אור ברסלב
ראב"ד על ספרא תזריע פרשת יולדת

ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה

תזריע פרשת יולדת

שמיני

פרשה א

פסקה א

אין הגוים בענין הזה פירוש אין הגוים מיטמאין בלידה ולא משום דם. אשה כי תזריע וילדה לפי שנאמר והזרתם את בני ישראל מטומאתם בטמאם את משכני וגו' יכול בין מתוכו בין מאחוריו פי' דכתיב ביה ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני יכול הנוגע במשכן אפי' מאחוריו יהא חייב הרי הוא אומר ביולדת ואל המקדש לא תבא מתוכו היא מוזהרת ולא מאחוריו:

פסקה ב

יכול יולדת קלה לא תהא מיטמאה אלא מתוכו ושאר טמאים וכו' יולדת קלה שיש לה דם טוהר מה שאין כן בשאר הרואים לכך נאמר בני ישראל וילדה הוקשו כל ישראל ליולדת:

פסקה ג

אין לי אלא הבא מידי טומאה חמורה כיולדת דהיינו נדה וזב וזבה שעושין משכב ומושב ואין מיטמאין במשא: וכן שאר כל המטמאין את האדם כגון שרץ ונבלה. האדם המיטמא בהן מנין שיהא מוזהר באזהרת מקדש ת"ל ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני לרבות את כולם. וכן השוו לאזהרת והזרתם האמור בתחלת המקרא וכן לאזהרת ואל המקדש לא תבא האמור ביולדת:

פסקה ד

לפני הדיבור קודם שנאמרה להם פרשת יולדות שלא תהא טמאה למפרע: וילדה עד שתלד ממקום הולד פי' ממקום הראוי לילד בו: ובפ' יוצא דופן [מ.] דריש ליה מאשה כי תזריע וילדה עד שתלד ממקום שמזרעת דהיינו דרך בית הרחם. ואותו המדרש הוא מחוור יותר מזה. ולזה איני יודע אלא מדכתיב וילדה ולא אמר ותלד כמו שאמר כי תזריע אלא וילדה כלומ' ממקום שאשה אחרת יולדת ממנו: ר' שמעון אומר יוצא דופן הרי הוא כולד. טעמ' דר' שמעון דכתי' ואם נקבה תלד לרבות יוצא דופן ובלבד שיהא פטור מחמש סלעים של בכור דבפטר רחם תלה רחמנא:

פסקה ה

ומה יוצא חי שאינו מטמא את אמו ואת הבא עם אמו לאוהל טומאת שבעה פי' כי היא עצמה אעפ"י שטמאה שבעה אינה צריכ' הזאת שלישי ושביעי וכל שכן האדם והכלים שעמה באהל ואעפ"י כן מטמא את אמו טומאת לידה למשכב ומושב ולקרבן: היוצא מת שמטמא את אמו ואת אשר עמו באהל וכו': אמרו לו כל דין שאתה דן וכו' ודין זה יש בו להקל שאם אתה נותן לו ימי טומאה מן הולד מת כמו כן תתן לו ימי טהרה ממנו לכך נאמר זכר להביא את המת דזכר קרא יתירא הוא דהא כתיב וביום השמיני ימול אלמא מסתמא בזכר קא מיירי. אי נמי מדכתי' ואם נקבה תלד מכלל דעד השתא בזכר איירינן. הילכך קרא יתירא הוא:

פסקה ו

שפיר מרוקם פי' מצוייר בצורת איברים כל הענין הזה מפורש במס' נדה פרק המפלת [כד.]:

פסקה ח

בריית ראש שאינו חתוך זהו גוף אטום שאינו חתוך ברכים ושוקים אלא כולה גולם אחד: לא אם אמרת בשעיר המשתלח שאין לו טומאה פי' שאין טומאה יוצאה מגופו בעוד שהוא חי תאמר בולד שטומאה יוצאה מגופו שהרי אמרו תינוק בן יומו מטמא בזיבה ומטמא בנגעים ומטמא בטמא מת הואיל ויש לו טומאה יהא טמא טומאת לידה כאמו ת"ל וטמא וכו':

פסקה ט

שתספור שבעה לולד האחרון שאם ילדה תאומים ויצא האחד ביום ראשון והשני למחר מן השני מונה בין לטומאה בין לטהרה: מה בדמים אינה סופרת שבעה אלא לראיה ראשונה פי' כנדה דאורית' שאינה סופרת מתחלת ראייתה ת"ל וילדה וטמאה שבעת ימים ומדכתיב וילדה ולא כתיב תלד משמ' שכבר ילדה הכל ואחר כך תספור שבעה ואע"ג דאמרינן דמולד שני מונה ימי טומאה וימי טהרה לאו משום דולד ראשון בטל לגמרי שאם ילדה נקבה בתחלה וביום שני ילדה זכר נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה של נקבה והכי מוכח בפ' המפלת [כה:] בשמעתא דסנדל ואפי' לרבנן דאמרי בכרתות פ"ד מחוסרי כפרה [ט:] ולד שני גורם ומולד שני מונה בין לקרבן בין לטומאה הני מילי היכא דילדה ולד שני בתוך ימי טהרה דראשון דכיון דמספק' להו ימי טומאה דשני אזדו להו קמאי ומשני היא מונה ולענין קרבן נמי כולה כחדא לידה חשיב להו הואיל ולא יצאה לשעה הראויה לקרבן אבל היכא דלא אתחלא ימי טהרה וילדה ולד שני אינו מבטל את הראשון לא לטומאה ולא לטהרה ולענין קרבן לא מתיא אלא קרבן אחד שהרי תוך מלאת היא ולקמן מפרש לה טפי:

פסקה יב

שבעת ימים יכול בין סמוכים בין מפוזרים ת"ל כימי נדת דותה. כך נראה לי פירושו שאם ראתה דם שבעת ימים אין ספק בזה שאחריה' מונה ימי טהרה אבל אם ראתה אותם בהפסקות ראתה יום אחד והפסיקה בשני ראתה בשלישי והפסיקה ברביעי וכן כולם שנמצאת מושכת השביעי לשלשה עשר יכול כל אותם שלשה עשר תהא טמאה מפני השבעה שראתה [בין שראתה] רצופין בין שראתה מפוזרין ת"ל כימי נדת דותה. מה ימי נדתה סמוכים דהא כתי' שבעת ימים תהיה בנדתה שתהא הויה אחת לכולן. שלא תאמר גם כן בנדה שבעת ימים הראשונים אמרה תורה שתהא נדה ואפי' בהפסקות ונמצאו ימי נדה פעמים נמשכין לי"ג יום לכך אמרה תורה תהיה בנדתה שתהא הויה אחת לכולן ומראיה הראשונה מונין לה ז' בין שראתה בשאר ימים בין שלא ראתה ומשם ואילך ימי זיבה. וכן היולדת השבעה ימי הראשונים תהא טמאה בין שתראה בין שלא תראה ומכאן ואילך דם טוהר הוא שהרי הוקשת היולדת לנדה דכתי' כימי נדת דותה תטמא רצופין ולא מפוזרין וזה הפי' שפירשנו כאן בין ליולדת בין לנדה הוא יותר טוב ממה שפירשנו בפרש' הנדה על הנדה כי אותה הפירוש אינו מתפרש בנדה כמו ביולדת שלא מצינו ליולדת נקיים כלל משום טומאת לידה כמו שמצינו בדמים אצל זבה גדולה. וזה הפירוש מתפרש בדרך אחד ליולדת ולנדה.

פסקה יג

מה ימי נדה אינם ראויין לזיבה שאין זיבה אלא לאחר נדה כדכתי' בזבה בלא עת נדתה. ואין ספירת שבעה עולה בהם שאפי' ראתה ג' ימים רצופין בסוף י"א יום שבין נדה לנדה והרי היא מונה שבעת ימים נקיים ואותם נקיים ודאי ראויין הם לתחלת נדה אבל מ"מ כיון שראתה ג' רצופין מתוך י"א יום שוב אינם ימי נדה ואינה מתחלת נדתה אלא לאחר ספירת ז' שכמו שימי הנדה מערבין ימי הזיבה וספירתן מערבין התחלת ימי הנדה הילכך ימי הנדה אין ספירת ז' עולה בהם לפי שעדיין אינם ימי נדה כך ימי לידתה אינן ראויין לזיבה שאפי' ילדה בתוך י"א שבין נדה לנדה וראתה כל ז' לא נעשת בהם זבה ומשבעה ואילך הרי היא בימי טוהר בליל ז' וטהורה לבעלה ואין ספירת שבעה עולה בהם שאם ילדה בזוב והרי היא צריכה שבעה נקיים הואיל וטמאים הם והרי הוא כמו שראתה והתורה עשאתה כאילו רואה. מיהו לית הלכתא הכי אלא ימי לידתה שאינה רואה בהן עולין לה לספירת זיבתה. והא מילת' ר' אליעזר קתני לה דאמר טומאת יולדת מסתר נמי סתרה בזיבה ואפי' לידה יבישתה דסביר' ליה לר' אליעזר אעפ"י שאינו גורם סותר וכל שכן שאין עולין לה לספירת זיבתה. והכי איתא בפ' בנות כותים [לו:]:

פסקה יד

דותה תטמא לרבות את בועלה פי' בועל יולדת כבועל נדה. לרבות הלילות אע"ג דכתי' וטמאה שבעת ימים הרי הוקשה לנדה ובנדה דרשינן תהי בנדתה לרבות את הלילות. יולדת בזוב שראתה ג' ימים רצופים מתוך י"א ואח"כ ילדה:

פרק א

פסקה א

בשמיני ימול ואפי' בשבת וכו' או אינו אלא מחלליה מות ימות ואפי' במילה וכו' וכן בבהרת שתי הפסקות הללו מפרש אותם במס' שבת פ' ר' אליעזר דמילה [קלב.]. ואין אנדרוגינוס דוחה את השבת פי' ערלתו של זכר דוחה את השבת וזה אינו זכר אלא בריה בפני עצמה היא שלא כדברי ר' יהודה שהוא אומר אנדרוגינוס דוחה את השבת וענוש כרת לכשיגדיל ולא ימול דקסבר זכר ודאי הוא. והתם מפרש לכולה מילת' לר' יהודה. ואין בין השמשות דוחה וכו' פי' שאם נולד ערב שבת בין השמשות נדחה ליום ראשון מספק. ואין הנולד כשהוא מהול דוחה את השבת כולה שמעת' איתא בפרק ר' אליעזר דמילה:

פסקה ז

ושלשים יום בין סמוכי' בין מפוזרי' פי' שאם הפילה תאומים האחד תחלה והשני משהתחילה ימי הטהרה שהרי הפסיקה ביניהם ימי הטומאה של ולד שני יכול תחזור ותשלים ימי הטהרה של ראשון. ולדעת ר' יהודה אצטריך דאמ' ולד ראשון גורם כמאן דאיתיה דמי וליהדר ולימני ליה ימי טהרה קמ"ל דרצופין בעינן וכיון דאתיא טומאה דשני ואפסקא להו תו לא מני להו ימי טהרה לא לראשון ולא לשני דהא ולד שני כמאן דליתיה דמי וראשון עיקר לראשון נמי לא דהא מפוזרים הם. יכול שלשים סמוכים דכתיב בהו יום ומשמע כל שלשים כיום אחד הן אבל שלשה דכתי' בהו ימים יכול אפי' מפוזרים שאם ספרה השלשים ונשארה השלשה וילדה ולד שני תוך אותם השלשה יכול תחזור ותשלים אותה אחר טומאת השני ת"ל שלשים יום ושלשת הוקשו לשלשים: ושלשים יום ושלשת ימים מה ת"ל כלומ' כיון שמצינו בנקבה שכפל בה ימי טומאה מן הזכר וששים יום וששת ימים לימי טהרה ממילא ידעינן דימי טהרה של זכר חצי ימי טוהר של נקבה הם. שיכול והלא דין הוא ומה נקבה שימי טומאה וכו'. תשב בדמי טהרה להביא את המקשה ג' ימים בתוך י"א דאעפ"י שראתה כל אותם שלשה ימים אעפ"י שבקושי ראתה אין זו יולדת בזוב ובתוך הקושי טהורה לבעלה דקושי סמוך ללידה דאמ' טהרה: יכול תהא טהורה מן הנדה כלומ' אפי' קשתה בימי נדה ת"ל דותה תטמא ואיכא להא מילת' בפ' בנות כותים. בדמי טהרה פי' אעפ"י שרואה מותרת לבעלה. והוא שטבלה לטומאת לידתה:

פסקה ח

ת"ל בכל קודש לא תגע לרבות התרומה פי' תרומה אית בה נטילת נשמה דהא אית בה מיתה ואעפ"י שאין כרת פרט למעשר שני שהאוכלו אין בו לא טומאה ולא כרת: אי מה קדש בנגיעה אף מקדש בנגיעה פי' קדש הא אפקיה רחמנא לאכילתו בלשון נגיעה דכתי' לא תגע ומקדש נמי והוא שנוגע אבל הנכנס לו בלקריקה פי' כמו ארון שאין רגליו נוגעות ברצפה ולא בכותלים. פי' אחר לקריקה כמו מנעלים ובלשון ערבי אל קור"קא מ"מ אינו נוגע בקרקע ויכול ליזהר ליגע בכותלים. ובירושלמי במס' שבת ר' יוחנן וריש לקיש אמרי אלא מן בגין דחזינן אצבעתים דר' מן גו לקריקה פי' אצבע רגלו מתוך מנעלו: מנין שיהא חייב ת"ל ואל המקדש לא תבא והרי בא: עד מלאת ימי טהרה לרבות יולדת נקבה שהיא כמו כן מוזהרת על ביאת מקדש ואכילת קדשים ביולדת זכר וימי טהרה קא דריש דקרא יתירא הוא דהא כתיב לעיל ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה איבעי ליה למכתב בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא עד מלאת הימים אלא שמע מינה להביא ימי טהרה של נקבה:

פרק ב

פסקה א

נקבה אין לי אלא נקבה ודאית או זכר ודאי מנין לרבות טומטום ואנדרוגינוס לימי טומאה וימי טהרה ת"ל ואם נקבה תלד. מיהו ספיק' לחומרא ונותנין לה ימי טהרה דזכר וימי טומאה דנקבה. תלד אין הדבר תלוי אלא בלידה נראה לי כי הוא המדרש שדרשנו בו למעלה כלומר שילדה אחר הדבור ולא שילדה קודם הדבור ואין משגיחין על עיבורה אם לפני הדבור אם לאחר הדבור אלא בלידה הדבר תלוי וכן דרשנו המקרא הזה למעלה:

פסקה ב

שומעין אנחנו שבעים וכו' מפני שהוא חסר ויש אם למסורת אמר להם לא הייתי צריך להזקק לכם פי' לזה הטעם מפני שיש אם למקרא ושבועים קרינן. אלא זו תשובה לדבר פי' ולא עוד אלא שיש תשובה על הטעם שאמרתי לכם כדמפרש ואזיל:

פסקה ג

וששים יום וכו' יכול בין סמוכין בין מפוזרין וכו' כדפרשינן לעיל לשלשים יום ולשלשת ימים דזכר:

פסקה ד

תשב להביא את המקשה בתוך שמונים של נקבה וכו' כולה שמעתא איתא בנדה פרק בנות כותים [לח:] ופשוטה היא. אבל טמאה טומאת נדה פי' אם קשתה בימי נדה נדה וכאן כמו כן נמי נחשוב לה כל האחד עשר יום מתוך השמונים ויהיו השבעה ראשונים לימי נדה והאחד עשר לימי זיבה. ואם קשתה בתוך השבעה שתתן לימי נדה הרי היא טמאה. ויש מפרשים שכל ימי דם טהרתה אין בהם לא ימי זיבה ולא ימי נדה אלא כך ר"ל שאם ילדה תחלה בימי זיבה כל קושי שיבא לה עוד בתוך השמונים הרי היא טהורה כדין הולד הראשון שאם היתה מקשה ממנו היתה טהורה כך הקושי השני יהיה טהור שלא יהיה חמור הקושי השני שבא בימי טהרה מן הקושי הראשון שהיה בא בימי טומאה אבל אם ילדה תחלה בימי נדה שאלו קשתה בהם היתה טמאה טומאת נדה גם כן הקושי השני שבימי טהרתה טמאה טומאת נדה כי לעולם הקושי השני כדין הקושי הראשון הוא: זהו דעת ר' אליעזר אבל לרבנן לא אלא הקושי לא יהיה חמור מן השופי לעולם. והתם מסייע להו מקרא לר' אליעזר מדכתיב וטהרה ממקור דמיה מחמת עצמה ולא מחמת ולד. ורבנן דרשי תשב בדמי טהרה ישיבה אחת לכל ימי דם טהרתה בין מחמת עצמה ובין מחמת ולד. אבל משתלד ודאי טמאה לידה ולא מפני דמים אלא מפני הלידה כדדרשינן לעיל. וילדה וטמאה שתספור שבעה לולד אחרון. כל זמן שבא ולד תהא טמאה ממנו:

פרק ג

פסקה א

ובמלאת אינה מביאה בתוך מלאת פי' מפני שהוא מחוסר זמן בגופו כך בבעלים ממחוסרי זמן אינם ראויין להקריב קרבנם. יכול לא תביא על הולדות הראשונים פי' שכבר ילדה ונתחייבה אלא ששהתה קרבנותיה ואם תרצה לשלחו בתוך מלאת של ולד אחרון יכול לא תביא ת"ל תביא. לבן לחייב על בן ובן פי' שאם ילדה עכשו ולאחר השלמת ימי טהרתה הפילה או ילדה הרי היא חייבת קרבן על כל ולד וולד:

פסקה ב

כשהוא אומר או לבת להביא את המפלת אור לשמונים ואחד. פי' ליל שמונים ואחד שכבר יצאו כל שמונים של נקבה אלא שעדין לא הגיע ליום אחד ושמונים ואינה ראויה להביא קרבנה וקסבר לילה אין מחוסר זמן. אי נמי משום דקא רבייה דכתיב או לבת. וכולה שמעתא איתא בכריתות פ"ק [ז:]: אם שוה לו לטומאה לא ישוה לו לקרבן פי' כאלו אמר ועוד אם שוה לו לטומאה ושתי קושיות הקשו בית הלל לבית שמאי וגם הם השיבום על שתיהן וזהו שאמרו הרואה דם אינה מוכחת כלומר לקושיא שאמרתם למה לא נלמוד קרבן מן הטומאה: תשובתכם דאין ללמוד זה מזה שהרי המפלת בתוך מלאת דמיה טמאים ופטורה מן הקרבן:

פסקה ג

לא שנה למנין עולם שלא תאמר נולד יום אחד לפני ראש השנה תעלה לו לשנה. וכשנכנס יום אחד אחר ראש השנה תחשוב אותו בן שתי שנים אלא מונין לו שנה מיום שנולד בו: ובן יונה או תור לחטאת או זה או זה פי' לא כבשה ולא שעירה שלא נתן בה חילופיו אלא מבן יונה לתור אבל לבהמה לא: מה במקום שלא כשרה חטאת העוף עם עולת בהמה פי' כמו במצורע עשיר ובנזיר טהור שמביאין חטאת ועולה של בהמה: כאן שכשרה חטאת העוף וכו' אינו דין שאם תרצה להביא הכל בהמה חטאת ועולה שיהא כשרה ת"ל וכו':

פסקה ה

יכול יהו שניהם מעכבין אותה פי' מלאכול בזבחים:

פסקה ו

וטהרה לאכול בזבחים פי' אבל בתרומה אינה מעכבת כפרה. וביבמות פרק הערל [עד:] מייתי לה מקראי. מלמד שכל דמים שהיא רואה אינו אלא ממקור פי' כל דמים שהיא טמאה מהם בשאר הימים אינה טמאה מהן אלא אם כן באים מן המקור. למעט דם המכה שבצדדין ודם העליה. וכן (דם) אמרו במשנת נדה פרק כל היד [יז:] משל משלו חכמים באשה החדר והפרוזדור והעליה. דם החדר טמא שהוא דם המקור שהוא בית הרחם: דמיה מלמד שדמים הרבה טמאים באשה במסכת נדה פרק כל היד [יט.] מייתי להו דמיה ממקור דמיה והיא גלתה את מקור דמיה הרי כאן ארבעה. והשחור אדום הוא אלא שלקה. והתם מפרש להו להנך כולהו:

פסקה ז

תורת היולדת להביא את האשה שיש עליה ספק חמש לידות וספק חמש זיבות וכן חמש לידות ודאות או חמש זיבות ודאות שמביאה קרבן אחר ואוכלת בזבחים ולהכי רבי רחמנא תורה לקרבן אחר להתירה בזבחים אבל להפטר ידי חובתה כיון שהן ודאות חייבת להביאן כדאמרן לעיל. לבן לחייב על כל בן ובן זו משנה ראשונה אבל כיון שראו הדוחק של קינין חזרו ואמרו שאפילו ודאות אין עליה חובה אעפ"י שכבר נתחייבה בכל לידה ולידה להביא קרבן: אם עברה ושהתה הרי היא כאשה שנטמאת טומאות הרבה אעפ"י שחייבת לטבול בכל טומאה וטומאה בזמנה דטבילה בזמנה מצוה ואינה רשאה להשהותה אעפ"י כן אם עברה ושהתה טובלת טבילה אחת לכולן והיא טהורה אף קרבן זה כיון שאינו בא לכפרם אלא להכשירה בזבחים הרי היא כטבילות ומביאה קרבן אחד והשאר אין עליה חובה: ובתחלה כמו כן היה דעת החכמים כך אלא שלא רצו לגלות מפני הפשיעה כדי שלא תפשע ותשהא קרבנותיה כדי להפטר בקרבן אחד. וכיון שראו הדוחק שנדחקו ביוקר הקינין גלו את הטעם ולמדו אותו בפרהסיא וכולה שמעתא איתא בכרתות פרק קמא [ח.]:

פרק ד

פסקה א

יכול אף ללידה אף לזיבה תביא קן אחד פי' ותהא טהורה לאכול בזבחים כמו שהיא טהורה בחמש לידות וחמש זיבות ת"ל זאת. או לנקבה להביא המפלת סנדל או שליא וכו' פי' שתהא יושבת לנקבה. מיהו ימי טומאה לבד אבל ימי טהרה אין נותנין לה אלא כזכר מפני שהוא ספק זכר רבינו אותם לטהרת זכר. והכא מרבינן להו לטומאה אף בנקבה הייתי אומר התורה רבתה אותם אצל זכר ולעולם בין לטומאה בין לטהרה לכך רבתה אותם אצל הנקבה להחמיר עליהם: אין לה לא ללוות ולא לעסוק באומנותה שאם מצאה ללוות לווה ומביאה ואם יש לה אומנות והשכר מצוי לה עוסקת באומנותה. אבל כשאין לה אחת מכל אלה שאינה מוצאת ללוות ואין לה אומנות או שיש לה אומנות ואין המלאכה מצויה אצלה לא תמתין עד שישתנה הזמן אולי תמצא ללוות או לעסוק באומנותה אלא מביאה מיד קרבן עני. יש לה שה ואין לה כל צרכיו פי' הנסכים או שאין לה הוצאת הדרך להביאו שמה:

פסקה ב

ולקחה שתי תורים שנים היא מביאה ואינה מביאה שלשה כלומר שאינה צריכה להביא שנים תחת העולה של בהמה כמו שמצינו במטמא מקדש וקדשיו שמביא חטאת בלבד כבשה או שעירה כשהוא עשיר וכשהוא עני מביא שתי תורים חטאת ועולה אף כאן תביא שתי תורים לעולה תחת עולת בהמה והשלישי לחטאת: והדין הוא זו מביאה מהשג יד פי' אם לא תשיג ידה וכן מצורע וכו' ומה מצורע אינה מביא אלא אחת תחת אחת כי בעשירות מביא חטאת בהמה ועולת בהמה ואשם. ובדלות חטאת העוף ועולת העוף ואשמו וכו': ואל יוכיח מטמא מקדש שאינו מחוסר כפורים פי' אעפ"י שהוא חייב קרבן לכפרתו מכל מקום אינו מעוכב לאכול בזבחים בשבילו: דנין מי שאין העני שלו מביא בהמה וכו' ואל יוכיח מצורע שאף בעניות מביא אשם שהוא בהמה:

פסקה ג

אחד לעולה ואחד לחטאת כל מקום שנתחלפה חטאת פי' מעשירות לדלות. ובזבחים פ' כל התדיר [צ.]מייתי לה להא ברייתא ומפרש התם שלא הקדימה הכתוב להקרבתה אלא למקראה בלבד וטעם הוא נותן למקרא מה טעם שינה וקדמה מה שלא עשה כן בכל מקום שבכל מקום כתוב אחד לחטאת ואחד לעולה ומפרש ואומר מפני שיש בה השינויין הללו לכך שינה בה והקדימה במקרא והטעמים הללו הם מפני שיש חשיבות בעולה זו משאר עולות שזו יש חליפין כמו חטאת שבמקום אחר וזו שוה לחטאת שהחטאת אינה מכפרת. ודין הוא שיהא מעלה לחטאת במקומות אחרים: וכן במקומות אחרים באים שנים במקום החטאת הילכך יש לה מעלה לחטאת על העולה אבל כאן שאין שנים באים תחת החטאת ולא תחת העולה אין מעלה לחטאת על העולה ולכך הקדימה במקרא כאן אבל בהקרבתה לעולה חטאת קודמת לעולה שעמה והתם מפיק טעמא מקרא: ד"א מה ת"ל אחד לעילה ואחד לחטאת כלומ' למה הקדימה במקרא ללמד שבכל מקום שנאמר אחד לחטאת ואחד לעולה אם הפריש חטאתו תחלה יביא עולתו ממין חטאתו ואם הביאה ממין אחר יכפול ויביא ממין חטאתו והראשון קרב נדבה וכאן שהקדים הכתוב עולה לחטאת יכול אם הביאה תחלה עולתה תור ואח"כ חטאתה בן יונה שתכפול ותביא חטאתה תור ממין עולתה לכך הקדימה לומר שאם קדמה הפרשת עולה לחטאת כמו כן תלך החטאת אחר העולה ת"ל אחד לעולה ואחד לחטאת וכפר עליה. כלומר אחר הכפרה הכל הולך והיא החטאת בין מוקדמת בין מאוחרת: מכאן אמרו וכו' בן עזאי אומר הולכין אחר הראשון בין חטאת שכבר הקדימה במקרא אינה מעכבת ואין לה מעלה על עולה אחרת. ואיפשר שלבן עזאי הוא המדרש שאין מעלה זו לחטאת על העולה להפרשת המינין מ"מ לענין עירוב אכילת זבחים יש לה מעלה ולהכי אהני וכפר דסמכינן רחמנא לחטאת לומר שהחטאת מעכבת לאכול בזבחי' ולא העולה: ומיהו בין לרבנן בין לבן עזאי אין מביאי' תורים כנגד בני יונה ולא בני יונה כנגד תורים: ובספרי נפק' לן אם הפרישה אחת מהן תחלה בין לעולה בין לחטאת צריכה היא להפריש השני ממין הראשון בין שהראשון עולה בין שהראשון חטאת. וכל שכן אם קדמה והקריבתו ראשון ראשון שכבר נפטרה בה ידי חובתה מן הראשון ואינה רשאה עוד להפריש את השני ממין אחר שלא נחלקו אלא כשהפרישה את שתיהן משני מינין דבן עזאי סבר הולכין אחר הראשון והוא קובע השני למינו: ורבנן סברי חטאת קובעת את העולה למינה בין שהיא ראשונה בין שהיא אחרונה שהרי עדיין לא יצאה ידי חובתה באחת מהן עד שהפרישה את שתיהן הילכך חטאת קובעת ותכפול עולתה ממין חטאתה. וכבר הארכתי בענין זה בפירוש מסכת קינין פירוש מבואר:

תוכן העניינים

ראב"ד על ספרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה