אור ברסלב
ראב"ד על ספרא תזריע פרשת נגעים › פרק ט

ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה

תזריע פרשת נגעים · פרק ט

פרק ח

פסקה ג

ומראה הנתק עמוק ולא ממשו כבר פירשתי שאין מראה עמוק צורך לנתק אלא לומר לך שאם היה בקרחה מראה עמוק היה מטמא בשביל הנגע ובסימני אחרים. ולא היה צריך לשער צהוב והכא מילתא אגב אורחיה קמ"ל שאם היה בו נגע לא היה צריך לממשו עמוק אלא למראה עומק בלבד:

פסקה ד

לפי שמצינו לתגלחת האחרונה שהיא בכהן ילפי לה לקמן מביום טהרתו והובא אל הכהן תגלחת האחרונה שהיא בתער יליף לה במסכת נזיר פרק שלשה מינין [מ:] תגלחת זקנו דמצורע דאיצטריך למדחי לאו דהשחתת זקן ולאו דהשחתת זקן ודאי אינה אלא בתער דבעינן גלוח שיש בה השחתה:

פסקה ו

והתגלח אעפ"י שהוא נזיר דקיימא לן דנזיר שגלח בתוך ימי נזירתו בין בתער בין במספרים בין בכל דבר חייב דכתי' לא יעבור לרבות כל המעבירים:

פסקה ז

יכול כשם שתגלחת הנגע דוחה לאיסור תגלחת הנזיר בזמן שהוא ודאי פי' בזמן שהנגע ודאי כך תהא תגלחת הנזיר דוחה לאיסור תגלחת הנגע בזמן שהנזיר ודאי פי' איסור תגלחת הנגע זהו שאמר הכתוב ואת הנתק לא יגלח ומתרגמינן ודעם נתקא לא יגלח. וזהו שיטה של שער שמיניח סביבותיו: אי נמי תגלחת הנגע הוא השער הצהוב שבתוך הנגע שאם יגלחנו או יתלשנו עובר עליו בלאו כדרך התולש סימני טומאה מתוך נגעו מדכתיב השמר בנגע הצרעת: ת"ל ואת הנתק לא יגלח אפילו נזיר מדרישא דקרא אפי' נזיר סיפא דקרא נמי אפי' נזיר: נסחא אחריתי כך תהא תגלחת הנגע דוחה לנזיר בזמן שהוא [ספק] פי' תגלחת הנגע בספק לא משכחת לה בתגלחת טומאה אלא בתגלחת טהרה וקשיא לי בהאי נסחא חדא דקרא דקא מייתי לא כתיב בתגלחת טהורה. ועוד איצטריך קרא למעוטי ספקא: וי"ל דתגלחת הנתק נמי משכחת לה בספק תגלחת טומאה. כגון שראהו בסוף שבוע ראשון ונסתפק עליו בספק פשיון שהוא נוגע בו בספק מוסגר וספק מוחלט לכל חומרותיו ואם היה ודאי מוחלט לא היה מגלח אלא מספק מוסגר מגלח תגלחת ההסגר אבל אינו דוחה איסור נזיר: מ"מ לזאת הגרסא קשיא לי היכי איצטריך קרא למעוטי ספקא: ומנין לתולש סימני טומאה מתוך נגעו שעובר בלא תעשה ת"ל ואת הנתק לא יגלח פי' כל מה שבנתק. ואי קשיא לך למה לי מהאי קרא תיפוק לי מהשמר בנגע הצרעת ודרשי' ליה בספרי לתולש סימני טומאה מתוך נגעו: ואיכא למימר מדכתיב התם נגע הצרעת ונתקים הא אמרינן דלאו נגע הצרעת נינהו כלל אלא נתקי השער בלבד משום הכי לא אייתי מההוא קרא:

פסקה יא

ומנין לשער צהוב החוזר אחר הפטור שהוא וכו' החוזר דקאמר הכא הנולד קאמר שאם הלך וחזר הא רבייה לעיל מאם פשה יפשה. והאי דקרי ליה חוזר מפני שבא תחת הפשיון המפורש במקרא לטומאה:

פסקה יד

ואם בעיניו עמד הנתק ושער שחור צמח בו. האי בעיניו על שיעורו קאמר ולא על מראהו שהרי אין כאן מראה נגע כלל. אין לי אלא בעיני עצמו בעיני בנו ותלמידו מנין ת"ל ואם בעיניו מ"מ: האי קרא אסוף שבוע ראשון קאי. דאמר לעיל ואם עמד בעיניו שמגלחו ומסגירו שבוע שני וקאמר הכא דההוא עמד בעיניו דאמרינן לעיל שהוא מגלח ומסגיר דוקא שלא צמח בו שער שחור אבל אם צמח בו שער שחור כבר נתרפא. ואין זקוק לא לתגלחת ולא להסגר והוא הדין שאם פשה בסוף שבוע וצמח בו שער שחור שהוא טמא והוא הדין למשואר שכן שנינו במשנתינו הצומח מציל מיד הצהוב ומיד הפשיון מכונס ומפוזר מבוצר ושלא מבוצר וכו' המשואר מציל מיד הצהוב ומיד הפשיון מכונס ומפוזר ומבוצר וכולהו איתנהו בקראי: ומאי דדרשינן הכא אין לי אלא בעיני עצמו בעיני בנו וכו' מילתא אגב אורחיה אשמעינן קרא דהיכא דלא צמח בו שחור והכהן מסופק בפשיונו בסוף שבוע ראשון וראהו בנו ותלמידו עמו מתחלה והם אומרי' שלא פשה אלא שעמד בעיניו יסגיר ולא יחוש לספקו להעמידו בספק מוחלט לחומרותיו: אין לי אלא צמח בתחלה ומשואר בסוף ומנין למשואר בתחלה וצמח בסוף ת"ל שער ושער ריבה פי' למדנו מן המקראות שהצומח מציל מיד הפשיון: פירוש אחר מצינו שהצומח הקודם לשער צהוב מציל ממנו דהכי כתב קרא ואם בעיניו עמד הנתק ושער שחור צמח בו וזהו בסוף שבוע ראשון ובודאי מאחר שמסגירו ואין בו שער צהוב ועל זה אמר נרפא הנתק טהור לומר שאפי' נולד בו אחר מיכן שער צהוב וכו' ולמדנו למשואר בסוף פי' שהיו שניהם יחד כדכתיב קרא וכי יראה הכהן את הנתק והנה אין מראהו עמוק וכו' ושער שחור אין בו והסגיר הא אם יש בו שער שחור אעפ"י שיש בו צהוב א"כ היה לו לומר גבי הסגר וכי יראה הכהן וכו' ושער שחור צהוב אין בו אלא מדלא כתב הכי משמע דרישא דקרא בצהוב לבדו קאמר שאם היה בו שחור וצהוב אינו מסגיר וכ"ש שאינו מחליט וקרי לי בסוף משום דמצומח אמר תחלה ומנין למשואר בתחלה שקדם לצהוב שהוא מציל ולצומח בסוף אפי' לאחר החלט ומשום הכי איצטריך דאי במשואר בתחלה ק"ו הוא. אי נמי שכנס בתוכו מן הצד ונעשה מבוצר בו וכבר היה בו הצהוב והכי איתא בתוספתא. כשקדם הוא לפשיון דהכי כתיב קרא בסוף ראשון ואם בעיניו עמד הנתק ושער שחור צמח בו נרפא הנתק כלומ' נרפא לגמרי ואעפ"י שיפשה עליו טהור הוא. ולמדנו למשואר שהוא מציל אחר הפשיון פי' משואר הוא אותו השחור שהכהן משייר סביבות הנתק בשעת תגלחתו שאם פשה הנתק בסוף שבוע שני או אחר הפטור ונפרצה אותה הפרצה המשויירת סביבותיו ממקום אחר טמא משום פשיון דהכי כתיבי קראי. ואם נפרצה בה עוד פרצה אחרת והקיפה את העומד האמצעי שבין שתי הפרצות הרי אותו העומד נעשה מבוצר בנתק וטהר את הנתק והציל מיד טומאת הפשיון ומנא לן דטהרו והציל מידו דכתיב ושער שחור אין בו והסגיר ודרשינן אין בו שאינו מבוצר בו הא לכשיהיה מבוצר בו יטהרנו: ועוד כתיב ואם פשה יפשה הנתק בעור אחרי הראותו וכו' לטהרתו וכו' לא יבקר הכהן לשער הצהוב טמא הוא לשער הצהוב הוא דלא יבקר הא לשער שחור יבקר ומה הוא מבקר בו שאם נעשה מבוצר בו יטהרנו: הנה למדנו טהרת המשואר בסוף כלומר אחר טומאת הפשיון לפי סדר המקראות: עכשיו שאלנו מנין לצומח אחר הפשיון שהוא מציל מידו ומנין למשואר קודם טומאת הפשיון כגון שמצאנו בסוף שבוע שני שנפרצה השיטה הסובבת שתי פרצות והקיפה את העומד האמצעי שהוא טהור שהרי לא למדנו מסדר המקראות אלא המשואר שנעשה מבוצר אחר פשיון הטומאה וזה הרי לא נעשה כך אלא שבא לפני טומאת הפשיון. ומנין שהוא מציל מזה הפשיון ואע"ג דק"ו הוא אפי' הכי אצטריך קרא שהרי אין לנו בנגעים לדון מק"ו כי כולם גזרות מלך הן: אי נמי מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב ליה קרא ותרויהו מרבינן משער שחור. ואו יתירא קא דריש ובתרויהו בצומח ומשואר כתי' בהו וא"ו יתירא:

פסקה טו

ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון כל נתק שטהר שעה אחת אין לו טומאה לעולם שאם צמח בו שחור או שהמשואר נעשה בו מבוצר אעפ"י שהלך הצומח או המשואר מן הנתק כגון שטהרוהו שעה אחת טהור הוא לעולם: יהודה בן נקוסא אומר משום ר' שמעון כל שער צהוב שטהור שעה אחת וכו' בא להוסיף על דברי הראשון שאפילו החליטו בשער צהוב וצמח בו שחור או שהמשואר נעשה מבוצר שהרי הצילו מידו כדאמרן ואפי' הלך בו השחור ונשאר הצהוב במקומו שוב אין לו טומאה לעולם. וקא דרשינן ליה מהאי קרא דכתיב ושער שחור צמח בו נרפא הנתק טהור הוא מכיון שנרפא שעה אחת טהור הוא לעולם אבל יש לך טהרה אחרת שהיא חוזרת ומטמאה כגון שעמד בעיניו בסוף שבוע שני שהוא פוטרו ואם פשה אחר מכאן טמא. וכן נראה לי מן התוספת' דר' שמעון מטהר אף באלה דהכי איתא פרק ד' יהודה בן נקוסא אומר משום ר' שמעון כל נתק שהחליטו בשער צהוב והפשיון הלכו להם אין עלולים לשמש טומאה עולמות: ולפום האי מימרא הא דאמרינן הכא החליטו בשער צהוב והלך וחזר הרי הוא כמות שהיא דלא כר' שמעון היא אם החליטו בפשיון והלך הפשיון וחזר הפשיון. וכן אם החליטו בשער צהוב והלך שער צהוב וחזר או שנולד בתחלה אחר הפטור כל אלו טהרו שעה אחת והטומאה חוזרת עליהם ולא אמרו טהור לעולם אלא בנרפא דהיינו צמח בו שער שחור כדכתי' קרא אי נמי שטהרו המשואר כדאמרן:

פסקה טז

נרפא הנתק לא שניתק נתק בתוך נתק: בא הלל להוציא מן הדרך שאמר ר' שמעון ואמ' כי יש נתק שטהור שעה אחת שיחזור ויטמא כגון שצמח בו קביצה של שער שחור ואח"כ נתק אותו שער מתוכו ונעשה נתק בתוך נתק וזה חדוש גדול שאם הלך אותו שער כולו עדיין הוא טהור כי הנתק הראשון חזר למקומו וכיון שטהר שוב לא יטמא אבל כשניתק מאמצעיתו הוא טמא מה טעם מפני שהוא נתק אחר ואינו אותו שטהר. וכ"ש אם צמח כל הנתק ונתמלא שער בתחלתו ואח"כ נתק באותו מקום עצמו שהוא טמא מפני שהוא נתק אחר. ר' עקיבא אומר לא טהרתו אלא הרפוי פי' ר' עקיבא לא להוסיף ולא לחלוק אלא לפרש הטעם לדברי הלל מה טעם נתק בתוך נתק טמא כי התורה אמרה נרפא הנתק טהור לא טהרתו אלא הרפוי וזה השער הואיל וניתק מתוכו לא היה רפוי אלא נתק אחר הוא: י"ל כי ר' עקיבא כמו כן באלו להוציא מן הכלל שאמר ר' שמעון כי יש נתק שטהר שעה אחת ויחזור ויטמא והם הם אותם שפירשנו למעלה שהחליטו בסימני טומאה והלכו להם ואח"כ חזרו שהוא טמא ושני הדרכים נכוחים: ואל תתמה היאך בא הלל ור' עקיבא להוציא מדברי ר' שמעון והלא הוא היה תלמידו של הלל דכולה מילתא ר' שמעון קאמר לה ומאי דשמיע ליה בגמרא קאמר. ואיהו דקא מסדר הגמרא קאמר לכולה מילתא ואמר דהלל ור' עקיבא קא מפקי מהאי כללא כדאמרן: טהור הוא יכול יפטר וילך לו כלומר שלא ימתין לטהרת הכהן ת"ל וטהרו הכהן עד שיטהרנו הכהן או וטהרו וכו': ועל הדבר הזה עלה הלל מבבל: נ"ל דעל מדרש כל הפסוק הזה קאמר כי הוא מסופק על מי שניתק נתק בתוך נתק אחר הצומח והמשואר אם יהיה טמא אם לאו ועלה מבבל לארץ ישראל ללמוד מפי שמעיה ואבטליון. ויש מפרשים לבני ישראל נסתפק הדבר ושלחו לבבל בשביל הלל ועלה ולמד אלא שלא נתמנה נשיא עד שאירע. י"ד בניסן להיות בשבת ונעלמה הלכה מבני בתירא וכו' כדאיתא בפסחים [סו.]: השלמנו דיני נתקים בעזרת צור שוכן שחקים: אלא שאני תמה מפני מה אמרה תורה שהוא מגלח בסוף שבוע ראשון ואת הנתק לא יגלח. והלא תגלחת זו לא היתה אלא להכיר פשיון אם יפשה וכיון שהפשיון מטמא כמו בסוף ראשון למה מגלח בתחלת הסגרו אלא מי שגזר על הנתקים הוא יודע את גזרתם וראה שאין טבע הפשיון מצוי לנתקים אלא לאחר שבוע ולפיכך גזר עליו בסוף שבוע ולא בתחלתו: עוד נראה לי בתגלחת הנתק כי היא לעניין רפואה והיא לבחינה אם תתרפא בהסגר שני ובעל התולדה יודע משפט הנתק שלא יועילו בתחלה: ודוגמת זה כיבוס נגע הבגד שהוא לבחינת הליכת הנגע בכבוסו ואינה אלא בסוף שבוע ודרך אחד להם: עוד אפרש דין הצומח שאמרנו שהוא מציל מן המובצר בין שאינו מבוצר שאעפ"י שהוא מציל מן הצד הני מילי כגון שהנתק מקיפו בשלש רוחותיו כרוחב שתי שערות אלא שהוא נדבק לדופן הרביעי בלי הקף כגון זה וכיוצא בו במשואר אינו מציל עד שיקפנו הנתק מכל צדדיו כרוחב שתי שערות אבל אם יצמח בו שחור מדופן לדופן כנגד הדופן האמצעי כגון זה אינו מציל שאין זה צומח בו אלא ממעטו מן הצד הוא וכן אתה אומר בשער הלבן שבעור הבשר ובשער צהוב שבנתקים שאינם סימן טומאה עד שיקפינו הנגע משלש רוחותיו ברוחב מקום שתי שערות וכל שער האמור בנגעים ובנתקים בין בלבן בין בשחור צריך שיהא בו כשיעור כדי שיהו נוטלות בזוג או כדי לכוף ראשון לעקרן או כדי לקרוץ בצפורן ופלוגתייהו במסכת נדה פרק בא סימן התחתון [נב:]:

תוכן העניינים

ראב"ד על ספרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה