אור ברסלב

ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה

צו

ויקרא דבורא דחובה

פרק א

פסקה א

צו את אהרן אין צו אלא זירוז מיד ולדורות: בספרי נפקא לן זרוז דכתיב וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו. ומיד ולדורות מפרש' נרות ושלוח טמאים כדאיתא בשלש עשרה מדות: אמר ר' שמעון וביותר צריך זרוז כל מקום שיש בו חסרון כיס. מפרש לה בספרי צו את בני ישראל ונתנו ללוים מנחלת אחוזתם. צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי. חוץ מאחד צו את בני ישראל כי אתם באים אל הארץ כנען זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה תזרזם בענין חילוק הארץ גם זו כמו כן יש בה זרוז וחסרון כיס: היא העולה על מוקדה:

פסקה ב

ר' יוסי הגלילי אומר מתוך שנאמר כל הנוגע במזבח יקדש כלומר ולמדנו ממנו דבר פסול אם עלה למזבח לא ירד: כלומר אפילו דברים שאינן ראויין לאישים כגון רובע ונרבע ומוקצה ונעבד וכיוצא בהן שאין פסולן בקדש. וכגון בשר קדשי קדשים ובשר קדשים קלים וכיוצא בהן וכל אותן השנויים במסכת זבחים פ' המזבח מקדש [פד.]. יכול אם עלו לא ירדו ת"ל כבשים פי' בפרש' ואתה תצוה כתיב כל הנוגע במזבח יקדש. וסמיך ליה וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה וכו' מה כבשים של תמיד ראויין אף כל פסולין שעלו למזבח לא ירדו כשראויין למזבח פרט לשלא היו ראויים למזבח:

פסקה ג

ור' עקיבא דריש סמוכין מדכתיב בההיא פרשתא עולת תמיד מה עולה ראויה למזבח אף כל ראוי למזבח. פרט לאלה שכתבנו. ותרויהו ממעטי פסולין שאין פסולין בקדש ואיכא בינייהו עולת העוף פסולה מאן דאמר כבשים אבל עולת העוף לא כלומר כבשים הוא שאם היו פסולין ועלו לא ירדו כדכתיב כל הנוגע במזבח יקדש. וסמיך ליה כבשים: אבל עולת העוף פסולה אעפ"י שהיתה פסולה בקדש אם עלתה תרד:

פסקה ד

ור' גמליאל ור' יהושע דריש לה להא מילתא מהיא העולה על מוקדה על המזבח משמע היא העולה על המזבח בהוייתה תהא: על המזבח בין כשרה בין פסולה מ"מ בראוייה למזבח יצא דבר שאין פסולו בקדש שלא נראה למזבח: מיהו מר דריש ליה מעל מוקדה ומר דריש ליה מעל המזבח ואיכא בינייהו דם ונסכים פסולין שהן ראויין למזבח ואינן ראויין לאישים כדמפרש ואזיל והכי איתא בזבחים פרק המזבח מקדש [פג.]:

פסקה ז

ר' יהודה אומר זאת היא העולה. הרי אלו מיעוטין פרט לשנשחט' בלילה וכו': ר' שמעון אומר עולה אין לי אלא עולה כשרה וכו' ובזבחים פרק המזבח מקדש. ור' יהודה מאי טעמיה כלומר הרי אלו כמו כן פסילין בקדש דהא קדשי מחיים קדושת מזבח ומאי שנא הנך תלתא משאר פסולין היינו טעמ' דמרבינן להו משום דאשכחן בהו הכשר במקום אחד דתניא [שם פד:] מפני מה אמרו לן בדם כשר שהרי לן הוכשר בבשר יוצא הואיל וכשר בבמה (אמר) [טמא] הואיל והותר בצבור וכו'. ומיהו אריבוי דוזאת תורת העולה קא סמיך ומרבוייא מרבינן מאי דאית ליה הכשרא בדוכת' אחרינא:

פסקה ט

חוץ מבעל מום שהוא כשר בעוף. ואם עלה לא ירד ומפרש לה התם לא הכשיר ר' עקיבא אלא בדוקין שבעין הואיל וכשרין בעופות והוא שקדם הקדשן את מומן: ונרא' לי דלאו דוקא דוקין שבעין אלא הוא הדין לכל מין שאינו מחוסר אבר שכולם כשרין בעוף חוץ ממחוסר אבר: אמר חנינא סגן הכהנים דוחה היה אבא את בעלי מומין ומפרש התם דפליג את"ק דאמר מורידין בכל מומין מעל גבי המזבח: ואיהו סבר דוחה כלאחר יד אבל בידים לא: יכול אף הנסכים אם עלו לא ירדו ת"ל עולה פי' זאת תורת העולה. ור' שמעון סבירא ליה כר' יהושע בנסכים ופליג עליה בדם שהרי הדם כולל עצמו:

פסקה יא

מנין שאף הכבש מקדש את הראוי למזבח ת"ל ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח. על שאור ודבש קאמר ועל המעל' מבשר חטאת ואשם וממותר העומר ושתי הלחם דכתיב לא תקטירו ממנו אשה לה' כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו ואם העלה לכבש מהם הוא לוקה דכתיב ואל המזבח לא יעלו זה הכבש שעולין בו למזבח ומדלענין מלקות כבש כמזבח לענין קדוש נמי כבש כמזבח ואם עלו למזבח המזבח מקבלן:

פסקה יב

כלי הקדש שניקבו בזמן שהן עושין כשהם שלימים מקדשין מפרש טעמא בפרק המזבח מקדש [פח.] שניהם מלאים סולת אין ממלאים אלא שלמים הכלים יהיו במילואן: וכולם אין מקדשין אלא בקדש פירוש כשהם במקום הכשרן מיהו אין מקדשין ליפסל. וילפינן לה להא מילתא מהא דתנן בסוכה [מח:] גבי מילוי כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שהיו ממלאין חבית של זהב שאינה מקדשת אלא מן השילוח ומניחה בלשכה. ואם איתא דכלי שרת אין מקדשין כלל שלא במקומן לזעירי דאמר אין שיעור למים וכלי שרת נמי מקדשין ליפסל ביוצא ובלינה:

פסקה יג

דברים שאינן ראויין ליקרב בלילה כגון הקומץ והלבונה פי' שיהו נותנין ויהיו מתעכלין והולכין וכו' ומתרץ לה במנחות בפרק הקומץ רבה [כז:] שיהא נותנו עם בא השמש. מיהו אינו מתיר שיריים באכילה עד שיצית האור ברובן והכי איתא התם. ואע"ג דמרבינן להנך מזאת תורת העולה הני מילי לקליטה שאם נתנן מבעוד יום רגע אחד מתעכלין כל הלילה אבל ליתן אותם בתחלת הלילה לא דהא כתיב ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם חוץ מהקטרת איברים ופדרים שהתורה התירה אותם בלילה ממש:

פסקה יד

אתה אומר לכך נאמר כל הלילה שיהא נותנן כבא השמש והם מתעכלין כל הלילה אאיברים ופדרים קאי כלומר שמצוה הוא שיתן אותם על גבי המערכה מיד ויתעכלו כל הלילה או אינו אלא שבא להתיר שיהו מעלין אותם כל הלילה ואם לא נתנן בתחלת הלילה לומר שאין נפסלין בלינה עד שיעלה עמוד השחר כשהוא אומר ולא ילין חלב חגי עד בקר זהו האמור כלומר מכאן למדנו את זה דעד בקר הוא דלא ילין הא כל הלילה ילין לימד שאין מעלין אותן מן הארץ למזבח כל הלילה: הא מה אני מקיים כל הלילה מצוה שיהא מבא השמש ומתעכלין והולכין כל הלילה: מיהו אם לא נתנן עד סוף הלילה ובבקר לא נתעכלו מסדרן בשעת סדיר מערכה: ד"א אתה אומר לכך נאמר כל הלילה שיהא נותנן עם בא השמש וכו' ועל הקומץ ועל הלבונה והקטורת קאי שנותן להם כל הלילה לפסול מריבוייא או אינו אלא שבא להתיר שיהו מעלין אותם מן הארץ למזבח כל הלילה כעין איברים ופרדים דלא בעינן שיהא נותן עם בא השמש: כשהוא אומר לא ילין חלב חגי עד בקר זהו האמור לימד שיהו מעלין פי' בחלב לבדו הוא דאמר הכתוב שלא ילין עד הבקר הא כל הלילה ילין לימד שיהא מעלה איברים ופרדים מהארץ למזבח כל הלילה:

פסקה טו

הא מה אני מקיים כל הלילה כלומר עם ריבוי דתורת שאנו מרבים עמהם הקומץ והלבונה לכל הלילה אלא ודאי הוא נותנן עם בא השמש ומתעכלין כל הלילה אבל ליתן אותם מהארץ למזבח משחשכה כלל לא וחוזר ומסדרן על המערכה כדאיתא ביומא [מה.] ובמשנת תמיד [כט.]: כל הלילה מה ת"ל עד הבקר אלמא אם אינו ענין לעיכול איברים תנהו לעיכול הדשן לימד שיהו תורמין המזבח כל הלילה פי' דכתיב בתריה והרים את הדשן וארישא דפרשת' קאי דכתיב כל הלילה ומדכתיב עד בקר וסמיך ליה והרים שמע מינה לאגמורי לתרומת הדשן שהרי כל הלילה נכנס בכלל עד הבקר ומשום הכי זמנין דמקדמינן ליה קודם חצות דהיינו ברגלים כדאיתא ביומא: מיהו לענין הקטרת איברים ופדרים שפקעו בחצות תלייא מילתא דמחצות ואילך יצאו מידי מעילה דהא כל הלילה קאי אהקטרה וקאי אהרמה. ומקרא נדרש לפניו ולאחריו הילכך חלקהו חציו להקטרה וחציו להרמה: אבל לענין הרמה רחמנא רבי ליה זמנא מחצות מדכתיב עד הבקר והרים תן בקר לבקרו של לילה הוא החצות האחרון וכשנותנין לו עד בקר אחר מן הלינה נמצא שהוא נכנס בתוך החצות הראשון והכי איתא בזבחים פרק המזבח מקדש [פו:]: ומייתי לה במסכת יומא פרק א' [כ.]:

פסקה טז

מנין לראש מזבח הפנימי דהיינו אש של קטרת שלא תהא אלא ממזבח הראשון כלומר שלא מן הדיוט כמו שמביאין למזבח החיצון אם כבתה אש שלו ת"ל והאש על המזבח וכו': אש ומחתה ומנורה פי' מחתה של יום הכפורים ומנורה הדלקת הנרות ואעפ"י שאין אש מפורש במנורה ההדלקה באש שבידו: או כלך לדרך זו נאמר תן אש במזבח פנימי פי' דכתיב ואש המזבח תוקד בו שהרי דרשנו אותו לאש מזבח הפנימי להקטרת קטורת. ונאמר תן אש במחתה ומנורה מחתה דכתיב ולקח מלא המחתה גחלי אש מנורה דכתיב להעלות נר מה אש מזבח הפנימי ממזבח שהיא חוצה לו כלומר מן הסמוך לו שאין מזבח אחר חוצץ בינה לבינו אף מחתה ומנורה ממזבח שהיא חוצה לו דהיינו מזבח הפנימי שהוא קרוב להם ואין מזבח אחר חוצץ ביניהם והחיצון חוצה להם הוא: ת"ל אש תמיד וכו' אש שאמרתי לך שתבא תמיד דהיינו מנורה דכתיב להעלות נר תמיד לא תהא אלא ממזבח החיצון דהנך כולהו על מזבח העולה קיימי כדכתיב ברישא דפרשה והא דאמרינן בהדלקת הנרות שתהא ממזבח החיצון כשמצאן שרבו כולן קאמר אבל כבר שנינו דנס גדול נעשה במנורה בנר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מתחיל ובו היה מסיים. אי נמי בנר מערבי עצמו שאחר שמשלים להדליק שאר הנרות ממנו מטיבו ומדשנו ומדליקו ממזבח העולה וכן היה עושה בכל ערב וערב: למדנו אש של מנורה פי' שנאמר בה תמיד אש מחתה מנין ודין הוא נאמר תן אש במזבח הפנימי וכו' כדאיתא במסכת יומא פרק טרף בקלפי:

פרק ב

פסקה א

מדו מדתו שלא יהיו לא ארוכים ולא קצרים אלא בינוניים. בד שיהו של בוץ בד שיהו חדשים בד שיהו כפולים בד שלא ילבש עמהם בגדים אחרים הא מייתי לה בזבחים פרק ב' [יט:]: ובההיא גירסא גרסינן שיהא חוטן כפול ששה. אבל בירושלמי [יומא פ"ג ה"ג] גריס לה כלישנא דספרא ומפרש לה שיהו בגדים כפולין לכל אחד ואחד ומפיק טעמא מדכתיב ולבני אהרן תעשה כתנות לכל אחד תעשה כתנות: והא דאמרינן בד שיהו חדשים בד שיהו כפולים לאו ממשמעות' דבד נפקא לן אלא ה"ק בגדים שנאמר בהם בד צריכים שיהו של בוץ וצריכים שיהיו חדשים וצריכים שיהיו כפולים ומהם למצוה ומהם לעכב והכי מפרש לה במסכת זבחים [שם] של בוץ לעכובי חדשים למצוה ומדכתיב בהוצאת הדשן ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן ומאי אחרים פחותים מן הראשונים: צריך שיהיו חדשים כלומר שלא יהו שחוקים מיהו מדכתיב ילבש על בשרו מרבינן לקמן אפי' שחוקים בדיעבד כפולים נמי אם חוטן כפול ששה קאמר זהו לעכב אם לבגדים כפולים זהו למצוה: בד שלא ילבש בגדים אחרים פי' שלא ילבש יתור בגדים לומר שהרמת הדשן הרי היא כשאר עבודות: בד לא ילבש עמהם בגדי קדש דממין דידה קא ממעט אבל ילבש עמהם בגדי חול ת"ל בד מדכתיב בד יתירא דרשי' לכל הני: מה ת"ל ילבש להביא את המצנפת ואת האבנט כלומר שהרמת הדשן נעשת בשלשה בגדים של כהן הדיוט. ומיהו זהו בכתונת שהוא מלבוש גמור מדכתיב וילבש שאול את דוד את מדיו אבל המצנפת והאבנט אינם מלבושים אלא עטיפת הראש וחגור מתנים ולכך צריך לרבות מדכתיב ילבש: וכי זהו אבנטו של כהן גדול ביום הכפורים זהו אבנטו של כהן הדיוט והלא של כ"ג של בוץ לבדו כדכתיב ובאבנט בד יחגור ואבנט של כ"ה של כלאים תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר: אם כן מה ת"ל ילבש אפילו הם שחוקים ובלבד שלא יהיו מקורעים והכי אית' בזבחים [שם]: ור' אי סביר' ליה דבעינן ארבעה בגדים נפקא ליה מהיכ' דנפקא ליה לר' שמעון כדאיתא בסמוך ואיכא למימר נמי דלא בעינן ארבעה בגדים כדכתיב ולבש את בגדי הבד בגדי קדש:

פסקה ב

אם כן למה נאמר מדו כמדתו כלומר מדו משמע בגד אחד ואם כן הוא כל הארבעה בגדים בכלל לכך אמר כי מדו בד ללמד כמדתו:

פסקה ג

ומכנסי בד יהיו על בשרו בא ללמד ולא רטיה על בשרו כלומר שאפילו רטיה עצמה חוצצת והמכנסים עצמן למה נפרטו לומר שלא יהא דבר אחר קודם למכנסיים כענין שנ' ביום הכפורים: ומכנסי בד יהיו על בשרו משמע יהיו כבר קודם הכתונת וכן בהרמת הדשן צריך להיות כן: ילבש לא דריש ליה ואיפשר דסבירא ליה כן דמפיק ליה לרבות השחוקים. אי נמי הא ממעטינן ולא רטיה על בשרו מדכתיב ילבש על בשרו הוא דממעטינן כלומר המלבוש יהיה על בשרו שלא תהא הרטיה חוצצת:

פסקה ד

והרים את הדשן אשר תאכל האש יכול עצים ת"ל עולה פי' יכול אפר העצים בלבד ת"ל עולה שאף מן העולה היה מרים. אי עולה יכול איברי עולה כלומר מן המאוכלים שכבר נשרפו כל צרכן הא כיצד חותה מן המאוכלות הפנימיות ויורד: ושמו בנחת מדלא כתיב והשליך כדכתיב במוראה ונוצה: ושמו כולו מדלא כתיב ושם אלמא צריך שישים את כולו אצל המזבח. ושמו שלא יתפזר פי' צוברו במקום אחד ולא יתננו בשנים או בשלשה מקומות כדכתיב ושמו משמע כולו כאחד: מנין שמחזירו למערכה ת"ל אשר תאכל האש את העולה על המזבח כלומר אפילו עיכולי עולה אתה מחזיר על המזבח:

ומנין אפילו לאיברים שפקעו מעל גבי המזבח קודם חצות שיחזיר ומועלין בהם לאחר חצות לא יחזיר ואין מועלין בהן ת"ל אשר תאכל האש כלומר עיכולי עולה אתה מחזיר בין פקעו בין לא פקעו אבל קודם חצות ואחר חצות נפקא לן מדכתיב כל הלילה והקטיר כל הלילה והרים כדאיתא ביומא [כ.] ובזבחים [פו:] פי' הא דאמרינן כל הלילה והקטיר דכתיב היא העולה על מוקדה על המזבח דהיינו הקטרה והא דאמרינן כל הלילה והרים אהאי קרא הוא דכתיב והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה וכו' דעל איברי עולה המאוכלים קאמר והרים כדדרשינן לעיל והא דאמרינן לעיל שיהיו מתאכלין כל הלילה התם בשלא נתאכלו ועדיין יש בהם ממש כדכתיב אשר תאכל האש את העולה פרט לאיברים שאינן מאוכלים ואם נתאכלו כל צרכם אפילו קודם חצות הרי הם דשן והם בכלל כל הלילה והרים את הדשן וכשאמרו עד חצות לא אמרו אלא באיברים שצורתן קיימת ולאחר חצות שפקעו ואינו רשאי להחזיר כבר נעשית מצותן ויצאו מידי מעילה והכי איתא בזבחים פרק המזבח מקדש [שם]:

פסקה ו

ופשט ולבש יכול כמצות יום הכפורים יהא פושט ולובש וכו' ובמסכת יומא [כג:] הכי גרסינן יכול יהא פושט בגדי קדש ולובש בגדי חול ת"ל בגדיו בגדים. מה בגדים שפושט בגדי קדש אף בגדים שלובש בגדי קדש. והכי פירושה יכול כמצות יום הכפורים שיש בה שינוי בגדים מבגדי פשתן לבגדי זהב ובגדים שהן ראויין לעבודה זו אינן ראויין לעבודה זו אף כאן יהא פושט מבגדים הראויין לעבודה זו ולובש בגדים שאינן ראויין לה ומאי ניהו מבגדי קדש לבגדי חול שהרי כהן הדיוט אינו ראוי לבגדי זהב כלל ת"ל בגדים מקיש וכו' מה בגדים שפושט שראויין למלאכתם פי' הראויים לעבודה אף בגדים שלובש ראויין למלאכתן כלומר לעבודת הדשן דהיינו מבגדי קדש לבגדי קדש אם כן למה נאמר אחרים פחותין מהן ר' אלעזר אומר אחרים והוציא את הדשן לימד על בעלי מומין וכו' קסבר ר' אלעזר הוצאת הדשן לאו עבודה היא כלל הילכך לא בעיא נמי בגדי כהונה:

פסקה ז

והאש על המזבח תוקד בו אמר ר' יהודה מנין להצתת אליתא וכו' פשוטה היא במסכת יומא פרק טרף בקלפי [מה.]:

פסקה ט

ונאמר בנרות בבקר פי' בהטבת נרות דכתיב והקטיר עליו אהרן קטורת סמים בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות האי בבקר בבקר קאי אקטורת וקאי אהטבת נרות: מנין לעצי המערכה תחלה שיקבלו את כל העולות פי' אעפ"י שרבינו למעלה מערכה אחת על מזבח החיצון מנין שיהו כל העולות בין עולת מוספין בין עולת נדבה קריבה על גבי גדולה של תמיד: ת"ל עליה העולה פי' על כל העולת סתם קאמר: ומנין הקומץ והלבונה וכו' ת"ל והקטיר עליה כל הקטרות יהו עליה יכול אף הקטורת יהא ממנה פי' אש שהיה בכל יום מכניס ממזבח העולה לפנימי להקטרת קטרת יכול יהא נוטלו מן המערכה ת"ל ובער עליה וערך אחת עשה לה ואחת לקטרת: כלומר וערך עליה והקטיר עשה בה מערכה כדי להקטיר ותרויהו על האש על המזבח תוקד בו קיימו: ובער האש וערך האש ובמסכת יומא [לג.] נפקא לן מאש המזבח תוקד בו האמור למעלה ואנן נמי הא דרשינן להאי קרא לעיל להאש מזבח הפנימי שלא יהא אלא ממזבח החיצון מיהו תעביד לה מערכה בפני עצמה אכתי לא שמעינן מינה אלא מהכא הוא דנפקא לן ובמס' יומא [שם] כולה מילתא נפקא לן מההוא קרא ומהכא נפקא ולא פליגי מידי דהאי ובער עליה גלי אכולהו אישים האמורים בפרשה שהם מערכות בפני עצמן: ומאן דדריש וא"ו וה"א קא מרבה מערכות מהנך רבויי כולהו אהאי דרשא קא סמכי כדפרישינן:

פסקה י

ת"ל עליה העולה אמרינן בפסחים [נח:] מאי תלמודא אמר רבא העולה עולה ראשונה פי' העולה משמע עולה מיוחדת והיא התמיד: עליה שלמים עליה השלם כל הקרבנות שלמים לשון השלמה והכי איתא בפסחים [שם]: אש תמיד אף בשבת תמיד אפילו בטומאה פי' אף בזמן שהתמיד קרב בטומאה איברים כמו כן יקרבו בטומאה. והכהנים הטמאים יסדרו את המערכה להקטירם עליה: ר' שמעון אומר בשעת מסעות מדשנין אותה פי' גורפין אותה מן הדשן ומן הגחלים שעליה שנאמר ודשנו את המזבח ובמסכת יומא בירושלמי פ' טרף בקלפי [ה"ו] גרסינן מה מקיים ר' יהודה ודשנו את המזבח וירוון כדכתיב ואכל ושבע ודשן:

פסקה יא

ר' יהודה אומר שתים מערכות בכל יום ושלשה ביום הכפורים וכו' וכולהו דריש להו מקראי ביומ' [מה]:

פרשה ב

פסקה א

תורת המנחה לבית עולמים פי' לפי שנאמר בפרשה בחצר אהל מועד יאכלוה. ומשכן קרוי אהל מועד ומנין לבית עולמים כן לכך נאמר תורת המנחה לבית עולמים. זו אינה נוהגת בבמה כלל שאין קרב בבמה ליחיד אלא עולה ושלמים של נדבה והביא בזבחים בפ' בתרא [קיג.]. והתם ממעטי רבנן אפילו מנחה ונזירות שאעפ"י שהמנחה ישרות וכתיב איש כל הישר בעיניו אפילו הכי אין מנחה בבמה כדדרשינן הכא: נזירות נמי קא סברי רבנן חובה אעפ"י שתחלת הנזירות נדבה מ"מ קרבנות הנזירות הבאים בסוף חובה הם עליו: תורה אחת לכל המנחות שיהו טעונות שמן ולבונה פי' אפילו מנחת כהנים ומנחת כהן משיח אעפ"י שאין שיריהן נאכלין:

פסקה ג

אם מצינו שלא חלק הכתוב בין מנחת חוטא של ישראל בין מנחת חוטא של כהנים דמנחת חוטא של כהנים כמנחת חוטא של ישראל וכו':

פסקה ד

הקרב אותה כשרה ולא פסולה. פי' פסולה כשם שאינה קריבה כך אינה טעונה הגשה. אותה כולה כאחת פי' שתהא כולה בכלי אחד בשעת הגשה. בני אהרן ולא בנות אהרן פי' לא מעיקר ההגשה הוא ממעט אותם שהרי שנינו במנחות פרק כל המנחות [ס ] מנחת נשים טעונה הגשה אלא למעט בנות אהרן עצמן שאינן מגישות מנחתן. ולפי שמצינו בתנופה שהסוטה מניפה מנחתה על ידי עצמה בזמן שהיא (נהנת) [כהנת] לכך נאמר בני אהרן ולא בנות אהרן:

פסקה ה

ר' אליעזר אומר יכול יגישנה בדרומה של קרן או במערבה אמרת לאו וכו' פי' יגישנה באיזה קרן שירצה דהא כתיב לפני ה' במערב מפרש בסוטה [יד:]. היכן קיימת קסבר כולה מזבח בצפון קאי הילכך כותל דרומי של מזבח מכוון כנגד פתחו של היכל דהיינו לפני ה' בהדייא ולא מן הצדדין: ואת כל הלבונה והקטיר שילקט את הלבונה ויעלה לאישים פי' שעל ידי קמיצה הקומץ דלא כתיב בקומצו אלא מסולת ומשמן והכי איתא נמי בפרשת ויקרא:

פסקה ז

יאכלו שיאכלו עמה חולין ותרומה קודם אכילת המנחה יאכלו ובלבד שלא יאכלו המנחה אכילה גסה. ולקמן ממעטינן שלא יאכלו עמה חולין ותרומה בזמן שהיא מרובה כדי שלא יאכלו המנחה אכילה גסה או שמא יביאוה לידי נותר והא דאמרינן הכא שיאכלו עמה חולין ותרומה לא עמה ממש שהרי שיירי מנחות נכנסין בעזרת ישראל ואין מכניסין שם לא חולין ולא תרומה אלא עמה בסעודתה וזה במקומו וזה במקומו:

פסקה ח

לאהרן שלא במחלוקת ולבניו במחלוקת פי' בחלוקה כדכתיב לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו וכאן הוציא אהרן מכלל בניו לומר שהוא בחלוקה אלא כל מה שירצה יטול אומר מנחה זו אני אוכל חטאת זו אני אוכל מיהו הראוי לחלוקה כגון חלות של עצרת וחלות של לחם הפנים וכן בשאר החלות של מנחות אינו נוטל הכל לעצמו ואם מחצה אינו נוטל [אלא] פחות מן המחצה שהרי אמרנו למעלה נוטל ארבעה או חמשה מלחם הפנים: ור' חולק בברייתא על זו המימרא ואומר מחצה לאהרן ומחצה לבניו ומפיק טעמא מדכתיב בלחם הפנים והיתה לאהרן ולבניו ואכלוהו במקום קדוש מ"מ בדבר שאינו ראוי לחלוקה כגון מנחה אחת או חטאת אחת ואשם אחד הוא נוטל כרצונו דלאו אורח ארעא למיתן ליה פלגא דמנחה או פלגא דחטאת. וכי הא מילתא איתא ביומא [יז:]. ובמסכת יומא בירושלמי [פ"א ה"ב]. מקשי ליה מנחה זו אני אוכל וכו' כאן נוטל את הכל וכאן נוטל מחצה. אמר ר' זעירא כאן ליחיד כאן לצבור:

פסקה ט

מצות תאכל מצוה. מפני שבאה לכלל היתר נאסרה וחזרה והותרה יכול תחזור להיתירה הראשון ת"ל וכו' כיוצא בו יבמה יבא עליה מצוה מפני שבאה לכלל היתר ונאסרה וכו' מפרש לה להא מילתא ביבמות בפרק החולץ [מ:]: מצות תאכל מפני שהיתה בכלל היתר רצה אוכלה רצה אינו אוכלה נאסרה משהוקדשה נקמצה חזרה והותרה יכול תחזור להיתירה הראשון רצה הכהן המקריב אוכלה רצה כהן אחר אוכלה ת"ל מצות תאכל מצוה על המרים והמקריב לאכלה מפני שהוא מקרא יתר דהא כתיב לא תאפה חמץ חלקם וכתי' במנחת המלואים ואכלוה מצות ולהכי תנא ביה קרא הכא לומר שמצוה על המקריב לאכלה:

פסקה י

יבמה יבא עליה מצוה על היבם לייבם יותר מלחלוץ לפי שבתחלה היתה בכלל היתר רצה כונסה רצה אינו כונסה נאסרה וחזרה והותרה יכול תחזור להיתירה הראשון רצה מייבם רצה חולץ ת"ל יבמה יבא עליה מצוה לייבם:

פסקה יא

מצות תאכל מה ת"ל לפי שנאמר יאכלוה אין לי אלא כולה מנין אפילו מקצתה ת"ל תאכל אפילו כל שהוא פי' אילו נאמר והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו מצות בחצר אוהל מועד יאכלוה ולא יאמר תאכל הייתי אומר אין חייבין על אכילתה חמץ אלא על מותר המנחה כולם ומנין אף על מקצתה ת"ל תאכל אפילו כל שהוא. פי' אילו נאמר והנותרת ממנה יאכל מצה:

פסקה יב

תאכל במקום קדוש יכול במחנה לויה ת"ל במקום קדוש היא לבדה שלא יאכלו עמה חולין ותרומה וכו' וכבר פירשתי אותה למעלה:

פרק ג

פסקה א

וכל מעשה יחידי שבה מפרש במנחות פרק כל המנחות [נה:]. לאיתויי קיטוף קטפה בחמץ לוקה הקטוף הוא בשעה שמחלק העיסה והעריבה האמורה עם הלישה הוא כשעורבין את העיסה כשהי' שלימה כולה:

פסקה ב

אלא לאחר מתנה לאישים פי' לאחר הקטרת הקומץ ובשאר קדשים לאחר הקטרת אימורין: יכול אף הפסולה תהא בדין המחלוקת פי' כדי לקיים בה מצות שריפה כל אחד בחלקו המגיעו יכול אף חלוקה תהא פסולה: אי נמי חלקם פי' אפי' חלקוה קודם מתנת האישים יכול תהא פסולה שהרי נאמר חלקם מאישי: ת"ל היא פי' קדשי קדשים היא הרי היא בקדושתה:

פסקה ג

כחטאת וכאשם מה חטאת של חולין [וביום] ובידו הימנית מן החולין דכתיב והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו משלו ולא משל צבור ולא משל מעשר שני: ביום כדי נסבה דמביום צוותו נפקא: בידו הימנית דבחטאת כתיב אצבע וילפינן ליה מאצבע דמצורע דכתיב ביה הימנית והכי איתא במנחות פרק התודה [פג.]: כאשם מה אשם אם נשחט שלא לשמו כשר דגבי חטאת כתיב ביה הוא בשחיטה בשעיר נשיא דדרשינן אם נשחט לשמו כשר ואם לאו פסול אבל אשם כתיב בה הוא בפרשת צו אלא לאחר הקטרת אימורין. אשם הוא והוא עצמו שלא הוקטרו אימוריו כשר והכי איתא בזבחים פרק א' [ז:]:

פסקה ה

כל זכר לרבות בעלי מומין למה אם לאכול הרי כבר אמור פי' בפרשת אמור אל הכהנים דכתיב לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל. חק עולם לבית עולמים. לדורותיכם שינהג הדבר לדורות. כבר פירשתי לעיל לפי שנאמר כאן בחצר אהל מועד יכול לא יהא הדבר נוהג אלא באהל מועד לכך נאמר לחק עולם. ואילו נאמר זה בלבד הייתי אומר להביא דורות הבאים. ומכל מקום באהל מועד שבגלגל ומשכן שילה שהיה שם תקרה אלא שהיו בו יריעות מלמעלה. אבל בית עולמים אימא לא לכך נאמר לדורותיכם שינהג לדורות: מאישי ה' אין בהם לדורות אלא לאחר מתן האישים:

פסקה ו

ת"ל בהם עד שיבלע יש מפרשים אעפ"י שאין בו נותן טעם והיינו דאמרינן בחולין גבי זרוע בשלה זהו היתר הבא מכלל איסור ואמר רבא לא נצרכה אלא לטעם כעיקר כלומר טעם ששים דהיתר בשאר קדשים אסור מפני בליעת משה וגבי איל נזיר[מותר]. ואי קשיא לך הא דאמרינן בזבחים פרק דם חטאת [צז.] בשל קדשים וחולין או קדשי קדשים וקדשים קלים אם יש בהם בנותן טעם הרי הקלים נאכלין כאימורין וטעונין מריקה ושטיפה ופוסלין במגע וכו' אלמא בעינן בקדשים בנותן טעם: ההיא לא קשיא מידי דשאני איסור גיעול מגוף החתיכה דהתם ליתנהו בקדשים בעין אלא הקדרה היא שבלעה והקדרה היא שפלטה. ומשום הכי בעינן התם בנותן טעם ופוסלין במגע דקתני דאם יש בה בנותן טעם מקדושת הגיעול של קדשי קדשים אף היא נעשית כחתיכה של קדשי קדשים ופוסלת חתיכה אחרת במגע לומר שאם פסולה היא תפסל האחרת ואם כשרה היא תאכל האחרת בחמור שבה: והא דקתני ונפסלין במגע קאי אקדשים וחולין שאף החתיכה של חולין שנתבשלה בקדרה של קדשים הרי היא כחתיכה של קדשים לפסול במגע כקדשים:

פרשה ג

פסקה א

זה קרבן אהרן ובניו יכול יהו אהרן ובניו מביאין כאחת את הקרבן כלומר יהו כולן שותפין בעשירית האיפה שלו ת"ל אשר יקריבו לה' כלומר כיון דכתיב זה קרבן אהרן ובניו למה לי למכתב תו אשר יקריבו וכו' אלא סמך קרבן לאהרן וקרבן לבניו אפי' הדיוטות צריכין עשירית האיפה כשהם מקריבין תחלה כדמפרש ואזיל: הא כיצד מיום שנמשח מביא עשירית האיפה עד עולם וזו היא מנחת חביתין שהיה מקריב כהן גדול בכל יום:

פסקה ה

מה סולת האמור (כאן) [להלן] במילואים חטים: מנחה הרי היא ככל המנחות של נדבה ללבונה ובפ' מנחת חוטא דרשינן להא מילתא מחטאת היא. מנחת כהן גדול שאינה באה על חטא טעונה לבונה:

פסקה ו

אילו אמר מחציתה בבקר ומחציתה בערב פשוטה היא ואיתא במנחות בפרק התכלת [נא.]:

פרק ד

פסקה א

על מחבת מלמד שטעונה כלי פי' לפי שכתוב תופיני לומר שנאפת בתנור ותנור אינו כלי שרת כמו שפירשנו במנחת מחבת בפ' ויקרא לכך אמר שצריך לשננה כאן במחבת שהוא כלי: ובמנחות. [נ:] פליגי בה אם אופה ואח"כ מטגנה או איפכא ומפרשי לה לקמן. בשמן הוסיף לה שמן ואיני יודע כמה הרי וכו' מפרש לה במנחות פ' התכלת [נא.] דאי לקבוע לה שמן כיון דכתיב על מחבת הרי היא כמנחת מחבת וכולה ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה. והכי קאמר עד שלא יאמר שמן יש לי בדין לרבות לה שמן מה טעם זו טעונה שמן ומנחת נסכים טעונה שמן. מה זו טעונה שלשה לוגין אף זו וכו':

פסקה ב

או כלך לדרך זו זו טעונה שמן ומנחת נדבה טעונה שמן וכו':

פסקה ד

או כלך לדרך זו דנין מנחת וכו' אלא הרי היא כמו כן בצבור אבל מנחת נדבה ומנחת חביתין לא יבאו לעולם בצבור שאין הצבור מתנדבין מנחה אפילו בקיץ המזבח: ובמנחות [נא.] גרסינן דנין י"גי"ל מי"גי"ל סימן יחיד גלל עצמה אינה טעונה יין וטעונה לבונה: דנין ת"חש"ט מת"חש"ט סימן באה שבת באה בטומאה וכאן בספרא חסר יין מי"גי"ל וחסר חובה מת"חש"ט. נחזור לדברינו כשראה ר' ישמעאל שאינה באה שמן להוסיף לה שמן על מנחת נדבתו איצטרך קרא ואמר בשמן להוסיף לה שמן והדר אמר ונהוי נמי כשמן להוסיף לה שמן ודילמא במנחת פרים ואילים שהם שני לוגין לעשרון שלישית ההין לשני עשרונים של איל וחצי ההין לשלשה עשרונים של פר. הדר אמר כשהוא אומר מנחת תמיד הרי היא כמנחת תמידין: ור' שמעון חלק עליו לומר שאינו צריך כיון דחזינן בשמן לרבות לה שמן אין לנו עוד ספק בדבר שתהא כמנחת פרים ואילים מפני שזו כולה אינה אלא עשרון ומנחת כבשים כמו כן כולה עשרון ומנחת פרים יותר הם מעשרון. ואי קשיא לך לדעת ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה כיון דנפקא לן ממנחת תמיד בשמן מאי עביד ליה איכא למימר אי לאו דכתיב ביה בשמן דדרשינן ליה להוסיף לה שמן האי מנחת תמיד הוה אמינא לגופיה אתא שלא תפסוק ממנו לעולם כדאמרינן לעיל: והשתא דכתיב בשמן לרבות לה שמן דריש נמי הא:

פסקה ו

תעשה מורבכת מלמד שנעשית ברותחין כל צרכה פי' חולטין אותה במים רותחין כל צרכה ואח"כ מטגנין אותה במחבת ואופין אותה בתנור למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ואין לך רבוכה בתורה אלא זאת ושל תודה אבל שבמילואים כבר עברה שאין עושין רבוכה אלא במקום שנתפרשה: לפני המוספין. תביאנה קרא יתירה הוא תקריב אף (לפני) [לאחר] הנסכים והכי איתא נמי במסכת יומא [לג.]ומפרש טעמא ביומא עולה ומנחה וחביתין שם מנחה ומשום הכי קרב חביתין בתר מנחת נסכים ומנחת נסכים בתר חביתין: תופיני תאפה נא רבי אומר תאפה נוי ר' דוסא אומר תופיני רכה ובפ' התכלת מייתי לה להאי פלוגת' והכי איתא התם חביתי כהן גדול כיצד עושין אותם אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן אופה ואח"כ מטגנה ר' אסי אומר מטגנה ואח"כ אופה. אמר ר' חייא כוותיה דידי מסתברא דכתיב תופיני תאפה נאה. אמר רבי אסי כוותיה דידי מסתברא דכתיב תופיני תופנה נא. פי' מאן דאמר נאה שלא תשחיר באור ומפני שהיה אופה כל צורכה היה צריך ליזהר עליה שלא תשחיר ושמע מינה אופה ואח"כ מטגנה שאם היה מטגנה ואח"כ אופה כבר היתה משחרת משעת טיגונה שבמחבת של ברזל לעולם היא משחרת עם השמן: ומאן דאמר נא לומר תאפנה מעט כמו מצה נא האמור בפסחים שמע מינה מטגנה ואח"כ אופה ובשביל כן לא היה צריך לאפותה הרבה שכבר היתה נגמרת כולה בחליטתה ובטיגונה ובמעט היא נגמרת כולה: ולא שהיתה עתה נא אלא כל שאילו נאפה בתחלה בתנור ובשעת הוצאתה מן התנור עדיין היא נא ומכל מקום כיון שהוא מזהיר עליה לאפותה מעט שמע מינה כבר היא נגמרת על ידי הטיגון. וקשיא לי ודילמא מן הטיגון שעתיד לטגנה ולגמור בישולה על ידי הטיגון ולעולם אופה ואחר כך מטגנה. ואיכא למימר כיון דכתיב תופיני אלמא גמר בישולה על ידי האפיה ולא על ידי הטיגון. ואם לא שהטיגון קודם לאפייה באפיה מועטת לא נגמר אפייתה ר' דוסא אומר תופיני רכה אית ליה נא ואית ליה נאה פי' תהא אפויה כל צרכה אלא שתהא אפייתה כעין נא דהיינו רכה ואיפשר לרכה בזמן שהיא מושחרת בתנור והיינו נאה וממילא שמעינן דסבירא ליה אופה ואח"כ מטגנה דכיון דאית ליה נאה אם מטגנה ואח"כ אופה אי איפשר להיותה נאה ולא להיותה רכה בשעת אפייתה. ויש שגורסין לדברי ר' חייא בר אבא תופיני נא ולדברי ר' אסי תאפינה נאה ופי' נאה בישול נאה דהיינו אפוייה כל צרכה ושמע מינה מטגנה ואח"כ אופה ומשום הכי צריך שתגמור בישולה באפייתה שהרי אין שם עוד מלאכה אחר האפייה. ומאן דאמר נא סבר אופה ואח"כ מטגנה שאם היה מטגנה ואח"כ אופה ובאפיה עדיין נא מתי תגמר אפייתה. ומאן דאמר רכה אית ליה נא ואית ליה נאה פי' רוצה שתהא נאה בבישולה לאפותה כל צרכה ומ"מ שתהא נא. ולענין הקרמה דומה שהיה אופה ואח"כ מטגנה דלא משכחת לה רכה אחר שלש אפיות: וזאת הגירסה היא מיושבת בעיני יותר וכך מצאתי אותה בשקלים אתיין אלין פלוגתא מאן דאמר תופיני תאפנה נאה כמאן דאמר מטגנה ואח"כ אופה והוי כמו בישול נאה: מלמד שכופל אחת לשנים ואינו מבדיל פי' כופלה עד שתהא כפולה לבצוע ואינו בוצע לגמרי: ואני תמיה כיון שהתורה אמרה מנחת פתים אף על פי שאין בה קמיצה מאין לנו שאינן פתותות. וי"ל מפני שכתוב במנחת מחבת פתות אותה פתים ודרשינן בה אי פתים יכול יעשנה פירורין ת"ל אותה לפתים ואין פתיתה לפתים אלא רחמנ' קפיד עלה שלא לבצוע אותה יותר מדאי וכיון דמנחת כהנים ומנחת כהן משוח אין בהן קמיצה נמצאת שבירת הפתים שלא לצורך ומשו' הכי כופלה עד שהיא קריבה כדי לקיים בה מצות פתים ומשמרה שלא תשבר משום דכתיב אותה: אי מה אהרן מביא רבוכה אף בניו יהיו מביאין רביכה ת"ל זה: נראה לי דלא ממעט אלא רביכה בלבד אף במחבת ותנור לא ממעט לה שהרי הוקשו אהרן ובניו לצד אחד ונתמעטו מצד אחר ושדינן מיעוטה לרביכה והקישא למחבת ותנור והטעם מפני שהמחבת נוהגת במנחת נדבה והרביכה אינה נוהגת אלא במין אחד שבתורה בלבד משום הכי שדינן מיעוטה לרביכה בלחוד:

פרק ה

פסקה ב

מלמד שהוא קודם לכל אדם פי' להיותו כהן גדול תחת אביו: כולה אמרה ר' יהודה מפ' לה במנחות בפ' התכלת [נא:] לדעת ר' יהודה שלימה היתה קרבה ושלמה בין הערבי' שלא נאמר מחציתה אלא כשהיא באה בחייו אבל משל יורשין אמר הכתוב משל בניו יעשה אותה:

פסקה ג

ר' שמעון אומר משל צבור היא באה שנאמר חק עולם משל עולם תהא: ולפי הגרסה הכתובה כך נראה לי דיליף ר' שמעון חק עולם דהכא מחק עולם דכתיב בלחם הפנים והתם כתיב מאת בני ישראל ברית עולם והאי דקא אמרי' ממי שהברית שלו הכי קאמר ממה שנתנו בני ישראל למי שהברית שלו: כליל להקטרה כלומר גמרה להקטרה שתהא כולה מוקטרת:

פסקה ד

אין לי אלא מנחת חובתו אמנחת חביתין קאי והכי קאמר אילו לא נאמר וכל מנחת כהן וכו' הייתי אומר מנחת חובתו היא כמו כן אבל למנחת נדבתו לא שמענו לכך נאמר וכל מנחת כהן כליל תהיה וכו': מה ת"ל וכו' אף מקצתה פי' אם יאכל כזית ממנה שעובר בלא תעשה ת"ל תהיה ואפי' כל שהו וכו': אין לי אלא העליונה בכלל תקטר והתחתונה בלא תאכל מנין ליתן את האמור זה בזה וכו' פי' שיהא עובר על חובתו בלא תאכל ושיהא חייב להקטיר כל מנחת נדבתו. וא"ת נאמר בה כליל תהיה אפי' כן אני אומר שתהא נשרפת על בית הדשן אבל על גבי המערכה כעין הקומץ לא לכך הוצרכו ללמד מן העליונה שנאמר בה כליל תקטיר: ר' אליעזר אומר כל שבכליל ליתן לא תעשה על אכילתו פי' להביא כהן או זר שאכל מן האימורין או מן העולה ודריש ליה מוכל לא תאכל והכי איתא במנחות פ' ואלו מנחות [עד:] ומייתי לה במס' מכות פ' אלו הן הלוקין [יח.]:

פרשה ד

פסקה א

זאת אינה נוהגת בבמה כדפרישנא והכי איתא בזבחים פ' בתרא [קיז:]: אין לי אלא חטאות החיצונות וכו' שהן נאכלות הפנימיות שאינם נאכלות מנין ודין הוא ומה קדשי הקדשים ששוה לחטאות החיצונות למריקה ושטיפה פי' כדנפק' לן מדכתיב קדשי קדשים לא שוו להם לכבוס נפקא לן לקמן מדמה ולא מדם קדשי קדשים. חטאות הפנימיות שלא שוו לחיצונות למריקה ושטיפה פי' לפי שאינן נאכלות ואם נפל מרוטבן על הכלי די להם כדי געלה מפני שהן כחטאת הפסולה שהכתוב ממעטה ממריקה ושטיפה דכתי' ומורק ושוטף במים כל זכר בכהנים יאכל אותה והכי איתא לקמן אינו דין שלא ישוו לכיבוס ת"ל תורת החטאת:

פסקה ב

יכול אף חטאת העוף תלמוד לומר זאת. ובזבחים פ' דם חטאת [צב:] אמרינן ומה ראית לרבות חטאת הפנימיות אעפ"י שאינן נאכלות וממעט חטאת העוף אעפ"י שנאכלת. אמר רב יוסף [יאכלנה לזו] ולא לאחרת בנאכלת מיעט הכתוב דהיינו חטאת העוף. ופרכינן אלא זאת למה לי אי לאו זאת הוה אמינא אורחי' דקרא הוא: זהו שאמרנו בפרש' נשיא לרבות כל החטאות שלא תהא שחיטתן אלא בצפון כדדרשינן התם כשהוא אומר תשחט לרבות שעירי ראשי חדשים וכו' וכשהוא אומר תשחט לרבות חטאת מצורע שאינה אלא מכפרת: ר' אליעזר אומ' מכאן לעולת חובה שלא תהא שחיטתה אלא בצפון לפיכך תלה כאן שחיט' החטאת בשחיטת עולה ללמד על עולת חובה שהיא דומה לחטאת שבאה חובה ולקבוע בה בצפון: והרי הוא בא ללמד על החטאת ונמצאת למדה הימנה. קדש קדשים אף זבחי שלמי צבור קדשי קדשים: ומה עולה נשחטת בצפון. ונראה לי דאי לאו ההוא היקשא מהכא לא שמעי' ולא מידי דמהיכא תיתי דזבחי שלמי צבור מיקרו קדשי קדשים. אבל השתא דקיימ' לן דהוקשו לעולה מה עולה קדשי קדשים אף זבחי שלמי צבור קדשי קדשים לכל דבר ליום וללילה ולזכרי כהונה ולמעילה. ולענין צפון נמי מתרבו מהכא דכתי' קדש קדשים: היא פרט לתודה ולאיל נזיר פי' אעפ"י שאינן נאכלין אלא ליום ולילה מכל מקום קדשים הם לכל דבר שאין בהם מעילה ונאכלים לזרים הילכך לענין צפון נמי כשאר קדשים נינהו:

פסקה ג

הכהן המחטא אותה פרט לטבול יום פי' מחטא מכפר כדמתרגמינן דמכפר בדמה. ואלו אין ראויין לכפר בדמה ומשום הכי אינם אוכלין ממנה: וכי מאין באת כלומר מהיכן הייתי מכשיר אותה שהוצרך הכתוב למעט אותה מכלל שנא' ודם זבחיך ישפך לימד על הניתנין במתן ארבע שנתנן במתנה אחת כפר: שומע אני אף חטאת שניתן דמה למטה תהא כשרה שהרי לשון שפיכה אינו אלא ליסוד דכתיב ואת כל דמו ישפוך אל יסוד מזבח העולה:

פסקה ד

והד"ה שנתנין למטה ואם נתנן למעלה לא הורצו שהרי לא נתרצו להיתר. אף הניתנין למעלה אם נתנם למטה לא הורצו (שי"ש מה"ן קר"ב למט"ה) אעפ"י שכתוב ודם זבחיך ישפך דמשמע דמרבה להו כדפרישי'. תאמר בעליונים אם נתנם למטה לא הורצו שיש מהן קרב למטה דהיינו שירים: הפנימיים יוכיחו שיש מהם קרב בחוץ דהיינו שיריים ואם נתנם בתחלה בחוץ לא הורצו הואיל ורוב דמיהן עיקרן בפנים תאמר בעליונים שהרי קרבנות מזבח החיצון ממרקן והכל בחוץ ויש מהם למטה אם נתנם למעלה תהא כשרה. ת"ל אותה וכו':

פסקה ו

כל אשר יגע בבשרה יקדש יכול אעפ"י שלא בלעו וכו' בזבחים פ' דם חטאת [צח.] פריך למה לי למיכתב במנחה ולמה לי למיכתב בחטאת והתם מפרש דמצרך צריכי:

פרק ו

פסקה א

ר' שמעון אומר אעפ"י שהיתה לה שעת הכושר ונפסלה אין דמה טעון כבוס מפרש בזבחים [צג.]. טעמא דר' שמעון דכתי' אותה וכתיב מדמה לאיתויי אפי' היה לה שעת הכושר ור' יעקב סבר אותה למעוטי תרומה ממריקה ושטיפה שאין צריך אחר ההגעלה אלא המריקה בלבד דהיינו שכשוך בצונן אבל שטיפה יתירתא ששוטפין אותו אחר השפשוף בתרומה אינו צריך. ומדמה אתא למעוטי חטאת פסולה שהיתה לה שעת הכושר. כשר להיות טעון כיבוס כי הוא הדם שנתקבל בכלי וניתז מידו של מזה עד שלא הזה טעון כבוס משהזה אינו טעון כבוס מפרש לה בזבחים [צג:]. עד שלא יצאה הזאה מתחת ידו ניתז ממנו על הבגד טעון כיבוס אבל משיצאה הזאה מידו ניתז מן השיריים שבאמצע אין טעון כיבוס לפי שהשיריים שבאמצע אינן ראויין להזאה כדדרשי' בסדר ויקרא בפ' כהן משוח:

פסקה ה

נשפך על הרצפה ואספו משום דאינו ראוי להזאה הואיל ולא נתקבל בכלי. מן הצואר מן הקרן ומן היסוד אינו טעון כבוס. ואשר יזה מדמה ולא שכבר הוזה:

פסקה ו

מה בגד ראוי לקבל טומאה אף כל ראוי לקבל טומאה פרט לעור עד שלא הופשט דברי ר' יהודה פי' שהעור שלא הופשט אינו ראוי לשום מלאכה אבל משהופשט ראוי לקבל טומאה על ידי מחשבה שאם חשב עליו לעזבו כמות שהוא הרי הוא מקבל טומאה מיד: ר' אליעזר אומר וכו' שאני מרבה את העור משהופשט ת"ל בגד מה בגד מיוחד דבר המקבל טומאה וראוי לכבוס אף כל דבר המקבל טומאה וכו' והעור אף משהופשט עדיין אינו מקבל טומאה עד שיחשב עליו: ובזבחים [צד.]. פריך מאי בינייהו אמר אביי מטלניות שאין בהן שלש על שלש איכא בינייהו חוץ מן העור שהופשט ומשום הכי פריך פלוגתא אחריתי מאי ניהו: וקשיא לי להוי פרט וכלל ונעשה כלל מוסף על הפרט ואתרבו כל מילי דהא לא דרשינן כעין הפרט אלא בכלל ופרט וכלל. ונראה לי משום דהאי אשר יזה עליה לא בכלל אתא אלא לגופיה איצטריך שאין טעון כבוס אלא מקום הדם כדדרשי' לעיל וכלל שהפרט צריך לו הוא מיהו אשר יזה קרא יתירא הוא ודרשינן ביה נמי ריבויא לעור עד שלא הופשט לר' יהודה ולשאר בגדים המקבלים טומאה לר' אליעזר וכיון דכלל שהפרט צריך לו הוא אין דנין אותו בכלל ופרט דהיינו מפרט הצריך לכלל השנוי בשלש עשרה מדות שאין דנין אותו בכלל ופרט:

פסקה ז

כיצד הבגד שיצא חוץ לקלעים נכנס ומכבסו במקום קדוש נטמא הבגד חוץ לקלעים בעוד שהדם עליו היה שאינו רשאי להכניס בגד טמא לעזרה ולכבסו בחוץ אינו רשאי כיצד יעשה קורעו ונכנס ומכבסו במקום קדוש. ובזבחים [צד:] פריך אמאי קורעו בגד אמר רחמנא יכבס והא לאו בגד הוא דמשייר בה מעפורת במקום הדם ומכניסו לפנים ומכבסו דכיון דקרע ליה רובא בטיל ליה טומאה מדאורייתא מיהו כיון דאיכא כדי מעפורת במקום הדם בגד יכבס קרינא ביה:

פסקה ח

כלי חרס שבשל בו חטאת שיצא חוץ לקלעים נוקבו ונכנס ושוברו וכו' ובזבחים [צה.] פריך כלי אמר רחמנא והאי לאו כלי הוא דנקיב ליה בשורש קטן דעדיין כלי הוא בכמה דברים כדאיתא במס' שבת בפרק המצניע [צה:]. כלי נחושת שבשל בו חטאת שיצא חוץ לקלעים נכנס וממרקו ושוטפו מבפנים ובזבחים [צד:] נפקא לן טעמא מדכתי' ואם בכלי נחושת וא"ו יתיר' מוסף על ענין ראשון וכתי' על הכבוס במקום קדוש: פוחתו מפרש לה התם דרציף לה מרציף שלא נתבטל לגמרי מתורת כלי שהרי יכול לתקנו ביד:

פרק ז

פסקה א

מנין לרבות שאר מיני מתכות ת"ל ואם בכלי ואם קא דריש:

פסקה ב

בושלה מלמד שמבשל ושונה ומשלש. באחרונה מורקו ושוטפו פי' באחרונה כשיגיע זמן הנותר שאינו ראוי לבשל בו עוד משום גיעול הנותר אז מגעילו ומורקו ושוטפו: וכן בכלי חרס באחרונה שוברו כדכתי' אשר תבושל בו ישבר. ואם בכלי נחושת מוסף על ענין ראשון. אי נמי היקשא הוא ובושלה דכלי נחושת קרא יתירא הוא ומיניה קא דרשינן: ר' טרפון אומר אם בשלו בו חטאת היום מבשל בו שלמים בו ביום נמצא כל הגיעול של חטאת פולט בכל השלמים. וכיון שאין בשלמים בנותן טעם מן החטאת הרי החטאת בטל בשלמים והקלים נאכלין בתורת קלים לשני ימים ולילה אחת. ועוד שלא ישלם זמן השלמים הללו מבשל בו שלמים אחרים ונמצא מאריך עליו מיום ליום ובתוך זמן השלמי' יכול לבשל בו חטאת ובלבד שיבשל שלמים אחר השלמים בו ביום: וחכמים אומרים עד זמן אכילה מריקה ושטיפה מפרש לה בזבחים [צז.]. ממתין לה כל זמן אכילה והדר עביד מריקה ושטיפה פי' שאם יגעיל אותו בתוך זמן אכילה אין צריך מריקה ושטיפה כמו שפירשתי לר' טרפון הואיל ועדיין לא נאסר הגיעול: וחכמים לא סביר' להו הא דר' טרפון משום דחיישינן שמא לא יגיע הבישול השני למקום הראשון אי נמי כדי שלא יקל במריקה ושטיפה: והא דאמר ר' טרפון ברגל והוא הדין אפי' כל ימות השנה נמי מצי למעבד הכי אלא אורחא דמילתא קאמר משום דברגל שכיח שלמים ואיפשר דמשכחת ביה כל יום ויום גיעול: השפוד והאסכלה מגעילן בחמין במס' ע"ז [עז.]. פריך ליה מגיעולי גוים דבעי ליבון. ומתרץ לה משום דגבי קדשים כלי זה עושה גיעול לחבירו ומשום הכי מקילין בהו וסגי להו בהגעלה דמדינא אפי' הגעלה נמי לא צריך אלא משום חששא בעלמא מצרכי להו כדפרישנא. אי נמי משום מעלה בקדשים כדאמרן:

פסקה ג

להכשיר את כל המים אפילו מי גשמים דלא בעינן מים חיים ק"ו למי כיור מפרש לה בזבחים [כב.]. ק"ו למים הראויין למי כיור קא סבר מי כיור מי מעין הם אבל מי כיור עצמן לא דמים שאין להם שם לווי בעינן:

פסקה ו

אין לי אלא בעל מום קבוע בעל מום עובר מנין וכו' בזבחים פרק טבול יום [קב.]. פריש כלפי לייא. אמר ר' ששת איצטריך סד"א הוא, ומה טמא כמה דלא טהר לא אכיל אף האי נמי לא ליכול קמל"ן: קדשי קדשים מה ת"ל שיכול אין לי טעונה מריקה ושטיפה אלא חטאת בלבד מנין לרבות קדשי קדשים ת"ל קדש קדשים. יכול שאני מרבה אף התרומה וכו' ת"ל אותה למעוטי תרומה ור' יהודה סבר דאפילו קדשים קלים נמי טעונין מריקה ושטיפה מאי טעמא כתיב קדש קדשים קדש קדשים אין קדשים קלים לא. הדר כתיב אותה אלא ודאי למעוטי תרומה אלמא קדשים קלים נמי בעו מריקה ושטיפה. ור' שמעון אותה לכדאמרן כשרה ולא פסולה. היא למעוטי נמי תודה ואיל נזיר אעפ"י שהן נאכלין ליום ולילה כקדשי קדשים ור' יהודה לא מפיק להאי היא מאי דריש ביה. ונראה לי דקא ממעט מינה כשרה ולא פסולה ואפי' היתה לה שעת הכושר ונפסלה כר' שמעון אי נמי כיון דאותה מיבעי ליה תרומה כשרה ולא פסולה נפקא ליה מהיא והוא שלא היה לה שעת הכושר כר' יעקב. והא דממעטי' תרומה ממריקה ושטיפה דוקא משטיפה יתירתא שאחר המריקה דבקדשים מגעילין וממרקין פי' משפשפין בצונן ואח"כ שוטפין בצונן. ובשאר איסורין ממרקין בהגעלה אבל אין צריך שטיפה אם יש בהם נותן טעם הרי הקלים נאכלין כחמורין ואין טעונים מריקה ושטיפה ואין פוסלין במגע. נ"א ונאכלין במגע ואם אין בהם נותן טעם אין הקלים נאכלין כחמורין ונפסלין במגע ואין טעוני' מריקה ושטיפה: ומנין לרבות כל הקדשים ת"ל וכל: קשיא לי דנהוי בכלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט ונר' לי דקסבר אשר יובא כללא והוי כלל ופרט וכלל ואין אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש בחיצונים אף כל חיצונים פרט לפנימים שהוציאן לחוץ או שהכניסן לפני לפנים שלא פסלן אי נמי קסבר ר' עקיבא כל כללא וכל ריבויא: וכי האי גוונא איכא בבבא קמא סוף פרק שור שנגח את הפרה:

פרק ח

פסקה א

אין לי אלא חטאת זכר. נקבה מנין וכו' בזבחים פ' כל הזבחים [פב.] מפיק לה להא מילתא דהא כולהו חטאות נקבות נינהו חוץ משעירי נשיא וקרא בנקבה קא מיירי כדכתי' אשר יובא את דמה. אלא הכי קתני אין לי אלא חטאת נקבה חטאת זכר מנין כגון שעיר נשיא ת"ל וכל חטאת אשר יובא לרבות של צבור כגון שעירי ראשי חדשים ושעירי הרגלים שהן בחוץ:

פסקה ב

מקום שאין המחשבה פוסלת וכו' נפקא לן מואם האכל יאכל ביום השלישי בפרש' קדושים שלישי שיהא מקום המחשב עליו בשלש בדם ובבשר ובאימורין. כלומר כל מה שיוציא מהן לאותו מקום יפסל לפיכך אם יחשוב בהם להוציא לאותו מקום פוסלו במחשבה והיינו חוץ אבל בפנים אם יכניס בו בשר כשר דדם אמר רחמנא ולא בשר הילכך אם יחשב בו להכניסו שם כשר:

פסקה ד

אמר ר' אליעזר נאמר כאן לכפר ונאמר להלן ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם לכפר בקדש מה להלן שכבר כפר וכו': ר' יהודה אומר הנכנס שוגג כשר פירוש אעפ"י שכפר והכי איתא פ' כל הזבחים שנתערבו [פג.]. ואני מסופק מה השוגג אם נאמר שוגג שהוא סבור שהוא ראוי לפנים או נאמר ישוגג שהוא סבור שהמשנה חוץ לפנים אינו פוסל:

פסקה ה

ת"ל כל בקדש באש תשרף באש כל פסולי המוקדשין באש ישרפו וכל דכתי' ברישא דקרא קאי אסיפיה:

פסקה ו

בית שמאי אומרים הכל ישרף בפנים אעפ"י שאין מכניסין שאר טמאים לעזרה ולא אפי' דבר שנטמא מכל מקום האי רחמנא רבייה שהרי הוא בכלל וכל קדש ישרף: ובית הלל אומרי' הכל ישרף בחוץ חוץ ממה שנטמא בולד הטומאה אסור להכניסו לעזרה כדכתיב ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ כו' הרי שעל כבוס בגדיו לוקה והלא הוא נטמא בנבלה ובגדיו נטמאו בו בספרא ובספרי בפ' אחרי מות ומשום הכי כל בשר קדש שנטמא ישרף בחוץ הואיל ובשאר טמאים יש להם איסור הטומאה אבל הנטמא בולד הטומאה בפנים הואיל וטומאתו קלה ובמקדש היתה אין מטריחין אותו לצאת שהרי מן הדין כולן שריפתן בקדש שאין דומין לשאר טמאין אלא מפני חומר שאר טומאות גזרו עליהם לשרפן בחוץ וכיון שזה נטמא בולד הטומאה ובפנים לא גזרו עליו להוציאו לחוץ ואיפשר כמו כן שאם רצה להוציאו ולשרפו בחוץ אין מניחין אותו ובהא סבירא להו כר' עקיבא דאמר מקום טומאתו שם שריפתו: ר' יהודה אומר בית שמאי אומרים הכל ישרף בפנים חוץ ממי שנטמא באב הטומאה בחוץ גם הוא הולך על הדרך שפירשנו לר' מאיר אליבא דבית הלל דמן הפרה כולן שריפתן בקדש אלא מפני חומר אב הטומאה וטומאתו שהיתה בחוץ גזרו עליו שלא יכניסנו בפנים: וב"ה כדפרשינן לדעת ר' מאיר:

פסקה ז

ר' אליעזר אומר נטמא באב הטומאה מדבר תורה אסור להכניסו לפנים אבל בנטמא בולד הטומאה אפילו בשאר דברים מדבריהם אסור להכניסו לפנים אבל לא מן התורה הילכך בפסול בקדש צריך להכניסו לפנים: והא דאמרי' לעיל דעל כבוס בגדים לוקה איפשר דטומאת בגדיו לא חשיב כשנטמאו בולד הטומאה אלא כיון שהיא טומאת חיבורין כמי שנטמאו בנבלה עצמה. ר' עקיבא אומר משום טומאתו שם שריפתו ר' עקיבא לא פליג בין אב הטומאה לולד הטומאה אלא כיון דחטאת שנכנס דמה לפנים פסול ולפנים הוא מיניה ילפינן לכל שפיסולו בקדש הילכך לגבי טומאה נמי אם נטמא בפנים שריפתו בפנים ואם נטמא בחוץ שריפתו בחוץ והכי איתא בפרש' הן לא הובא את דמה ועיקרה דהאי פלוגתא בשקלים פרק בתרא ובגמ' מפרש עלה אבל לא כל הצורך: כל שטעון שריפה ליתן לא תעשה על אכילתו אוכל דרישא דקרא קא דריש:

פסקה ח

ר' יוסי הגלילי אומר אין הענין הזה מדבר בפסולי חטאת החיצוניות אלא בפרים הנשרפין כמצותן בפנים ליתן לא תעשה על אכילתן ולומר על פסוליהן שנשרפין לפני הבירה שאותן שאין נשרפין כמצותן חוץ לשלש מחנות הן נשרפין וכאן הוא אומר בקדש באש תשרף משמע ששריפתן בקדש אלא ודאי בפסוליהן קא מיירי שהן נשרפין בבית הבירה: אמרו לו מנין לחטאת שנכנס דמה לפנים שתהא פסולה אמר להם הן לא הובא את דמה וכו' דכתיב בפרש' המילואים כדאיתא התם. ופסולי קדשים ששריפתן בקדש מהכא נפקא לן שהרי פסולין כתובים כאן וכמו שאמרנו ולימד על פסוליהן שנשרפין לפני הבירה וכתי' וכל כדדרשינן לעיל. ולעבור על אכילתן בלא תעשה נפקא לן מלא יאכל [כי] קדש הם כל שפיסולו בקדש ליתן לא תעשה על אכילתו כדאית' בפסחים [כד.]:

פרשה ה

פסקה א

תורה אחת לכל האשמות ואשם מצורע שיהא דמו למטה מן הסקרא וכי מאין יצא אשם מצורע שצריך לפרט בו ולכתוב תורה בשבילו כדי לרבות שהרי כל האשמות מאשם סתמא נפקא ליה ולא הוצרך תורה לרבות אלא אשם מצורע בלבד ומנין מכלל שנ' באשם מצורע כי כחטאת האשם הוא לכהן:

פסקה ב

אי מה חטאת ניתן דמה למעלה על קרנות וכו' אף אשם מצורע יהא ניתן למעלה ת"ל תורת האשם קדש קדשים וכו' במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם ואת דמו יזרוק על המזבח לרבות כל האשמות ואשם מצורע שיהא דמו ניתן למטה במקום העולה כלומר לרבות אשם מצורע כשאר קדשים שיהא דמו ניתן למטה וכו': ומנין לדם האשם שנתערב בדם השלמים שיזרק ת"ל קדש קדשים וכו' הא מילתא כבר נפק' לן בסדר ויקרא בפ' עולה מדכתי' דם כדאיתא התם. והא דתניא הכא גבי אשם משום דבעי ר' שמעון לאיפלוגי כשנתערבו חיים דאמר שניהם ישחטו בצפון וכו' והאי פלוגתא לא שייכא בעולה שנתערבה בשלמים כלל לפי שאין מקטירין ואין אוכלין את הנקטרים. והלא שלמים טעונים תנופה פי' אימורי שלמי יחיד וחזה ושוק שלהם אמרו לו אין מביאין קדשים לבית הפסול פי' כי השלמים נאכלין לכל אדם לשני ימים ולילה אחד ועכשו שנתערבו באשם מיעט את אוכליהם ומיעט זמן אכילתן:

פסקה ג

ר' אליעזר אומ' מנין לעולת צבור שלא תהא אלא בצפון לפי שלא נתפרש צפון אלא בעולת נדבה של יחיד בפרש' ויקרא אבל לעולת חובת יחיד לא למדנו ולמדנוה למעלה מבמקום אשר תשחט העולה וכו' ועדיין לעולת יחיד למדנו לעולת צבור לא למדנו לכך הוצרך לומר כאן במקום אשר ישחטו את העולה לקבוע מקום לעולת צבור: קדש קדשים לרבות זבחי שלמי צבור שלא תהא שחיטתן אלא בצפון: וקשיא לי והא דרשינן ליה לעיל מחטאת. ואיכא למימר הכם למצוה הכא לעכב: והוא פרט לתודה ואיל נזיר וכו' אע"ג דהוו שלמים כוותייהו ונאכלין ליום אחד כוותייהו:

פסקה ד

יכול אעפ"י שלא שחטן בצפון ת"ל הוא. ובפרשת עולה קאמרי להכשיר בסמיכה ולפסול בצפון. ואמרי' מכשיר אני בסמיכה שאין הסמיכה נוהגת בכל העולת ופסול בצפון שהצפון נוהג בכל העולת. וכאן לא נוכל לומר כך מפני שכל האשמות טעונין סמיכה פי' כמו שהם טעונין צפון אלא לפי שהוקשו כל האשמות לעולה לענין צפון כשם שהצפון מעכב בעולה מן הטעם שנתפרש בו כך הוא מעכב באשם ומשום הכי שרינן עיכובא לצפון וקולא לסמיכה:

פסקה ז

אמרו לו [לא] אם אמרת בחטאת שניתן דמה למעלה תאמר באשם שניתן דמו למטה פי' ויש לנו ללמוד אותו מעולה שדמה למטה כמותו ואל יוכיח עליו חטאת שדמה למעלה: אמר להם הפסח יוכיח וכו' כלומ' מעתה נלמוד אותו מפסח שהוא בא חובה כמותו ופסול שלא לשמו ואל יוכיח עולה ושלמים שהן באים בנדר ונדבה:

פסקה ח

אמרו לו הפסח נאמר בו הוא. ובזבחים פרק א' [י.] הכי גרסינן אמר להם פסח יוכיח אמרו לו מה לפסח שזמנו קבוע אמר להם חטאת תוכיח אמרו לו חזרנו חלילה חזר ר' אליעזר ודן דין אחר חטאת נאמר בה היא אמרו לו חטאת נאמר בה היא בשחיטה לפיכך אם שחטה שלא לשמה פסולה אבל אשם לא נאמר בו הוא אלא לאחר (זריקת)הקטורת אימורין והוא עצמו שלא הוקטרו אימוריו כשר: והמדרש הזה סרס את הדברים מפני שכבר הוא מפורש במקום אחר:

תוכן העניינים

ראב"ד על ספרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה