטלטלין בי"ט. ואפ"ה אסרו להסקה שזה יותר נולד דמאתמול עומד לשימוש ועכשיו להסקה ומיהו ז"א דעכשיו נמי לשימוש ראוי אלא שסברת בעל המאור ז"ל דכל הסקה ליכא טו מי איכא מידי אסרו משום נולד, ולטלטול שרי כל שראוי לשימוש זה אעפ"י שלא מעין מלאכתן דמי איכא מידי דבשבת שרי ובי"ט אסור ואנן קיי"ל בי"ט אסור כרי"ף ז"ל:
כתב הרא"ש ז"ל דמה שהביא בה"ג ראי' דנולד אסור בי"ט מרבא ל"ג א' דמיד שנשבר אין מסיקין בו כתב דרבא ס"ל נמי מוקצה כו'. והנה כתבנו בדף כ' ג'. דרבא אמר עבר ושחט זורק ע"מ לזרוק. ולהתיר בשר. והא מוקצה הוה וחוץ למקדש יש שבות ש"מ מוקצה לית לי' ונולד אית לי'. אלא דבגמרא אמר והא אמר לשמעי' כו'. אלמא לית לי' מוקצה ומשני. משמע לכאורה דרבא אית לי' מוקצה בי"ט נמי וי"ל דהוה נולד. עמ"ש תוספת שם:
סליק מסכת ביצה בעזה"י
פה לבוב מח"ל. ביום עש"ק כ"ד אלול התקל"ז ה' עלינו על גלותינו ויגאלנו גאולת עולם
א מ ן
סוף הספר