אור ברסלב

ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה

שמיני

צו

מכילתא דמילואים ב

פסקה א

ויהי ביום השמיני אין אנו יודעים אם למנין שבעת ימים של פרישה. או שמא לימי השבת או לימי החדש. כשהוא אומר היו נכונים לשלשת ימים וכו' ואומר ויהי ביום השלישי בהיות הבקר הוי שלישי למנין הפרישה. נראה לי מדכתיב השלישי משמע הידוע למנין שהזכרנו. ואם לימי השבת או לימי החדש קאמר הרי לא הוזכרו כלל. וכן ביום השמיני מאחר שאמר כי שבעת ימים ימלא את ידכם. וכתיב ויהי ביום השמיני למנין הידוע קאמר ולענין המפורש בפרשה דלעיל והוא שמיני למילואים: ראשון למעשה בראשית פי' אחד בשבת היה. ואיני יודע מהיכן לו זה אלא מדכתיב בחנוכת המזבח ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו. משמע הראשון הידוע שהיה לבריאת עולם מדלא כתיב בראשונה. ונשיאים ודאי בשמיני למילואים התחילו להקריב דכתיב ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן דהיינו באחד בניסן שכלו כל הקמותיו מה דכתיב תמן ויקריבו נשיאי ישראל וכו' וזהו ראשון לנשיאים: ראשון לעבודה פי' לעבודת צבור כדתנן בסדר עולם בו ביום הקריבו תמידין ומוספין של ראש חדש וכן מצינו בפרש' הצווי שבעת ימים תכפר על המזבח והיה המזבח קדש קדשים. וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה שנים ליום תמיד משמע אחר שבעת ימים שישלים קדושת המזבח תעשה על המזבח כבשים וכו' ובפרש' עשייה בכל ימי המילואים לא תמצא עשיית התמיד אבל בשמיני כתיב מלבד עולת הבקר: ראשון לאכילת קדשים פי' ראשון לאכילת קדשי קדשים כגון חטאות ושירי מנחות שהם אסורים לזרים שלא קרבו בבמות:

פסקה ב

לפי שכבדו המקום לאהרן תחלה דכתיב קח את אהרן ואת בניו:

פסקה ג

קח לך עגל וכו' כלומ' לכפר על מעשה העגל וכשאמ' לו קח לך עגל תמה ואמר בלבו וכי אין צריך כפרה על מעשה העגל אלא אני בלבד והלא כל ישראל צריכין כפרה אמ' לו כמו כן נצטוו ישראל להביא חטאת לכפרה: קחו שעיר עזים ועגל וכבש בני שנה. הנה העגל כנגד מעשה העגל. וא"ת מאי שנא אהרן בעגל לחטאת ולא הביא שעיר וישראל כמו כן היה להם להביא לכך אמ' שהם חטאו בשתי בהמות בתחלה חטאו בני יעקב בשעיר עזים שנ' וישחטו שעיר עזים ולבסוף חטאו בעגל לכך הוצרכו להביא תחלה שעיר חטאת כנגד עון השעיר עזים הראשון הנזכר ואח"כ עגל לעולה כנגד מעשה העגל. וכן בכל מקום חטאת קודמת לעולה:

פסקה ה

ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה' קרבו כולם בשמחה מדכתי' כל העדה: אי נמי מדכתי' זה הדבר אשר צוה ה' תעשו. כלומ' כשתזכרו העגל אשר חטאתם בו ויפנה לבבכם מן היצר ההוא אז ירא אליכם כבוד ה':

פסקה ז

ויאמ' משה אל אהרן קרב אל המזבח וכו' זהו שאמ' הכתו' משה ואהרן בכהניו כלומר על אותה שעה נאמ' לפי שבכל שבעת ימי המלואים היה משה לבדו משמש והיה כהן ועכשו כשאמר לו קרב אל המזבח גם אהרן כהן וכיון שהביא אותו הפסוק דרש ממנו שגם שמואל היה שקול כאחד מהם:

פסקה ח

קרב אל המזבח משלו משל למה הדבר דומה וכו' כלומ' לפי שהיה אהרן מתבייש לעבוד לפני מלך מלכי המלכים הב"ה כאשה חדשה שמתביישת לעבוד את המלך לכך אמר לו משה קרב: דבר אחר לפי שהיה אהרן מתבייש ג"כ מן המזבח ומתיירא ממנו שהיה רואה אותו בקרבנותיו כתבנית שור בקרניו והיה זוכר המזבח שבנה לעגל ולפיכך היה מתירא ממנו לפיכך אמר לו משה אל תירא ממנו קרב: תדע שקרבנו מכפר יותר מקרבן העם. נראה לי שר"ל תדע שכך היה מדת הדין לעשות שהרי קרבנו מכפר עליו ועל העם כדכתי' ועשה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ובעד העם אבל של העם לא כפר על הכהנים:

פסקה ט

מה ראשון טעון חטוי ומה ראשון טעון שתי מתנות שהן ארבע וכו' לפי שאמר לו משה עשה את חטאתך ואת עולתך ולא פירש לו היאך יעשה והוא הלך ועשה ולא הוצרך לשאול היאך אעשה שמע מינה כי על כל סדר פר החטאת שהקריב משה בשבעת ימי המילואים כן עשה אהרן על החטאת אשר לו: וכבר למדנו למעלה כי מדם הפר נתן ע"ג המזבח מתנות יתירות חוץ ממתן ארבע קרנות והם החיטוי ושתי מתנות שהן ארבע: והיא הזריקה שאמר למעלה: ואני תמה למה לא חשב כמו כן הכפרה שנתן מדמו של פר מתנה יתירה לכפרת גזל המזבח כמו שכתבנו למעלה. ואיפשר שלא נצטווה על כפרה זו אלא שבעת ימים בלבד דכתיב תכפר על המזבח שבעת ימים משמע כפרת המזבח עצמו וכמו שעשה לחטאת שלו כך עשה לחטאת העם כדכתי' וישחטהו ויחטאהו כראשון מה ראשון טעון חיטוי. ויש שמגיהין בנסח' ויחטאהו כראשון מה ראשון טעון חיטוי וכו'. מ"מ הפי' אחד הוא אלא שהוצרך ללמד כי השעיר אשר לעם נעשה בכלל המתנות היתירות כמעשה עגל החטאת אשר לאהרן. ועגל של אהרן למדנו אותו מן הסתם כמו שפירשנו למעלה. ולפי שהיה לנו לספק על מעשה העגל שמא נעשה כמעשה הפר מפני שהוא מינו אבל שעיר לא לכך הוצרך לומר וישחטהו ויחטאהו כראשון. ויש מפרשים כי החיטוי ושתי מתנות שהן ארבע מלשון ויחטאהו נפקא ליה והרי זה בא ללמד ונמצא למד כי הראשון לא למדנו לו מתנות יתירות הללו אלא מכאן. ומכיון שמצינו לו החיטוי כך נאמר שהיו בו שתי מתנות שהן ארבע אעפ"י שהן חדוש:

פסקה י

ויקרב את העולה ויעשה כמשפט מה עולה טעונה הפשט וניתוח פי' כמשפט עולת נדבה האמורה בספר ויקרא:

פסקה יא

ונאמר להלן מלוי [וכו'] מלא קומצו. ויקטר על המזבח מלבד עולת הבקר מה בא ללמדנו פי' האי מלבד עולת הבקר מאי טעמא כתביה בתר הקטרת מנחה. הוה ליה למכתביה בתר הקרבת העולה והכי איבעי ליה למכתב ויקרב את העולה ויעשה כמשפט מלבד עולת הבקר ואח"כ לכתוב ויקרב את המנחה ולשמעינן דכבש שהקריבו ישראל לעולה חוץ מכבש התמיד הקריבו אבל בתר הקטרת מנחה מאי טעמא כתביה אם ללמד שלא היה שם מנחה אחרת לא לעולת העם ולא לעולת תמיד אלא זו ומשום הכי כתביה את ההקטרה בין עולת העם ועולת הבקר. ולמדנו מכאן שאם לא מצא נסכים יביא בהמה כלומ' שאין הנסכים מעכבין את הקרבן כדאמרי' בעלמ' [תמורה יד.] מנחתם ונסכיהם אפי' בלילה מנחתם ונסכיהם אפי' למחר הא לא מצית אמרת שהרי כבר נאמ' ויקרב את העולה ויעשה כמשפט ואם קרבה בלא נסכים אין זה כמשפט וכיון שעולת העם היה לה מנחת נסכים כמשפטה אם בא ללמד על עולת הבקר שלא היה לה מנחת נסכים היה לו לכתוב מלבד עולת הבקר ואח"כ ויקרב את המנחה וימלא כפו ממנה ויקטר כדאמרן ולמדנו ממנו שני דברים למדנו שעולת העם חוץ מעולת התמיד ולמדנו שעולת התמיד לא היה לה מנחת נסכים אם כן למה נכתב כאן: מלמד ששתי מנחות היו שם אחת עם העולה ואחת בפני עצמה כלומ' לגופיה כתביה הכא ללמד שלא נפטרו לעולת העם במנחה זו ממנחת נסכים ואעפ"י שהיתה משל צבור ולהכי כתי' ויעשה כמשפט ואחר כך ויקרב את המנחה כלומ' זו עשה כמשפט ומנחה זו הקריב זולתה דאי לאו הכי הוה אמינא דהאי כמשפט אמילי אחרינא כדאמרן וכדדריש לעיל. מיהו האי מלבד עולת הבקר אעולת העם קאי כדאמרן לעיל ללמד כי הכבש שהקריבו חוץ מעולת הבקר היה והאי דקאמר שתי מנחות היו שם ולא אמר חמש מנחות היו שם שהרי כבש של עולה והעגל של עולה ושור ואיל לשלמים כולם היו להם מנחת נסכים אלא כל מנחת נסכים כיון שלא נקמצו קרויה אחת ומ"מ מנחה שבאה בפני עצמה לא קרבה אלא עם מנחת נסכים של עולה ולהכי כתבה בהדי עולה ומשום הכי קאמר שתי מנחות היו שם אחת עם העולה ואחת בפני עצמה: נ"א מה בא זה ללמדנו אם ללמד שלא מצא מנחה יביא בהמה וכו'. א"כ למה נאמר ויקטר על המזבח מלבד עולת הבקר מלבד התמיד שתי מנחות היו שם אחת עם העולה ואחת בפני עצמה. והכי פירוש' האי מלבד עולת הבקר מה בא ללמדנו כלומר באיזו עולה קאמר אם בעולה האמורה למעלה וללמד שאם בא ולא מצא מנחה יביא בהמה דעולת הבקר לחודה קאמר בלא מנחת נסכים דאי לאו מאי אתא לאשמועינן והא עולת העם כתיבא בהדיא והלא כבר נאמר ויקרב את העולה ויעשה כמשפט אלמא עיכוב' הוא בכל עשיותיה: א"כ למה נאמר מלבד עולת הבקר עולת התמיד הוה ליה למימר כיון דלא על עולת העם האמורה למעלה קאמ' אלא האי על עולת התמיד דקאמר לאגמורי דתמידין קריבים בו ביום תחלה אי נמי לאגמורי דעולת תמיד קריבה לחוד ועולת העם לחוד. וכבש לעולה האמור למעלה חוץ מכבש התמיד כדאמרן בפירושא קמא שתי מנחות היו שם מלתא באנפי נפשה היא. ויש לדקדק על זאת הנסחא ועל זה הפירוש שלא מצינו בשום מקום שהי' קרויה עולת הבקר אלא עולת התמיד שנאמ' בה את הכבש אחת תעשה בבקר וא"כ היכי ס"ד מעיקר' דעל עולת העם קאמר. אבל יש לתרץ זאת הקושיא ולהעמיד הנסחא אלא שנפרש אותה כך שהיה מתמיה בתחלה לומר אם על עולת העם האמורה כאן הוא מדבר. ונאמר כי הכבש שהביאו לעולה עם העגל כבש של תמיד היה וא"כ מה בא ללמדנו הרי כבר נאמ' למעלה שהקריבו אלא על כרחך זה בא ללמד דעולת הבקר לחודה הקריב בלא מנחת נסכים ולמדנו שאם לא מצא מנחה יביא בהמה. הדר אמר והלא כבר נאמר ויעשה כמשפט ואם הקריבה בלא נסכים אין זה כמשפט א"כ למה נאמר מלבד עולת הבקר מלבד עולת התמיד. כלומ' שבא ללמד כי כבש העולה האמור כאן חוץ מן התמיד היה והאי מלבד עולת הבקר בתמיד ודאי קאמר. ועל עולת העם קאמר ויקרב את העולה ויעשה כמשפט. מלבד עולת הבקר ושתי מנחות היו שם וכו' כלומר ואם כן למה כתבן אחר הקטרת תמיד לומר ששתי מנחות היו שם וכו' והרי הוא כאלו אמר מלבד עולת התמיד ומנחתו ולמדנו כי זאת המנחה מנחה אחרת היתה חוץ ממנחת נסכים שלא נפטרו במנחה זו ממנחת נסכים ולכך נכתב בסדר הזה. וזו הנסחא היא ישנה אלא שחדשתי בה מעט כי מצאתי בה כך א"כ למה נאמר מלבד עולת הבקר מלמד ששתי מנחו' שם וכו': והנסח' הזאת כבר נתפרשה יפה על הפירוש שפירשתי עתה באחרונה בלי חסרון ויתרון והיא העיקר אלא שהיא קצרה מעט ובמלה אחת היתה יתירה מלמד ששתי מנחות וכו' ונראה לי באמת ובברור כי טעות סופר היה:

פסקה יג

וישחט את השור ואת האיל זבח השלמים אשר לעם. מכאן למדו שלמים לצבור. נראה לי דה"ק מכאן למדנו שלמי יחיד לצבור שלא מצינו להם בכל התורה כולה. וא"ת אותו איל המילואים של אהרן היה כדאיתא לעיל. ועוד כי הוא היה טעון לחם וזה לא היה טעון לחם אלא שהמ"ם של מ"כאן קשה עלי דהל"ל כאן למדו שלמים לצבור: ואיפשר לפרש הענין ולומר מכאן למדנו תנופת שחוטים בשלמי צבור לפי שלא מצינו בכבשי עצרת אלא תנופת חיים וכיון שמצינו באלו שהיו שלמי צבור והוטענו תנופה שחוטים הרי הוא דוגמא לכבשי עצרת ולהטעינם כן ואעפ"י שאין דינן שוה בתנופת החיים מ"מ במה שהשוו מעשיהם למדנו אלו מאלו. ולמדנו עוד מהם כי תנופת השחוטים בשלמי צבור אינה אלא בחזה ושוק ולאפוקי מדר' דאמר כבשי עצרת כשהן שחוטים תנופתם כמות שהם אלא כרבנן שאמרו בחזה ושוק שלהם כי הכא: ואת החזות ואת שוק הימין הניף אהרן וכו' להגיד גדולת אהרן ובניו שלשעה קלה למדו שבעה עבודות. שחיטה וקבלה וזריקה והזאה וחיטוי יציקה וכפרה: כל אלה כבר מצאנו אותם בפר החטאת של מילואים וכבר למדנו אותם למעלה בעגל החטאת של אהרן חוץ מן הכפרה היתירה על גזל המזבח שלא הזכירו אותה למעלה ואיני יודע אם זאת דוקא ונאמר כי למעלה היתה הנחה שלא מנה את הכל. או נאמר כי למעלה דוקא שלא היתה אותה כפרה בשמיני כמו שפירשנו למעלה וכאן שמנה אותה כיון שמנה שש עבודות שלמדו מנהגם זו שלמדו אותה כי היה הדבר ידוע אם העבודות הקשות ממנה למדו והיא ההזאה שהיא מתן ארבע קרנות כ"ש זו והזריקה היא שתים שהן ארבע. חיטוי היא מתנה יתירה לטהרת המזבח הכל כמו שפירוש למעלה: אלא שקשה לי למה הביא הענין הזה על מקרא זה שהרי לא הזכיר בו אלא תנופה והתנופה אינה ממנין שבע עבודות שהוא מונה כאן: ועוד אני תמה למה הניח תנופה והקטרה שהכל למדו ועשו. וא"ת התנופה אינה עבודה גם השחיטה אינה עבודה. ומ"מ ההקטרה עבודה היא. ואיפשר לומר שלא מנה אלא העבודות שהיו כולם בקרבן אחת ואלו השבע כולן היו בעגל החטאת אשר לו. ועל מה שהקשינו למה הביא ענין זה על מקרא זה והוא אינו מהחשבון איפשר לומר מסיפיה דקרא קאמר כאשר צוה משה והוא סוף כל העבודות. וכיון שנשלמו כל העבודות הזכיר שבחן של אהרן ובניו שכבר למדו מהרה ולא טעו. וא"ת והלא כל שבעה ראו כל העבודות ולמדו ולמה אמר כאן שבשעה קלה למדו. תשובתך הורגלו קאמר כלומר בשעה ראשונה שהתחילה הורגלו ועשו בזריזות ולא פשעו בשום דבר כאדם שמתחיל בדבר שלא הורגל בו שאי איפשר שלא יפשע במעשיו בשום דבר והם לא פשעו:

פסקה יד

ויהי ביום השמיני יום שמיני לקדושת אהרן ובניו פירוש זה הענין כולו בפנים אחרים למדרש פסוק זה עד וישא אהרן את ידיו וגו' ומה שאמר כאן לקדושת אהרן ובניו זהו שאמר למעלה שמיני למנין שבעת ימי המלואים. או יכול שמיני בחדש כשהוא אומר וכו' זו ראיה חזקה יותר מן הראשונה שכתב למעלה ויהי בחודש הראשון הוקם המשכן כדמפרש ואזיל שהרי נאמר וביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן כלומר ששרתה בו שכינה תחלה ולא מצינו ששרתה עליו שכינה עד יום שמיני ששמש אהרן בכהונה גדולה שנאמר כי היום ה' נראה אליכם מכלל דעד השתא לא נראה אליו ש"מ כי השמיני היה אחד בניסן ומאי שמיני שמיני למלואים ולא שמיני בחודש.

פסקה טו

ויהי ביום השמיני ויהי לשון שמחה כמו שנא' ויהי ערב ויהי בקר יום אחד מלמד שהיתה שמחה לפני המקום ביום שנברא בו את העולם. וכיון שכלו ישראל את המשכן בא משה ובירכן שנאמ' וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה וכו' ויברך אותם משה ומה ברכה בירכן יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. הביא את הענין הזה בכאן לומר שהברכה שבירכן משה נתקיימה בהם שכבר שרתה שכינה עליו בשמיני וכן משה אמר להם כי היום ה' נראה אליכם שבטח שברכתו אשר בירכן שיתקיים בהם. ר' מאיר אומר ה' אלהי אבותיכם וכו' נראה לי טעמ' דר' מאיר דמכיון שאמר כאן ויברך אותם משה ואין אנו רואין שום ברכה למשה על ישראל אלא במקום אחד והוא אותו הפסוק שנאמ' ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם וכו' שבמשנה תורה. וא"ת הרי מצינו כמה ברכות אחרות שבירכן כדכתי' בפרש' וזאת הברכה. הנהו לפני מותו בירכן: שעטרה לו אמו ביום חתונתו אין אמו אלא ישראל ואמו לשון אומה ביום חתונתו ביום ששרתה עליו שכינה בבית המקדש. וביום שמחת לבו ביום שירדה אש חדשה ממרום ולחכה את העולה כל זה היה במקדש וכיוצא בו היה במשכן ומה שאמר על אותה שעה הוא אומר צאנה וראנה וכו' הכי קאמ' על ענין כזה כתי' צאנה וראנה וכו' ואיפשר כי שלמה הע"ה אמרו על שניהם על המשכן ועל המקדש:

פסקה יז

וישא אהרן את ידיו וכו' עכשו הוא חוזר לסדר הראשון באותה שעה זכה במתנות כהונה. וזכה בברכת כהנים לו ולדורותיו פי' כדכתיב בסדר שופטים וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם וכו' ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה: ראשית דגנך תירושך ויצהרך ראשית גז צאנך תתן לו. כי בו בחר ה' אלהיך וכו' לשרת בשם ה' הוא ובניו כל הימים אי זהו שירות שהוא בשם ה' הוי אומר זו ברכת כהנים נמצא שבשכר אשר מברכים את ישראל זכו במתנותיהן בגבולין:

פסקה יט

שנכנסתי ונתביישתי ולא ירדה שכינה חשב אהרן בלבו שהיו ישראל מתייראין עליו אם יתרצה המקום בעבודתו וכל מה שהיה עובד היה עושה בבושת פנים שהיה מתבייש מהם מפני שנתקלקלו על ידו עד שירדה שכינה ורצה המקום בעבודתו וידעו הכל שנתרצה לו על אותה שעה הוא אומר רננו צדיקים בה' פי' משום דכתי' הכא וירנו. באותה שעה קפצה פורענות על נדב ואביהוא פי' על דבר שחטאו באותה שעה:

פסקה כא

ויש אומרי' מסיני נטלו כלומר מסיני חטאו שהביא להם החטא הגדול על ידו שנענשו עליו מיתה:

פסקה כב

ד"א כיון שראו בני אהרן שקרבו כל הקרבנות ולא ירדה שכינה וכו' פי' הלשון הראשון אמר כי משירדה שכינה וירדה אש ממרום ולחכה וא"כ חטאו בני אהרן וקפצה עליהם פורענות. ועכשו בלשון הזה הוא אומ' שקודם שירדה שכינה וקודם שירד האש חטאו. ובאותה שעה ירדה שכינה וירד האש ולחכה הקרבנות ושרפה אותם: וזה הענין אינו על סדר המקראות. ועוד איני יודע מאין לו שנכנסו לבית קדשי הקדשים ושמא משום דכתי' ויקרבו לפני ה' אש זרה וכתי' ותצא אש מלפני ה' שיצא האש מבית קדשי הקדשים ומה זה בית קדשי הקדשי' אף זה כך. וא"ת מהו ותצא אש והלא הם היו בפנים איפשר שלא נשרפו עד שיצאו לאוהל מועד: עוד יש סעד לזה הלשון כי הקטורת שהקטירו בני אהרן מה היה אם ההקטרה שבכל יום שהוא קרב על מזבח הזהב אותו כבר הכניסו אהרן שהרי שנינו קטרת של שחר היתה קריבה בין דם לאיברים אלא ודאי קטרת אחרת היתה שנכנסו בה לפני לפנים: וללשון הראשון נאמר שאעפ"י שירדה האש על האיברים שעל מזבח החיצון ועל הקטרת שבפנים אמרו אעפ"י כן מצוה להביא מן ההדיוט וחשבו בדעתם להכניס קטרת חדשה עם האש שני ולהקטיר על מזבח הזהב שנאמר ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם מלפני ה' זה בית קדשי הקדשים אותם משמע ולא בגדיהם:

פסקה כה

ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן וכו' מכאן שהכהנים אין מטמאין למתים פי' נרמז להם מעט מכאן שאין הכהנים מטמאין למתים: מיהו כבר אנו רואין שכהן הדיוט מטמא לאחיו אבל עתה נמשלו לכהן גדול שאינו מטמא לשום מת:

פסקה כז

וישאום בכתנותם וכו' מלמד שחס הקב"ה עליהם וכו' שאלו נשרפו גופם ובגדיהם היו מפורסמין ונכרים פי' שלא נעשו אפר אלא חרוכא. ונראה כי זה התנא סובר שנשמתן וגופן נשרפו אבל לא בגדיהם. ויש תנא אחר דסבירא ליה שלא נשרף מהם אלא נשמתן בלבד אבל כל גופיהן היה קיים. וזה התנא אותו שלפנים במדרש של פנים אחרים:

פסקה כח

מכאן אמרו הרוגי ב"ד אין מתעסקין בהן וכו' כל אלה רמזים הם ואין זה דמיון ממש לפי שהרוגי ב"ד לא הקרובים ולא האחרים אין מתאבלין עליהם. אבל אלו אהרן ובניו הוזהרו אבל כל ישראל בכו אותם: מכאן אמרו כהן גדול שמת לו מת אינו יוצא אחר המטה וכו' ופליגא עליה דר' מאיר ור' יהודה במס' סנהדרין פ"ב [יח.]:

פסקה כט

וישא אהרן את ידיו וכו' זה המדרש פנים אחרים הוא והוא שלם יותר מהראשון שהמקרא זה מסויים לא היה צריך לומר אלא וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם שבירידתו נשא את כפיו ובירך אותם: נראה לי דמדכתיב אל העם משמע סמוך לעם ואם על המזבח בירכן היו רחוקים ממנו שהרי במקדש דריסת רגלי ישראל אחד עשרה אמה דריסת רגלי הכהנים י"א אמה. נמצאו ישראל רחוקים מן המזבח עשרים ושתים אמה ובמס' מדות הדוכן שהלוים והכהנים עומדין שם בשעת השיר ובברכה היתה בין מקום דריסת רגלי ישראל ודריסת רגלי הכהנים שיעור וכו':

פסקה ל

ויבא משה ואהרן אל אהל מועד למה נכנס משה ללמדו על מעשה הקטרת למעלה בפנים הראשונים אמר לא נכנסו אלא להתפלל שתשרה שכינה וכאן הוא אומר ללמדו על מעשה הקטרת: וקשה לי בזה כי מן הסדר כבר קרב הקטרת בין דם התמיד לאברים כאשר ביארנו למעלה. ושמא מי שדרש כך הוא סובר כי המקרא הזה לא נאמר על הסדר אלא לפי שהזכיר מעשה התמיד בפרשה זו לפיכך לא היה לו מקום להזכירו אלא בסוף כל העבודות: או לא נכנס אלא לדבר אחר פי' אלא לתפלה בלבד כמו שאמרנו למעלה: הריני דן ירידה טעונה ברכה ויציאה טעונה ברכה מה ירידה מענין עבודה אף יציאה מענין עבודה פי' ירידה מן המזבח טעונה ברכה כלומר שבח למקום וברכה לעמו ישראל השבח על שהספיק בידו להשלים העבודה בלא מכשול. והברכה היא היתה ברכת כהנים כמו שאמרנו למעלה ומי שמברך את ישראל בשם הוא שבח למקום ולישראל שהוא מודה על הטובות והיציאה שהוטענה ברכה כשיצאו מאהל מועד בירכו את העם ובתוך ברכתם שבחו את המקום שהשלים על ידם. ומה ירידה כשבירכו ירדו מענין עבודה כדכתיב וירד מעשות החטאת והעולה וכו' אף יציאה שיצאו מאהל מועד מענין עבודה יצאו. ולימד כי על מעשה הקטרת באו שם שלא מצינו באהל מועד באותו היום עבודה אלא היא: רבי שמעון אומר יציאה טעונה ברכה דכתיב ויצאו ויברכו וכמו שפי' למעלה. וביאה טעונה ברכה כשנכנסו לאהל מועד בירכו את ישראל בשמו של מקום. ואיפשר שהיתה הברכה תפלה שתשרה שכינה עליהם וירצה בעבודתם ויתן בלבם שיעבדוהו ביראה ובלב שלם והיא ברכה לישראל ותפלה ושבח והודאה למקום וקבלת עול מלכותו עליהם: מה יציאה מענין עבודה כלומר שהברכה שבחוץ היתה על עבודת החוץ שתתרצה כדכתיב בסמוך: ותצא אש מלפני ה' ותאכל את העולה וכו' אף עולה שבירכו בפנים מענין עבודת פנים כלומר כשרצו לעבוד אותה או השלימוה בירכו ישראל עליה. שאם תאמר לא היתה ביאה זו אלא לתפלה ולתפלה בלבד אמר על עבודת פנים א"כ די להם בברכת חוץ שהרי בירכו אותם שתשרה שכינה עליהם וירצה בעבודתם. וכיון שמצינו הברכה בביאה זו על עבודת פנים הא למדנו שלא היתה ביאה זו אלא ללמד על מעשה הקטרת וברכתה עליה: ומנין לביאה שהיתה טעונה ברכה כמו שאמרנו: ודין הוא ומה יציאה שאינה [טעונה] רחיצה פי' קדוש ידים ורגלים הוטענה ברכה שהיא שבח והודאה למקום שבחר בישראל להיות להם לאלהים וייחד שמו עליהם וממנו הם מתברכין ובשמו הם משתבחין ובעבודתו הם מתפארים. ביאה שטעונה רחיצה דכתיב בפירוש בבואם אל אהל מועד ירחצו וכו' או בגשתם אל המזבח וכו' אינו דין שתטעון ברכה בעבודתה או חלוף וכו' ובטל או חלוף וחזרנו לדון בתחלה ביאה ויציאה שניהם טעונין ברכה. ויש נסחא אחרת לדברי ר' שמעון וכך היא הנסחא. ירידה טעונה ברכה וביאה טעונה ברכה מה ירידה מענין עבודה אף ביאה מענין עבודה והיא פשוטה מן הראשונה ועל הדרך שפירשנו היא מתפרשת:

פסקה לא

ותצא אש מלפני ה' כיון שראו אש חדשה וכו':

פסקה לב

ויקחו בני אהרן וכו' אף בני אהרן בשמחתם וזה הלשון שוה אל הראשון שפירשנו למעלה שהמעשה אשר עשו אחר ירידת האש עשו כדמפרש ואזיל: עמדו להוסיף אהבה על אהבה פי' שהקריבו תוספת דורון חדש: ויקחו אין קיחה אלא שמחה אין לו משמעות בזה ולא יתרון הלשון אלא שאנו למדין ויקחו בני אהרן מן ויקחו את אשר צוה משה ויקרבו כל העדה ויעמדו האמור למעלה מה להלן בזריזות ובשמחה. לא חלקו כבוד לאהרן פי' אעפ"י שהיו בני אהרן לא חלקו לו כבוד ליטול ממנו עצה ולא ממשה רבם ולא זה מזה שנא' איש מחתתו וכו':

פסקה לג

הכניסוה בלא עתה פי' על האש והקטרת נאמ': ואין אנו יודעין דברי רבי ישמעאל אי סבירא ליה שאחר שירדה האש מן השמים היה וכבר הקריב אהרן את הקטרת כמו שאמרנו והם לא ידעו שהקריבה וכיון שכבר קרבה הרי שהכניסוה בלא עתה שהיתה ראוי ליקרב בין דם התמיד לאיברים והם הקדימוה: ומסתברא כלישנ' בתרא דהיינו בלא עתה כלומר צריכה היתה אלא שלא הגיע עתה: אלא דקשיא לי א"כ קודם שירדה האש היה מעשה הלא אש זרה ממש שהרי לא היה אש על גבי המזבח הילכך ע"כ יש לנו לומ' שלאחר ירידת האש היה ונטלוה מעל המזבח אלא שהכניסוה הכנסה יתירה שלא בעתה והיינו אשר לא צוה אותם: ר' עקיבא אומר אש זרה ממש שלא מבית הכיריים שלא נטלוה מעל גבי המזבח ואחר ירידת האש היה מעשה והיה להם ליטול מן המזבח ולא נטלו א"כ למה נאמר אשר לא צוה אותם הרי כבר נאמר אש זרה ואני יודע שלא צוה אותם אלא שלא נמלכו במשה רבם כלומ' הענישם הכתו' על שתי עברות שעשו בכוונה אחת שהיה להם ליטול אש מן הכיריים ולא נטלו ואחת שלא נמלכו במשה והורו הלכה בפני משה רבן. וא"ת גם על הקרבת הקטרת שהכניסו הכנסה יתירה היה לו להזכיר. תשובתך כבר הזכירו הכתוב ויקחו איש מחתתו וישימו עליהן קטרת. נמצא לדעת ר' עקיבא שלש עבירות עברו ולדעת ר' ישמעאל אחת על הקרבת האש שהכניסוה בלא עתה והמלכת משה רבם שמא סביר' ליה דאין בזה עונש מיתה. אי נמי מפני שמרוב שמחה ואהבת המקום עברו והקטירו ולא הפנו לא על אביהם ולא על רבם ולא אפי' זה לזה כדאמרי' לפיכך לא נענשו על זה באותה שעה אלא ודאי מפני שחללו את הקדש ונכנסו שלא לצורך ובפרשה אחרי מות פליגי תנאי על אי זה עון מתו ר' יוסי הגלילי אומ' על עון הקריבה מתו ולא על ההקרבה דסביר' ליה כאותה שדרשנו למעלה שנטלו אש זרה ונכנסו לבית קדשי הקדשים ומתו על ביאה יתירה וסביר' ליה דאין עונש מיתה על הכנסה יתירה: ור' עקיבא פליג התם ואמ' על עון ההקרבה מתו ולא על הקריבה שלא נכנסו לבית ק"ק. ורבי ישמעאל דהכא לא ידעינן כמאן סביר' ליה שאעפ"י שעברו כמה עבירות לא ידענו על אי זה מהן נענשו לפי שיש מהן ראויות לעונש ויש שאינן ראויות. ור' אליעזר דהכא סביר' ליה שלא נענשו אלא על שהורו הלכה בפני רבן אבל על השאר לא נאמרו עונשיהן עדיין: וגם על זו לא ידענו היכן ענש אלא משמע ליה לר' אליעזר מדכתיב אשר לא צוה אותם דמשמע שלא נטלו עצה ממשה רבם: וכשהזכיר להם העון הזה בצד ענשם ש"מ שכבר הוזהרו ונענשו ועליה מתו וחשב עליהם המקום כאלו הקריבו אש זרה. ובמס' יומא פ' הוציאו לו [נג.] מפרש מאי הלכה הורו: ונתנו בני אהרן אש אעפ"י שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. וענין זה הוא כמו שאומ' דלפני ירידת האש היה המעשה אי נמי לאחר ירידת האש ומכל מקום רצו לקיים מצות נתינת האש ולא יכלו לקיים אותה על מזבח החיצון מפני אש של מעלה שהיתה מלחכת עליו והכניסוה לפנים מן הקטורת:

פסקה לד

ותצא אש וכו' שריפת נשמתן פי' דכתי' בהו וימותו כעין מיתה אבא יוסי אומ' וכו' קסבר גופן ונשמתן נשרפו ולא נשאר אלא כתנותם או יכול דאפי' כתנותם נשרפו ומאי וישאום בכתנותם ר"ל בכתנות הנושאים ת"ל ותאכל אותם ולא בגדיהם: ואומר ולבני אהרן תעשה כתנות כתנות לכהנים ולא כתנות ללוים פי' לפי שלא הוזקקו לעשות ללוים כתנות אעפ"י שנמסרו לעבודת המשכן: וא"כ למה הוזכרו כאן כתנות אלא ש"מ בכתנותם של כהנים הכתוב מדבר. מיהו אעפ"י שלא עשו כתנות ללוים בגדים אחרים עשו להם שיכלו בעבודתם כדאמרי' לעיל בפ' צו:

פסקה לה

לא מתו אלא בחוץ פי' חוץ לאהל מועד ובעזרת ישראל וכהנים נגפם המלאך ודחפן והוציאן לחוץ ועל שם שקבלו מכת מיתתן בפנים נאמ' וימותו לפני ה' אבל לא מתו לגמרי עד שיצאו לחוץ:

פסקה לו

ונקדש בכבודי פי' במכבודי וכך היה קדושה על ידם שכל אדם מתיירא מגשת אליו שלא ברשות שהרי אלו היו כהנים ומשוחים ועל שם שקרבו שלא ברשות טעו ונכשלו ומתו ק"ו לשאר בני אדם כיון ששמע אהרן שבניו ידועי המקום היו כלומר מכובדים היו בעיניו שתק שנא' וידם אהרן:

פסקה לז

מפני שמי נחת הוא [אמרו] רז"ל שבשעה שיצק משה את שמן המשחה על ראשו נרתע לאחריו ונפל ואמר אוי לי שמא מעלתי וכו' השיבתו בת קול הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד: כטל חרמון וכו' במקרא הראשון הקיש אהרן למשה מה משה לא מעל אף אהרן לא מעל: ואומר כטל חרמון כלומר וגם המקרא הזה בשרו שאין בו מעילה מה הטל הזה אין בו מעילה אף שמן אין בו מעילה: ובמס' הוריות [יא:]. יש בו תוספת לומר כי משה היה דואג שמא שפך מן השמן יותר מדאי על אהרן והכתו' מבשרו כטל חרמון. ועדיין היה אהרן דואג ואומר אני הוא שנהנתי ממנו והכתו' מבשרו שבת אחים גם יחד. ויש בזה שנוי הגירס'.

פסקה לח

ואומר מישרים אהבוך כלומ' וכן הוא משבח במקום אחר מי שהוכיח את הבריות בדברי משרים ונחת כדכתי' מישרים אהבוך בדברי משרים אדם אוהב את בוראו ומקבל את מצותיו יותר ממה שהוא מקבל בדברי זעף. ובאהרן הוא אומר בשלום ובמישור הלך אתי וכו' ומישור מלשון מישרים שהם דברים של שבח וריצוי:

פסקה מ

או יכול לא תפרעו מן הכובע כלומ' אל תגלו ראשיכם: ונאמ' להלן פרע שנא' גדל פרע שער ראשו. זה המקרא מסורס פי' מהופך אין ראוי לומר אלא אחיכם יבכו ועל כל העדה יקצוף כלומ' ואחיכם יבכו את השריפה ואם לא יבכו על כל העדה יקצוף המקום וכתוב מהופך הוא שכתב תחלה קצף המקום עד שלא הודיענו למה יקצוף:

פסקה מא

שריפה האמורה להלן פי' שריפה האמורה בבת כהן. ושריפה האמורה באשה ואמה ואתי מן השריפה שזה המקרא יתר שהיה יכול לומר יבכו את אשר שרף ה':

פסקה מב

אימתי אינו יוצא ואינו מחלל הוי אומר בשעת עבודה כלומ' באיזו שעה הייתי סבור שהיה מחלל אם לא יצא שהכתו' אומ' אם לא יצא יחלל בעמידתו הוי אומ' בשעת עבודה שהייתי סבור שאם הקריב אונן שיחלל עבודתו כשאר כהנים. והוצרך לומ' דכהן גדול מקריב אונן ואינו מחלל:

פסקה מג

אין לי אלא אהרן ובניו שנתרבו בשמן המשחה. ומנין לכהנים גדולים של כל הדורות אעפ"י שאינם משוחים שאם יצאו מן המקדש בשעת עבודה שהם במיתה ת"ל כי שמן משחת ה'. נ"ל דמשחת יתירא קא דריש ולשון משחת נופל על רבוי בגדים ועל משיחה כדכתי' ובגדי הקדש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו למשחה בהם ולמלא בם את ידם. ואי קשיא לך והא בפרשת אמור נתרבה מרובה בגדים מכי נדר להלן להתר וכאן לעונש להלן להתר שאם אינו יוצא ועובר אינו מחלל וכאן לעונש שאם יצא והניח העבודה הוא חייב מיתה כדכתי' פן תמותו. ויש מפרשים אין לי אלא אהרן ובניו שנתרבו בשמן המשחה פי' שנתרבו תחלה בשמן המשחה ומפני כך החמיר עליהם המקום ומנין לכהנים של הדורות אפי' אינם משוחים שיהיו במיתה כלומר כבר מצינו בהן אזהרה בפרשת אמור למשוחים ולמרובה בגדים אבל עונש לא שמענו מנין שיהא נוהג ת"ל כי שמן משחת כלומ' להגיד מה גרם בו כהונה גדולה גורמת. ויש מפרשים עדיין לא שמענו אלא המשוחים אבל בבגדים מנין אתיא מכי נזיר כמו שהוקשו לאזהרה הוקשו לעונש:

פרשה א

פסקה א

יין ושכר אל תשת יכול כל שהו. יכול מגתו ת"ל ושכר וכמה כדי לשכר רביעית ושהוא בן ארבעים יום. א"כ למה נאמר יין יין מוזהרין עליו כל שהוא ומוזהרין מגתו כלומר אזהרה יש בו אבל אינו במיתה. וא"ת יין היאך הוא מיותר והלא שאר כל המשכרים במשמע ויין גופה אצטריך יין אין ושאר משכרים לא דהא תנא קמא הכי סבירא ליה. ור' יהודה לחודיה הוא דמרבה שאר משכרין. הא מילתא מיפרשא בכריתות בפ' אמרו לו [יג.] דת"ק יליף שכר שכר מנזיר מה להלן יין אין שאר משכרים לא כדכתיב מכל אשר יצא מגפן היין אף כאן וכו' קסבר ת"ק דהואיל ונאמרו שכר שכר בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהן שהוא יין אף כולן יין הילכך יין מיותר ולמה בא להזהיר עליו כל שהוא ואפי' מגתו אבל עונש מיתה לא נאמרה אלא המשכר דהיינו רביעית ובן ארבעים יום: מיהו קשיא לי הא דקאמר יין אל תשת יכול כל שהוא והא קיימא לן דכל אכילה האמורה אינה פחותה מכזית וכל שתיה אינה פחותה מרביעית דשיעורין הלכה למשה מסיני: ואיכא למימר משום ריבוייא דשכר קאמר כיון דמשמע דשכר היינו יין כדיליף מנזיר א"כ הוה ליה כמאן דכתיב יין ויין אל תשת וכיון דכתיב יין תרי זמני יכול לרבות אפי' כל שהו ומגתו ת"ל ושכר כלומר אין ודאי נימא האי שכר יין הוא. ומיהו להכי אפקיה בלשון שכר עד דמשכר ומדכתיב יין כלל להזהיר על היין בכל שהו ומגתו:

פסקה ב

רבי יהודה אומר יין אל תשת וכו' אם כן למה נאמר יין פי' וכי היין אינו בכלל המשכרים אלא לומר על היין וכו' מפרש התם ר' יהודה לא יליף שכר שכר מנזיר ושכר לרבות המשכרים ואפי' דבלה קעילית ודבש וחלב והכי איתא בכריתות: ולר' יהודה למעוטי יין מגתו וכל שהוא לא שמעינן ליה אלא מדכתיב יין ושכר הוקש יין לשכר עד דמשכר: ר' אליעזר אומר יין אל תשת שכר אל תשת אל תשתהו דרך שכרות וכו' רבי אליעזר לא יליף שכר שכר מנזיר. מיהו אינו אלא יין דה"ק כשהוא שכר אל תשת כלומר כשהוא דרך שכרות אל תשתהו כבר נתמעט מכאן כל שהו ומגתו ולא עוד אלא אפי' שתה רביעית והפסיק בו או שנתן לתוכו מים כל שהו פטור ואפי' אזהרה אין בו. האי הפסיק דקאמר ר' אליעזר הכא אפי' הפסקת כל שהו קאמר ות"ק סבר כל שהוא בכדי אכילת פרס מצטרף לכל איסורין שבתורה. ור' אליעזר גופיה מודה בכל התורה שהוא כן חוץ מזה דלהכי כתיב יין ושכר כלומר יין והוא דמשכר. וקא סבר ר' אליעזר אעפ"י שהיא שתיה אינה משכרת מפני ההפסקה עד שישתהו כולו בבת אחת ובלא שום מים והכי איתא בכריתות: מיהו מספקא לי לרבנן יין המשכר במיתה ושאינו משכר באזהרה היכא דהפסיק בו או שנתן לתוכו מים כל שהוא פשיטא לי דאזהרה אית ביה דלא גרע מיין מגתו אלא עונש אית ביה או לא מסבר סברי רבנן דכה"ג משכר או לא. ומסתברא דסבירא להו כי האי גוונא נמי משכר הוא מדלא ממעטי ליה ברישא מעונש דהוה להו למימר יין ושכר אפי' כל שהוא ואפי' מגתו ואפי' הפסיק בו או שנתן לתוכו מים כל שהוא ת"ל ושכר מדלא קאמרי הכי ש"מ דבכי האי גוונא ושכר קרינא ביה: מיהו קשיא קיימא לן כר' אליעזר ואפי' אזהרה אין בו:

פסקה ג

ת"ל אתך יצאו חללים פירוש שאינם באים אתו לחלוק קדשים ת"ל אתה ובניך אתך דומיא דאתה כשר אף בניך כשרים יצאו חללים ובעלי מומין. נראה לי דכולה מילתא נפקא ליה מאתה ובניך. אתך קרא יתירא הוא ודרשינן מיניה כל הנך כדדרשינן לקמן:

פסקה ד

בבואכם אין לי אלא בביאה מנין אף ביציאה פי' בשעת גמר עבודתו שבפנים והוא יוצא ובא לו אפי' הכי אם ישתה יין דרך יציאתו יהא במיתה ת"ל אתה ובניך אתך קרא יתירא הוא כדאמרן: ומנין לעשות את המזבח כאהל מועד פי' כבר למדנו שאם נכנס לאהל מועד אפי' דרך יציאה אם שתה שהוא במיתה: ומנין אפי' לא נכנס לאהל מועד אלא שהוא רוצה להקריב על מזבח החיצון אם שתה ועבד שהוא במיתה ת"ל אתך: ומנין שאינו חייב לא מיתה ולא מלקות אלא בשעת עבודה כלומר אם שתה ועבד ת"ל אתה ובניך בבואכם: נסחא אחרינא אתה ובניך כלומר כי היכי דממעטינן חללים ובעלי מומין מאתה ובניך שאינן בני עבודה הם הכי נמי ממעטינן שלא בשעת עבודה בכל כהן: מיהו אעפ"י שאין עונש ואזהרה אלא על העבודה [אעפ"י] כן כל היום אסור לשתות יין גזירה שמא יצטרך לעבודה ונמצא שתוי: ולא עוד אלא אפי' בזמן הזה אסרו עליו חכמים לשתות יין משום מהרה יבנה בבית המקדש ובעינן כהן הראוי לעבודה וליכא אלא דקיימא לן כר' דשרי להו מפני שתקנתו קלקלתו. ויש מפרשים דהא דקתני מנין שאינו חייב אלא בשעת עבודה לאו למעוטי שעה שאינו עובד בה אלא למעוטי שעה שאינה ראויה לעבודה כלל כגון בלילות לאנשי משמר וכגון משמר שאינו קבוע שהוא מותר להם לשתות יין עד שיגיע זמן משמרתו כל היום אסור מן התורה בין שעובד בין שאינו עובד דזמן ביאה הוא: והאי בבואכם בזמן בואכם קאמר ודייק ליה להאי פירושא מדקתני בשעת עבודה ולא קתני בשעה שעובד. אי נמי אלא על העבודה אלמא שעת העבודה גורמת לו בין שעובד בין שאינו עובדה: ובסנהדרין פרק כ"ג [כב:] נמי הכי אמרינן מה יין בזמן ביאה הוא דאסור וכו' אלמא זמן גורם זהו דעת קצת המפרשים ויש פנים לדבריהם אלא שהסוגיא הזאת השנוייה בספרא אינה מחוורת לפי' זה שבתחלה שאל על יציאת אהל מועד שיהא חייב עליו בביאתו. ועל קריבת המזבח לא שמענו זה והיה לו לדרוש מנין שיהא חייב והיה לו להביא קרא דבבואכם ולדרוש דבזמן ביאה קאמר וממילא ידעינן דשלא בזמן ביאה אסור והא לא תני הכי ועוד מהיכא לן דהאי בבואכם בזמן ביאה קאמר דילמא בביאה ממש הוא דקאמר. ועוד דתניא בהדיא ואלו הן שבמיתה האוכל את הטבל וכו' וזר ששמש וטמא ששמש וטבול יום ששמש ושלא רחוץ ידים ורגלים ושתויי יין ופרועי ראש והני כולהו בששמש אבל אם לא שמש לא ואם אין שם עונש אין שם אזהרה דתרויהו בהדי הדדי כתיבי:

פסקה ה

רבי אומר נאמר כאן בבואכם אל אהל מועד. ונאמר להלן בבואכם אל אהל מועד ויש מפרשים בבואם אל אהל מועד האמור בקדוש ידים ורגלים בסדר כי תשא וכתיב ביה בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה': ולא נהירא לי תמן מנין לנו יציאה כביאה. ועוד דביציאה מאי קדוש ידים איכא. ונראה לי דעל ההוא דכתיב בפרשת בגדי כהונה גדולה בסדר ואתה תצוה קאי דכתיב ועשה להם מכנסי בד וכתיב והיו על אהרן ועל בניו בבואם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח לשרת בקדש ובגדי כהונה ודאי דאפילו ביציאה צריכין להיות עליו דלאו אורח ארעא שיפשיט אותם עם יציאתו בעזרה וישאר ערום. ועוד דכתיב לשרת בקדש ר"ל כל זמן שהם בקדש יהיו בגדיהם עליהם ואינו חייב אלא בשעת עבודה שאם שמש מחוסר בגדים חייב אבל אם לא שמש לא דלשרת כתיב: גם זו ראיה לפירושינו דהאי בשעת עבודה על עבודה ממש קאמר ולא על זמן עבודה שהרי חסרון בגדים אינו מעכב אלא בעבודה ממש:

פסקה ו

יכול יהו ישראל חייבין על ההורייה פי' אם הורו שתויי יין שהרי אף ישראל מוזהרין שלא להורות שתויי יין יכול כשם שיש להם אזהרה כך יש עליהם עונש מיתה ת"ל וכו':

פסקה ז

יכול יהו אהרן ובניו חייבין מיתה על ההורייה פי' הואיל וחייבין מיתה על ביאת האהל קל וחומר כלומר הרי ישראל מוזהרין שלא לבא אל אהל מועד בכל ענין. ואע"פ כן אין חייבין מיתה על ההורייה:

פסקה ח

חקת עולם לדורותיכם לרבות היציקות והבלילות הקמיצות וההקטרות והמליקות והקבלות וההזאות: הקטרות ומליקות אגב שיטפא נקט להו שהרי בכלל שירות המזבח הם: וגם זו ראיה שאין חייב אלא על העבודה שאם כל היום הוא ענוש ומוזהר על היין מה צורך לרבות יציקות ובלילות והלא בשעת עבודה הם. ומנין לשתויי יין אם עבד שחלל עבודתו ת"ל ולהבדיל בין הקדש ובין החול אלמא אם שתה ועבד לא הבדיל הקדש מן החול שכבר חלל את הקדש:

פסקה ט

ולהבדיל בין הקדש ובין החול אלו הערכין והדמים והחרמים וההקדשות כלומר כדי שידע להפריש בדיניהם אי זה ענין הוא קדש ואי זה ענין הוא חול. בין הטמא ובין הטהור אלו הטומאות והטהרות: ולהורות אלו ההוריות אי זהו אסור ואי זהו מותר כגון איסור חלב ודם ושאר איסורין. את כל החקים אלו המדרשות פי' דברים שאדם דורש אותם מן הפסוק לאסור או להתיר לטמא או לטהר שאינם פשוטין מן המקרא אלא שצריכין לידרש וכיון שהן צריכין לידרוש אסור להורות שתויי יין: אשר דבר ה' אליהם אלו ההלכות פי' שהם הלכה למשה מסיני אעפ"י שהן דברים סדורים בפי החכמים שאין משיבין על ההלכה. ואין דנין מהן קל וחומר ולא בנין אב אפי' הכי אסור להורות בהן. ביד משה זה תלמוד פי' אלו שמועות תלמידי חכמים שאדם מוסר שמועותיו לתלמידיו והם תופסין אותה בקבלו מיד רבם וכגון ברייתא דר' חייא ור' אושעיה ודבר קפרא שדקדקו מן המשנה ופירשו והוסיפו ואעפ"י שהוא תלמוד סדור בידו מפי אחרים ואין בהם תוספת משלו אפילו הכי הוראה הוא ואסור. וא"ת כיון שיש איסור להורות מן ההלכה למשה מסיני ק"ו מן התלמוד. אין הכי נמי אלא דמחד קרא לאשמעינן לכולהו והוה מוקימנא ליה לתלמוד לחודיה אבל מן ההלכה שרי וכיון דכתיבי תרויהו שמעינן דכולהו אסירי. והאי דאקדים להלכות קודם לתלמוד משום משמעות' דקרא דהוא אשר דבר שפי' משמע להלכה למשה מסיני יותר מן התלמוד שזה מפי המקום וזה מדעת החכמים עצמן. יכול זה המקרא כלומ' שלא יורה לו דבר שהוא פשוט מן המקרא ת"ל ולהורות ואין כאן הוראה דזיל קרי בי רב הוא. ובכריתות יש גירסא אחרת. יכול משנה ת"ל ולהורות וכיון שאסור להורות מתוך המשנה אם הגיד לו מה שבתוך המשנה ולא פסק לו ענין אחר ולא אמר לו וכן הלכה אין זו הוראה: ר' יוסי בר יהודה אומר מנין אף התרגום פי' שהוא מותר אעפ"י שהוא מפרש יותר מן העברי ת"ל ולהורות דאין זה הוראה דזיל קרי ביה רב הוא. וכבר עושה לנו התרגום כעברי לכל דבר. ובכריתות ר' יוסי בר יהודה אומ' יכול אף התלמוד כלומ' כיון שהוא תלמוד ערוך בפיו מפי רבותיו שמועות סדורות והלכות פסוקות ואינו מוסיף מדעתו מותר שאין זה הוראה אלא ספור דברים הנה הגירסות משונות זו מזו ויש עלינו לסמוך על הגמר' שלנו יותר מזה ושם הוא פוסק הלכה כר' ייסי בר יהודה: וקא מקשה והא רב לא מוקים אמורא עליה משום שכרות שאני רב דארויי מורה ולוקים ולא לורי כלומר יאמר להם ההלכות הסדורות בידו ולא יוסיף מדעתו כלום. שאני רב דלא איפשר ליה בלא הוראה אגב פלפוליה אי אפשר דלא מחדש מידי:

פרק א

פסקה א

שקולים עמו בכבוד כלומ' ראויים היו לכבדם כאהרן מפני שהיו חסידים ושקולים בדמימה שלא הרהרו אחר מדותיו של הקב"ה שאלו היו להם בנים היו קודמין לאלעזר ואיתמר וכו': פרש' ויקרא רבה נדב ואביהוא אנשי שחץ היו והיו אומרים זה לזה מי מבנות ישראל ראויה לנו, אבינו כהן גדול, אחי אבינו מלך, אחי אמנו נשיא, אנחנו סגני כהונה, והיו בנות ישראל עגונות ומצפות להם וזה גרם להם שמתו: שכל הקודם בנחלה קודם בכבוד דמיון הוא זה כלומ' כמו שהבכור קודם בנחלה ובכבוד יותר מאחיו מפני מעלת בכורתו כך הם אם נשאו נשים והניחו בנים מפני בכורתם היו קודמין בנחלה ובכבוד אבל עכשו אבדה נחלתם ואבד כבודם. והקטנים מהם ירשו את הכל: ד"א מה ת"ל הנותרים אמר להם לא היה לכם להסתכל באלו שעשו בלא עצה ונשרפו: נראה לי כי זאת הדרשא נכתבה שלא במקומה שלא היה כאן מקום תוכחת אלא שהוא מלמד אותם היאך יאכלו את הקדשים כדאיתא בפרשה: ולמטה הוא מקום זו הדרשא אצל ויקצוף משה על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרים לאמר. ואם נכתבה כך היא ראויה להיות יש לכם להסתכל באלו שעשו בלא עצה ונשטפו כלומר שמרו את פי ואל תשנו דבר הזהרו ממה שאירע לאחיכם:

פסקה ב

ר' אליעזר אומר ראויים היו לישרף עמהם אלא שריתה הכתוב לאהרן כלומר נקראו נותרים לפי שגם הם היו ראויין לישרף בעון העגל אשר עשה אהרן: אלא שהניח המקום לאהרן עשה לו נחת רוח כמעט והשאיר לו פליטה: ובב"ר [פ"כ] על (דעת חברי) [דעתיה דזבדיה בן לוי] רתה עליו כלומ' הניח לו כמעט כמו רתוי לו כאלו לא בא לעולם כמו ראוי לו או נוח לו שלא נברא: ואיני יודע לו שורש דבר דמה ענין רתוי למנוחה:

פסקה ד

לפי שהיא מנחת צבור ומנחת שעה שלא נצטוו לעשות כן בשאר ראשי חדשים אלא בזה לבדו מפני החינוך ושאר מנחות של ראשי חדשים מנחת נסכים היו ואינם נקמצות וכולן כליל: אותה היא הרי אלו מיעוטין היא כי קדש קדשים היא:

פסקה ו

ואכלתם אותה במקום קדוש פרט לתודה וללחמה וכו' אעפ"י שנאכלין ליום ולילה כקדשי קדשים והמורם מהם אינו נאכל לכהנים ואעפ"י כן הן נאכלין בכל ירושלם כדדרשינן לקמן:

פסקה ז

אינה חק לבנות פי' חלק כמה דכתי' ואכלו את חוקם שר"ל חלקם ומתרגמי' חולקך וחלק בנך כלומ' הבנים נוטלים בחלוקה ולא הבנות נוטלות בחלוקה אלא במתנה:

פסקה ח

כי כן צוותי באנינות יאכלוה. כאשר צויתי בשעת מעשה אמר להם פי' בשעה שהוכיח אותם על שריפת השעיר אמר להם מדוע לא אכלתם וכו' כמו שציויתי אתכם. כאשר צוה ה' ולא מאלי אני אומר והסדר אינו כך אלא כאשר צויתי כאשר צוה ה' כאשר צויתי אלא רצה לסמוך צויתי לצויתי:

פסקה ט

חזה זה החזה התנופה זו תנופת הכל. שוק זה השוק. התרומה זו תרומת תודה פי' לא שיש כאן סל ולא תודה אלא ממקרא יתירה באנו ללמד כי תנופת לחמי הסל של נזיר ושל מלואים ותרומת לחמי תודה והמורם ממנה שהיו נאכלין בכל ירושלם דכתיב תאכלו במקום טהור: אמר ר' נחמיה וכי הראשונים לא נאכלו במקום טהור והלא אצל המזבח צוה לאכלם לשיירי מנחות אלא זו טהרה שהיא מן טומאה כלומר מקום טהור הוא מדבר אחד וטמא הוא מדבר אחר. ואי זה זה ירושלם שהוא מקום טהור מהמצורעים שהם אסורים ליכנס לתוכה. והוא מקום טמא מן הזבים שמותרים ליכנס בה: שהמצורע הוא משתלח חוץ לשלש מחנות. והזב חוץ לשתי מחנות. מכאן לתודה וללחמה ולאיל נזיר ולחמו שנאכלין בירושלם כמו שאמרנו למעלה: ובזבחים פ' איזה מקומן [נה.] קא מקשי עלה דהא ואימא טמא מטומאת מת וטהור מטומאת זב ומאי ניהו מחנה לויה. ומתרץ ליה אביי התם דכתי' בשיירי מנחות ואכלתם אותה במקום קדוש אותה במקום קדוש ולא אחרים במקום קדוש אפקה למחנה לויה. הדר אמר תאכלו במקום טהור אפקה למחנה ישראל:

פרק ב

פסקה א

חטאת זה חטאת יום שמיני דכתי' ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת:

פסקה ב

דרש משה זה שעיר של ראש חדש דקיימ' לן דשמיני למילואים ראשון לחדשים היה ואיזה זה ראש חדש ניסן כדכתי' בפרש' מילואים.

פסקה ג

לא היה פנחס עמהם פי' לא כעס עליו מפני שלא היה הוא ראוי למעשה באותה שעה. ויש מפרשים משום דסבירא ליה להאי תנא שלא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי ושם שלום בין השבטים. והכי איתא בזבחים פרק טבול יום [קב:]:

פסקה ד

במקום הקדש וכי חוץ לקדש נאכלה וכו' אלא כך אמר להם מדוע לא אכלתם את החטאת הואיל ובמקום [קדוש]היתה ולא יצאת לחוץ.

פסקה ה

את דמה אין חטאת פסולה עד שיכנס כל דמה לפנים פי' ר' יוסי הגלילי קתני לה דאיירי בסמוך ופלוגת' היא בין ר' יוסי הגלילי ורבנן בזבחים פ' כל הזבחים [פב.]:

פסקה ו

יכול את שנטמא בחוץ תהא שריפתו בפנים ת"ל אותה תאכלו: אכול תאכלו אותה וכו' ר' עקיבא קתני לה דסביר' ליה הכי כדאית' בשקלים [פ"ח מ"ז]. וכדאית' לעיל בפ' צו את אהרן [פ"ח] בענין וכל חטאת אשר יובא מדמה וכו':

פסקה ח

הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם אמר ר' נחמיה מפני אנינה הוא שנשרפה וכו' מפרש בזבחים פ' טבול יום [קא.] ואעפ"י שנצטווה משה באנינות יאכלוה אמר לו אהרן שמא לא שמעת אלא בקדשי שעה כגון מותרי המנחות ושעיר של נחשון ושעיר של יום השמיני שהן לשעה אבל בקדשי דורות כגון בשעיר של ראש חדש לא. קל וחומר ממעשר הקל דכתי' ביה לא אכלתי באוני ממנו. ומפני כך לא שרפו אלא זה בלבד:

פסקה ט

מה ת"ל באלה היה לו לומר ותקראנה אותי אלה שיכול אין לי איסור באנינה אלא על מיתת הבנים בלבד פי' במעשה אהרן: ומנין לרבות בפרשת כהנים שהכהן מטמא להם שיהא אונן עליהם ואסור בקדשים מפני אנינותם לכך נאמר באלה: מוסף עליהם אביו ואחותו מאמו ולאחותו נשואה אעפ"י שאין כהן מטמא להם שיהא אונן עליהם ואסור לאכול בקדשים מדבריהם. וכן הוסיפו אותם לענין אבלות. והכי איתא במועד קטן. יכול יהו הלוים אסורים באנינה בשיר של בית המקדש פי' הואיל ונקרא לעבודה כדכתי' לעבוד עבודת עבודה אי זו היא עבודה לעבודה הוי אומר זה השיר ת"ל אותי אני אסור בעבודתי מפני אנינה אבל לא הלוים בעבודתם:

פסקה י

רבי יהודה ורבי שמעון אומרים וכי מפני אנינה נשרפה והלא מפני טומאה נשרפה מפרש בזבחים דטומאה באונס הוה אבל לא פשעו בה בשום דבר שאילו מפני אנינה נשרף שלשתם היו ראויין לישרף: ד"א והלא פנחס וכו': ד"א והלא מותר לאכלו בערב כל אלו הקושי' מתרץ בזבחים לר' נחמיה קסבר ר' נחמיה באנינות יאכלוה בקדשי שעה אבל בקדשי דורות לא כדאמרן לעיל ופנחס לא נתכהן עד שהרגו לזמרי: לאכלו בערב קסבר אנינות לילה דאורייתא דיום המיתה תופס לילו עמו מדאוריית' ור' יהודה דמקשי ליה והלא מותר לאכלו בערב לאו משום דסביר' ליה אנינות לילה דרבנן דהא בהדיא אמרינן לר' יהודה לדורות אסור בין ביום בין בלילה אלא משום דלאותה שעה מיהת אנינות לילה הותרה להם כדכתי' ואכלתי חטאת היום היום אסור והלילה מותר והכי דריש ליה ר' יהודה לקמן ולדעתיה דנפשיה קא מקשי ליה ור' נחמיה סבר דלא שנא לאותה שעה ולא שנא לדורות בקדשי שעה הותרה להם אנינות לגמרי אבל בקדשי דורות לא הותרה להם כלל: ותימא לי מילתא מאי טעמא והלא בכל התורה כלה היום הולך אחר הלילה חוץ מאכילת קדשים ומה ראוי לומר אנינות שהלילה הולך אחר היום. ואיכא למימר משום דכתיב ואחריתה כיום מר ולא כתיב יום מר להוסיף עליו את הלילה: מיהו קאמר אנינות לילה דרבנן בין ביום מיתה בין ביום קבורה: מה ת"ל אלה כלומר למה הזכיר המקרה שקרה אותו הואיל ומפני טומאה נשרף כך אמר להם שמא מתוך טרדיכו פשעיתו ביה וטמיתו ליה. אמר לו אהרן כך אני בעיניך שאני מבזה קדשי שמים ופושע בשמירתם לא היה לי להסתכל באלה הבנים שכשעשו דבר שלא בעצה נשטפו בפשיעתם אלא טומאה באונס הוא. כגון יין שנפל עליו שרץ מת. ובזבחים [קא.] מפרש מאי הן היום הקריבו את חטאתם וכו' שאמר להם משה שמא באנינות הקרבתם ופסלתם ואמר לו אהרן וכי הן הקריבו דפסלא בהו אני הקרבתי ואפי' הכי לא היה לנו לאכלה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה: ותימה לי טובא מאי דסבירא ליה למשה שהאכילה הותרה להם לאכלה באנינות וההקרבה לא הותרה והלא ההקרבה קלה יותר מן האכילה לענין אנינות שהרי כהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל: ועוד קשיא לי שהרי הבנים השוו לאביהם שלא להתאבל ושלא לצאת מן המקדש כדכתי' לענין כ"ג ומן המקדש לא יצא ולא יחלל וכו' כי שמן משחת אלהיו עליו וכו' וכאן כתוב כמו כן כי שמן משחת ה' עליכם וכבר למדנו לדורות בכהן גדול מאלו לענין עונש ואם כן מאי טעמא פסלה בהו אנינות בהקרבה עד יבא מורה צדק לנו:

פסקה יא

ואכלתי חטאת היום היום אני אסור ביום ומותר בלילה ולדורות אסור ביום ובלילה קסבר יום מיתה (יום מיתה) תופס לילו מדאוריית' לדורות. ובזבחי' מפרש לה ר' יהודה במה תפס אהרן על משה ובמה טעה משה דקאמר ליה משה למה לא אכלתם אותה אעפ"י שאתם אוננים שכך שמעתי באנינות יאכלוה ואמר לו אהרן ואכלתי חטאת היום כלומר שמא לא שמעת אלא באנינות לילה אבל באנינות היום ק"ו ממעשר הקל ואמר משה באמת כך שמעתי ושכחתי. והתם קא מקשי ליה שהיה אורתה וליכליה: ומתרץ דטומאה באונס הואי. מ"מ למאי דאמר משה יפה השיבו אהרן ומשה הודה לו: וקשה לי דכיון דקסבר ר' יהודה אנינות לילה דאורייתא למה תפס משה מדבריו של אהרן לומר לו כאן באנינות לילה דרבנן ואני שמעתי באנינות יאכלוה ואין לך לחלק בין אנינות לילה לאנינות יום ואהרן למה עלה כך בדעתו להשיב על משה והלא מעשר הקל אסור באנינות ביום ובלילה מהתורה לדברי ר' יהודה. ויש לתרץ בזה דהא דאמר ר' יהודה אנינות לילה דאוריית' דוקא ביום מיתה אבל ביום קבורה דברי הכל לילה דרבנן הוא. ולהכי אמ' ליה אהרן שמא לא שמעת להקל באנינות אלא בלילה הואיל ויום קבורה לא תפיס לילה עמו דאוריית' וכיון דקיל לגבי יום קבורה איפשר שהקל הבורא כאן במילואים אפי' ביום מיתה בהוראת שעה אבל באנינות יום שבכל מקום הוא מדבר תורה לא שמעת. והודה לו לדבריו: מיהו קשיא לי מאין לו לר' יהודה זה הדיוק שמדקדק מהיום והא מבעי ליה לגופיה היום אני אסור והלילה אני מתיר מנא ליה מהאי קרא לדורות אסור ביום ובלילה. ואיכא למימר דר' יהודה מגופה דמילתא שמע לה כיון דמפרש לקרא היום איני אוכל חטאת שמא לא שמעת אלא בלילה מכלל דיאנינות לילה דאוריית' הוא במקום אחר שאם אינו מן התורה בשום מקום למה הוצרך לומר למשה באנינות הלילה יאכלוה והלא אין אנינות נוהג בלילה מדבר המקים אלא מדברי חכמים אלא ש"מ דלדורות אסור בין ביום ובין בלילה: ר' אומר אין אונן אסור בקדשים לערב מן התורה בשום מקום תדע שכן הוא שהרי אמרו אונן טובל ואוכל פסחו לערב א"כ דרבנן הוא משום הכי גבי פסח דבכרת לא העמידו דבריהם אלא אי אמרת אנינות לילה דאוריית' מאי שנא פסח ומאי שנא קדשים וקסבר ר' שאין הפרש בין יום מיתה ליום קבורה ובכל אונן אמרו כן:

פרשה ב

פסקה א

הא מה אני מקיים לאמר אליהם לאמר להם לאלעזר ולאיתמר ללמדך שנוהגין בהם כבוד שהם למדים תחלה ואח"כ ישראל:

פסקה ב

מלמד שהיה משה תופס בחיה ומראה להם וכן בדגים וכן בעופות וכן בשרצים: זאת החיה אשר תאכלו משמע לפי שנאמר כירק עשב וכו' פי' היה לו לומר זאת אשר תאכלו כל בהמה מפרסת פרסה מהו מכל הבהמה אשר על הארץ. אלא נאמר מקרא זה כנגד המקרא האחר שכתב במקום אחר כלומר פירש זה מה שהניח זה או שהוציא זה ממשמעותו של זה והשתא מפרש ואזיל לפי שנאמר לבני נח כירק עשב נתתי לכם את כל יכול יהא לכם הכל בהיתר ת"ל במשנה תורה זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כבשים וכו' ואסר את השאר חוץ מאלו:

פסקה ד

יכול הבהמה כולן תהא מותרת כמו שהיה משמע תחלה ת"ל אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו אסר אבר מן החי וזה לא היה מותר לבני נח שהרי להם נאמר מקרא זה אלא שרצה לחשב כל המקראות שמוציאין זה ממשמעותו של זה שהרי המקרא הראשון היה מתיר את הכל: נאמר אח"כ על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. אסר גיד הנשה ואסר חלב ודם. והבשר אסר כשלא טבוחה שאם חנקה או שעשאה גיסטרא אסורה לו כל אלה בא לאסור ולהוציא ממשמעות התירו של מקרא ראשון. ויש אחרים שבאו להתיר ולהוציא ממשמעות המקרא האוסר כדמפרש ואזיל:

פסקה ה

אין לי מותר באכילה אלא שור שה כבשים ועזים המיוחדים כלומר דשה כשבים ושה עזים משמע שה הבא משני כשבים ושה הבא משני עזים. ומנין לרבות את הכלאים כלומר שה הבא מכשב ועז לכך נאמר מקרא זה זאת החיה מן הבהמה. אין לי מותר באכילה אלא שור שה כבשים ועזים המיוחדים כלומ' דשה כבשים ושה עזים משמע שה הבא מכשב ועז לכך נאמר מקרא זה זאת החיה מן הבהמה: אין לי אלא חיה שנולדה מן הבהמה בהמה שנולדה מן החיה ובהמה טהורה שנולדה מן הטמאה מנין ת"ל חיה מכל ובהמה מכל: האי טמאה דקתני הכא לאו טמאה ממש היא אלא קלוטה שהיא דמות חמור או סוס אלא שהיא ממין טהורה. אבל טהורה שנולדה מן הטמאה ממש אסורה באכילה דקי"ל שהיוצא מן הטמא טמא ומן הטהור טהור: וכן אמרו חכמים שאין טמאה מתעברת מן הטהורה ולא הטהורה מן הטמאה והכי איתא בבכורות פרק א' [ז.]:

פסקה ו

אי חיה מכל אף בהמה מכל יכול אף חית הים ובהמת הים פי' אם נמצא דג טמא במעי טהור יהא מותר ת"ל על הארץ וכו' והטעם לפי שאינו גדולו אלא שבלע אותו: פירוש אחר יכול אף הבהמה הטהורה שילדה דמות בהמת הים או חית הים יהא מותר ת"ל על הארץ וכן אמרו השוחט בהמה ומצא בתוכה דמות יונה אסורה מאי טעמא בעינן פרסה וליכא. שם אסרו דמות עוף ואפי' במעי בהמה וכ"ש אם נולדה וכאן אסרו דמות חיה במעי חיה וכ"ש אם נולדה כגון תורא דימא ועיזא דימא וכיוצא בהם או אינו ממעט אלא שעל הארץ מותרת בסימנים פי' מפרסת פרסה ומעלת גרה אבל אם ילדה חית הים אינה צריכה סימנין הללו [ת"ל] וכל אשר על הארץ:

פסקה ח

זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה מלמד שהבהמה בכלל [חיה] ומנין שחיה בכלל בהמה ת"ל וכו' במסכת חולין [עא.] בהמה בכלל חיה לטרפה דכתי' זאת החיה אשר תאכלו חיה אכול שאינה חיה לא תיכול בא למעט הטרפה מן הבהמה. חיה בכלל בהמה לנבלה דכתי' וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה וכו' וכן החיה:

פסקה ט

כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה בבהמה לרבות את השליל אעפ"י שהוא כעין נבלה. אי נמי להתירו בשחיטת אמו ואעפ"י שהוא חי דהאי בבהמה הכי משמע במעי בהמה. הוציא העובר את ידו והחזירה מותר באכילה פירוש מותר בשחיטת אמו אבל אם הוציא ראשו והחזירו אינו מותר עוד בשחיטת אמו מפני שהוא כילוד דכתיב אך את זה לא תאכלו ומקרא נדרש לפניו דכתיב לעיל מיניה מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו. אך את זה. אתה אומר דלכך בא אך לחלק בין יד לראש או לא בא אלא לחלק בין עובר לעובר אעפ"י שלא הוציא לא יד ולא ראש שיש שליל שאינו ניתר בשחיטת אמו כגון בן תשעה מת או בן שמונה חי או מת אעפ"י שהוא חולין שהרי אם נולד אסור הוא משום נבלה: ומנין שיהא זה מותר בשליל ולא עוד אלא אפילו ולד מבכרת והוא בן תשעה מת או בן שמונה חי או מת. וכן ולד מעוברת ולד קדשים ולד חטאת אעפ"י שיש בהן איסור מוקדשין בזמן שנולדו ויש בהן איסור נבלה אפילו הכי בזמן שהוא שליל מנין שיהא מותר ת"ל כל מפרסת פרסה לרבות את כולן:

פרק ג

פסקה א

בבהמה לרבות את השליל פי' שנמצא במעי בהמה ואל תחשוב אותו כאבר מן החי שהרי חותך מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה יכול אף השליל כן ת"ל בבהמה. ונראה לי כי למעלה הוא דורש כל מפרסת וכאן הוא דורש בבהמה: פי' אחר על כל שבראש המקרא הוא סומך והכי קאמ' וכל שבבהמה תאכלו לרבות את השליל. והכי אית' במס' חולין [עז.] ולאו להתיר השליא קא מהדר דכיון דנולד מותר בשחיטת אמו כדאמרן לעיל מכל מפרסת פרסה תאכלו כ"ש שליא דפירשא בעלמא הוא לענין טומאה כדתנן אינה מטמאה לא טומאת אוכלין וכו' ואפ"ה לענין אכילה היא אסורה אלא א"כ היא במעי בהמה בשעת שחיטה משום דכתיב וכל בבהמה תאכלו אבל יצאת לחוץ לא. ומנין דאפי' יצאת מקצתה כולה אסורה וכו' ובמס' חולין [שם] אמרי' קרא אסמכת' בעלמ' הוא דהא קיימ' לן אין שליא בלא ולד ברישא דקרא. הילכך במקצתה נמי איכא למיחש לראשו וזה עיקר: יכול אפי' מקצתה ת"ל אותה וטעמא הוא דשמא יצא הראש באותו מקצת: אותה תאכלו ולא בהמה טמאה תאכלו פי' לחייבו בעשה דלאו הבא מכלל עשה עשה:

פסקה ג

אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה וכו' יש לך מעלה גרה ומפריס פרסה שאין אתה אוכל כלומ' אעפ"י שיש בו סימני טהרה שתים ואי זה זה טהור שנולד מן הטמא פי' טלה שנולד מן החזירה, עגל שנולד מן החמורה, אעפ"י שיש בו שני סימני טהרה כגון שנולד מן הטמאה ממש טמא שהיוצא מן הטמא טמא:

פסקה ד

או יכול טמא שנולד מן הטהורה כגון קלוט בן פרה יכול יהא אסור ת"ל גמל והוא טמא הוא פי' את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה לא הפריס טמא הוא לכם כלומ' כשהוא גמל מיוחד הוא טמא אבל כשנולד מן הפרה טהור: ר"ש אומר מה ת"ל גמל גמל שני פעמים פי' אחד כאן ואחד במשנה תורה אחד גמל מן הגמלה וכו' קסבר ר"ש דקלוט במעי פרה אסור: ד"א אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה וכו' לרבות את הטרפות שמנו חכמים אעפ"י שהן חיות זמן ארוך שיכול לא אסר הכתוב את הטרפה אלא אותה שהיא מתה בשעתה שהיא סמוכה לנבלה אבל אלו הטרפות שמנו חכמים פעמי' שהן חיות כל ימי הקיץ עד שתפגע בהן צנה והן מתות: יכול לא יהיו אסורות לכך הוצרכו לרבות. ונראה לי כי כל זה אינו אלא אסמכת' דרבנן שהרי י"ח טרפות הלכה למשה מסיני הם והכי אית' במס' חולין: יכול אפי' אכלה הרדופני או צואת תרנגולת וכו' תהא אסורה שהרי אינה בת חיים שסם המות סם לה ת"ל נבלה וטרפה מה נבלה שאין כמוה חיה וכו' פי' דאי כדרי לה דמא חיה מה שאין כן בי"ח טרפות ושאר כשירות מפורשות הם בפ' ואלו טריפות:

פרק ד

פסקה א

ומנין לרבות חמש חטאות מתות ת"ל מעלה גרה וטמא: נ"ל דההוא דמשנה תורה דריש השתא ודייק' נמי דקתני השסועה טמא והיא השסועה הכתובה במשנה תורה: אי נמי מעלת גרה דכתי' בגמל ומעלה גרה דכתי' בשפן וארנבת יתירה נינהו כדאמ' לקמן דהוה מצי למכתבינהו כולהו בחד קרא כדכתבינהו במשנה תורה את הגמל את הארנבת ואת השפן כי מעלה גרה המה ופרסה לא הפריסו טמאים הם לכם ולמה לי למפרט בהו בכל חד וחד מעלה גרה ש"מ לרבויי חמש חטאות מתות: הא דקתני מנין לרבות פסולי המוקדשין פי' שאם עבר ושחטן קודם פדיה משום דבעי העמדה והערכה: ומנין לרבות חלב פסולי המוקדשין פי' בין לפני פדיונם בין לאחר פדיונם. והכי אמרינן בבכורות [טו.] תזבח ולא גוי ואכלת ולא לכלביך. בשר ולא חלב. ומיהו הנך כולהו מדרבנן נינהו דהא אמרינן במתני' במעילה [יב:] חלב המוקדשין וביצי תורים לא נהנין ולא מועלין וכל היכא דאמרינן כי האי גוונא אינו אסור אלא מדרבנן. וחמש חטאות מתות נמי אסמכתא הוא דהלכת' גמירי להו: והכי אמרי' בנזיר [כה.] ובתמורה [יח.]: חלב בהמה מנין פי' זה ודאי אסור מן התורה ומשום הכי לא מייתי ביה בק"ו מהנך דהנך דרבנן נינהו והא דאוריית':

פסקה ב

נעשה את החלב כבהמה שאינו גופה דחזי להאי ואתי אחרינא שהוא אסור בפסולתא כגון חרצנים וזג. אבל בהמה טמאה פרשה מותר. התרומה תוכיח שאין איסור בפסולתה כדתנן בתרומות [פ"ח מ"ה] גרעיני תרומה בזמן שמכנסן אסורות ואם השליכן מותרות: וכן קניבת ירק של בעלי בתים לדברי הכל מותרות דעד כאן לא פליגי התם ר' דוסא וחכמים אלא בקניבת ירק של גננים והכי אית' בתרומות ירושלמי ואפי' בשל גננים כי אסרי רבנן נראה לי דלאו דאורייתא הוא אלא מדרבנן: וההיא דגרסי' לקמן ב"פ אמור אל הכהנים יכול תהא קניבתו חול ת"ל הוא בקדושתה תהא. הא נמי אסמכתא היא דהא גבי תרומה לחם כתיב בה דכתי' ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו מלחם אביה תאכל לחם אין אבל פסולה לא: ת"ל גמל ב' פעמי' חד הכא ואידך במשנה תורה:

פסקה ד

יכול אף בשר מהלכי שתים וחלבו יהא בלא תעשה כגון אדם אוציא את החלב שאינו שוה בכל שאינו בזכרים ת"ל זה טמא הוא פי' תרי מיעוטי נינהו (זהו) [זה והוא] חד למעוטי בשר וחד למעוטי חלב: והא דגרסי' בכתובות [סא.] מכאן ואילך כיונק שרץ הוא מדרבנן הוא לפי שכל בעלי חיים כשרץ אסורין וכיון דכשרץ אסור היוצא מהן נמי אסור חוץ מחלב בהמה טהורה שהתורה התירתו בפירוש:

פסקה ה

את הגמל כי מעלה גרה הוא ואת השפן ואת הארנבת מה ת"ל כלומר מה צורך להזכירן אם לתיקון המקרא כלומר כדי שנהיה בקיאים בהם ובשמותם הרי כבר מפורשי' הם במשנה תורה: את הגמל את הארנבת ואת השפן: פירוש אחר מעלה גרה יתירי דכתיבי בגמל ושפן וארנבת קא קשיא ליה כדכתיבנא לעיל. וקאמר אם לתקן המקרא כלומר יותר נאה ומתוקן שיפרש סימן טהרה וסימן טומאה של כל אחד ואחד והלא במשנה תורה כלל אותם במקרא אחד ועל כולן הזכיר סימן טהרה וסימן טומאה בבת אחת אלמא בענין הזה נמי נאה ומתוקן הוא. אלא לרבות הרבויין שאמרנו לרבות חמש חטאות מתות כמו שאמרנו למעלה אלא למה באו לרבות הרבויין שאמרו זה שדרשנו למעלה. גמל גמל שני פעמים אחד לבשר ואחד לחלב. ולר' שמעון לאסור גמל שנולד מן הפרה. ושפן וארנבת וחזיר נמי לכדר' ישמעאל דאמר כל פרש' שנאמרה ונשנת לא נשנת אלא על דבר שנתחדש בה:

פסקה ו

את הגמל כי מעלה גרה הוא מה ת"ל כלומר קל וחומר הוא מחזיר כדמפרש ואזיל. ויאמר חזיר לרבות את הרבויין שאמרנו אבל גמל שפן וארנבת לא צריכי: הדר אמר שיכול יתירנו סימן אחד והוא מעלה גרה כדמפרש ואזיל לקמיה ודין הוא שיאסר בא עתה לפרש מזה קשה לו בגמל למה נכתב וקאמרי' כי בחזיר יכולין אנו לאסרו. ומה החזיר שהוא מפריס פרסה טמא גמל שאינו מפריס וכו'. הדר אמר אילו כן הייתי אומר כי אסר החזיר שאינו מעלה גרה והוא התיר את הגמל שמעלה גרה הוא כמו שאמרנו עכשו: מבשרם לא תאכלו ולא מן העצמות ולא מן הגידין ולא מן הטלפים וכו' פי' שאינו עובר עליהם באכילתם. הגידים שאמרנו הן הגידים הקשים כמו גידי הצואר שאינן ראויין לאכילה. הא מה אני מקיים ובנבלתם לא תגעו ברגל מפני שהם חייבין בראייה ונכנסים בעזרה ולפיכך צריך אדם לטהר עצמו ברגל:

פסקה י

אחרים אומרים וכו' הא כיצד הוי אומר רשות. וא"ת לשתוק קרא מיניה ולא לכתוב לא עשה ולא לאו. איידי דאמר מבשרם לא תאכלו. (אי) [אמר] נמי ובנבלתם לא תגעו הרחקה לאכילה כענין שנאמ' בעץ הדעת לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו. עשה אדם הראשון המגע סייג לאכילה אף כאן מגע זו הרחקה לאכילה. והמגע עצמו איפשר לומר כי הוא מגע איסור באוכל של היתר ובבולע כענין שנאמר כל אשר יגע בהם ומפרשים ליה בבולע ומשום דכתיב רחמנא ובנבלתם לא תגעו לענין שאמרנו אצטריך למיכתב ולאלה תטמאו:

פסקה יא

טמאים הם לכם טמאים מלמד שמצטרפין זה עם זה בין לענין טומאה בין לענין אכילה. בשר בבשר וחלב בחלב בשר בחלב לפי שהחלב של בהמה טמאה הרי הוא כבשר בין לענין טומאה בין לענין איסור אכילה דמשום טומאה אית ביה משום איסור חלב לית ליה כדאיתא בחולין פרק כל הבשר [קיז.]: בין בחייהן בין במיתתן פי' אפילו חצי זית מחיי גמל וחצי זית ממיתת חזיר או משאר טמאים מצטרפין לענין איסור אכילה דמשום טומאה (אית ביה משום איסור חלב לית ביה כדאיתא בחולין פרק כל הבשר: בין בחייהם בין במיתתם פי' אפילו חצי זית מחיי גמל וחצי זית ממיתת חזיר או משאר טמאים מצטרפין לענין איסור אכילה דמשום טומאה) אית בהו בכולהו בין בחייהן בין במיתתן מה שאין כן בטמאים וטהורים דמיתת פרה וחיי גמל אי נמי איפכא אין מצטרפין כלל והכי איתא במעילה פרק קדשי מזבח [טז.]:

תוכן העניינים

ראב"ד על ספרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה