ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה
תזריע פרשת נגעים
פרק א
פסקה א
אדם כי יהיה בעור בשרו מה ת"ל פי' היה לו למכתב איש כדכתב בנתקים ובבהק ובקרחת וגבחת וכדכתי' בשאר מצות ומאי טעמא שני קרא בדיבוריה לפי שנאמר ואיש או אשה כי יהיה בעור בשרם בהרות בהרות לבנות. וכתיב וראה הכהן והנה בעור בשרם בהרות כהות לבנות בהק הוא פרח בעור טהור הוא. ואין צריך לומר בהרת שאין בהם מראות נגעים ושלא באו לכלל פי' שלא באו לכלל טומאה כלל שלא באו לכלל מאי כגון בגוי עד שלא נתגייר. במומו עד שלא נגלה בראש או בזקן שלא נקרחו. בשחין ובמכוה ובקרחת המורדים פי' שלא נרפא העור כלל וכולהו מפרשי דוכתיהו לטהרה כגון אלו לא הוצרך לומר בפרשת בהק שיהו טהורות דהא כל חד וחד מתפרש בדוכתיה דהוא טהור אלא אפילו בהרת שהיו בהן מראות נגעים ועכשו באו לכלל טומאה כגון שנולדה בגיות ועכשו נתגייר. בקטן ואחר כך נולד. בקומט ונגלה פירוש שנתמעטו הקמטים מחמת בריאות ונגלה הנגע בראש ובזקן. וחזרו ונקרחו בשחין ובמכוה וקרחת המורדין ונעשו צרבת כלומר שנרפא העור מן המכה ונעשה צרבת על גבה כקליפת השום שהן עכשו ראויין לטמא כנגע בהרת ואפילו הכי כיון דתחלתן נולדו במקום טהור כדמפרשי בדוכתייהו טהורים וכולהו איתנהו בכלל בהק טהור דלהכי כתיב התם בהרות בהרות לבנות ולבסוף כתיב בהרות כהות לבנות כהות הם למטה מארבע מראות נגעים אבל נולדו במקום טהרה אעפ"י שחזרו לכלל כי הנך והנך דחזרו לכלל אם נשתנו מראיהן בין להקל בין להחמיר ר' אלעזר בין עזריה מטהר דבכלל בהק הם ר' אלעזר חסמא אומר וכו' ר' עקיבא אומר בין להקל בין להחמיר תראה תחלה לכך נאמר אדם כי יהיה וכו' האי קרא ר' אלעזר חסמא ור' עקיבא דרשי ליה. אבל ר' אלעזר בין עזריה לא דריש ליה. להקל ולהחמיר דאמרינן הכא ומפרש לה במסכת נגעים פ"ו. כיצד להקל היתה כשלג ונעשת כסיד או שהיתה כצמר לבן ונעשת כקרום ביצה או מספחת שאת או מספחת עזה וזהו להקל. ולהחמיר כיצד היתם כקרום ביצה ונעשת כצמר לבן היתה כסיד ונעשת כשלג: וקשיא לי דמאי טעמא לא חשיב בהן נגע שנולד בו קודם הדבר ועמד בו לאחר הדבר דהוא טהור כדאיתא בסמוך. ואיכא למימר דהויא בכלל גוי עד שלא נתגייר ואח"כ נתגייר. שהרי ישראל קודם מתן תורה בני נח היו ובשעת מתן תורה נתגיירו ונכנסו תחת כנפי השכינה בטבילה ובהזאה כדכתיב: ויקח משה את הדם ויזרוק על העם.
פסקה ד
שאת זו שאת בהרת זו בהרת: ה"ג ספחת שני לשאת ומראה הנגע עמוק אלא שני לבהרת פי' למה לי דכתב הנגע ליכתוב ומראהו עמוק אלא לרבות תולדה לבהרת והכי איתא במסכת דשבועות [ו:] דספחת טפלה לשאת. מיהו התם מייתי טפלה לבהרת בגזרה שוה דנאמר לבנה בשאת וכו' במתניתא תנא הטיל הכתו' לספחת בין שאת לבהרת וכו' והכא מייתי טפלה לבהרת ממראה הנגע עמוק ותנאי נינהו איכא דמייתי לה מהכא ואיכא דמייתי לה מהכא: והיה מלמד שמצטרפין זה עם זה דוהיה אכולהו קאי דאיבעי ליה למימר והיו אלא מדכתב והיה משמע אפילו נגע אחד יהיה משניה' מצטרפין. ומפרש בריש מסכת שבועות שאין תולדתו של זה מצטרפה לא עם אביו של זה ולא עם תולדתו של זה שלכך נקראת תולדתו לומר כי הוא זה אביו ועמו מצטרף ולא עם האחר אבל האבות שניהן מצטרפין ותולדה מצטרפת עם אביה לפטור ולהחליט ולהסגיר פי' לפטור שאם היה כגריס בהרת וכגריס שאת זו בצד זו והסגירו כשחוזר ורואהו בסוף שבוע נתמעטה אחת מהם מכגריס פוטרו והוא טהור ולא נאמר שנחשוב אותו כשני נגעים ואעפ"י שנתמעטה האחת עדיין השנית במקומה ויסגירנה אלא מטהרו מיד כאילו הוא נגע אחד שנתמעט ולהחליט בפשיון שאם היה הנגע בהרת ובסוף השבוע פשה ממראה שאת או מסיד ההיכל מחליטו ולהסגר שאם היה כחצי גריס בהרת וכחצי גריס שאת מסגירו: בעור בשרו של נראה פי' מדלא כתיב בעור הבשר שמע מינה דבתר עורו של נראה משערינן. ואם הוא גרמני פי' לבן הרבה אעפ"י שבבהרת שהיא עזה נראית בעינו כהה למטה מארבע מראות זהו להקל והכהה ככושי נראית עזה והוא טמא וזהו להחמיר:
פסקה ה
ר' ישמעאל אומר בית ישראל אני כפרתן הרי הן כאשכרוע פליג ר' ישמעאל ואומר שאין הגרמני והכושי טמאים כלל מפני שאין אנו יכולין לעמוד בהם על תוכם מראה הנגע אלא הבינוניים מטמאין בנגעים ואיהו קא דריש בעור הבשר דכתי' בסמוך: ר' עקיבא אומר יש לציירים סמנין וכו' פליג ר' עקיבא ואמ' אף הגרמני והכושי מטמאין בנגעים ולא להקל ולא להחמיר אלא מביאים סמנים בינוניים ומציירין בהם סביב הנגע ונראה הנגע כאילו הוא בעור הבינוני ותרויהו דרשי בעור הבשר. ר' יהודה אומר כתוב אחד אומר וכו' לפי שמצינו מראות נגעים להקל ולא להחמיר כדאיתא בפרשת שחין. וטמא אותו את הודאי הוא מטמא [ואין מטמא] את הספק עד שלא נזקק לטומאה: וכן מצינו שנותנין לו כל ימי הרגל וכל ימי המשתה כדאיתא לקמן. והכא נמי להקל יראה הגרמני כעורו ואם נראה כהה טהור הרי קיימנו בעור בשרו אבל בכושי לא תראה בעורו אבל מצייר לו מבחוץ סם בינוני כדי לעמוד על מתכונתו של נגע וזהו בעור בשרו להקל. וחכמים אומרי' זה וזה כבינוני פי' בסם בינוני: קשיא לי חכמים היינו ר' עקיבא: ואיכא למימר דלפרושי קא אתו מאי דרשינן בעור בשרו כדאיתא בסמוך:
פסקה ו
בעור בשרו נגע מלמד שכל הרואה אותו הוא מצטער עליו וכל שכן הוא עצמו: ענין אחר ר' יהודה וחכמים אליבא דר' עקיבא פליגי דאית ליה סם בינוני והוא לא פירש אם לכל אדם אם לגרמני ואתא ר' יהודה למימר לא לכל אדם אלא לכושי ורבנן אמרי לכל אדם והא דדרשי' מלמד שהוא מצער מנגע קא דריש דהוה מצו למכתב והיה בעור בשרו צרעת אלא מדכתב נגע אלמא חולי שמצער הוא: ואיפשר שהוא סימן לטומאה שאם אינו מרגיש בה אינו מין צרעת. וכשהוא אומר לנגע משמע שאף אחרים מצטערים ממנה מריחה לומר שיתרחקו ממנו וזה הפירוש הוא העיקר: קשיא לי לר' עקיבא דאמר מביא סם בינוני ומקיפו היכי מתחזי ביה פשיון בסוף שבוע: ואיכא למימר דלבתר דחזי ליה ואיקיים ליה במראה הנגע מוחקו לאותו סם: צרעת כגריס פי' ילפי' צרעת מצרעת האמורה בנגע מחיה דמהתם ילפי לנגעים שהוא כגריס כדאיתא לקמן בפרש' שאת:
פרק ב
פסקה א
בשביעי יכול בין ביום בין בלילה וכו':
פסקה ב
ושער מיעוט שער שתי שערות עד שיפרט לך אחת כדדרשינן ועד אין בה וכו' מדכתי' לא יקום עד אחד באיש וכו' ממשמע שנאמר עד אינו יודע שהוא אחד אלא זה בנה אב כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרט לך הכתוב אחד וכולהו ילפינן להו מהתם. ר' יהושע אומ' כהה ופרכינן במסכת נזיר מאי כהה אמר רבא כהה וטהר כלומר סימנא דטהרה נקט שלא יחליטנו באותו שער אלא יסגירנו ושמא יהיה טהור. ומפרש התם טעמא משום דספק נגעים להקל מדכתי' לטהרו או לטמאו פתח בו הכתוב לטהרה. ובכתובות [עה:] מפרש טעמ' משום דאוקי גופיה אחזקתיה:
פסקה ג
שתי שערות עיקרן וראשו משחיר טמא שהרי בנגע הפך לבן. כמה יהא לבנוניתו ר' מאיר אומ' כל שהו דבתר עיקרא אזלינן והוו להו ככולן לבנות. וחכמים אומרי' כשיעור כדי שיהו ניטלות בזוג וכל חד וחד כדאית ליה במס' נדה [נב:]. אמר ר' מאיר שלא יהו בני אדם מדמין שבגולם הם נידונין אלא חזר שער לבן טמא ושאינו לבן טהור. כך נראה לי פירושו שחזר ר' מאיר ואמר מן התורה ודאי אפי' כל שהו טמא דבתר עיקרא אזלינן מיהו כדי שלא יהו בני אדם סבורין שבכהן בור הם נדונין שאינו יודע הלכות נגעים לפי שלפעמים שלא יראה לובן העיקר ויהיו סבורין לומר דשער שחור טמא אותו. לפיכך נאמר לכהן שלא יחליטנו עד שיהא חודו העליון של שער לבן אלא יעמוד בהסגר ואם עמד בעיניו שתי שערות ישתוק ממנו. ואי קשיא לך הא דאמרינן לקמן בסוף נתקים טהור הוא וטהרו הכהן לפי שאם אמר הכהן על טמא טהור שאינו טהור. התם שכבר בא עליו שם מוחלט ואם בא הכהן לטהרו ומחליטו בחנם אינו טהור אבל אם לא נקרא עליו שם מוחלט לעולם לא יהיה מוחלט עד שיחליטנו הכהן ואם ישתוק יהיה טהור עד שיטמאנו כדדרשינן לעיל שאין טומאה וטהרה אלא מפי כהן:
פסקה ד
והנה הנגע עמד בעיניו שאם העז וכהה כאילו לא העז. ואם כהה והעז כאילו לא כהה דלשון והנה משמע במה שלפניו ושמע מינה דלא קפיד רחמנא על שינוי הנגע אלא בסוף שבוע שאם כהה בסוף שבוע אעפ"י שהוא מארבע מראות טהור ואם העז בסוף שבוע תראה בתחלה מפני שהוא כנגע אחר אבל העז או כהה באמצע שבוע כיון שחזר לתחלתו בסוף שבוע בשעה שבא הכהן לראותו אין לכהן אלא מה שעיניו רואות ויסגירנו שנית:
פסקה ה
וראה הכהן אותו שנית והנה כהה ולא פשה וטהרו אי כתיב והנה כהה ולא כתיב הנגע הייתי אומר עד שיכהה למטה מארבע מראות לא יהיה טהור ת"ל הנגע משמע יש עליו נגע: ואם אמר והנה הנגע לא פשה וטהרו. יכול עד שיעמוד במראיו בשבוע שני לא יהיה טהור אבל אם ישתנה כלל בין להעז בין לכהה תראה בתחלה ת"ל כהה וטהרו: פירוש אחר יכול אם הנגע במראיו הראשון אמרה תורה אם לא פשה טהור ואם פשה טמא הא אם כהה כלל כלל [לא] אעפ"י שפשה יהיה טהור ת"ל כהה הנגע רבותא הוא דאעפ"י שכהה בעיניו לא פשה ואם לא כהה ולא פשה נמי טהור דקיימא לן עומד באדם בשבוע שני טהור והכי איתא בסמוך. ואם העז בשבוע שני נמי תראה בתחלה אעפ"י שלא פשה כדאמרינן בשבוע ראשון:
פסקה ו
והנה כהה הנגע שאם העז וכהה כאלו לא העז הנגע שאם כהה והעז כאלו לא כהה וכו' כדאמרינן בשבוע ראשון שהעז אמצעי לא הזיק כלל כדי לדונו בנגע חדש. ואם כהה נמי באמצע וחזר למקומו בסוף שבוע כאלו לא כהה בעולם והרי עמד במקומו טהור. הרי למדנו עכשו כי העומד בעיניו בלי פשיון אינו מחליטו לאדם כלל: ולמדנו בשבוע הראשון ובשבוע השני: ועכשו שאל למה הוצרכו שניהם לפרט והיה לומר והסגירו שבעת ימים שנית וראהו ביום השביעו שנית וטהרו. ובודאי מסתמא על עומד בעיניו ולא פשה וכל שכן על כהה קאמר שאם פשה כבר אמור בשבוע ראשון ולא פשה הא אם פשה טמא. ועוד דבהאי נמי ואם פשה תפשה טמאו. וא"ת הייתי אומר שמא על כהה למטה מארבע מראות קאמר וטהרו אבל בעומד בארבע מראות לעולם טמא ומאי שנא משבוע ראשון שאפי' עמד בעיניו ממש אין מחליטו ועל כרחך עמד בעיניו נמי קאמר וטהרו. ולמה הוצרך לפרט כי העומד בשבוע שני שורף אעפ"י שלא פשה ואם כהה למראה שני נמי קורע ושורף מה שקרע. הייתי אומר אף באדם כן אעפ"י שבשבוע ראשון אין מחליטו בעומד בשבוע שני מחליטו אף בעומד בעיניו לכך הוצרך הכלל ופרט בראשון:
פסקה ז
אין מסגירין את המוחלט ואין מחליטין את המוסגר פי' שאם החליטו בנגע שיש בו שער לבן ואח"כ נולד בו נגע אחר בלא שער לבן אין מסגירו באותו נגע. ואם נרפא מן הנגע הראשון מיד לאלתר הוא מטהרו בצפרים ואינו נמנע ואח"כ יסגירנו בנגע השני: ובין כך ובין כך טהור כדין מוחלט הנרפא ליכנס לפנים מן המחנה ומלטמא בביאה ומלטמא משכב ומושב. אי נמי לחומרא שאם החליטו בנגע הראשון והסגירו בנגע השני אין עולה לו הסגר מתוך ימי חלוטו עד שיתרפא מנגעו הראשון ואחר כך ימנה לו ימי הסגר שאם עברו עליו שני שבועות תוך חלוטו ועמד השני בעיניו אינו טהור ממנו עד שימנה לו ימי הסגר אחר רפואת חלוטו הראשון: ואין מחליטין את המוסגר תוך ימי הסגרו אינו יכול להחליטו אעפ"י שנולדו לו סימני טומאה לא לאותו נגע ולא לנגע אחר ואם הלכו סימני טומאה תוך הסגרו אין עליו תורת טהור מתוך החלט אלא תורת טהור מתוך הסגר ואינו טעון צפרים ואינו טעון עכשו פריעה ופרימה: ואין מסגירין את המוסגר שלא יעלה לו הסגר לנגע שני מתוך הסגרו הראשון כדפרשי' לעיל: שאין טומאת חלט שני חלה עליו עד שיתרפא ויביא צפרים על הראשון ונפקא מינה לביני ביני כדאמרן לעיל וגזירת המלך היא שאין טומאה חלה על טומאה אבל אם החליטו בשער לבן והלך שער לבן וחזרה לו מחיה תחת שער לבן או פשיון תחת שער לבן טמא כדדרשינן לקמן באם פשה תפשה ולא דמי האיך למחליטין את המוחלט שהרי כבר הלך סימני טומאה הראשון. אי נמי באותו נגע עצמו שאני שאפילו עד שלא הלך שער לבן באה לו מחיה אם הלך לו שער לבן טמא משום מחיה מפני שהנגע בטומאתו הוא עומד:
פסקה ח
יכול לא יאמר לו הרי אתה מוסגר בזה ומוחלט בזה וכו' פי' אם באו לו שני נגעים בתחלה עד שלא הסגירו וראה דין הסגר באחד ודין חליטה באחד אומר לו הרי אתה מוסגר בזה ומוחלט בזה ואם יתרפא מן החלט לשני ימים או לשלשה לא יוכל לטהרו עד ימי הסגרו וכן כולו לפי שלא נקרא עליו שם טומאה בתחלה ולא שנא אם היו בו שני נגעים קודם שבא לפני כהן או שנולד לו השני אחר שבא לידי כהן קודם שיסגירנו מסגירו ומחליטו על שניהם כדאמרינן והכי דרשינן לקמן והנה שאת: והא דתנן במסכת נגעים פ"ג אין רואין שני נגעים כאחד בין באיש אחד בין בשני אנשים אלא שרואה את הראשון ומסגירו ומחליטו ופוטרו וחוזר לשני: אין מסגירין את המוסגר ואין מחליטין את המוחלט וכו' מחזי השתא דפליג מתני' אברייתא דהכא דאמרינן הכא שיאמר לו הרי אתה מוסגר בזה ומוחלט בזה: לא קשיא מידי דהכי קאמר אין רואין שני נגעים כאחד כלומ' שיתן עיניו בו בשעה שהוא רואהו אלא כיצד הוא עושה רואה את הראשון לגמרי ומסגירו ומחליטו ופוטרו וחוזר לשני. השתא לשני אנשים שמסגירין או מחליטין או פוטרן וחוזר לאיש השני כמו שבא לפניו ראשון כך יחתוך דינו ראשון ולא יענה את שיראה את השני מאי טעמא דהא איתקוש ריבים לנגעים:
פסקה ט
וטהרו הכהן מספחת היא אעפ"י שנשתנו מראיו לאחר הפטור בין מכהה לעזה בין מעזה לכהה וחזרה למקומה הראשון לעולם טהור אלא אם כן פשה אבל אם כהה למטה מד' מראות וחזרה למקומה כנראה מתחלה שהרי היא כמי שהלכה לגמרי וחזרה והוא נגע בתחלה ואם הלכה לגמרי לדברי הכל תראה בתחלה והכי איתא במשנת נגעים פ"ד: או יכול אעפ"י. שהלך וחזר מקצת הגריס לאחר הפטור וחזר למקומו יהיה טהור ת"ל היא. מה יעשה לה ר' יהודה אומ' תראה בתחילה פירוש כאלו הוא נגע חדש. וחכמים מטהרין קסברי רבנן שעדין מקצת הגריס עמד במקומו כשחזר הגריס למקומו חזר ואינו נוגע בתחלה אלא אם כן הלך כולו וחזר והכי איתא לפלוגתייהו במשנת נגעים פ"ד: כנסה ופשתה או פשתה וכנסה ר' עקיבא מטמא וחכמים מטהרין ואחר הפטור קא מיירי דעלה קאי ור' עקיבא דמתניתין היינו ר' יהודה דהכא: והא דקתני התם דמשמע מחליט אכנסה ופשתה ובפשתה יותר מכמות שהיתה קאמר ר' עקיבא סבר בין דאיכא מקצת הנגע הראשון שעמד במקומו מעולם והרי פשה אחר הפטור כדכתיב ואם פשה תפשה אחרי הראותו אל הכהן לטהרתו כי הפשיון לכל נגע הוא פשה ורבנן סברי כיון שהלך מקצת הגריס הראשון שוב אין לו לכל הנגע לפי שאין פשיון מטמא אחר הפטור אלא אם כן עמד כל הנגע במקומו כדכתיב ואם פשה תפשה המספחת בעור המספחת הראשון: הפסקא שהבאתי ממשנת נגעים הריני כותבה על הסדר כאן: הלכה וחזרה בסוף שבוע הרי היא כמו שהיתה ובלבד שלא תתמעט מארבע מראות כנסה ופשתה או פשתה וכנסה ר' עקיבא מטמא וחכמים מטהרין פי' בלבד שלא תתמעט הא אם נתמעטה כלל מכמו שהיתה טהורה בין שהוא כגריס בין שהוא יותר מכגריס שהרי לא פירש בה כגריס וכך פירשתי לעיל: ולאחר הפטור תראה בתחלה פי' אם הלכה לאחר הפטור וחזרה נדונת כנגע חדש זהו כשהלכה כולה אבל בכנסה ופשתה שהוא במקצת פליגי ר' עקיבא ורבנן בסיפא: היתה עזה ונעשית כהה או כהה ונעשית עזה פירוש וחזרה למראה הרי היא טהורה כמו שהיתה ולאחר הפטור קאי כדדרשינן הכא וטהרו הכהן מספחת היא אעפ"י שנשתנו מראיו ובלבד שלא תתמעט מארבע מראות וחזרה לראיה תראה בתחלה: כנסה ופשתה או פשתה וכנסה ר' עקיבא מטמא וחכמי' מטהרין אל אחר הפטור קיימי: ור' עקיבא דמטמא בכנסה מכגריס ופשתה יותר מכגריס הוא דמטמא משום דחשיבי ליה דפשתה אחר הפטור הכתוב במקרא הואיל ונשאר בו מקצת מן השיעור הראשון כדפרשינן לעיל: ובפשתה וכנסה ודאי לא מטמא ר' עקיבא טומאת חלט אלא תראה בתחלה. ודוקא שפשתה וכנסה קודם שתראה לכהן וקסבר ר' עקיבא כיון דפשתה שאלו הראה מיד לכהן היה מחליטו עכשיו שחזרה וכנסה לשעורה נראית בתחלה: ואילו הראה לכהן מיד אחר הפשיון היה נסגר וכשחזר לשעורה כבר הלך הפשיון והוא טהור מיד ועכשו ששהה ולא תראה יראה בתחלה ויסגור: ורבנן סבירא להו לתרוייהו טהור לגמרי בפשתה וכנסה קסברי כיון דלשעורה הראשון הדרא קודם שהראה לכהן אותו הפשיון אינו מזיק לו כלל וכאלו לא פשתה דמי בכנסה ופשתה נמי אע"ג דפשתה יותר מכשיעור הראשון אפילו הכי טהור כיון דמקצת הנגע עמד במקומו אינו נגע חדש ואע"ג דהדר ופשה אינו מטמא שלא טמאתו התורה אלא במספחת הראשונה כלה שעמדה במקומה ופשתה שאין פשיון מטמא אלא בזמן שבא על הנגע הראשון והשיעור הראשון ואם יש פשיון כגריס בזה [מטמאים] ואם לא היו חכמים מטהרים (אלא) [ולא] תראה בתחלה מפני הפשיון ההוא. ויש מפרשים אהא דרבי עקיבא אפי' בכנסה ופשתה לשיעורה הראשון ולא בנגע שהוא כגריס היה ר' עקיבא מטמא אלא בנגע שהוא יותר מכגריס וכנס ועמד על גריס ואח"כ חזר לשיעורה טמא מוחלט לדברי ר' עקיבא דקסבר כל נגע שהמחיה או שער לבן מחליטין אותו הפשיון מחליטו הילכך כשפשה אפי' כל שהו על הגריס הנז' אעפ"י שעמד הראשון טמא ואם פשה תפשה קרינא ביה: ורבנן סברי לא הוי פשיון אלא אם כן פשה על השיעור שפטרו ממנו: אבל היכא דהוי הנגע כגריס מכוון וחזר ממנו מקצת והלך לשיעורו לא מטמא ליה ר' עקיבא אלא תראה בתחלה והיינו כר' יהודה דהכא דר' יהודה לא איירי אלא בנגע וזה הדרך יש לו פנים: הרי הבאתי אותה הפיסקא כאן עם פירושה מפני שצריכה לפנים: ואין לזוז מפירושה זה כדי' להעמיד הגמרא הזאת השנוייה בספרא שוה לגרסת המשנה: וראיתי בפירושי הרב צרפתי ז"ל שכתב בפירושי התורה [דברים] שהם סותרים דברינו וסותרין הגמרא השנוייה כאן בספרא והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע:
פסקה י
וכבס בגד היה יכול לכתוב מה ת"ל וכבס בגדיו לומר שהוא מטמא משכב ומושב ומטמא בביאתו לבית כל אשר בבית דכתיב אל נא תהי כמת ועכשו שטהר אינן מטמא כל אלו הטומאות: וטהר משמע מעיקרא ומשמע נמי השתא ומאי ניהו מעיקרא שהוא טהור מפריעה ופרימה. וטהור השתא מתגלחת וצפרים. יכול הוא מזוקק ר"ל שלא יזקק לו עוד כהן לזה הנגע ת"ל ופשה יטמא וזו החומרא יש בין זה למי שטהור מן החלט שאם נחלט בפשיון והלך הפשיון והביא צפריו וטהור אעפ"י שחזר ופשה בתחלתו. ודבר זה למדתי אותו מן המשנה בנגעי בתים:
פסקה יב
החליטו בשער לבן הלך שער לבן וחזר שער לבן. וכן מחיה או פשיון פירוש או שלא חזר שער לבן אלא שבאה מחיה תחתיו או פשיון בתחלה בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני אחר הפטור הרי כמו שהיה פי' ומתי החליטו בשער לבן בתחלה פירוש מיד אפי' קודם הסגר כדכתיב קרא. (אי נמי בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני אחר הפטור הרי הוא כמו שהיה פי' ומתי החליטי בשער לבן בתחלה פי' מיד אפי' קודם הסגר כדכתיב קרא) אי נמי בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני כשיבא הכהן לראות ביום השביעי שנית או לאחר הפטור שפטרו מהסגרו אם נולד לו שער לבן מחליטו ואם הלך וחזר הרי הוא מוחלט כמו שהיה בין שחזר השער הלבן למקומו בין שבאה לו מחיה או פשיון תחתיו ועכשיו דבר זה כשהחליטו בשער לבן מתחלה וכו' כדאמרן. וכן הדין כשהחליטו במחיה מתחלה והלכה המחיה וחזרה או שנולד תחתיה שער לבן או פשיון ומתי החליטו במחיה או בסוף שבוע וכו'. כדאיתא בשער לבן. אי נמי שהחליטו מתחלה בפשיון והלך הפשיון בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני או לאחר הפטור אבל פשיון בתחלה קודם הסגר לא מטמא כדאיתא בקראי ודרשינן ליה בסמוך וכל הני דרשינן להו מפשה תפשה דהוה ליה למכתב אם תפשה. יכול יהא הפשיון מטמא בתחלה פי' קודם הסגר כמו שמטמא שער לבן או מחיה שאם בא לפני כהן ובתחלת נגעו היה כגריס ועד שלא בא לפני כהן חזר להיות כסלע יכול יהא הכהן מחליטו מיד ת"ל אחרי הראותו אל הכהן ועדין אני אומר אם ראהו הכהן מתחלה שהוא כגריס ועד שלא הסגירו ראהו שפשה וחזר להיות כסלע הריני קורא בו אחרי הראותו אל הכהן ויחליטנו ת"ל לטהרתו אינו מחליטו אלא משעה שהוא רואהו מתוך ימי טומאה לטהרה דהיינו לאחר הסגר שהכהן בא לראותו אם יטהרנו מטומאתו אבל קודם הסגר אין ראייתו מטומאה לטהרה אלא מטהרה לטומאה:
פסקה יד
והנה פשתה המספחת בעור לימד על הפשיון שאעפ"י שנשתנו מראה משפשה ואפי' מעזה לכהה טמא עד שילך לו לגמרי או עד שיכהה למטה מד' מראות וקא דריש ממספחת קרא יתירא כלומר מספחת מ"מ: צרעת היא הרי זה בא ללמד על הפשיון שאינן מטמא אלא מד' מראות שאמרנו והיינו דקא אמרינן ובהם המראות נאמר פתוך וירקרק ואדמדם מן המראות הם ואיני יודע על איזה ד' מראות נדונהו לכך אמר ובהם המראות כלומר שהם נוהגות בעור הבשר. מיהו בין שהפשיון ממראה הנגע בין שהוא ממראה אחר מטמא כדפרשינן לעיל. היא פרט לשפשתה לבהק פירוש דקיימא לן פשיון הסמוך כל שהוא והרחוק כגריס כדאיתא לקמן בנגעי בגדים. ואע"ג דבנגעי אדם לא אשכחן ליה בפירוש מיהו שמעינן ליה מכללי דמתניתין דפשיון הרחוק לא מטמא בנגעים דאדם דתנן בנגעים פ"ד בהרת כגריס וחוט יוצא ממנה אם יש בו רוחב שתי שערות זוקק לשער לבן ולפשיון אבל לא למחיה: שמעינן מיהא (דאית ליה דבהק) [נ"א דאי לית ביה] רוחב שתי שערות אינו זוקק לפשיון דאם פשה חוץ לאותו חוט לא מטמא משום פשיון אלמא פשיון הבא מרחוק לא מטמא ותנן בנגעים פרק א' היה בו פשיון והלך לו לפשיון או שהלכה לה האום או שנתמעטה ואין (בין זה לזה) [בזה ובזה] כגריס השחין ומחית השחין המכוה ומחית המכוה והבהק חולקין בין אום לפשיון שמעינן מיהא טעמא דשחין ומכוה ובוהק חולקין בין אום לפשיון הוא טהור משום דשחין ומכוה ובהק לא חזו לפשיון אבל עור הבשר בעלמא אעפ"י שחולק ביניהם טמא אלמא פשיון הרחוק מטמא: קשיין שמע מינה תלת חדא בפשיון כל שהו. וחדא בפשיון שהוא כגריס. ושמע מינה דנגעי אדם ונגעי בתים ונגעי בגדים שוין הם לזה הדין ואע"ג דלא דריש ליה בהדיא בנגעי אדם אפילו הכי חד דינא אית להו דמההוא משמעותא דדריש להו לנגעי בגדים ובתים מצינן למדרשיה לנגעי אדם דמפשיון הרחוק דמטמא לאדם נפקא שאם פשה תפשה בעור כדדרשינן התם בבגדים ובתים מדכתיב והנה פשה הנגע בבגד וכתיב פשה הנגע בבית משמע בבגד ובבית אפילו רחוק והתם דריש מדכתיב הנגע בבית שמע מינה דבעינן שיעור נגע ברחוק והכא נמי כתיב המספחת בעור ולשון מספחת לשון נגע הוא דכתיב ולשאת ולספחת והשתא שמעינן מהני כללי דבעור הבשר נמי פשיון הסמוך כל שהוא והרחוק כגריס: ושמעינן תו מפרק קמא דנגעים מהך פיסקא דאייתינן לעיל דבהק לא חזו לפשיון ובעינן שיהא הנגע כל החוצה לו סמוך לעור הבשר וראוי לפשיון והכי דריש לעיל והיינו דדרשינן הכא היא פרט לשפשתה לבהק ולמעוטי פשיון כלשהו הנולד בו לא מטמא ואפילו הוא סמוך לבהרת דאמרינן האי לאו פשיון דבהרת אלא צרבת הבהק הוא וכיון דאין בו שיעור לאו כלום הוא: ומיהו היכא דפשה בו כגריס מטמא דדרשינן לקמן בפרשה בהק יכול יטהר את הבהרת שנסמך לו ת"ל בהק הוא טהור הוא ואין הבהרת היוצא ממנו ושנסמך לו טהורה אלא טמאה. ואי לאו דחזיא לפשיון היכי הויא והא בעינן שיהא כל החוצה לו סמוך לעור הבשר וראוי לפשיון אלא שמע מינה אע"ג דלא חזי בהק לפשיון כל שהוא לפשיון כגריס מיהא חזי דהואיל והוא גופיה מטמא לפשיון נמי חזי:
פרשה ב
פסקה ג
בהק טהור ושאר כל המראות טמאות פי' בהק הוא בהרות כהות לבנות כלומר הכהות הם טהורות אבל כל הלבנות שאינם כהות טמאות וכל הטמאות הללו לבנות הן במזגן ואינן כהות:
פסקה ה
הפתוך שבשלג כיין המזוג שבשלג הפתוך שבסיד כיין המזוג בחלב: קשיא לי מאי טעמא לא שערינהו לתרוייהו או ביין אובדם. ומאי טעמא שני לסיד למראה חלב ולא אמר כיין המזוג בסיד או כדם המזוג בסיד. ועוד האי מזוג מאי נינהו בשני חלקי שלג וחלב או בפחות משני חלקים: ואיכא למימר להאי בעיא בתריית' דלית ליה שיעור' להאי מזוג אלא בכדי שיראו זה לתוך זה כדאמרי' בעלמ' [סוטה טז:] מים שדם הצפור ניכר בהם: ור' ישמעאל סבר בעינן שיהא טבע הלבנינות עבד באדמימות הילכך פתוך שבשלג בעינן כיין המזוג בשלג בכדי שיהא לובן השלג עבד בו. ואלו אמר בדם המזוג בשלג או בדם המזוג בסיד מתוך שזה עבה וזה עבה אין נמזגין ואין המראות מתערבין: ואילו אמר ביין המזוג בסיד נמי אעפ"י שהיין קליש ומתערב הסיד לעולם עבה ועומד במקומו ואינו מתערב אבל יין בשלג השלג נמוח ואינו נמוח ושניהם נראין. ואם אמר יין בחלב או יין במים מפני ששניהם קלושין הוא מחזיר את מראיהן למראיהו והלובן אינו ניכר בטבעו. ר' עקיבא משער לתרוייהו [ביין] לתוך מים דקא סבר אדמדם כתיב שיתגבר האדמימות על הלובן כדדרשינן בנגעי בגדים אדום שבאדומים הילכך משערינן להו במזוג המים. אלא זה הפרש בין בהרת לשאת של שלג עזה כלומר אינו אדום כל כך. ושל שאת דיהה ממנה שהוא אדום יותר מעט והתולדת יותר דוהין מן האבות: מיהו קשה לי לדעת ר' עקיבא כמה תהא הבהרת ניכרת בפתוך ולא אפילו השאת והאיך נעמוד עליו בין הפתוך מארבע מראות לפתוך למטה מד' מראות והדברים עתיקים:
פסקה ו
ר' חנינא סגן הכהנים אומר מראות נגעים ששה עשר וכו' לא ידענא טעמייהו מיהו כללא דמילתא מקרום ביצה ולמעלה פליגי דמר יהיב ארבע מראות לשלג וארבע מראות לסיד וארבע לצמר וד' מראות לקרום ביצה: ומר יהיב טעמא לכל חד וחד ומר יהיב תמני סרי לכל חד וחד ובטביעות עינייהו פליגי: מפני מה אמרו מראות נגעים שתים שהן ארבע כלומר למה הוצרכו לומר שיש תולדות לאבות ויאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא. אמר לו לומר שמצטרפין כלומר כיון שלמדנו שהם אבות ותולדות למדנו שהאב והתולדה מצטרפין שאלמלא כך הייתי אומר לכל מראה שהוא מקרום ביצה ולמעלה בעינן כגריס שלם. ויאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרפין וכו' לומר לך כל כהן שאינו בקי בהן ובשמותם וכו' כלומ' צריך שידע שם הנגע עצמו שהוא מטמא אותו ומפני כך הוצרכו לפרש האבות ותולדותיהם: וקשה לי דהיכי קאמר ליה ויאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרפין אי אמר הכי משמע דכולהו מצטרפי בהדי הדדי. ואנן סבירא לן דתולדה דהאי לא מצטרף בהדי אב דהאיך ולא בהדי תולדה דאידך: ואיכא למימר משום דאכתי הוה מצי לאקשויי ליה ויאמרו מקרום ביצה ולמעלה שהם שלג וסיד וצמר וקרום ביצה ולמה הוצרכו לומר מי הוא אב ומי הוא תולדה שלזה ותולדה של זה: ותריץ ליה. לומר כל כהן שאינו בקי בהם ובשמותיהם לידע מאי זה נגע הוא מטמאה לא יראה את הנגעים ואם לא ידע האב ותולדתו לא ידע אם בהרת מטמאתו או אם בשאת:
פסקה ז
ושערה ולא שער מחייתה ר' שמעון דריש להו להני דרשי כדאיתא בסמוך ושערה ולא שער מקצתה ר' שמעון נמי קא דריש ליה:
פסקה ט
ושערה לא הפך לבן וכו' אלא שחור ואפילו הכי והסגיר הא למדת שאין שער שחור ממעט את הנגע מכגריס ואף על פי שאינו ממראה הנגע וכו' והסגיר את הנגע תחלה כך נראה לי פירושו בתחלה צריך הסגר אבל בסוף אינו צריך הסגר שלא תאמר אם החליטו בשער והלך שער לבן יסגירנו עכשו כבא מתחלה וכך צריך לפרש בכולן וקא משמע לן שאעפ"י שבנגעי בתים מצינו שלאחר שהוא חולץ וקוצה וטח נותן לו שבוע להסגרו ואעפ"י שכבר עבר ממנו הנגע בשאר נגעים לא אמרי' הכי והיינו דדרשינן ביום טהרתו והובא אל הכהן שלא ישהה ומפרשי' לה בדוכתיה: וראיה להאי פירושא דבכולהו נגעים דריש הכי ובנגעי בתים לא דריש הכי. וממשמעות' דקרא איכא למשמע דבבהרת איכא מראה עמוק ואיכא דאין מראהו עמוק ולא תימא דבתולדת הבהרת הוא דאיכא הכי ולא' בשלג גופיה איכא מראות טובא והעזה שבהן מראה עמוק ולמטה מעור שוה לגבוה כדכתיב בהאי קרא דואם בהרת לבנה הוא בעור בשרו ועמוק אין מראה מן העור ושערה לא הפך לבן והסגיר ולא מצית אמרת דהאי קרא בתולדת בהרת קא מיירי דהא תולדת בהרת מקרא דלעיל נפקא לן מדכתיב מראה הנגע ושמע מינה דבאבות דבהרת איכא נמי דאין מראה עמוק והיינו דאמרינן לעיל יכול כל מראה השלג יהיו טמאין ושאר כל המראות יהיו טהורין: ושמעי' דאיכא כשלג עזה ומראה עמוק. ואיכא נמי דאין מראה עמוק והוא שוה לגבוה: ואיכא נמי דהוא גבוה דהא שאת לשון גבוה הוא וקא כליל להו לכל מראה השלג והיינו דקאמרינן הני תני תנאי דלעיל דמראות נגעים טובא הוו דמר יהיב ד' מראות לכל חדא וחדא. ומר יהיב תשע לכל חדא וחדא. ומר יהיב שמונה עשרה לכל חדא וחדא ואי לאו דרמיזא בקרא דבאבות דבהרת קא מיירי דלא שביק קרא אב ומפרש תולדה אלא מפרש דיניה דאב ואזיל תולדה בתריה ואיירי קרא דלעיל במראה עמוק ושער לבן דהוא טמא מוחלט וקמ"ל דאע"ג דאיהי עזה ומראה עמוק אי איכא שער לבן הוי מוחלט ואי לא לא הוי מוחלט ואיירי קרא בתרא בשוה לגבוה בלא שער לבן ואפילו הכי יסגיר. וממילא שמעינן דשוה גופיה אי איכא שער לבן יחליט: ואל תתמה שהרי בכל הנגעים תמצא מראה שפל ומראה שוה חוץ מן השאת שהיא כשמה שהרי אף בפתוך איכא מראה שפל ושוה. וירקרק ואדמדם נמי איכא שוה ושפל ושניהם טמאים כדאיתא לקמן:
פרשה ג
פסקה א
או מה השאת אום אף הבהרת אום מנין לרבות שאר המראו' התולדת למחיה פירוש ה"ה והיא התשובה. הדין הוא כמו אותו שאמרנו. ומה אם התולדות לשאת ולבהרת לטמא בשער לבן בקרחת וגבחת לא ישוו להם לטמא במחיה שהמחיה מטמאה בקרחת וגבחת. התשובה נמי כדאיתא:
פסקה ב
להביא את הבא בכלו לבן שתהא המחיה מטמאתו. הבא בכולו לבן לקמן נפקא לן שהוא טמא ומסגירו כשאר נגעים ומחליטו בסימני טומאה בשער לבן ומחיה כשאר נגעים שלא תאמר יהא כפורח בכולו טהור ולא יסגירנו כלל אלא מסגירו ומחליטו כדין בהרת קטנה. בהרת גדולה זה הבא בכולו לבן. בהרת קטנה היא כגריס או יותר מכגריס: לא אם אמרת בבהרת קטנה שהיא סימן טומאה בכל מקום שהרי פרח בכולו מתוך טומאתו טהור הילכך כשבא בכולו לבן אעפ"י שהוא טהור לא תהא בו המחיה סימן טומאה לכך נאמר באדם וכו':
פסקה ג
קראו לו לראות נגע אחד וצמח בו נגע אחר מנין שזקוק לו דהא כתיב נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן משמע שהיתה בו קודם שבא לפני כהן אבל צמח בו לפני כהן מנין שנזקק לו לראותו ת"ל וכו':
פסקה ה
והיא הפכה שהפכתו כלה ולא שהפכתו מקצתה. כיצד בהרת כחצי גריס ובה שתי שערות הרי שהפכו חצי בהרת אפי' נולד לו עוד בהרת כחצי גריס ואפי' יהיו בו שער אחר יסגור והשתים הראשונות אפי' במקום שערה אחת לא יהיו להצטרף לשנית:
פסקה ו
והיא הפכה שהפך כלה את כלו ולא שהפך כלה את מקצתו: כיצד בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת ונולדה בו בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת ועוד נולדה בו בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת הרי זו להסגיר והכי איתא במס' נגעים. וטעמא דמילת' דשערה קמייתא לא הויא סימן טומאה משום דהפכתו סימן בהרת אמצעית נמי משום דהפכה כלה את מקצתה דאמצעית לחודה קיימא בשעה שנהפכה שהרי הראשונה כמאן דליתא דמיא משום דהפכתו מקצת בהרת בתרייתא אע"ג דהפכתו כלה בהרת וחזיא לאצטרופי בהדי אמצעיתא דהפכתו נמי כלה בהרת אפי' הכי לא מצטרפא בהדיה מאי טעמא משום דהוה ליה שערה האמצעית קודם לבהרת הראשונה ובהרת האחרונה היא המשלמת להפכת כלה את כלו: ואי מטמאה בבהרת האחרונה הוא דמטמא והשתא שער האמצעית לבהרת האחרונה נמי כגריס ובה שערה אחת הרי זה להסגיר משום דליכא שער לבן הראוי לטמא כדפרשי' אבל הכא נולדה בבהרת האמצעית עוד שערה אחרת ודאי טמא ואף על פי שנהפכו מקצת מצטרפין שהרי הפכה כלה את כלו. והכי איתא במשנת נגעים פ"ק. כיצד להחמיר לא היה בו שער לבן פירוש בשבת וכשהעבירו עד למחר נולד בו שער לבן. היו שחורות והלבינו. אחת שחורה ואחת לבנה והלבינו שתיהן וכו' הרי להחמיר פי' נמצאת חומרא באה לו על ידי המתנה זו של שבת הרי למדנו שתי שערות שנהפכו כאחת טמאות:
פסקה ז
מחית בשר חי יכול כל שהו ת"ל שער לבן ומחית בשר חי מה שער לבן מקום שתי שערות אף מחיה כן וכו' מלמד שלא תהא טמאה עד שיהא בה כדי לקבל שער לבן ומחיה. יכול שער לבן מצד זו של בהרת ומחיה בצד זה שהרי היא מחזקת את שתיהן ת"ל ומחית בשר חי בשאת עד שתהא מבוצרת בשאת פירוש שתהא ממוצעת באמצע השאת כמו המבצר באמצע העיר הממוצע כדי להגין על העיר: נמצא שכשם שצריך להיות לה מקום שתי שערות מצד אחד כך צריך להיות לה מצד אחר. הרי ממזרח למערב של בהרת מקום שש שערות וכמו כן מצפון לדרום מקום שש שערות שתי שערות למקום מחיה עצמה ושתי שערות מכאן ושתי שערות מכאן. הרי מקום המחיה עצמה שתי שערות מרובעות שהן ארבע שערות חלוקות ומקום הבהרת כלה שש על שש שהם ל"ו חלוקות: וזהו גריס הקלקי מרובע ושיעור המרובע כעדשה שהיא מקום ארבע שערות: נמצאת הבהרת מקום תשע עדשות ושתי שערות על שתי שערות עם אויריהן מקום עדשה: בשר חי ולא השחין בשר חי ולא הבהק שהיא נולד לו שחין כעדשה בתוך השאת או כעדשה בהק שהיא למטה מארבע מראות אינו מטמא ואעפ"י שאינו שאת ובהרת ואם יש כשיעור השאת לבדו כגריס יסגירנו ואם לאו יפטרנו שאין אותו המקום האמצעי עולה מן החשבון כלל. בשאת ולא בשחין בשאת ולא בבהק פי' שאין המחיה מטמאה בשחין ומכוה (אלא) [ולא] בבהק שהוא למטה מארבע מראות אעפ"י (שאין) [שיש] לו מחיה באמצע אינו טמא:
פרק ג
פסקה א
צרעת נושנת היא וכו' מצרעת זה בנין אבל כל הצרעות שיהו כגריס וכל מקום שנא' בו צרעת נלמד אותו מזה לשיעור גריס: נושנת מלמד שמטמאה שלא הפוכה. נושנת משמע שהיא קדמה לשאת וכל דבר המוקדם מחבירו נקרא ישן ממנו. היא מלמד שמטמאה הפוכה: קשיא לן הכא למה לי קרא הא אתיא לה. ואומר אני דאי לא כתב רחמנא היא הייתי אומר או חלוף מה מחיה שאינה מטמאה הפוכה דהא כתיב נושנת מטמאה שלא הפוכה שער לבן שמטמא הפוך אינו דין שיטמא אפילו שלא הפוך ת"ל היא במחיה. והשתא ודאי בטל או חלוף וליכא למימר ק"ו כלל אלא קיימא מחיה במאי דמתפרש ביה הפוך אין שאינו הפוך לא: ולפי שאין דרך זה לתורת כהנים שתק ממנו ולא האריך בו. ויש מתרצים משום דאיכא למפרך לההוא דינא מה לשער לבן שמטמא בשחין ובמכוה. תאמר במחיה שאינה מטמאה בשחין ובמכוה והואיל ואינה מטמאה בשחין ובמכוה לא תטמא הפוכה ת"ל היא: גם זה התירוץ מסעד אבל הראשון עיקר. שאם בזה הטעם בלבד אין זה דרך לספר זה לשתוק מן הדין ומן התשובה בכל מקום ומה נשתנה זה מכולם:
פסקה ה
אם פרוח תפרח אין לי אלא בכלו כאחת מניין אם פורחת וחוזרת ופורחת פירוש אף על פי שהוא סימן פשיון תחלה תלמוד לומר פרוח תפרח: אין לי אלא ממטה למעלה העזה כדרך הפרחים העולים למעלה. מלמעלה למטה מניין שלא נחשוב אותה כנגד אחר וכו': פירוש אחר אין לי אלא ממטה למעלה פי' שתהא הפריחה מן הנגע כעין הפרח היוצא מן האילן ובין שיהא עליון או תחתון בהא לא קפדינן אלא שתהא הפריחה מתחלת ופושטת מן הנגע אבל אם התחילה מחוץ לנגע ופשטה עד הנגע מנין שהוא טהור והלא אין זה דרך פרחי האילן והתורה קראתו פרח וכו': הדר קא בעי ואמר תינח היכא דלא ידעה הפריחה נגע טהור דלא קפדינן בין למעלה בין למטה דמ"מ ליכא למתנייה לפריחה אלא בהא נגע אבל היכא דפרח מטהורה לטמאה שהטהורה היא שפרחה ולא הטמאה מנין שהוא טהור פי' אם היו שתי בהרות אחת מד' מראות ואחת למטה מד' מראות ופרחה הטהורה במראות הנגע טמא עד שהגיע לטמאה ואחר כך פרחה הטמאה משם ולהלן וחזרה הטהורה (שהיא לחיותו) [להיות] מראה נגע מנין שהוא טהור שלא תאמר תפרח הצרעת אמרה והבהק אינו מראה הצרעת הילכך כל מה שפרח הבהק לא יהא בכלל הפריחה ת"ל אם פרוח תפרח מ"מ. ר' נחמיה אומר אם בתחלה וכו' דקסבר פרוח תפרח הצרעת אמרה תורה ולא שפרח הבהק:
פרק ד
פסקה א
וכסתה הצרעת ולא הבהק שאם פרח בכלו ממראה בהק לאו פריחה היא אי נמי שאם היה בו בוהק אינו משלים לפריחה עד שיחזור למראה נגע אלא בעינן פריחה ממראה נגע מאיזה מראה שיהיה מד' מראות בין ממראה אותו נגע עצמו בין ממראה אחר שהייתי אומר הואיל והבהק סימן טהרה בסוף יהא סימן טהרה בתחלה פי' בהק סימן טהרה בסוף שאם פרח בכולו ואח"כ חזרה בו מחיה כעדשה כדכתיב וביום הראות בו בשר חי יטמא ודרשינן לקמן בשר חי החוזר טמא ואין בהק החוזר טמא: שאם הלכה ממנו הצרעת ממקום אחר ונשאר בו מראה בהק אין דינו כדין בשר חי ועדיין היא בטהרתו כאילו עמדה הפריחה בכולו הרי למדנו שהבהק אינו סימן טומאה בסוף החוזר והואיל והוא סימן טהרה בסוף תהא סימן טהרה בתחלה שנחשוב אותו הפריחה בכולו ת"ל וכסתה הצרעת להאי הבהק: ועוד שאם החליטו באחד מסימני טומאה ופרח בכולו ואח"כ חזרה בו מחיה טמא ואם חזרה המחיה ונהפכה אפי' למראה בהק טהור כאלו פרח בכולו פעם אחרת שאעפ"י שבפריחה הראשונה לא נחשוב מראה לפריחה בפריחה שני' מיהא נחשוב לפריחה: והכי איתא לקמן כדדרשינן מונהפך ללבן:
פסקה ב
פרט לשחין המורד ולמכוה המורדת פי' שלא נרפא עוד השחין והמכוה ועדיין היא במרדה כדאמרינן בעלמא עין שמרדה מותר לכחלה בשבת. וכיון דמורדין הן אינן מטמאין משום נגע דהא כתיב בהו ונרפא: ת"ל מראשו ולא תוך ראשו דתוך ראשו אינו מטמא בנגע אלא א"כ נקרח דכתיב וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע לבן וכו' והאי דקאמר תוך ראשו למעוטי עור הפנים דמעכב מפני שהוא נדון בעור הבשר ולא נתמעטו ראש וזקן אלא בזמן שיש להם שער: ועד רגליו ולא תוך רגליו וקסבר ולא עד בכלל ותוך רגליו היא פרסת הרגל ומשום דהוא בית הסתרים ממעט לה ואע"ג דבית הסתרים מלכל מראה עיני הכהן קא ממעט לה אפי' הכי אצטריך לפרושי בתוך רגליו מדכתיב ועד רגליו דלא תימא עד ועד בכלל ואם הכי אצטריך לפרושי בראשו דלא תימא מראשו וראשו בכלל ואע"ג דראש וזקן מעור הנגע ממעטינן דהא בעינן עור הראוי לקבל נגע וראש וזקן לא מקבלי אלא א"כ נקרחו ואפי' הכי מדכתיב מראשו דסד"א ראשו בכלל משום הכי איצטריך למימר ולא תוך ראשו אבל ראש וזקן דנקרחו ודאי מעכבי בפריחה דעור הראוי לקבל נגע נינהו. והכי איתא במשנת נגעים [פ"ח מ"ה] ופחות מכעדשה נמי מעכב בפריחה כדאיתא במתני' ומייתי נמי בסמוך וטעמא דמילתא מדכתיב כולו הפך לבן:
פסקה ג
כעודר לבית הסתרים עודר שוחה ומה שנראה ממנו באותו מקום הוא ראוי לקבל נגע. מוסק זתים הוא המרים זרועו ומלקט זתים ולפי שהזית אינו גבוה כשאר אילנות ואדם מלקט אותם מן הקרקע בהרמת זרועותיו לפיכך שיער בזית לתחת השחי מה שאין כן בשאר אילנות שאדם עולה בהם ומלקט אותם בלי הרמת זרועותיו. כעורכת העיסה שהיא שוחה כדרך האיש העודר כך הוא נראה לתגלחתו דבעינן מקום כינוס שער דומיא דגבות עיניו: מיהו בדוכתיה לא דריש ליה הכי דלא ממעט מיניה כולי האי. והתם מפרשי לה:
פסקה ה
שיכול אין פריחה מטהרת אלא מן השאת בלבד פי' ממראה השאת ומשום דבגבה עסקינן. ומנין לרבות שאר המראות. ולמעלה על גוף הנגע אם הוא משאר המראות שתהא פריחתו מטהרתו: עדיין אני אומר ושמא בזמן שהפריחה ממראה שאת אבל בזמן שהפריחה משאר מראות בין לשאת בין לשאר מראות מנין שיהא טהור ת"ל צרעת: להביא בין אצבעות ידים ורגלים דמעכב בפריחה דלאו בית הסתרים הם. אעפ"י שנעשה מקום המחיה בהרת פי' אותו פחות מכעדשה שנשאר בשעת פריחה: שאלו בתחלה פרח בו היה טהור דראש וזקן מעכבי בפריחה ואעפ"י שנקרחו בסוף וכיון שנקרחו עד שלא פרח באותו פחות מכעדשה. לאו כלום הוא עד דפרט נמי בראש וזקן:
פסקה ו
יכול אין לי אלא פריחה מטהרת אלא לאחר חלט מחיה כתחלה פי' שהחליטו למחיה קודם הסגר ואם פרח בכלו מתוך החלט טהור דהכי כתיבי קראי: מנין אחר חלט מחיה בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני לאחר הפטור פי' שעמד בעיניו או כהה בסוף שבוע שני ופטרו ואם נולדה בו מחיה לאחר הפטור טמא כדמרבינן לעיל מאם פשה תפשה ואם פרח בכלו מתוך אותו חלט מנין שהוא טהור. וכן אם החליטו מתחלה בשער לבן או בסוף שבוע שני שלא מן הפטור ופרח בכולו או שפרח בכולו מתוך הסגר בין בהסגר ראשון בין בהסגר שני שלאחר החלט פי' פריחת חלט או הסגר פריחת חלט בסוף שבוע שני של אחר הפטור כדפרשי'. פריחת הסגר בין בראשון בין בשני מנין שהוא טהור ת"ל וטהר את הנגע טהור הוא מכל מקום והכי איתא במשנת נגעים יכול הפורח מן הטהור יהא טהור פי' אם פטרו בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני מחמת שכהה הנגע במראיו או שחסר משיעורו הראשון וטהרו ואח"כ פרח בכולו יהא טהור ת"ל טהור הוא הוא טהור ואין הפורח מן הטהור טהור אלא טמא פי' אלא מחליטו לגמרי מדין פשיון אחר הפטור והכי איתא במשנת נגעים פרק קמא [מ"ג]:
פרק ה
פסקה א
וביום הראות בו בשר חי יטמא לימד על ראשי איברי' שיהא טמא פי' שאם סר מהם הנגע הרי הם כמחיה בבהרת שהיא טמאה ואעפ"י שראשי איברים אינם מטמאין בתחלה משום מחיה עכשו מטמאין וגזרת מלך היא ובודאי בראשי איברים קאמר רחמנא דאי בשאר הגוף קאמר למה לי למהדר ביה קרא פשיטא דבשר חי מטמא ליה ממחיה החוזרת ופשיון החוזר ושער לבן החוזר כולו נפקי מאם פשה תפשה כדדרשינן לעיל אלא ודאי אף בראשי איברים קאמר וכי היכי דמעכבי מעיקרא בפריחה הם הכי נמי אם פרח בהן וחזר הנגע וסר מעליהן ונתגלו מתחלתו הרי זה טמא מוחלט: יכול כל שהו ת"ל בשר חי ולהלן נאמר וכו' דברי ר' יוסי אמר ר' מאיר וכי משום מחיה הוא טמא בראשי איברים והלא אין ראשי איברים מטמאין משום מחיה אלא גזירת מלך היא ואפי' כל שהו. ומסתבר לי דר' מאיר לא פליג אלא בראשי איברים בלחוד אבל בשאר הגוף מודה דבעינן כעדשה והיינו דקאמר ליה ר' יוסי וכי בראשי איברים היא מטמאה והלא אם חזרה לאמצעיתו נמי טמא והתם ודאי אתה מודה דבעינן כעדשה מאי טעמא דילפינן בשר חי דהכא מבשר חי דהתם הילכך כי חזרה לראשי איברים נמי בעינן כעדשה ור' מאיר לא גמיר להאי גזירה שוה: וכי חזרה לאמצע תו בעי כעדשה מידי דהוה אמחיה בחוזרת בעלמא וקרא כי אתא לראשי איברים הוא דאתא ואפי' במשהו דלא כתיב הכא שיעורא גביה:
פסקה ב
וביום מלמד שנותנין לו שני ימים לביתו שני ימים לכסותו פי' שני ימים תרי גווני ימים כלומר יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאין אתה רואה בו כגון ברגל ובימי המשתה דברי ר' יהודא ר' אומ' הרי הוא אומ' וצוה הכהן ופינו את הבית אם ממתינין לו לדבר הרשות דהיינו הפסד ממון: ואמרינן מאי בינייהו הרשות איכא בינייהו דר' יהודה לית ליה דבר הרשות ואעפ"י שאמרה תורה וצוה הכהן ופינו אפי' הכי לא משהינן מיומא לחבריה מפני עסק הפנוי אלא משום דבר מצוה ור' סבר משהינן:
פסקה ג
בו מה ת"ל מנין אתה אומר פרח בכולו אבל לא בראש וזקן. ובקרחת המורדים והנך כולהו ודאי לא מעכבי בפריחה שהרי אינן ראויין ליטמא בנגעי בהרת כדגריס לעיל מוכסתה את כל עור הנגע ואח"כ חזרו הראש והזקן ונקרחו השחין והמכוה והקרחת ונעשת צרבת שנרפא העור שעליהן והם ראויים עכשו ליטמא בנגע בהרת יכול יהא טמא כאלו נראה בו בשר חי שהרי הם עכשו כענין שאלו היו כך בתחלה היו מעכבין בפריחה ואלו עתה כאלו חזר בו בשר חי ויהא טמא לכך נאמר בהופך אם חזר בו בשר חי יהא טמא הא אם חזר לראש וזקן וכו' כענין שאמרנו אינו טמא פי' בהופך אותו העור שהפך לבן מתחלה וטהרו הוא שאם חזר בו בשר חי יטמא אבל ראש וזקן ושחין וכו' שלא הפכו מתחלה ולאעכבו בפריחה אעפ"י שבאו אחר מיכן לכלל עור הנגע אינן מטמאין הא דקתני בקרח המורד משום דאיפשר לקרחה שתבא לו מחמת מכה כדתנן בנגעים בענין קרחת וגבחת אבל בסם סך נשא מכה שאינה ראויה לגדול שער מטמא לבן אדמדמם ומ"מ בעינן שיתרפא המכה תחלה כעין שחין ומכוה:
פסקה ד
בשר חי החוזר טמא ואין שער לבן החוזר טמא פי' החוזר הנולד קאמר וקרי ליה חוזר בשביל שבא תחת בשר חי שאילו בא בשר חי הוא נקרא חוזר מפני שחזר להיות בשר חי כתחלתו שהיה קודם פריחה והשער לבן נמי הוא והוא סימן טומאה כבשר חי הרי חוזר ובלשון משנה ליכא אלא הנולד. ויש דוגמתו בתורת כהנים במקומות הרבה שקורא לתחלת תולדתו חוזר מפני שהוא בא תחת סימן טומאה אחר שהוא מטמאו ופי' ענין זה כך הוא שאם פרח בכולו ואחר כך נולד לו שער לבן טהור שאעפ"י שהבשר חי סימן טומאה בתחלה יכול כשם שזה מטמאו כך זה מטמאו לכך נאמר בשר חי יטמא אימתי יפה כחו של שער לבן פי' כח טומאתו בזמן ששימש את החלט אמר לו ר' עקיבא ומה בזמן ששמש את החלט אינו מעכב את הפריחה פירוש שאם החליטו בשער לבן ופרח בכולו טהור ואעפ"י ששער לבן עומד במקומו בזמן שלא שמש את החלט וכו' ועוד נאמר בשר חי החוזר טמא ואין שער לבן החוזר טמא: מסתברא לי דהא דאמרינן ועוד משום דאיכא למימר מחיה החוזרת בראשי איברים תוכיח שבתחלה אינו מעכב בפריחה בחוזר יהא טמא לכך נאמר בשר חי: מה שכתבתי שבתחלה אינה מטמא לא אמרתי אלא משום מחיה אבל בפריחה מעכבין שאינו ממעט מלכל מראה עיני הכהן כי אם בית הסתרים בלבד מפני שאינו נראה אבל ראשי איברים הרי הן נראין: וכן אני אומר שהנגע פושה לתוכן שלא אמרו וראהו כולו כאחת אלא לגוף הנגע. והמחיה בגוף הנגע היא אבל הפשיון אינו בגוף הנגע. והיינו דמפליג במשנתינו בין בית הסתרים ובין ראשי איברים. דוק ותשכח פרק כ"ו ובפרק כ"ח בענין הבא בכולו לבן כדקתני. וכולן שחזרו בהם ראשי איברי' הרי אלו כמות שהן ואטהרה קאי. פרחה במקצתו טמא בכלו טהור. פי' במקצת טמא משום פשיון בכולו טהור משום פורח: שמעינן מהכא דראשי איברים ראויין לפשיון ומעכבין בפריחה שהרי מטהרין בפריחתן:
פסקה ה
אין הבהק החוזר טמא גם זה הנולד קאמר כלומר שחזר להיות במקום בשר חי ואין לו מראה צרעת ולא בשר חי וכיון דאינו בשר חי אינו טמא ואעפ"י שהוא מעכב בפריחה תחלה שאם היה בו מקום בהק ולא כסהו הצרעת טמא כאלו נשאר בו בשר חי אפילו הכי בחוזר אינו מעכב שאין דינו כדין בשר חי:
פסקה ו
אין לי אלא ראשי איברים שנתגלו שיהו טמאין פירוש שנתגלה הנגלה הנגע מעליהם ונראה בהם בשר חי שיהא טמא אלא שחזרו אחר פריחת החלט מחיה כתחלה פי' שהחליטו במחיה בתחלה קודם הסגר ופרחה בכולו ונטהר ואח"כ חזרו בו ראשי איברים לבשר חי וטמאהו שכך הוא סדר המקראות: מניין אחר פריחת חלט מחיה בסוף שבוע ראשון וכו' ואחר פריחת חלט פשיון בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני אחר הפטור כדכתיב ואם פשה תפשה המספחת בעור אחרי הראותו אל הכהן לטהרתו. ואחר פריחת החלט של שבוע שני הנזכר של אחר הפטור או אחר פריחה מתוך הסגר בין בשבוע ראשון בין בשבוע שני כדפרשינן לעיל שהפריחה מטהרת בין מן החלט בין מן ההסגר ואם חזרו בו ראשי איברים בכל אלה מניין שהוא טמא שאעפ"י שנתרבו כולם לפריחת טהרה מוטהר את הנגע טהור מ"מ טמא לענין טהרה נתרבו לענין טומאה לא נתרבו שהנגעים להקל אבל לא להחמיר ולכך נאמר וראה הכהן את הבשר החי וטמאו לרבות את כולם:
פסקה ז
יכול הבא בכולו לבן שחזרו בו ראשי איברים ומתוך הפטור יהא טמא פי' שהסגירו ועמד בעיניו בסוף שבוע שני ופטרו ואח"כ נתגלה הנגע מעל ראשי איבריו יכול יהא טמא ת"ל הוא: ומסקנא דלא שנא אחר פטור ולא שנא מתוך החלט כגון שהחליטו בשער לבן. ועוד שהוא נחלט נתגלו בו ראשי איברים והלך השער לבן ועמדו ראשי איברים במקומן. אי נמי שנתגלו בו ראשי איברים מתוך הסגרו אינו סימן טומאה כמו שבא בתחלה בכלו לבן: אבל אחרי זאת נראה לי שלא נחלקו ר' ישמעאל ור' אלעזר בן עזריה אלא שבא בכלו לבן עם מחיה דבהא אמר ר"א בן עזריה שהיא בהרת קטנה אבל אם נולדה בו מחיה אח"כ מודה שהיא כבהרת גדולה ואין חזרת ראשי איברים מטמאין אותו הילכך האי פסקא מפרשא נמי כשהחליטו במחיה ופרח בכלו ואח"כ נתגלו בו ראשי איברים והלכה המחיה כגון שפשתה הצרעת מקום המחיה אבל עמדו ראשי איברים מגולין במקומה דבר זה מחלוקת ר' ישמעאל ור' אלעזר בן עזריה במשנת נגעים (פ"ק) [פ"ט מ"ט] ר' אלעזר בן עזריה סבר כיון שבאה עליו מחיה כבר חזר להיות' כבהרת קטנה כלומר כמו שלא בא בכלו לבן הילכך כי פרח בכולו וטהר כי חזרו בו עוד ראשי איברים בפריחת בהרת קטנה ובהא נמי מעכבין דר' ישמעאל סבר דינו כדין בהרת גדולה כלומר כמי שבא בכלו לבן לפי שכשפרחה בכולו חזרה לתחלתו ואין ראשי איברים מעכבין בו אבל אם בא בכלו לבן מתחלה חוץ מראשי איברים בהא ודאי לא פליגי דכבהרת קטנה היא לכל דינה:
פרק ו
פסקה ב
ונהפך ללבן אפי' למראה בהק פי' שמתחלת מראה בהק אינו חשוב כפריחה בכלו לבן כדדרשינן לעיל וכסתה הצרעת ולא הבהק אבל נעשו כחזרת ראשי איברים שנתגלו מן הנגע וחזרו ונתכסו אפי' במראה בהק טהור כמי שפרחה הצרעת בכלו והוא הדין לשאר הגוף:
פסקה ה
שחין יכול מורד שלא נקרם העור כלל ת"ל נרפא. אי נרפא יכול עד שיעלה צלקת שנתקשה העור הרבה ודוגמתו בכתובות פרק המדיר [עה.] נשכה כלב ונעשה מקומו צלקת ולפי שאין עור הלוקה בשחין חוזר להיות חלק כתחלה אלא שנעשה מקומו צלקת לפיכך תפס בכאן רפואת צלקת ת"ל שחין וכן הוא אומ' למטה צרבת השחין כלומ' כי רושם השחין הוא הא כיצד עד שתקרום עליו כקליפת השום. הא אם נעשה צלקת נדון כעור הבשר והכי איתא במשנת נגעים:
פסקה ו
איך לי אלא שחין שלאחר הדבור כדכתי' ובשר כי יהיה בו בעורו שחין שלפני הדבור ובגוי שלא נתגייר ונתגייר ובקטן עד שלא נולד וכן כולן: הני מילי בשחין אבל בהרת הנולדת בשחין צריך שתהיה מן הדבור ואילך ובגוי משנתגייר וכך כולם שאם נולדה הבהרת קודם הרי היא בכלל בהק טהור כדאית' בפרק עור הבשר: והכא נמי הכתי' והיה במקום השחין שאת לבנה משמע והיה מכאן (ולבהרת) [ולהבא]: השחין שאין לו להיכן יפשה מניין שכל גופו לוקה בשחין והתורה אמרה אם פשה תפשה בעור משמע שלא דברה תורה אלא בשחין שיש לו להיכן יפשה. ואי קשיא לך בעור הבשר נמי איבעי ליה למימר הכי דהא כתיב ואם פשה תפשה המספחת בעור ואיכא למימר דכיון דכתיב הוא בחזרת בשר חי ודרשינן ליה למעוטי הבא בכלו לבן טהור. שמעינן מינה דשאת ובהרת שאין לו להיכן יפשה טמאים ומסגירו ומחלטו במחיה ושער לבן ופוטרו בשאר סימני טהרה: אין לי אלא בזמן שמקצתו שחין ומקצתו בהרת שהרי יש לו להיכן יפשה השחין ולהיכן תפשה הבהרת אי נמי מקצתו שחין וכלו בהרת פי' וכל אותו השחין בהרת שהרי יש לו להיכן יפשה השחין. אי נמי מקצתו בהרת וכלו שחין שאעפ"י שכל גופו שחין והשחין אין לו להיכן יפשה הבהרת מיהא יש לה להיכן תפשה אבל הכא דכל גופו שחין וכל גופו בהרת מניין ת"ל בו בעורו מ"מ:
פסקה ז
שאלו את ר' אליעזר הרי שעלתה לתוך כף ידו בהרת כסלע ומקומה צרבת השחין פי' ואין בו יותר מכסלע מהו אמר להם יסגיר אמרו לו למה והלא אינה ראויה לא לגדל שער לבן ולא לפשיון שהרי שחין ומכוה אינם פושין לעור הבשר ולא עור הבשר פושה לתוכן כדדרשינן לקמן תחתיה היא פושה ואינה פושה לא לעור הבשר ולא לעור המחיה והמכוה נמי אינה מטמאה כדדרשי' לעיל בשאת ולא בשחין כלומ' אעפ"י שרבינו שחין שאין לו להיכן יפשה מ"מ הרי הוא ראוי לשער לבן הילכך יסגירנו שמא יולד בו שער לבן אבל בכף ידו שאינו מגדל שער למה יסגיר אמ' להם שמא תכנוס בסוף שבוע ותפשה לאחר שבוע. אמרו לו התינח כסלע אבל אם היה מקומה כגריס מה תאמר בו שאפי' תכנוס בסוף שבוע ותחזור למקומה אחר שבוע אינה נדונת כפשיון לפי שכשפחתה מכגריס הרי היא כמי שהלכה לה לגמרי ואם חזרה למקומה תראה בתחלה. ואם כן למה נאמר בזו אמר להם כך שמעתי אף בזו תסגר ולא אדע בו טעם: אמר לו ר' יהודה בן בתירא אלמד בו כלומר רצונך שאומר בו טעם אמר לו אם לקיים דברי חכמים הן אמר לו שמא יולד בו שחין אחר סמוך לזה בתוך השבוע ויפשה לתוכו: ומסתברא לי דדוקא שחין דלא תלי במעשה הוא דמסגיר שמא ילקה מאליו בשחין חוצה לו ויפשה לתוכו אבל מכוה דתלה במעשה לא מסגיר ליה כלל:
פרשה ד
פסקה א
והיה במקום השחין שאת שיקדים שחין לשאת ר' אליעזר בן יעקב אומר קרוא הוא מקומו עד שלא בא לשם כלומר כיון שאמר במקום השחין שאת ולא אמר בשחין שאת משמע אפילו נולדה השאת בעור תחלה ואח"כ בא עליו השחין באותו מקום הרי הוא במקום השחין שאת כי העור הוא מקום השחין:
פסקה ב
כיצד נראה השחין בעור הבשר עד שלא נעשה שם שחין נעשה שם שחין וחיה דהא בעינן שחין ונרפא ר' אליעזר בן יעקב מטמא וחכמים מטהרין:
פסקה ה
ואם יראנה הכהן כולה כאחת פי' שאם היתה בראש אצבעו או בראש חוטמו שופעת אילך [ואילך] טהורה כדדרשינן בעור הבשר וראהו כלו כאחת: והנה אין בה שער לבן בה דוקא ולא בחוט היוצא ממנה שאם היה שער לבן בחוט היוצא ממנה אינו טמא יכול אעפ"י שיש בו רוחב שתי שערות לא יהא נדון כגופה של בהרת ת"ל במכוה. והנה אין בבהרת שער לבן והרי יש בבהרת:
פסקה ו
אם פשה תפשה בעור מה תלמוד לומר לפי שנאמר במכוה וראהו הכהן ביום השביעי אם פשה תפשה בעור יכול אין פשיון מטמא אלא בשביעי בלבד קודם הפטור בשמיני בתשיעי וכו' לכך נאמר פשה תפשה. ואי קשיא לך למה ליה למכתב בשחין פשה תפשה והרי במכוה עצמה כבר נאמר פשה תפשה ודרשינן מיניה אף לאחר הפטור. ואי ילפינן מהדדי למיעוטא ילפינן נמי לרבוייא והרי נדר ופתחו עמו הוא: ואיכא למימר משום דמגופיה דשחין נמי איכא למעוטי דאין פשיון מטמא אלא לאחר הפטור דהא לא כתיב ביה אחרי הראותו אל הכהן לטהרתו כדכתיב בעור הבשר וכיון דלא כתיב ביה הכי וכתיב ביום השביעי כמכוה דדמי לשחין לשאר מילי הייתי אומר מכוה דאהדרה רחמנא הוא דמהדרה אבל שחין כדקאי קאי שחין פשיון מטמא בו לאחר הפטור לפי שהנגעים להקל. ואין אתם רשאים למשכו להחמיר עליהם יותר ממה שמפורש בהם לכך נאמר פשה תפשה בשחין לרבות את כולו:
פסקה ז
החליטו בשער לבן וכו' על הדרך שפירשתי למעלה בעור הבשר אלא שחסרה מכאן מחיה סימן טומאה שאינה מטמאה בשחין ומכוה. וחסר מכאן בסוף שבוע שני שאין בשחין ומכוה יותר משבוע אחד שאם עמד בעיניו בסוף שבוע פוטרו מיד:
פסקה ח
וטמא אותו את הודאי הוא מטמא ואינו מטמא את הספק בין באיש אחד בין בשני אנשים וכולה כדאיתא דקא דרשי רבנן נגע הוא כלומר שאינו מטמא אותו כתחלה עד שיודע לך באי זה נגע הוא מחליטו. אם כן למה נאמר וטמא אותו דמשמע וטמא אותו מכל מקום אינו כן אלא הודאי הוא מטמא ואינו מטמא את הספק:
פסקה ט
צרבת שיהא מקומו ניכר כדפרשינן לעיל שיהא מכות השחין ניכר בו שאם נרפא לגמרי ונעשה מקומו צלקת הרי הוא נדון כעור הבשר:
פרק ז
פסקה א
או בשר כי יהיה בו בעורו מכות אש. מדכתיב או בשר ש"מ לחלק ללמד שאין שחין ומכוה מצטרפין:
פסקה ב
לא שבא ואין ידוע אם שחין אם מכוה אלא אפי' כחצי גריס שחין וכחצי גריס מכוה אין מצטרפין פי' לא תימא דהא או דחלק להכי הוא דאתא שאם בא עליו ולא ידע אם היה שחין או מכוה כגון מכוה במים חמין ולא ידע אם בחמי האור או בחמי טבריה להכי אתא למעוטי דאינו טמא עד שידע אי בשחין ודאי או במכוה ודאית. אלא למעוטי אפי' כחצי גריס וכו':
פסקה ט
מה ת"ל צרעת צרעת ג' פעמים במכוה כתיב חדא כדכתיב בשחין צרעת כגריס בנין אב הוא מצרעת דכתיבא גבי מחיה כדאמרינן בכלהו נגעים: צרעת ליתן את האמור של זה בזה במראה. ואת האמור במכוה בשחין: נאמרו בשחין ובהרת ובמכוה בהרת לבנה ונאמרו במכוה היא היא ודרשי' להו כולהו וכתי' בה נמי והנה אין בבהרת שער לבן דדרשי' לרבות חוט היוצא ממנה ובו רחב שתי שערות שהוא מכלל הבהרת וזוקקת לשער לבן ולפשיון והרי הן למדין זו מזו שחין ממכוה ומכוה משחין. הרי למדנו עתה למכוה שאת ובהרת מגזירה שוה בצרעת צרעת ואח"כ נלמוד מצרעת השלישי ליתן את האמור בשאת בבהרת ואת האמור בבהרת בשאת כי השאת למדנו שמטמאה חלקה בשחין דהיינו לבנה: ובהרת דמטמאה בפוך: ונלמוד אותם זו מזו ואעפ"י שמכוה אין אנו צריכין ללמוד בהרת משאת שהרי כתוב בה בהרת לבנה אדמדמת או לבנה כיון דשחין ומכוה ילפי מהדדי בצרעת צרעת חשבינן בחדא עניינא והאי צרעת דמכוה דמייתר מגמר לשחין למילף שאת מבהרת ובהרת משאת וההוא צרעת דרשינן לעיל בפרשת שחין ליתן את האמור בשאת לבהרת ומשום צרעת יתירא דכתי' גבי מכוה הוא דדרשינן הכי וילפי' מהדדי כדאמרן: היא היא ד' פעמים דכתיבי במכוה טעות הוא זה שאין מונים כי אם אותם שכתובים או בהחלט או בהסגר אבל אותם שכתובים בטהרה לא מנה ואינם אלא שבעה שלשת בשחין וארבע במכוה תלתא למעוטי דאין מחיה מטמאה בשחין ובמכוה לא בתחלה ולא בסוף שבוע ולא לאחר הפטור. תרי למעוטי את שפשתה לבהק ולא בסוף שבוע ולא לאחר הפטור שפשתה לבהק בתוך השחין והמכוה הוא עומד אפי' הכי אין הנגע פושה לתוכה: היא אין לה מראה חמישי חוץ לארבע מראות ופתוכות וחלוקות מכלל ארבע מראות הן כלומר אותם ארבע מראות מטמאות פתוחות וחלוקות אבל למטה מארבע מראות אין מטמא כלל לא פתוכה ולא חלקה. היא השחין והמכוה אינן מצטרפין: קשיא לי צירוף הא נפק' לן מאו בשר כי יהיה בעורו מכות אש זו אינה קושיא דאי מאו בשר הייתי אומר לא בא אלא למעוטי שבאו ואין ידוע אם שחין או מכוה כדאמרן לעיל:
פרשה ה
פסקה א
ואיש להביא את שניתק נתק בתוך נתק וא"ו קא דריש: תחלה אפרש כי הנתק הוא נשירת השער ולא שנשר כל שער ראשו. ולא שנשר ממול פניו. ולא מאחוריו דכי האי גוונא טהור הוא כדכתיבי קראי בהדיא ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא ואם מפאת פניו ימרט ראשו גבח הוא טהור הוא. ודרשינן לקמן ימרט ראש שניתק כל ראשו. אי נמי קרח הוא טהור הוא. וכן גבח טהור ומפרשינן לקמן קרחת מן הקדקד שופע לאחוריו זו היא קרחת. גבחת מקדקד שופע לפניו וכל אלו טהורים הם שאין זה מכת נתק אלא כל שיש לו קרחה באמצע ראשו ושער בכל סביבותיה אז היא באה מחמת חולי והיא נקראת בלע"ז פיש"טולא ואעפ"י שהעור שלו אינו משונה משאר עורה טמא שאין טומאת נתקים אלא נשירת השער בלבד. והכי מוכחינן לקמן בהאי פירקא. וא"ת והרי אמר הכתוב וראה הכהן את הנגע והנה מראה עמוק מן העור ובו שער צהוב וכו' התם הא דרשינן לקמן דלאגמורי לנתקים שאם נתקו אדם טהור דמה מראה עמוק בידי שמים אף נתק שניתק בידי שמים ומ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו כי מראה עמוק בידי שמים דכתיב גבי נתקים לומר שאם נולדה בהרת באותה קרחה טמא שלא טיהרנו את הראש מטומאת נגעים אלא מקום שיש שער בלבד אבל הקרחות שבראשו נדונין כעור הבשר דכתיב וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע לבן וכו'. ומכל מקום קרחה שבראש קרוי קרחת ולא אמרה תורה קרח וגבח אלא להקל עליו שאין קרחת וגבחת מטמאין בלי נגע אבל קרחות שבאמצע הראש שלא נגע הוא טמא מטומאת נתקים: ופשוטו של מקרא כן וראה הכהן והנה מראהו עמוק מן העור או שיש בו שער צהוב דק. ולא האריך כאן בטומאת הנגע מפני שאין זה מקומו. ובפרשת קרחת וגבחת מפרש כל דיני הנגע שבראש ולא הזכירו אצל הנתק אלא כדי שילמד הנתק ממנו לידי שמים ופרט הנתק הבא לו בידי אדם כדאמרן. וכל מה שתראה בפרשה זו והנה אין מראהו עמוק מן העור לא שמראה עמוק יהיה סימן טומאה בנתקים אלא לומר שאם היה מראהו עמוק טומאה אחרת יהיה לו כשאר סימני טומאה מדקדקין עליו כגון מחיה ופשיון: אחרי כן מצאתי בתוספתא נגעים פ"ק המחיה מטמאה בכל מראה לבן ואפי' במראה אלא בשער לבן. והנתקים מטמאין בכל מראה אפי' לבנים בשחור ושחורים בלבן ומטמאין בשער צהוב דק: הנה לפי זו הסיגיא הדעת קרוב לומר שמקום הנתק צריך מעתה מראה עמוק שנאמר בנתקים גופיה אתא כשאר נגעים: ודיני הנתק אלה הם אם יש בראשו או בזקנו קרחה כגריס ויש בו שער צהוב דק בלא שער שחור הרי הוא מוחלט מיד ואם יש בו שער שחור מבוצר הוא טהור ומציל מיד הצהובי מבוצר ממוצע שיהיו כל סביביו מקום שתי שערות ומטמא בשתי שבועות והפשיון מחליטו בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני ולאחר הפטור. ושער הנולד אחר הפטור מחליטו ובסוף שבוע ראשון כשעמד בעיניו שלא פשה ולא צמח בו שער שחור מגלחו. ומה מגלח בו והלא אין בו שיעור אלא מגלח כל סביביו ומשייר בה שיטה של שער רוחב שתי שערות כדי שיכיר בפשיונו ופשיון הנתק אינו פחות ממקום שתי שערות שהרי שערה אחת בכל מקום לאו כלום היא לא לשיור שער ולא לתגלחת שער. ופשיון הנתק משונה משאר פשיוני נגעים דשאר פשיונות אין להם שיעור כלל דאפילו במשהו מטמא כדאיתא במשנת נגעים פ"ד. ופשיון הנתק צריך מקום שתי שערות כדאיתא הכא בספרא בפרשת נתקים אלו הם דיני נתקים ואם שיירנו מהם הרי הם מפורשי' במקומן: ועכשו דריש ר' עקיבא מאיש או אשה וכו' שאם נתק נתק בתוך נתק שהוא טמא ומסגירו אם ראוי להסגירו ואעפ"י שיש שיטה של שער מקפת את הנתק הפנימי שהרי הם בעיגול לא תהא סבור שתהא אותה שיטה סימן טהרה לנתק כדין שער שחור המשואר בנתק אלא טמא הוא ומסגירו שכיון שהשער המשואר באמצע הנתק גם הוא ניתק מאמצעיתו סימן חולי הוא ויסגיר ואם טהר מן החיצון עדיין טמא מן הפנימי ואם יטהר מן הפנימי עדיין טמא מן החיצון ואינן מטהרין זה מזה אלא א"כ נפרצו זה לתוך זה כדאיתא לקמן והתם מפרשי לה:
פסקה ה
דק לקוי קצר דברי ר' עקיבא שאם היה ארוך כשאר שערות ראשו אינו סימן טומאה בנתק עד שיהא נקטף בשער הנלקה. ואם היה עבה כשאר שערות ראשו אין זו סימן טומאה אלא שיהא דק וקצר וזהו לקותו ר' יוחנן בן נורי אומר אפי' ארוך כיון שהוא דק זהו לקותו. וטעמא דר' יוחנן בן נורי מפיק ליה לקמן מולא היה בו שער צהוב ולא כתיב דק ש"מ אפי' ארוך ואע"ג דלכ"ע דק בעינן אפי' הכי מדלא כתיב ביה כי האיך ש"מ לאגמורי דאפי' ארוך מטמא:
פסקה ו
יכול יהא מוסף על ארבע מראות נגעים שבעור הבשר פי' יכול יהא נגע זה האמור בראש ובזקן מוסף על ענין ארבע מראות שבעור הבשר כדאמרינן בעלמא וא"ו מוסף על ענין ראשון כדאמרן וזה הנגע האמור בראש ובזקן מענין נגעים של מעלה הוא ת"ל וטמא אותו הכהן נתק היא. הרי פירש מהו הנגע שהוא נתק. ולשון נתק אינו אלא נשירת השער כאדם הניתק ממקומו: הא למדנו שאעפ"י שאין בראש ובזקן שום נגע אחר אלא נשירת השער שהוא טמא. יכול לא יהא מוסף וכו' אבל יטמא מקום הבהרת כלומר כיון שלמדנו לראש ולזקן דנשירת השער לבדה בלי שום נגע סימן טומאה הוא בהם מעתה אף בכל מקום כנוס שער שבגוף יהיה נתק מטמא ושאר הגוף נקרא מקום הבהרת מפני שהבהרת מטמאה בו ת"ל נתק הוא מיעוט שאינו מטמא אלא בראש וזקן. יכול הנתק לא יטמא בשאר הגוף שהוא מקום הבהרת אבל תהא הבהרת מטמאה בראש וזקן אפי' במקום שער נמצאו ראש וזקן יתרים על שאר הגוף שמטמאים בארבע מראות ומוספים על הגוף טומאת נתקים ת"ל נתק הוא צרעת הראש או הזקן הוא. אין לראש וזקן אלא טומאת נתקים בלבד כי הוא מיעוטי נינהו:
פרק ח
פסקה א
אמר ר' שמעון מה ת"ל וכי יראה הכהן את הנגע הנתק וכי איזה נגע בנתק והלא אעפ"י שאין בו שום נגע אלא הנתק בלבד טמא הוא אלא הקיש נגע לנתק מה נגע שער לבן שבו אינו מטמא וכו': שער צהוב דק ששער שחור מצילו מידו שאם יש בו שחור וצהוב טהור כדדרשינן לקמן מושער שחור צמח בו:
פסקה ב
אין לי אלא שחור אדום ירוק לבן מנין ת"ל ושער וא"ו קא דריש א"כ מה ת"ל שחור שחור מציל וצהוב אינו מציל אלמא שחור מציל מיד הצהוב כדפרישנא: לא אם אמרת בשער לבן שלא יפה כחו במקומו פי' בעור הבשר לטמא בכל מראה פי' על הנגע קאי שהנגע שהשער של סימני טומאה בו אינו מטמא אלא בד' מראות. הילכך דין הוא שהשער לבן לא יטמא בו אלא הפך. תאמר בשער צהוב שיפה כחו במקומו שהרי הנתק שהוא מטמא בו מטמא בכל מראה דהא לא קפדינן בטומאת נתקים בשום מראה בעולם אלא בנשירת השער לבדה כדפרישנא הילכך דין הוא שיטמא הפוך ושלא הפוך ת"ל וכו':
פסקה ג
ר' יהודה אומר וכו' וכשהוא אומר למטה נגע הנתק הקיש נגע לנתק מה נתק שאין הפשיון לתוכו אף נגע אין הפשיון לתוכו פי' נתק שאין הפשיון לתוכו מדכתי' והתגלח ואת הנתק לא יגלח למדנו שהפשיון מבחוץ הוא ולכך מגלח כל סביבות הנתק ומשייר סביביו שיטה אחת שער רוחב שתי שערות: ועוד יש לפרש בו כי מאחר שהמחיה אינה בנתקים אי איפשר לנתק להיות פושה לתוכו כמו שתמצא בנגעים שהמחיה מטמאה בהם איפשר להם להיות פושין לתוכו כדתנן בנגעים פרק ו' בהרת כגריס והמחיה פחותה מכעדשה. רבתה הבהרת טמאה נתמעטה טהורה רבתה המחיה טמאה נתמעטה ר' מאיר מטמא משום פשיון דבהרת וחכמים מטהרין שאין הנגע פושה לתוכו: הרי למדת לבהרת שאיפשר לה להיות פושה לתוכה במקום המחיה מה שאין כן בנתקים שאינה. וא"ת איפשר לנתקים להיות פושין לתוכו כגון שנשתייר שער שחור לתוכו ונתמעט השער משתי שערות או שהלך כולו הרי שפשה עכשו הנתק לתוכו זו אינה כלום שהרי אין כאן פשיון אלא נגע בתחלה הוא שכל זמן שהשער שחור היה בתוכו לא היה טמא כלל ועכשו שהלך הוא מסגירו בתחלה: כללו של דבר אחד שער שחור אינו נדון משום פשיון בין למשואר בין לצומח אלא כבר נרפא הנתק בצמיחת שער השחור או בגדלותו של משואר כשגדל להיותו כשיעור ואם ילך לו עוד אותו שער נדון בתחלתו להסגיר ואין עליה תורת פשיון לא מתוך הסגר ולא לאחר הפטור הילפך לא משכחת לה בנתק פשיון לתוכו כלל כדאשכחן בנגעים וקאמרי' הכא דילפינן נגע מנתק מה נתק שאין פשיון לתוכו שאם פשה לתוכו לא מטמא כרבנן דפליגי אר' מאיר:
פסקה ה
א"כ למה נאמ' שחור מציל צהוב אינו מציל פי' דאעפ"י שהוא טהור אינו מציל מיד הצהוב הטמא. ואי זהו צהוב שהוא טהור ואינו מציל הרי שקדם את הנתק טמא דברי ר' יהודה כלומ' בכי האי גוונא לא משכחת לה לר' יהודה אלא לר' שמעון משכחת לה דאמר לא מטמא אלא הפוך ופלוגתייהו לעיל. אלא לר' יהודה דאמר טמא היכי משכחת לה צהוב שהוא טהור דאצטריך למעוטי דאינו מציל אלא שהיו בו שתי שערות אחת צהובה ואחת שחורה או לבנה הייתי אומר כיון דאינו סימן טומאה בנתק יהא סימן טהרה שאם נולד בו עוד שער צהוב אין לו מצילין מידו:
פסקה ז
אין בו עד שיהא מבוצר בו ממוצע וקא דריש ליה מדכתיב תחלה אין בו. שפתח הכתוב באין בו ולא פתח ביש בו כמו שפתח בו בשאר נגעים בשער לבן ושערה הפך לבן וטמא אותו הכהן ואח"כ דבר בשאין בה שער לבן והסגיר. ש"מ שאעפ"י שיש בו שער שחור אם אינו מבוצר בו אינו מציל אבל לשער צהוב ודאי לא בעינן מבוצר שהרי פתח בו תחלה בשיש בו שער צהוב ושער שחור הצומח בו לא בעינן נמי מבוצר שהרי פתח בו כשיש בו ואלו אמר תחלה ולא צמח בו שער שחור והסגירו כמו שאמר במשואר ושער שחור אין בו והסגיר היינו אומרים כמו כן דבעינן מבוצר והשתא דפתח בשיש בו לא בעינן מבוצר אלא אפילו מן הצד מציל ובלבד שיהא בתוך הנתק: מכאן אמרו שני נתקים זה בצד זה כגון זה [חסר הציור בכ"י] ושיטה של שער שחור מפסקת ביניהם. נפרצו זה אל תוך זה ממקום אחד טמא שעדיין אין בו שער שחור מבוצר ולא עוד אלא דהוי נמי פשיון משני מקומות כגון הצורה [חסר הציור בכ"י] טהור שהרי נשאר שער שחור בין שתי הפרצות. וכיון שאמר שיש בפרצות מקום שתי שערות הרי הן כנתק אחר והשחור מבוצר בו. אם נפרץ ממקום אחר כגריס טמא מוחלט מפני שלא כנס שער שחור לתוכו הוי פשיון: והא משנה שאינה צריכה היא אלא איידי דבעי למתנא בשני נתקים זה לפנים מזה שאם נפרץ הפנימי ממקום אחר כגריס טהור משום הכי תנא הכא דנפרץ מקום אחר כגריס לא מהני ליה מידי:
פסקה ח
שני נתקים זה לפנים מזה ושיטה של שער מפסקת ביניהם פירוש שהם כמו עיגול בתוך עיגול. נפרץ הפנימי ממקום אחד טמא: פי' אעפ"י שיש בפרצה מקום שתי שערות אין פרצה אחת מחברתן להיות אחד הילכך הויא לה ההיא פרצה סימן פשיון לפנימית אבל נפרץ משני מקומות כשיעור שתי שערות בכל פרצה ופרצה טהור מפני שהן כנתק אחד והרי כל השער המקיף את הנתק הפנימי מבוצר בנתק וטהור. ואם נפרץ ממקום אחר כגריס טהור מפני שכנס שער שחור לתוכו פי' כיון דנפרץ הוה ליה מבוצר בנתק וטהור: ואיני יודע מאי זה טעם אמרו פרצה אחת של שתי שערות אין מחברתן ושתים מחברות. וכשהפרצה אחת כגריס מאיזה טעם הוא מחברתן. ונראה לי דשתי פרצות גופייהו דאמרינן שהוא טהור לא שנחשוב שני הנתקים אחד לגמרי ושיטת השער המקפת את הפנימי תטהר אותם מדין שחור המבוצר כי אותה השיטה כמחיצה היא נדונת ביניהם ולא כשער שחור המבוצר אלא הטהרה אינה כי אם מפני אותו השער שבין שתי הפרצות כי בודאי כל פרצה שהיא מקום שתי שערות נתק הוא והרי שפשטו שני הנתקים זה לעומת זה ונתערבו כנגד הפרצות וכיון שכנגד הפרצות נתערבו הרי אותו השער העומד בין הפרצות מבוצר ביניהם ושיטה הנשארת אעפ"י שהיא חוצצת אינה מזקת כלום הואיל והן מתערבין מצד אחר והשחור מבוצר בין אותו העירוב אבל כשלא נפרץ כי אם ממקום אחד ודאי אעפ"י שתחשב כנגד הפרצה כעירוב אין שער שחור מבוצר בין אותו עירוב הילכך הוה ליה נמי פשיון והוא טמא: וכשנפרץ הפנימי ממקום אחר כגריס טהור ולא מבעיא כי לא הוי נתק פנימי אלא בגריס מרובע דכי נפרץ הפנימי כגריס ממקום אחר ודאי דמיערב שהרי נפרץ במילואו מרוח אחר ובטלה ליה תורת מחיצות לגמרי ואפי' כנגד העומד אלא אפי' הוי נתק גדול הרבה אמרי' האי מאי טעמא דכיון דכגריס שיעור מקום נתק הוא הויא ליה ההיא שיטה כמחיצת מבוי או מחיצת חצר שנפרצה ביתר מעשר שאעפ"י שהעומד מרובה על הפרוץ אסור אף כנגד העומד בין לענין שבת בין לענין כלאים דכולה מחיצה בטלה לה: כך נראה לי על דרך העיקר:
פרק ט
פסקה ג
ומראה הנתק עמוק ולא ממשו כבר פירשתי שאין מראה עמוק צורך לנתק אלא לומר לך שאם היה בקרחה מראה עמוק היה מטמא בשביל הנגע ובסימני אחרים. ולא היה צריך לשער צהוב והכא מילתא אגב אורחיה קמ"ל שאם היה בו נגע לא היה צריך לממשו עמוק אלא למראה עומק בלבד:
פסקה ד
לפי שמצינו לתגלחת האחרונה שהיא בכהן ילפי לה לקמן מביום טהרתו והובא אל הכהן תגלחת האחרונה שהיא בתער יליף לה במסכת נזיר פרק שלשה מינין [מ:] תגלחת זקנו דמצורע דאיצטריך למדחי לאו דהשחתת זקן ולאו דהשחתת זקן ודאי אינה אלא בתער דבעינן גלוח שיש בה השחתה:
פסקה ו
והתגלח אעפ"י שהוא נזיר דקיימא לן דנזיר שגלח בתוך ימי נזירתו בין בתער בין במספרים בין בכל דבר חייב דכתי' לא יעבור לרבות כל המעבירים:
פסקה ז
יכול כשם שתגלחת הנגע דוחה לאיסור תגלחת הנזיר בזמן שהוא ודאי פי' בזמן שהנגע ודאי כך תהא תגלחת הנזיר דוחה לאיסור תגלחת הנגע בזמן שהנזיר ודאי פי' איסור תגלחת הנגע זהו שאמר הכתוב ואת הנתק לא יגלח ומתרגמינן ודעם נתקא לא יגלח. וזהו שיטה של שער שמיניח סביבותיו: אי נמי תגלחת הנגע הוא השער הצהוב שבתוך הנגע שאם יגלחנו או יתלשנו עובר עליו בלאו כדרך התולש סימני טומאה מתוך נגעו מדכתיב השמר בנגע הצרעת: ת"ל ואת הנתק לא יגלח אפילו נזיר מדרישא דקרא אפי' נזיר סיפא דקרא נמי אפי' נזיר: נסחא אחריתי כך תהא תגלחת הנגע דוחה לנזיר בזמן שהוא [ספק] פי' תגלחת הנגע בספק לא משכחת לה בתגלחת טומאה אלא בתגלחת טהרה וקשיא לי בהאי נסחא חדא דקרא דקא מייתי לא כתיב בתגלחת טהורה. ועוד איצטריך קרא למעוטי ספקא: וי"ל דתגלחת הנתק נמי משכחת לה בספק תגלחת טומאה. כגון שראהו בסוף שבוע ראשון ונסתפק עליו בספק פשיון שהוא נוגע בו בספק מוסגר וספק מוחלט לכל חומרותיו ואם היה ודאי מוחלט לא היה מגלח אלא מספק מוסגר מגלח תגלחת ההסגר אבל אינו דוחה איסור נזיר: מ"מ לזאת הגרסא קשיא לי היכי איצטריך קרא למעוטי ספקא: ומנין לתולש סימני טומאה מתוך נגעו שעובר בלא תעשה ת"ל ואת הנתק לא יגלח פי' כל מה שבנתק. ואי קשיא לך למה לי מהאי קרא תיפוק לי מהשמר בנגע הצרעת ודרשי' ליה בספרי לתולש סימני טומאה מתוך נגעו: ואיכא למימר מדכתיב התם נגע הצרעת ונתקים הא אמרינן דלאו נגע הצרעת נינהו כלל אלא נתקי השער בלבד משום הכי לא אייתי מההוא קרא:
פסקה יא
ומנין לשער צהוב החוזר אחר הפטור שהוא וכו' החוזר דקאמר הכא הנולד קאמר שאם הלך וחזר הא רבייה לעיל מאם פשה יפשה. והאי דקרי ליה חוזר מפני שבא תחת הפשיון המפורש במקרא לטומאה:
פסקה יד
ואם בעיניו עמד הנתק ושער שחור צמח בו. האי בעיניו על שיעורו קאמר ולא על מראהו שהרי אין כאן מראה נגע כלל. אין לי אלא בעיני עצמו בעיני בנו ותלמידו מנין ת"ל ואם בעיניו מ"מ: האי קרא אסוף שבוע ראשון קאי. דאמר לעיל ואם עמד בעיניו שמגלחו ומסגירו שבוע שני וקאמר הכא דההוא עמד בעיניו דאמרינן לעיל שהוא מגלח ומסגיר דוקא שלא צמח בו שער שחור אבל אם צמח בו שער שחור כבר נתרפא. ואין זקוק לא לתגלחת ולא להסגר והוא הדין שאם פשה בסוף שבוע וצמח בו שער שחור שהוא טמא והוא הדין למשואר שכן שנינו במשנתינו הצומח מציל מיד הצהוב ומיד הפשיון מכונס ומפוזר מבוצר ושלא מבוצר וכו' המשואר מציל מיד הצהוב ומיד הפשיון מכונס ומפוזר ומבוצר וכולהו איתנהו בקראי: ומאי דדרשינן הכא אין לי אלא בעיני עצמו בעיני בנו וכו' מילתא אגב אורחיה אשמעינן קרא דהיכא דלא צמח בו שחור והכהן מסופק בפשיונו בסוף שבוע ראשון וראהו בנו ותלמידו עמו מתחלה והם אומרי' שלא פשה אלא שעמד בעיניו יסגיר ולא יחוש לספקו להעמידו בספק מוחלט לחומרותיו: אין לי אלא צמח בתחלה ומשואר בסוף ומנין למשואר בתחלה וצמח בסוף ת"ל שער ושער ריבה פי' למדנו מן המקראות שהצומח מציל מיד הפשיון: פירוש אחר מצינו שהצומח הקודם לשער צהוב מציל ממנו דהכי כתב קרא ואם בעיניו עמד הנתק ושער שחור צמח בו וזהו בסוף שבוע ראשון ובודאי מאחר שמסגירו ואין בו שער צהוב ועל זה אמר נרפא הנתק טהור לומר שאפי' נולד בו אחר מיכן שער צהוב וכו' ולמדנו למשואר בסוף פי' שהיו שניהם יחד כדכתיב קרא וכי יראה הכהן את הנתק והנה אין מראהו עמוק וכו' ושער שחור אין בו והסגיר הא אם יש בו שער שחור אעפ"י שיש בו צהוב א"כ היה לו לומר גבי הסגר וכי יראה הכהן וכו' ושער שחור צהוב אין בו אלא מדלא כתב הכי משמע דרישא דקרא בצהוב לבדו קאמר שאם היה בו שחור וצהוב אינו מסגיר וכ"ש שאינו מחליט וקרי לי בסוף משום דמצומח אמר תחלה ומנין למשואר בתחלה שקדם לצהוב שהוא מציל ולצומח בסוף אפי' לאחר החלט ומשום הכי איצטריך דאי במשואר בתחלה ק"ו הוא. אי נמי שכנס בתוכו מן הצד ונעשה מבוצר בו וכבר היה בו הצהוב והכי איתא בתוספתא. כשקדם הוא לפשיון דהכי כתיב קרא בסוף ראשון ואם בעיניו עמד הנתק ושער שחור צמח בו נרפא הנתק כלומ' נרפא לגמרי ואעפ"י שיפשה עליו טהור הוא. ולמדנו למשואר שהוא מציל אחר הפשיון פי' משואר הוא אותו השחור שהכהן משייר סביבות הנתק בשעת תגלחתו שאם פשה הנתק בסוף שבוע שני או אחר הפטור ונפרצה אותה הפרצה המשויירת סביבותיו ממקום אחר טמא משום פשיון דהכי כתיבי קראי. ואם נפרצה בה עוד פרצה אחרת והקיפה את העומד האמצעי שבין שתי הפרצות הרי אותו העומד נעשה מבוצר בנתק וטהר את הנתק והציל מיד טומאת הפשיון ומנא לן דטהרו והציל מידו דכתיב ושער שחור אין בו והסגיר ודרשינן אין בו שאינו מבוצר בו הא לכשיהיה מבוצר בו יטהרנו: ועוד כתיב ואם פשה יפשה הנתק בעור אחרי הראותו וכו' לטהרתו וכו' לא יבקר הכהן לשער הצהוב טמא הוא לשער הצהוב הוא דלא יבקר הא לשער שחור יבקר ומה הוא מבקר בו שאם נעשה מבוצר בו יטהרנו: הנה למדנו טהרת המשואר בסוף כלומר אחר טומאת הפשיון לפי סדר המקראות: עכשיו שאלנו מנין לצומח אחר הפשיון שהוא מציל מידו ומנין למשואר קודם טומאת הפשיון כגון שמצאנו בסוף שבוע שני שנפרצה השיטה הסובבת שתי פרצות והקיפה את העומד האמצעי שהוא טהור שהרי לא למדנו מסדר המקראות אלא המשואר שנעשה מבוצר אחר פשיון הטומאה וזה הרי לא נעשה כך אלא שבא לפני טומאת הפשיון. ומנין שהוא מציל מזה הפשיון ואע"ג דק"ו הוא אפי' הכי אצטריך קרא שהרי אין לנו בנגעים לדון מק"ו כי כולם גזרות מלך הן: אי נמי מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב ליה קרא ותרויהו מרבינן משער שחור. ואו יתירא קא דריש ובתרויהו בצומח ומשואר כתי' בהו וא"ו יתירא: