אור ברסלב
ראב"ד על ספרא ויקרא דבורא דחובה

ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה

ויקרא דבורא דחובה

ויקרא דבורא דנדבה

פרשה א

פסקה א

בשגגה על השגגות מביא קרבן ואינו מביא קרבן על הזדון ואפי' בחייבי כריתות או בחייבי מיתות ב"ד שלא התרו בו אינו מביא על הזדונות קרבן:

פסקה ב

והד"ה ומה ע"ז חמורה וכו' פ' ע"ז בפ' שלח לך וכתי' ואם נפש אחת תחט' בשגגה: הן אם הונח זדונה של ע"ז ליום הכפורי' שהיא חמורה פירוש זדונה שלא התרו. שעיר המשתלח מכפר על עבירה בתשובה וייסורין כדאיתא במסכת שבועות [ח:] ובמסכת יומא [פה:] אבל לא יוכל להביא עליה חטאת ויתכפר לו מיד קל וחומר לע"ז:

פסקה ג

מה מצות קלות הונח זדונן ליום הכפורים כלומר ולמה הוצרך לכתוב בה שגגה למעט את הזדון: הן אם הקל וכו' אלא יביא חטאת מיד ויתלו בו עד יום הכפורים כלומר אף בחטאת תהא צריכה לתלות ויהיו כולן תלויין עד שיבא עליו ייסורין וימרקו ת"ל בשגגה בשאר מצות ובשגגה דע"ז לומר לך שעל כולן אינו מביא חטאת על זדונם כלל:

פסקה ד

מה ת"ל בשגגה בשעירה פי' בשעיר נשיא ובשעירת יחיד ושניהם בשאר מצות אבל בכבשת יחיד לא נאמר בה בשגגה ושגגה האמורה בצבור דכתי' ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם ממנו ההוא לגופיה דהא כדדרשינן לקמן דבעינן העלם דבר עם שגגות מעשה אלא האי בשגגה דרישא יתירא הוא דאי ביחיד קא מיירי הא בגופיה כתיבא. ואי במשוח קא מיירי הא כתיב ביה לאשמת העם הרי משוח כצבור ישגו ונעלם דבר משום הכי דרשינן בשגגה פרט לזדון: שעיר נתרבה בצבור בחטאות מוספין של ראשי חדשים ושל מועדות: [שעירה] נתרבה בע"ז בחטאת יחיד ושעיר לא נתרבה בע"ז בחטאת יחיד. ואף על גב דאשכחין ליה בע"ז של צבור התם בלחוד הוא דמייתי ליה אבל יחידים לא מייתי ליה כלל:

פסקה ה

מצות י"י ולא מצות המלך ולא מצות ב"ד פי' אעפ"י שמצוה לקיים מצותו אפילו הכי אם עבר עליהם אינו חייב קרבן: מכל מצות ה' ולא כל מצות י"י פרט לשמיעת קול וביטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו שאין משוח חייב בטומאת מקדש וקדשיו: (בעדיות) [בהוריות] פרק ב' [ח:]:

פסקה ו

אוציא מצות עשה הקלה ולא אוציא מצות עשה החמורה כגון ונתצתם את מזבחותם ואשריהם תשרפון באש דכיון דמצות עשה דע"ז הוא דחמיר ליתי עליה פר קא משמע לן: ולא אוציא מצות עשה של מילה שהיא תדירה ת"ל אשר לא תעשינה פי' ארבעה הן חד במשיח [וחד בעדה וחד בנשיא] וחד ביחיד וכולהו מדרשי הכא: מצות עשה שבנדה פירוש הנדה דכתיב והזהרתם את בני ישראל מטומאתם והיא מצות עשה: אחר שריבה חייב מפני שיש בו לא תעשה פי' מפני שזה עצמו משרש לא תעשה הוא בא:

פסקה ז

ת"ל בפ' ע"ז בסדר שלח לך תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה וכו':

פסקה ח

אם דבר שאת למד בדרך אחד וכו' ומה ע"ז מיוחדת שמשנאסרה לא הותרה פי' שאין היתר לאיסורה כמו שתמצא באשת איש ונדה ונערה המאורסה על ידי גט נדה לאחר נדותה אבל ע"ז אין לה היתר בשום מקום וחייבין עליה מיתת ב"ד ואיסורה נוהג בבני נח כבישראל. לאפוקי מקצת עריות שאין נוהגות בבני נח: את מה אני מרבה מן הכלל משכב זכור והבהמה והאשה המביאה את הבהמה בכלל ואלו דומין לע"ז לגמרי אלא שיש בזכור מה שאין בבהמה וכו' כלומר אף על פי שהשוו את שתיהן להביא מן הכלל הזה אינן דומין זה לזה שיש היתר בזה מה שאין בזה: ומ"מ כיון שיש בהם הדרכים הללו הנמצאים בע"ז רבינו את שתיהן: הזכור בין במינו בין שלא במינו אסור יש מפרשים במינו ישראל על ישראל שלא במינו ישראל על גוי או גוי על ישראל: בהמה במינה מותרת מינה ממש סוס על סוסיא שלא במינה אסורה סוס על חמורה אעפ"י שאינו אדם וכל שכן בהמה עם אדם: הזכור לא עשו בו קטן כגדול פי' לא עשו משכב קטן שאינו בן תשע כמשכב גדול שהוא בן תשע דמקשינן נשכב לשוכב: ובבהמה עשה בה נרבעת גדולה כנרבעת קטנה. וא"ת כיון דיש חלוק בזכור בין קטן לגדול שיש ממנו חייב ויש ממנו פטור הרי הותרה מכללה ואינה דומה לע"ז והרי היא כשבת שהותרה במקדש ולא הותרה במקדש. לא דמי התם [היתר] גמור הוא במקדש. אבל זכור קטן אף על פי שאינו נסקל על ידו מכלל לאו לא נפיק או מלא יהיה קדש או מלא תשכב עם זכר. ובע"ז איכא מידי דלא מיחייב עליה אלא לאו בעלמא או עשה כגון מגפף ומנשק בלאו ונתיצת אבני מזבחותם בעשה אבל היתר לא משכחת לה:

פסקה ט

כשהוא אומר מכל מצות י"י לרבות את האם ואת אשת האב ואת הכלה שהיא בסקילה כע"ז פי' ארבע (פי') מכל מצות י"י כתיבי חד במשוח וחד בעדה וחד בנשיא וחד ביחיד ודרשינן בהו מצות הוו להו תמניא. חד דרשינן לעיל מכל ולא כל וכו' פרט לשמיעת קול וביטוי שפתים וכו' פשו להו שבעה והנך שבעה דרשינן להו השתא לרבוי הנך אף על גב דלא דמי לע"ז בכל הדברים שאמרנו. והבא על האם ועל אשת אב ועל הכלה דמו טפי לע"ז מכל הנך דאמרי לקמן. דהנך הוו בסקילה ומשנאסרו לא הותרו שהרי אין להם היתר בגט ולא הותרו מכללן שלא מצינו היתר לאדם באמו ובאשת אביו ובכלתו אלא שאין איסורו נוהג בבני נח כישראל. ואליבא דר' אליעזר דדריש [סנהדרין נח.] על כן יעזב איש את אביו ואת אמו אביו אחות אביו ואמו אחות אמו. אבל איסור הבא מחמת אישות לית ליה. ואמו נמי אע"ג דר' אליעזר מודה בה דאסורה לבני נח אפי' הכי לא דמו לע"ז דאילו ע"ז אין לה היתר לשום אדם ואלו עריות אע"ג דאסירן לקרובים שריין לכל אדם: ובענין זה הותרו מכללן ומוסף עלייהו כתוב בתו ובת בתו ובת בנו פי' כל היכא דאמרינן בהאי שמעתא מוסף עלייהו או משום דנחת דרגא מקמאי או משום דלא כתיבי בהדיא וקא אתו מדרשא דקמאי. וא"ת מה ראו להוסיף בתו ובת בתו על האם ועל אשת אב ועל הכלה והלא אין למדין מהן כלל ואין מיתתן שוה דאלו בסקילה ואלו בשריפה. אלא שיש לומר משום דהוו שאר דידיה כי הנך מיהו נחתי דרגא מקמייתא דהני בסקילה כע"ז והנך בשריפה:

פסקה י

וכשהוא אומר מכל מצות ה' זמנא אחרינא לרבות בת אשתו ובת בתה ובת בנה שמשנאסרו לא הותרו פי' לא בגט ולא במיתת אשתו אע"ג שאינן בסקילה כע"ז ולא הוו שאר דידיה כאמו ואשת אביו וכלתו ועוד דיש להם היתר אצל אחרים מה שאין כן בע"ז: מוסיף עליהו חמותו ואם חמותו ואם חמיו פי' דהנך נמי לא הוו שאר דידיה ואע"ג דשוו בכל מילי ולא נחתי דרגא מבת אשתו ובת בנה אפי' הכי הנך כתיבי בהדיא אם חמותו ואם חמיו מדרשא אתיין דילפינן להו מהנך בזמה זמה כדאיתא בסנהדרין פ' אלו הן הנשרפין. [עה:] וחמותו אע"ג דכתיבי בהדיא בעונש באזהרה ילפינן לה מהנך. אי נמי אגב דבעי למימר הנך תרתי בלשון תוספת נסיב נמי חמותו בהדייהו:

פסקה יא

וכשהוא אומר מצות ה' לרבות נערה המאורשה והמחלל שבת ואעפ"י שנערה המאורשה משנאסרה הותרה שהרי יש לה היתר בגט ובמיתת הבעל. והשבת הותרה מכללה שהרי יש לה היתר במקדש מה שאין כן בע"ז אלא שיש בנערה המאורשה מה שאין כן בשבת וכו' אעפ"י שרבינו אותם כאחד לא מפני שהן דומות זו לזו ממש שהרי שיש בזו מה שאין בזו שהשבת הותרה מכללה במקדש ונערה המאורשה בחיי בעלה לא הותרה כלל. וא"ת מאי איכא בהנך קמייתא טפי מהנך והרי אלו בסקילה כע"ז ותכנס מדה כנגד חומרא האחרת. תשובתך כי אלו קלית הן לפי שתמצא בהם צד היתר אצל מי שנאסרו בהן משום הכי חמירן טפי הנך. ואי קשיא נערה המאורשה דאיסור ערוה היא ליצרפה בהדי עריות דלעיל כגון אמו ואשת אביו וכלתו שהרי ערוה היא כמותן ובסקילה כמותן: תשובה הרי אמרינן טעמא משום דהנך אין להן היתר לאיסורן והנך יש להן היתר לאיסורן ומשום הכי איקשי לאיסור שבת:

פסקה יב

וכשהוא אומר מכל מצות ה' לרבות אשת איש והנדה משום דאלו קילי מנערה המאורשה ושבת דאלו הנך בסקילה כע"ז. והאיך לאו בסקילה. ועוד דאשת איש אע"ג דאסורה לכל אדם. חוץ מעבודת בית המקדש ונדה זילא מתרויהו שהרי אין בה מיתת ב"ד ועוד דיש לה היתר אחר איסורה ושתיהן שוות (בה ולא) [בקולא] שיש היתר לאיסורן אלא שיש בזו מה שאין בזו: וכשהוא אומר את כל מצות וכו' נראה לי דהכי איבעי ליה למימר לרבות אחות אביו ואחות אמו שלא הותרו להן כע"ז פי' משנולד האדם נאסר בע"ז ובעריות נמי משנולד נאסרו עליו. וקילי מאשת איש ונדה דאילו אשת איש אסורה לכל חוץ מבעלה ויש בה מיתת ב"ד ואילו אחותו ואחות אביו ואחות אמו מותרות לכל אדם והנך לא שרו לכל אדם:

פסקה יג

וכשהוא אומר את כל מצות י"י לרבות אשת אחיו ואשת אחי אביו והנך קילי מאחותו ואחות אביו שאחותו ואחות אביו לא היתה להן שעת היתר ואלו היה להן שעת היתר: ולפי הנסחא הכתובה בספרים אינני מוצא חומרא באשת אחיו ואשת אחי אביו על אחותו ואחות אביו ואחות אמו אלא הואיל דבחייו אסורין נתחייבו עליהן מיתת ב"ד ואסורה לכל אדם חוץ מבעלה ואשת אחיו ואשת אחי אביו אין בהן עכשיו לאחר מיתת איסורן מיתת ב"ד אעפ"י שהוא שעת איסורן ומותרות לכל אדם חוץ מן הקרובים וקילי מנדה דאלו נדה אסורה לבעלה ולכל אדם בעת נדותה ואלו מותרות לכל אדם חוץ מן הקרובים ואחותו ואחות אביו קילי מאשת אחיו ואשת אחי אביו כדפרישי':

פסקה יד

וכשהוא אומר מכל מצות י"י לרבות אחות אשתו אחות אשתו [קיל'] מאחותו ואחות אביו דהנהו יש בהן מיתת ב"ד ונאסרו לכל אדם מה שאין כן באחות אשתו:

פרק א

פסקה א

אחר שרבינו דברים שהן כע"ז וכו' למה כתב ע"ז מעתה פי' למה הוקשה כל התורה כולה לע"ז דכתי' תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה וכו':

פסקה ב

ואימה ע"ז מיוחדת שחייבין עליה מיתת ב"ד אף ארבה כל חייבי מיתות ב"ד: ואת מה אני מרבה את המקלל אביו ואמו וכו' ועדים זוממין ת"ל ועשה ובמס' סנהדרין פ"ד מיתות [סה.] מייתי להא תיובתא לר' יוחנן אליבא דרבנן דאמרי מודו רבנן במשתחוה לע"ז שמביא קרבן ואע"ג דבעי מעשה מאי טעמא דכפיפת קומתו הוה ליה מעשה. ועקימת שפתיו דמגדף לא הוי מעשה. ושנינן דשאני מגדף דישנו בלב דכתי' למען תפוש את בית ישראל כלכם: תו אקשינן עליה מהא דתניא יצאו עדים זוממין שאין בהם מעשה אלמא עקימת שפתים לא הוי מעשה אע"ג דליתנהו בלב. ושאני עדים זוממין הואיל וישנן בראיה אותיות הגרון שאין בהן עקימת שפתים שהרי העדים ששאלו אותה הראיה בעדות זו והוא משיב הן או לאו הרי כבר העידו ומשום הכי אמרינן דאפילו הוציאו אותו בשפתים אותה עקימה אינה חשובה מעשה וקשיא לי תינח עדים זוממין אבל אידך אי עקימת שפתים הויא מעשה מאי טעמא לא חשיבא להו מעשה וממעטינן להו מועשה. ואיכא לתרוצי דהאי דנקט להו להנך בהדי עדים זוממין משום דדמי להו להא מילתא דלית בהו מעשה אלא עקימת שפתים בלחוד ואע"ג דעקימת [שפתים] חשיב מעשה מ"מ ממעטי' להו מקרבן מטעמא דאמרי' לקמן לפי שאין חייבין על זדונם כרת דהא לא כתיב בהו כרת ומהאי טעמא מכה אביו וגונב נפש מישראל וזקן ממרא ע"פ ב"ד [אימעטו] ואעפ"י שיש בהם מעשה. וא"ת זקן ממרא מאי מעש' אית ביה טפי מהנך מאי טעמא פלגיה מנביא שקר ומעדים זוממין. תשובתך דהא קיימא לן דאינו חייב עד שיעשה מעשה דכתיב והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע או שיעשו אחרים בהוראתו דכתיב כי יפלא ממך דבר למשפט וכו' וילפינן דבר דבר מונעלם דבר מעיני הקהל וגמרינן צבור מזקן ממרא וזקן ממרא מצבור צבור מזקן ממרא דאינן חייבין על עקירת כל המצוה דכתיב בזקן ממרא על פי הדבר אשר יגידו וזקן ממרא מצבור דהוראה תלויה בו ומעשה תלוי אף באחרים ולא בעינן שיעשה מעשה הוא בעצמו וכיון דגמרינן דבעינן ביה שוב מעשה משום הכי אתיא בהדי הנך דאית בהו מעשה:

פסקה ד

אי מאחת יכול אפי' כתב אות אחת ת"ל ועשה אחת הא כיצד וכו':

פסקה ה

ר' יהודה אומר אפי' כתב שתי אותיות והם שם אחד כגון ש"ש ת"ת וכו' במס' שבת בפרק הבונה [קג:] מוקים לה להא דר' יהודה משום דרביה אבל אליבא דנפשיה בעינן שתי אותיות משם גדול כגון נח מנחור דן מדניאל. ורישא ר' יהודה משמא דנפשיה הוא וסיפא משמא דרביה:

פסקה ו

ר' שמעון אומר ועשה אחת יכול עד שיכתוב כל הפסוק כולו ת"ל מאחת. ומ"מ לר' שמעון לא מחייב עד שיכתוב כל השם. ונראה לי דבבגד עד שיארוג שלש על שלש ונפה וכברה עד שיארוג כדי נפה וכברה קטנה שכיוצא בהן מתקיימת:

פסקה ז

אם מעין אבות מלאכות עשה וכו' כגון קצירה וטחינה חייב שתים אפי' בהעלם אחד. ואם מעין מלאכה אחת כגון אב ותולדה דידיה אינו חייב אלא אחת ואעפ"י שהן כעין שתי מלאכות כעין קיצר ובוצר וכ"ש קוצר וקוצר בהעלם אחד:

פסקה ח

הבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו וכו' במס' כריתות פ' אמרו לו [טו.] מתרץ לה הבא על אחותו שהיא אחות אביו ושהיא אחות אמו. ומשכחת לה ברשיעא בר רשיעא כגון אליפז בא על אמו והוליד ממנה שתי בנות וחזר ובא על אחת מהן והוליד ממנה עמלק ובא על אחות אמו שהיא אחות בת אביו מן האם. וקא מבעיא לי שמות מוחלקין בעינן או גופין מוחלקין, דהכא שמות איכא גופין ליכא. ופשטו ליה דשמות מקל וחומר ומה הבא על נשיו גויות שהן שם אחד חייב על כל אחת ואחת. הכא דשמות מוחלקין לא כל שכן: והבא על חמש נדות נפקא לן מואל אשה בנדת טומאתה לחייב על כל אשה ואשה:

פסקה ט

ועוד שאלו האבר המדולדל בבהמה מהו פי' מדולדל שאינו יכול לעלות ארוכה עוד אם הוא טמא במקומו או טהור אם נחשוב אותו כאלו נתלש ממנה האבר מן החי ומטמא טומאת נבלה כדאית' בפ' שמיני ופשטו ליה שהוא טהור: ובכריתות [שם] מוקי לה להא מילתא במוכי שחין שניתנין בכל שהו דבשעת פרישתו לא הוי חבור כלל ולא מקבל טומאה מיניה והא דתנן במס' חולין [קכז.] האבר והבשר המדולדלין בבהמה הרי אלו מטמאין טומאת אוכלין במקומן. ודכוותה נמי תנן [שם קכט:] האבר והבשר המדולדלין באדם טהורין. הנך תרתי בתר דשמעונהו קבעינהו במתני' ואגמרינהו לתלמידיה והתם נמי פליגי עלה במיתה עושה ניפול דר' מאיר סבר אע"ג דמחיים לא מטמו במקומן כי מתה בהמה חזינן לאבר כאלו נתלש מחיים כדכתי' וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא מיתה עושה ניפול והאי כל אשר יפול הכי קאמר אינו מטמא עד שיפול והאי במותם כעין במותם פרט ליבשין שאין מטמאין:

פסקה י

ועוד שאלן השוחט חמש' זבחים בחוץ בהעלם אחד פי' לא קא מבעיא ליה חלוק זבחים בגופו דמי פשיט' ליה דחלוק הוויין מיהו גופי בהמות קא מבעיא ליה אי חשיבי לחלק או לא ופשט ליה דגופין הוו מחלקין מק"ו השתא אמר תמחויין מחלקין אפי' בהמה אחת ק"ו גופי בהמות דמוחלקין ור' עקיבא לא קבלה מיניה דאע"ג דלענין מיתה גופה ותמחויין מוחלקין לגבי נותר ושוחט בחוץ לאו מוחלקין כדאית' לקמן:

פסקה יא

אמר ר' שמעון וכי מה ראיה אוכל לשוחט מה לאוכל שהוא נהנה וכו' אלא כך שאלו באוכל נותר וכו' שעשה בה המאכיל כאוכל וכו' דתנן [מעילה כ.] נתנה לחבירו הוא מעל וחברו לא מעל. והאי באוכל הכי קאמר כאלו נטלה ואכלה הוא:

פסקה יב

צירף את המעילה לזמן מרובה מה שאין כן בנותר דבעי' כזית אכילה בכדי אכילת פרס:

פסקה יג

העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה ומעין מלאכה [אחת] בהעלם אחד מה מפר' לה בכריתות [טז.] בזדון שבת ושגגת מלאכות קא מבעיא ליה שבתות או כגופין דמי או לא ילדי מלאכות במקום (כ') מלאכות אם חייב על התולדה במקום אב והיינו דקאמר מלאכות הרבה בשבתות הרבה מעין מלאכה אחת. ופשט ליה דכגופין דמיין וחייב על התולדה במקום אב והיינו דקאמר ומה נדה שאין בה תולדה. ומתרץ לה תני תולדות כלומר כי היכי דנדות הויין גופין מוחלקין וחייב על כל אחת ואחת אפי' בהעלם אחד אף שבתות כגופין מוחלקין וחייב על כל אחת ואחת אפי' בהעלם אחד (אף שבתות הויין כגופין מוחלקין). ודקאמרינן נמי הבא על הבהמה יוכיח הבא על הבהמות קאמר: ואיכא מ"ד התם לא קא מבעיא ליה דאין כאן גופין שהרי אינו מכיר בשבתות כולן כמו שמכיר בגופי הנדות שאעפ"י שאינו יודע בטומאתן מכיר את גופיהן הילכך מחלקין ואע"ג דאין כאן גופין מוחלקין קא מבעיא ליה ימים שבנתים אי הוו ידיעה לחלק או לא פי' הואיל והוא מותר במלאכה בנתים וכל העולם עושין מלאכה וימי שבתות רואה אותם כולם בטלים אעפ"י שאינו מתבונן בהן הוו עליה כידיעות מפני שהיה לו לדעת. וכן בנדה אפי' נדה אחת שאין כאן גופין אם ראתה ובא עליה כיון דבימי טומאתה אינה מתעסק' עמו בשמושו ולבישת בגדיה ותכשיטיה כמו שמתעסקת בימי טהרתה אותן ימים הויין ליה כידיעה לחלק שהיה לו להתבונן בהם. ודקאמר ליה ר' אליעזר הבא על הבהמה יוכיח לאו דשייכי בבהמה ימים שבנתים דהכא ודאי ליכא שום חלוק. מיהו סבירא ליה לר' אליעזר כיון דבענין עריות כתיבא וכתי' בסופם כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה. ואמר מר הוקשו כל העריות זו לזו בהמה נמי כנדה דמיא לחלק על כל ביאה וביאה. ומבהמה נמי ק"ו לשבת: ואמר לו ר' עקיבא הבהמה כשבת דבהמה לא הוקשה לעריות מדכתי' בסיפיה ונכרתו הנפשות העושות דמשמע בועל ונבעלת ובהמה לאו בת כרת היא ולמאן דאמר ימים שבנתים קא מבעיא ליה בשגגת שבת וזדון מלאכות אי הוו ידיעה לחלק או לא: איכא לאקשויי ליה היכי מבעיא ליה לר' עקיבא ילדי מלאכות במקום מלאכות אם חייב אתולדה במקום אב או לא והלא זדון מלאכות הוא ואפילו אקצירה וטחינה נמי לא ליחייב אלא חדא וכל שכן אתולדה במקום אב. ואיכא למימר בתרתי דוכתי קא מבעיא ליה והכי קא מבעיא ליה העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה בזדון שבת ושגגת מלאכות בהעלם אחד מהו אי נמי מלאכה אחת בשבתות הרבה בהעלם אחד. אי נמי בשגגת שבת זדון מלאכות מהו. וקמייתא הוי בעיא אתולדה במקום אב ובתרייתא בימים שבנתים אי הוו ידיעה לחלק או לא. והאי דקאמרינן הכא לר' אליעזר בנדה משום ימים שבנתים או הוו ידיעה לחלק לדבריו דר' אליעזר קאמר ליה דאילו לדידיה אפי' בנדה אחת ואפי' בלא ידיעה באמצע מחייב ר' אליעזר על כל אחת ואחת כדאיתא התם וטעמיה דר' דמחייב על כל כח וכח דמשמע אפילו בביאה אחת מחייב:

פרשה ב

פסקה א

בני ישראל נפש הרי הצבור כיחיד מה היחיד אינו מביא אלא על דבר שזדונו כרת וכו' דיחיד מע"ז ילפינן ליה בכל התורה כדכתיב תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה. והנפש אשר תעשה ביד רמה וכו' כדאמרן לעיל:

פסקה ב

לא אם אמרת ביחיד שאינו מביא חטאת על לא הודע פי' תאמר בצבור שמביאין שהרי שעירי ראש חדשים ושעירי הרגלים מכפרין על טומאת מקדש וקדשיו שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף. אי נמי בשעיר הנעשה בפנים תולין על שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף ואעפ"י שמתכפרין בהן אחד יחיד ואחד צבור מ"מ הקרבן של צבור ולא מצינו ליחיד שמביא קרבן על כך: משם יוכיח שמביא חטאת על לא הודע שכל מה שהצבור מתכפרין על טומאת מקדש וקדשיו שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף. בשעיר בפנים משוח וכהנים מתכפרין בו: ואינו מביא אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת פי' דמשוח בכלל נפש האמור בע"ז הוא. וכתיב ביה תורה אחת יהיה לכם:

פסקה ג

לא אם אמרת במשוח שאינו מביא על לא הודע במזבח החיצון תאמר בצבור שמביא וכו' פי' שהרי שעירי הרגלים וראשי חדשים במזבח הוא וכיון דהקל במזבח החיצון לגבי צבור להביא על לא הודע אי נמי על דבר שזדונו כרת וכו' ת"ל בני ישראל ונפש כי תחטא:

פסקה ה

לא אם אמרת בצבור שאינו מביא אשם ודאי כגון אשם גזלות ואשם מעילות וצבור לא מייתי להו דהא בעינן דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת תאמר במשוח שהוא מביא אשם ודאי דכתי' בה נפש ומשוח בכלל נפש הוא. וכן נשיא בכלל נפש הוא ומביא אשם ודאי:

פסקה ו

משוח יכול זה מלך וכו'. ואי קשיא לך מלך היינו נשיא ונשיא שעיר הוא דקא מייתי. ותירץ סד"א בשגגת מעשה מייתי שעיר ובהוראה מייתי פר להכי כתב ביה כהן משוח: יחטא מה ת"ל פי' לכתוב אם הכהן המשיח חטא כדכתיב בסיפיה דקרא והקריב על חטאתו אשר חטא שיכול יביא על הקודמות פי' יביא פר על מה שחטא קודם שנתמנה: ומ"מ והוא שהורה לעצמו ועשה בהוראתו שאם חטא בלא הוראה הא ילפי' לקמן לאשמת העם הרי משיח כצבור מה צבור אינו מביא אלא בהעלם דבר עם שגגת מעשה אלא על כרחך שהורה ועשה: יכול יביא על הקודמות ת"ל משיח יחטא לאחר (שהורה) [שהיה] משיח יחטא: לא אם אמרת בנשיא שאינו מביא חטאתו משעבר פי' אם העבירוהו מנשיאותו ואחר כך חטא מביא כהדיוט דכתיב אשר נשיא יחטא דמשמע אשר נשיא יחטא בעודו נשיא ולא משעבר:

פסקה ז

ר' שמעון אומר אם נודע לו עד שלא נתמנה ונתמנה חייב פי' כהדיוט. ואם משנתמנה נודע לו פטור מכלום דר' שמעון חטא וידיעה בעי:

פרק ב

פסקה ג

צבור שאין מביא אשם תלוי פי' בפרש' אשם תלוי על שגגתו אשר שגג מי שחטאו בשגגה יצאו צבור שאין חטאם בשגגה אלא בהוראה:

ומשיח בפר ואינו מביא אשם תלוי פירוש במסכת הוריות [ז.] מתרץ אשם תלוי כדי נסבה דהא אכתי לא קיימא לן דמשיח לא יביא אלא בהוראה:

פסקה ד

ומשיח מביא שעירה לע"ז דנפש כתיב בה ומשי' ונשיא בכלל נפש נינהו.

פסקה ו

על חטאתו אשר חטא מלמד שמביא חטאתו משעבר פי' קרא יתירא קא דריש מלמד שאם העבירוהו ממשחתו והורה לעצמו וחטא בהוראתו שמביא פר:

פסקה ז

יכול חטא עם הצבור יביא פר לעצמו פי' שישב עם ב"ד והורה לצבור והלך הוא בעצמו ועשה על פי ההוראה ואחר כך נודע להם שטעו יכול יביא פר בפני עצמו:

פסקה ח

תאמר במשיח שאינו מתכפר בכל כפרותיו עם הצבור שהרי טומאת מקדש וקדשיו צבור מתכפרין בשעירים ומשיח בפר ולא השוו בכפרה אחת כדאיתא בשבועות [ב.]:

פרק ג

פסקה א

פר יכול זקן פי' דהכי אשכחן קרא דכתי' ופר השני שבע שנים ת"ל בן אי בן יכול קטן פי' בן שנתו או בן שנתים נמי נקרא עגל כדאיתא לקמן. ת"ל פר הא כיצד בן שלש שנים כדברי חכמים קא סברי רבנן בעינן פר שהוא סמוך לבן בקר דהיינו בן שלש. ר' מאיר אומר אף בני ארבע וחמש כשרים קסבר ר' מאיר לא בעינן בפר שיהא סמוך לבן בקר אלא כל שהוא למעלה מבן שלש נקרא פר ואפי' בן ארבעה ובן חמשה אלא שאין מביאין מבן חמש ולמעלה שהם זקנים מפני הכבוד והאי דקאמר ר' מאיר מפני הכבוד אלמא מדאוריית' כשרים ואפי' זקנים ש"מ לא דריש ר' מאיר פר שהוא בן אלא סבירא ליה דאפי' זקן נמי פר בן בקר איקרי. ואי קשיא לך הא דתניא בראש השנה פ"א [י.] בן עשרים וארבעה חדשים ויום א' דברי ר' מאיר שהיה ר' מאיר אומר כל מקום שנ' בתורה עגל סתם בן שנה עגל בן בקר בן שתי שנים פר בן בקר בן שלש. התם הכי קאמר משלש ומעלה ושלש בכלל נקרא פר: ולקמן גרסי' לה בדר' שמעון ומסיים בה הכי אף בני ארבע וחמש כשרים וכו' דש"מ דהכי הוא כדמתרצינן ולא פליגי מתנייתא אהדדי:

פסקה ב

ר' יוסי הגלילי אומר מה ת"ל ופר שני בן בקר תקח לחטאת בפר הלוים בסדר בהעלותך: מה ת"ל שני שני בשנים:

פסקה ג

ר' אומר מה ת"ל שני וכו' הא כיצד איברי עולה קודמין לאיברי חטאת הא דמפיק לה ר' מהכא ובפ' מצורע מפקינן מוהעלה הכהן את העולה ואת המנחה המזבחה וכפר עליו ותנאי נינהו:

פסקה ה

ר' יהודה אומר על ע"ז הביאום לא פליגי מידי אלא טעמא קאמר מה טעם לא נאכלו מפני שהן שעירי ע"ז ושעירי ע"ז ילפינן לקמן בפ' צבור שהן בשריפה אבל האי דלוים הוראת שעה היתה:

פסקה ו

ר' שמעון אומר כל מקום שנ' בתורה עגל סתם בן שנה פי' סתם לא נאמר בו בן בקר ואם נאמר בן בקר שתי שנים כדכתיב קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה תמימים אף בשנים משמע שוים לגמרי. ואיל בן שתי שנים הא מדכתיב בעלמא כבש בן שנתו: פר בן בקר בן שלש ואף בני ארבע וחמש כשרים: הא דקאמר כל מקום משום פר לחודיה קא נסיב ליה דאי משום עגל סתם ומשום עגל בן בקר לא אשכחן בכל התורה (כד) [בר] מהנך דקא מייתי הכא וקא מפרש בהו קרא. ואיפשר דמשום עגלה ערופה נמי קא נסיב לה דכתיב עגלת בקר וקאמר נמי דבעינן שתהא בת שתי שנים כדאיתא בריש מס' פרה. ר' אליעזר אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתי שנה וחכמים אומ' עגלה בת שתי שנים ופרה בת שלש או בת ארבע. ר' מאיר אומ' בת חמש אלא שאין ממתינן לה שמא תשחיר ותפסל. ור' אליעזר סבר לה כר' יוסי הגלילי דקאמר הכא פר בן בקר בן שתי שנים הילכך עגל בן שנה ופר סתם נמי ילפי' ליה מפר בן בקר ומשום הכי לר' אליעזר עגלה בת שנתה ופרה בת שתי שנים. ורבנן סברי לה כר' שמעון וכר' מאיר דעגל האמור בו בן בקר בן שתי שנים ופר בן בקר בן שלש ופרה אדומה כיון דלא כתי' בה בקר אתיא אפי' בת ארבע. ובת חמש (אלא) [לא] מפני הכבוד. ור' מאיר סבר בת חמש כבוד הוא וזקנה נמי כיון דבחוץ נעשת אין כאן מפני הכבוד אלא שאין ממתינן לה שמא תשחיר ותפסל. מיהו אם הזקינה ולא נפסלה כשרה ור' יהושע פליג התם ואמר אני לא שמעתי אלא שלישית כלומ' קא יליף פר סתם מפר בן בקר וסבר לה כרבנן דאמרי פר בן בקר בן שלש:

פרשה ג

פסקה א

והביא אף לאחר יום הכפורים קרא יתירא קא דריש דכתיב והביא את הפר אל פתח אהל מועד דלא הוה צריך למכתב והביא את הפר אלא ללמד שאין יום הכפורים מכפר על חייבי חטאות ואשמות ודאין כדאיתא בפ' בתרא דכריתות [כה:]: פר הוא מביא ואינו וכו' פי' יחיד בשאר מצות מביא כשבה ואם רצה להביא שעירה מביא כדכתיב קרא ומשוח נמי אע"ג דמביא פר יכול אם רצה להביא חליפין שעירה יביא אי נמי לא מצא פר יביא שעירה ופר דקאמר רחמנא למצוה כדאשכחן ביחיד דתנן [זבחים צ..]כבשים קודמין לעזים מכל מקום:

פסקה ב

מק"ו מה יחיד שלא שוה קרבנו של שאר מצות לקרבנות של יום הכפורים שהוא שעיר המשתלח ואפילו הכי שוה קרבנות של כל המצות לקרבנו של מצוה יחידית מפני שנאמרה פרשה בפני עצמה בפרשת שלח לך: ועל ע"ז מביא שעירה נמצא שאם רצה להשוות קרבנות של מצות לקרבן של ע"ז ולהביא שעירה הרשות בידו: משיח ששוה קרבנו של שאר מצות לקרבנו של יום הכפורים שהרי מביא פר בזה ופר בזה אינו דין שאם רצה להביא חליפין שעירה ולהשות קרבנו של שאר מצות לקרבן ע"ז שהרי אף משיח בע"ז בשעירה כיחיד שיהא רשות בידו להביא לכך נאמר פר שנה עליו הכתוב לעכב: הדר פריך ליה ואמר נשיא יוכיח ששוה קרבנו לכל המצות לקרבנו של יום הכפורים שהרי מביא שעיר ואפי' הכי אין שוה קרבנו של שאר מצות לקרבן מצוה יחידית שזו שעיר וזו שעירה אף אתה אל תתמה על משיח וכו':

פסקה ד

וסמך ידו על ראש הפר לרבות פר יום הכפורים לסמיכה הפר יתירא קא דריש פר יום הכפורים שטעון שתי ודויין דכתי' ביה תרי זמני והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו והאי כפרה כפרת דברים היא שעדין לא נשחט הפר. ואומר אנא דילפי' כפרה כפרה מחורב דכתי' אולי אכפרה בעד חטאתכם מה להלן באנא וכו' הכי איתא ביומא: [לז]: לא אם אמרת בזה שהוא בא בשביל עבירה ידועה תאמר פר וכו' פר יום הכפורים מכפר על טומאת מקדש וקדשיו שאין בה ידיעה בסוף או שאין בה ידיעה בתחלה ובסוף. (פר) [בר] קרבן הוא ולא מכפר עילויה: ולרבי שמעון דאמר מכפר על שאר מצות מ"מ דוקא על הספקות או שנודע להם ידיעת ספק או שלא נודע לו כלל כעין שעיר המשתלח לכל ישראל אבל הנהו דידיע להו לגמרי בני קרבן נינהו ולא מכפר: אבל פר כהן משיח בא על עבירה ידועה פי' ידיעה גמורה ומשום הכי לא יליף מיניה לסמיכה ת"ל וסמך ידו וכו': ושחט את הפר לפני ה' בצפון פי' ילפי' לקמן בפ' אשר נשיא יחטא מדכתיב התם ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה: וכתי' נמי בפרש' כשבה ושעירה ושחט אותם במקום אשר ישחט את העולה וכו' כדאית' התם ילפינן וכולהו קרא. דתורה אחת לכל החטאות שיהו נשחטות בצפון:

פסקה ה

נאמר כאן לקיחה ונאמר להלן לקיחה וכו' פי' ויקח משה את הדם וישם באגנות מה להלן לקיחה בכלי והיינו קבלה:

פסקה ו

ולקח הכהן המשיח אין לי אלא המשיח בשמן המשחה מרובה בגדים מנין. פי' אע"ג דלא מייתי פר בהוראתו כדאמרינן לעיל: ת"ל הכהן אם סופנו לרבות כהן אחר מה ת"ל המשיח אלא מצוה שיקבל המשיח כלומר הוא על עצמו שיביא כפרתו ויקריבנה הוא עצמו. ואם קבל כהן אחר עבודתו כשרה פי' ואפילו כהן הדיוט מדכתיב לקמיה וטבל הכהן את אצבעו והיינו דקאמרינן אם סופנו לרבות כהן אחר כל כהן קאמר ואפי' הדיוט ומדכתיב הכהן הכהן תרי זמני ולאו אורח ארעא בכהן הדיוט אי נמי אין בדין שיכפר ההדיוט על כהן גדול אלא כהן גדול שכמותו. ואי קשיא לך מאי שנא הכא דמרבינן מרובה בגדים מהכהן ולעיל לא מרבינן ליה לאתויי פר בהוראה. לא קשיא מידי דהתם איצטריך הכהן לגלויי על משיח דלאו מלך הוא כדאמרי' התם יכול זה המלך ת"ל הכהן הילכך לא מייתר לרבויי מיניה מרובה בגדים אבל הכא מי מצית אמרת משיח זה מלך אטו מלך בר קבולי דם הוא הילכך מיותר הוא הכהן אי נמי כיון דכתיב בטבילת אצבעו הכהן סתם דמשמע אפי' כהן הדיוט משום הכי האי הכהן דהכא דרשינן מיניה רבויא למרובה בגדים שהוא קרוב לכהן משיח מדכתיב הכהן המשיח:

פסקה ז

מדם הפר מדם הנפש ולא מדם העור פי' מדכתיב הפר משמע עיקרו של פר כדדרשי' בעלמא העולה עולה ראשונה. וכן הירך המיומנת שבירך. ולא מדם העור פי' היוצא מחתיכת העור בתחילת שחיטה מדם הפר דם מהפר יקבלנו פי' ולא מדם הנשפך על הרצפה לאוסופי וקסבר גורעין ומוסיפין ודורשין כדאיתא ביומא [מח:] ובזבחים פ"ב [כה:]אותו אל אהל מועד למעט קרבנו למצוה יחידית וכו' פי' מצוה יחידית היינו ע"ז כדפרישנא לעיל שמביא עליה ביחיד ואינו מכניס להיכל מדמה ולא לפרכת ולא למזבח הזהב דהא כתיב מיעוטא באהל מועד אבל שעיר החטאת שבית דין מביאין עליה בהוראה עם הפר של עולה ודאי טעון הזיה על הפרכת ועל מזבח הזהב כדאית' בפ' איזהו מקומן [מז.] ולקמן מרבה לה מקרא מפר העלם דבר של צבור דדרשי החטאת לרבות שעירי ע"ז ולשרפה נמי כשאר חטאות החיצונות:

פסקה ח

וטבל ולא המסתפג פי' שלא יקנח באצבעו מדפני המזרק ולא משוליו אלא שיעשה דרך טבילה על כל הזיה טבילת אצבעו: מה אצבעו האמור להלן ימנית פי' גבי לוג שמן של מצורע המיומנת שבימין היא אותה הסמוכה לגודל מפני שהיא ראשונה לכולן שהגודל אינו עומד על סדר האחרות אי נמי מפני שמראה בה טעמי תורה ומיומנת לכל תשמיש האדם יותר מכולם:

פסקה ט

בדם שיהא בדם כדי טבילה מעיקרא בבת אחת ולא שיוסיף מעט מעט והכי איתא בזבחים פ' בית שמאי [מ:] ונר' לי דבעינן שיהא במזרק שיעור כל ההזאות בבת אחת והאי כדי טבילה דקאמרינן כדי כל הטבילה דאי כדי כל טבילה בלחוד ההוא מוטבל ולא המסתפג נפקא: והזה ולא המטיף פי' בהתזה ולא שיתיז אצבעו מאליו: והזה ולא הזורק פי' שלא יזרוק במזרק כדרך שעושה בעולה דהתם כתיב וזרקו ואי כתיב הכא וזרק אע"ג דכתיב וטבל אצבעו בדם הוה אמינא טובל אצבעו וזורק במזרק להכי כתי' והזה שלא יהא מזה אלא באצבע: מן הדם שבענין זה מפרש במנחות [ז:] למעוטי שיריים שבאצבע: שיהא מונה שבע פעמים ולא אחת ושבע כדרך שהוא מונה ביום הכפורים:

פסקה יא

ולמטה הוא אומר על קרנות המזבח פי' בפר העלם דבר של צבור ואיתקוש להדדי כדאית' לקמן בההי' פרש': לומר שטעון מתן דמים על ארבע קרנות דברי רבי שמעון. ר' יהודה אומר אינו צריך וכו' לא ידענא מאי בינייהו אלא אמינא דר' שמעון סובר יש אם למקרא כדאיתא בסוכה [ו:] ובסנהדרין [ד.] ומשום הכי נפקא ליה מקרנות. ור' יהודה סבירא ליה יש אם למסורת ומשום הכי אצטריך למדרש אשר באהל מועד: מזבח קטורת שנתחנך בקטורת כדאיתא במנחות פרק התכלת [נ.] שאין מחנכין מזבח הזהב אלא בקטורת הסמים שתהא משל צבור ומה"א דהסמים נפקא ליה כלומר אותה שסמניה מפורשים במקום אחר. והיא אותה האמורה לצבור בפ' כי תשא אי נמי דיליף קטורת קטורת מהתם כלומר אם נתחנך בקטורת של יחיד כאילו לא נתחנך שהרי עובר על לא תעלו עליו קטורת זרה כדאמרינן לעיל: סמים שיהו כל סמניה לתוכה שאם חסר אחת מהן כאילו לא נתחנך סמים יתירא קא דריש ומצי למכתב מזבח קטורת לפני ה': מה ת"ל אמר ר' נחמיה לפי שמצינו בפרשת יום הכפורים שהכהן עומד לפנים מן המזבח דכתיב בפרשת אחרי מות אחר השלמת הזאות של היכל ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וכפר עליו זה מזבח הזהב וכו' ומהיכן יצא אלמא לפנים מן המזבח היה עומד ומזה על הפרכת יכול אף זה כן ת"ל מזבח קטורת הסמים לפני ה'. אלמא חוץ למזבח היה עומד ומרחוק היה מזה על הפרכת ואם נגעו נגעו ואם לאו אין בכך כלום אלא שהיה מכוין כנגד הארון מבחוץ:

פסקה יב

ישפך ולא יזה פי' שלא יזה באצבע: ישפך ולא יזרוק פי' שלא יזרוק מרחוק כנגד זריקת העולה אלא סמוך ליסוד ממש עומד ושופך: על יסוד מזבח העולה ולא על יסוד מזבח פנימי קשיא לי והא כתיב אשר פתח אהל מועד מזבח העולה למה לי והוה ליה למדרש מהכא שאין יסוד לפנימי כדדריש ליה מפר עצמו לקמן. ובזבחים פ' איזהו מקומן [נא.] מהאי טעמא מפיק ליה. ואיכא למימר דכיון דהאי דכהן משיח תחלה הוא לא דייקינן מיניה מזבח העולה בקרא יתירא דאורחיה דקרא הוא לפרושי ביה בתחלה אבל פר העדה שהוא שני לכהן משיח דרשינן מיניה קרא יתירא כדדרשינן לקמן. ואי קשיא לך כיון דדרשינן לקמן מפר העדה שאין יסוד למזבח הפנימי עצמו למה לי למכתב הכא מזבח העולה ולמה ליה למימר הכא ולא על יסוד מזבח הפנימי. הא לא קשיא דאי לא הוה כתיב בכהן משוח מזבח העולה אל יסוד המזבח סתמא הוה ליה ההוא דפר העדה תחלה ולא הוה לי למדרש קרא יתירא אלא לגופיה אתא שלא ישפוך שירים הפנימים על יסוד מזבח הפנימי כדאמרינן בכהן משוח שהוא תחלה ולעולם הוה ליה יסוד השתא דכתיב בפר כהן משיח מזבח העולה ותנא ביה קרא בפר העדה וכתב ביה קרא יתירא דמאשר פתח אהל מועד נפקא ליה שמע מינה למדרש ביה שאין יסוד למזבח עצמו: ובזבחים [שם ע"ב] פריך למאי הלכתא כלומר ואי היה ליה יסוד למאי מתבעי והא אמרינן דשירים לא מקבל. ומתרץ דסד"א ליפוך מיפך דגואי לבראי ודבראי לגואי קמ"ל דלא הוה ליה יסוד כלל:

פסקה יג

וכשהוא אומר בנשיא אל יסוד מזבח העולה שאין ת"ל דלכתוב אל יסוד המזבח סתמא שאם את שיריו לא קבל מזבח הפנימי שירי חיצון והיאך הוא מקבל דשעיר נשיא שנעשה כולו על מזבח החיצון: ד"א וכי יש יסוד לפנימי עצמו פי' וכי תימא סד"א ליפוך מיפך כדאמרינן ולהכי אצטריך בנשיא לכתוב אל יסוד היינו דקאמרינן וכי יש יסוד לפנימי עצמו כלומר והלא נתמעט מקרא דפר העדה שאין לו יסוד אם כן ליכתוב יסוד המזבח סתם אלא לומר לך שיהא יסוד למזבח העולה. הא מילתא איתא לקמן בפרש' וקא דריש לה התם כדאית' בזבחים [שם] וכתיבנא לה הכא לכולה שמעתא ופירושה מפני שצריכה לפנים: והכי איתא התם ת"ר אל יסוד מזבח העולה ולא מזבח הפנימי אל יסוד מזבח העולה תן יסוד למזבח של עולה: והך גירס' דזבחים שבקיה לפר משיח והתחיל מפר העדה וסמיך ליה אדרשא דספרא דדריש בפר משיח שלא ישפוך שירים במזבח הפנימי. ונקט ליה פר העדה דמיניה קא ממעט שאין יסוד למזבח הפנימי כדאיתא הכא: או אינו אלא מזרחה של עולה יהא יסוד אר' ישמעאל ק"ו ומה שירים שאין מכפרין טעונין יסוד תחלה עולה שמכפרת אינו דין שטעונה יסוד. אמר ר' עקיבא ק"ו ומה שירים שאין מעכבין ואינן באין לכפרה טעונין יסוד תחלה עולה וכו' ומה אני מקיים אל יסוד מזבח העולה תן יסוד למזבח העולה ר"ל של עולה: אמר מר יסוד מזבח העולה ולא מזבח הפנימי הא מיבעי ליה לגופיה גופיה מאשר פתח אהל מועד נפקא: אמר מר אל יסוד מזבח העולה ולא למזבח הפנימי ולמאי הלכתא לשירים שירים אבראי עביד להו סד"א ליפיך מיפך קמ"ל: אמר מר או אינו אלא מזבחה של עולה יהא יסוד מי כתיב אל יסוד העולה מזבח העולה כתיב פי' אי כתיב אל יסוד העולה אמינא אזקפה דיסוד השתא דכתיב אל יסוד מזבח העולה אגגה דיסוד: אמר ר' ישמעאל ק"ו וכו' אמר ר' עקיבא ק"ו ומה שירים שאין מעכבין ואינן באין לכפרה טעונין גג יסוד עולה שמכפרת אינו דין שתהיה טעונה גג. הא מה אני מקיים אל יסוד מזבח העולה הן יסוד למזבחה של עולה. מאי בינייהו שירים מעכבין איכא ביניהו זו עיקר הגירסא וכך פירושה: אל יסוד מזבח העולה דכתי' בפר העדה ולא למזבח הפנימי כלומר שאין לו יסוד: ושבקיה למשיח כדפרשי' לעיל: ואמר מר והא מיבעי ליה לגופיה שלא ישפוך שיריו לפנימי ולעולם אימא לך דיש לו יסוד גופיה מאשר פתח אהל מועד נפקא: הדר אקשי ליה אצטריך ליה קרא יתירא ולמעוטי דלא ליהוי ליה יסוד ולמאי מתבעי ליה יסוד אי לשירים הפנימיים הא אמרת דאבראי עבד להו כדנפקא לן מאשר פתח אהל מועד. ומתרץ סד"א ליפוך מיפך: אמר מר אל יסוד מזבח העולה דנשיא תן יסוד למזבח של עולה. פי' שיהא להם יסוד לקרנות מתנותיה של עולה ולמעוטי קרן דרומית מזרחית דלא הוה ליה יסוד ושיהו מתנותיה של עולה קרובות ליסוד דהיינו למטה מן הסיקרא דכיון דהאי מזבח העולה דנשיא מיותר דרשינן ליה ללמד על מתנותיה של עולה עצמו שתהא טעונה יסוד לכל דבריה. או אינו אלא מזבחה של עולה והוא יסוד כלומר שיתן מתנות העולה על יסוד ממש מקום שפיכת שירים הפנימים וממילא שמעינן דבקרנות שיש להם יסוד קא יהיב: מיהו מנא לך שיהיא צריך לאחוז בקיר ושמא לא היה נותן אל היסוד ממש כעין שפיכת שירים: ואת אמרת תן יסוד למזבחה של עולה אלמא בעינן לה מזבח אלא שתהא סמוכה ליסוד ודילמא ליסוד ממש קאמ' ומהדר ליה בגמ' והיכי ס"ד דיסוד ממש קאמר. אם כן ליכתוב אל יסוד העולה והשתא דכתיב מזבח העולה אלמא בעינן לה מזבח והיינו למעלה מן היסוד. ואם כן קל וחומר דר' ישמעאל ור' עקיבא לא צריך: הדר אמר אצטריך ק"ו דאי ממזבח הוה אמינא להכי לא כתב רחמנא אל יסוד העולה דסד"א אזקפה דיסוד דהיינו כנגד חודה של אותה אמה של יסוד קמ"ל מזבח העולה דעל גגה של אותה אמה בעינן ולעולם על היסוד ממש ליתיב כעין שירים להכי אצטריך ק"ו דר' ישמעאל ור' עקיבא דלהכי כתב רחמנא מזבח העולה בנשיא דהא מק"ו אתי דהשתא שירים התחתונים דלא מכפרי טעונין גג יסוד דהא כתיב בהן אל יסוד מזבח העולה. תחלת עולה לא כל שכן דתיבעי גג יסיד אלא מזבח דכתב רחמנא בנשיא למה לי ליכתוב אל יסוד העולה אלא ש"מ למדרש ביה דבעינן ביה מזבח דהיינו למטה מן הסיקרא ולא על היסוד ממש. ור' ישמעאל ורבי עקיבא חדא מילתא אמרי אלא ר' עקיבא דאמר דאין מעכבין ואין באין לכפרה סבר שירים הפנימיים לא מעכבי. ור' ישמעאל דלא קאמר אלא שאינן באין לכפרה סבר שירים הפנימיים מעכבי כפרה הכי הוי פירושה דהא שמעתא: ובזבחים פ' כל הזבחים שנתערבו [פא.] פליגי אמוראי בשפיכת שירים הפנימיים דאיכא מאן דאמר מקום עולה מקום שירים כמו שדם העולה טעונה זקיפת קיר המזבח ולמעלה מן היסוד כך שירים כמו כן נשפכין על הקיר והן נגררין מאליכן אל היסוד: ואיכא מאן דאמר שירים צריכין אצטבא פי' שיהיו נשפכין על היסוד ממש ולא על הקיר. ונראה לי דלמאן דאמר מקום עולה מקום שירים היינו טעמא דיליף יסוד מזבח העולה דשירים הפנימיים מיסוד מזבח העולה דנשיא מה התם אזקפא דמזבח כדדרשינן הכא תן יסוד למזבח של עולה דבעינן מזבח ויסוד אף כאן בעינן מזבח ויסוד ומאן דאמר שירים צריכין אצטבא דריש ישפוך אל יסוד משמע שפיכתן על היסוד:

פרק ד

פסקה א

מנין לרבות שעירי ע"ז לכל האמור בענין פי' חטאת הבא עם פר העולה בהוראת ב"ד שיהא שוה לפר משיח למתנות ההיכל ולמזבח הזהב וליותרת הכבד ושתי הכליות: ירים ממנו מן המחובר מפרש במנחות פרק התודה [עז:] שלא ינתח הבשר קודם שיטול האימורין וקשיא לי למאי אצטריך והא דרשינן לקמן שמוציאו שלם לשריפה חוץ לשלש מחנות: ואיכא למימר לאגמורי על שור זבח השלמים קא אתי דסמיך ליה כאשר יורם משור זבח השלמים והרי שור זבח השלמים למד מזה שלא ינתחוהו קודם נטילת האימורין. ואיכא מאן דמתרץ דהא דאמרינן לקמן שמוציאו שלם לאו למעוטי מנותח אלא שלא יוציאנו בשנים או שלש פעמים ולעולם מוציאו מנותח אם ירצה ואם רצה מוציאו שלם ומנתחו ושורפו כדדרשינן לקמן שצריך לשורפו מנותח והאי דקאמרינן יכול שיוציאנו וישרפנו שלם יכול כשם שצריך להוציאו בבת אחת ממש ולא משכחת לה כי האי גוונא אלא כשהוא שלם ממש. נאמר כאן ראשו וכרעיו וכו' מה להלן על ידי ניתוח וכו' וכיון דעל ידי נתוח הוא אי איפשר שלא יוציא אבר אחד קודם לחברו שאם מנתחו בחוץ ראשון ראשון מנתח ומשליך על האש ואם הוציאו מנותח ראשון ראשון מפרקו מן המוטות ומשליך על האש ואי אפשר לו לשרפן כולן בבת אחת ממש. ולא נאמר כאן ראשו וכרעיו וכו' מה להלן על ידי נתוח וכו' וכיון דעל ידי נתוח מקמי הוציא כתיב מיהו צריך שלם בשעת נטילת אימורין דהא כתיב ממנו:

פסקה ב

מה שלמים לשמו אף זה לשמו יש מפרשים על הקטרת אימורין דשלמים כתיב אשה ריח ניחוח לה' ובעינן שיהא נותן לשם אישים לשם ריח לשם ניחוח אף כאן אעפ"י שאין בו אשה לה' בעינן שיקטיר לשמו. מיהו מצוה ולא לעכב שהרי הקטורת אימורין אינה מעכבת. ויש מפרשים על כל מעשיו של פר שיהא זביחתו לשם שלמים וכתיב המקריב את דם השלמים הזורק את דם השלמים שיהא קבלתו וזריקתו לשם שלמים והכי איתא בזבחים פ"א. [ד.] והמסקנא אמרינן אשכחן שלמים שאר קדשים מנא לן דכתיב זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים הקישן הכתיב לשלמים [בין שנוי קדש] בין שינוי בעלים בעינן לשמו ושאר קדשים ילפי' משלמי' בהאי קרא ופר כהן משיח יליף מהאי:

פסקה ד

אי מה זבחי שלמי צבור דוחין את השבת וכו' קשיא לי והלא פר כהן משיח קרבן יחיד ומנא לן דלשלמי צבור מקיש ליה דלמא לשלמי יחיד דכוותיה מקיש ליה: וי"ל דכתיב ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת אלמא לקרבן צבור איתקש הילכך כי אקשיה רחמנ' לשלמים הוה אמינא דלמא לשלמי צבור אקיש ליה דדחו שבת ת"ל משור זבח השלמים:

פרק ה

פסקה ב

ונאמר להלן ראשו וכרעיו פי' בעולה ת"ל וקרבו ופרשו מפרש ביומא פ"ב [סח:] מה פרשו בקרבו אף בשרו בעורו כלומר עור הפר ובשרו איתקש לקרבו ופרשו מה פרשו מוציאו בקרבו אף בשרו מוציאו בעורו ושורפו בעורו:

פסקה ה

שיהא מקום מיוחד להם לכך פי' מיוחד לכך מדקריה מקום טהור: אל שפך הדשן שיהיה שם דשן שיקדים בדשן ששם יהיו נותנין הדשן פי' תלת מילי נינהו וכולהו ממשמעות' דקרא קא דריש להו. שיהא שם דשן. ושיניח שם דשן של הנשרפין ושיקדים את הדשן ואם אין שם דשן יתן שם מדשן המזבח או מדשן הנשרפין אחרים שיהו בבית הבירה שיהו שם נותנין את הדשן זה דישון מזבח העולה כדכתיב והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה. והנך דדרשי' מהדשן נפק מדכתיב אל שפך הדשן דמשמע מקום ששופכין שם את הדשן האחר ור' אליעזר בן יעקב דריש ליה נמי שיה' מקומו מדרון מדרון מדלא כתי' אל מקום הדשן וכתי' שפך הדשן ש"מ לשון מדרון קא אמר:

פסקה ו

ושרף אותו כשר ולא פסול פי' הכשר נשרף חוץ לשלש מחנות אבל הפסול נשרף בבית הבירה כדאית' בזבחים פ' טבול יום [קד:]: נאמרה שרפה בפנים ונאמרה שריפה בחוץ שריפה בפנים כמו חטאת פסולה כדכתיב וכל חטאת אשר יובא מדמה אל הקדש באש תשרף לימד על חטאת פסולה שתהא שריפתה בקדש וההיא שריפה ודאי בעצים של מערכה היא. ואי קשיא לך הא דגרסינן בפסחים [פב:] בא לשרפו לפני הבירה בעצי עצמו אין שומעין לו ואמרינן מאי טעמא שלא לבייש את מי שאין לו. רבא אמר מפני חשד ואמרינן מאי בינייהו קני והרי אתא איכא בינייהו מאן דאמר משום חשד ליכא אלמא פסלי' המוקדשין נשרפין בכל עצים: התם פסח קדשים קלים הוא וכשם שנאכלין בכל העיר ואפילו בכל מקום כדתנן [מט.] אם עבר צופים שורפו במקומו הילכך כיון שאין שריפתן בקדש נשרפין בכל עצים: אבל פסולי קדשים ששריפתן בקדש אין נשרפין אלא מעצי המערכה הראויין לקדש ת"ל על עצים לרבות כל עצים במשמע עצים קרא יתירא הוא דליכתוב ושרף אותו באש. ואי קשיא לך נהוי ושרף אותו כלל על עצים פרט אין בכלל אלא מה שבפרט עצים אין מידי אחרינא לא. וא"ת אכל לא בתרא דסמיך דכתיב באש וחזר [וכלל] כלל פרט וכלל א' אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש גדולי קרקע אף כל גדולי קרקע ומשום הכי משמע ליה כל עצים. אם כן באש ולא בסיד למה לי למימר והא לאו גדולי קרקע הוא: ואיכא למימר דהכי קאמ' אפי' יתן עצים על גבי הסיד כשהוא רותח וידלקו או על גבי רמץ אפר רותח וידלקו לא ישרף בהם הפר דבעינן עצים ואש. אי נמי דבכלל עצים הכל במשמע ואפי' קש וגבבה דכולהו נקראים עצים. וא"ת מערכה גופה הא כתיב בה עצים ולימא כל עצים במשמע הא דרשינן התם העצים אשר על האש עצים הנתונים להיות אש ולא הנתונים להיות אפר פרט לקש וגבבה וכיוצא בהן: ישרף אעפ"י שהצית האש בתוכו או ברובו כלומר אעפ"י שהצית בו את האור מצוה להתעסק בשריפתו עד שישרף כולו. וכן הוא מטמא בגדים לכל העוסקים בו עד שיעשה אפר הכי איתא בזבחים [קו.] וביומא [סח:]:

פרשה ד

פסקה א

ואם כל עדת ישראל ישגו הרי זה מוסף על ענין ראשון כלומר טפל הוא לענין ראשון: נמצאת אתה אומר פר משיח ופר העדה עומדים פר משיח קודם. ולקמן יליף לה נמי מושרף אותו כאשר שרף את הפר אלמא כאן לכפרה ולהלן לשריפה ובמס' הוריות [יג.] יליף מדינא הואיל ומשוח מתכפר ועדה מתכפרת וכו' אלא תנאי נינהו מר נפקא ליה מהכא ומר נפקא ליה מהכא:

פסקה ב

עדת ישראל ישגו יכול בכל העדה הכתוב מדבר כלומ' שיורה כל אחד לעצמו ויעשה בהוראת עצמו ואם היו רוב הקהל יביאו פר. נאמר כאן עדת ונאמר להלן ושחטו אותו כל קהל עדת מה להלן וכו' ובלא הוראה ליכא לפרושי למילתא דהא כתיב ונעלם דבר מעיני הקהל אלא על ב"ד היה מסופק בתחלה אי בעינן הוראת ב"ד או לא כדפרשי': והשתא דקיימא לן דהאי עדת ישראל בב"ד קאמר מיירי דבעינן ב"ד הגדול של שבעים ואחד מדכתיב עדת ישראל העדה המיוחדת לישראל:

פסקה ו

מתוך שיצא ע"ז לדון בעצמה פרשה בפני עצמה בסדר שלח לך אי נמי שאין קרבנה שוה לשאר מצות: יכול יהו חייבין על שגגת מעשה שלה פי' דהא כתי' ונעלם דבר הלכך הא דכתיב אם מעיני העדה נעשתה בשגגה וילפינן עדה עדה מהתם אפי' הכי איכא למאן דאמר דהכי קאמר אם יחטאו הבית דין עם הצבור בשגגת מעשה יביאו פר ושעיר. (נאמר כאן מעיני):

פסקה ז

אבל אמרו המשתחוה פטור. יכול יהו פטורין ת"ל ונעלם דבר וכו' כדאיתא בהוריות פ"א [ג:]:

פסקה יא

מצות אמורות במשוח הן מצות האמורות כאן אדרשא דריש פרש' דמשיח קאי דדרשי' ביה מכל מצות לרבות דברים שאין דומין לע"ז ממש. וממעטינן בהו את שאין בהם מעשה ואת שאין חייבין על זדונו כרת וכו' כדאיתא התם [ח.]: ומנהג זה הספר דורש פסוק שלא במקומו בגררא וחוזר ומזכיר עליו במקומו: פרט לשמיעת קול וביטוי שפתים וכו' מפרש לכולה מילתא בהוריות פרק ב' [ט.]:

פרק ו

פסקה ג

ידיהם על ראש הפר פר טעון סמיכה וכו' ר' שמעון אומר פר טעון סמיכה בזקנים פי' ולא בכהן והכי איתא במנחות פ' שתי מדות. והתם רמי ליה להא מתניתא אחרינא ומתרץ להנך דר' שמעון הכי קאמר החי חי טעון סמיכה באהרן ואין שעירי ע"ז טעונין סמיכה באהרן אלא בזקנים והכי קאמר ליה רבי שמעון לרבי יהודה שעירי ע"ז טעונין סמיכה ואי שמיע לך דלא בעי סמיכה באהרן הוא דשמיע לך. ומיעוטא מן החי הוא פי' מהחי דשעיר המשתלח:

פסקה ד

ושחט את הפר לפני ה' בצפון לקמן יליף לה בפרשת נשא: מה להלן פני פרכת הקדש שצריך לכוין כנגד הבדים כדדרשי' לעיל:

פסקה ה

ועשה לפר כאשר עשה וכפר מה ת"ל וכו' מה הניח הכתו' שלא אמר בפר העדה שצריך להקישו לפר כהן משיח אלא לכפול בהזאותיו ולעכב שאם חסר אחת מהן לא עשה: אין לי אלא מתן שבעה שמעכבות בכל מקום מפ' בזבחים בפ' בית שמאי [לט.] פי' מאי בכל מקום בפרה ובנגעים דכתי' בהו תורה או חוקה: מתן ארבע מנין פי' שעל מזבח הזהב ת"ל כן יעשה לו: והתם פריך הנך נמי כתיבן בדוכתיהו וכפילן והכא מועשה לפר כאשר עשה וכו' ולמה ליה לרבויי מכן דכתיב כן יעשה לו. ומתרץ (אפי') [אביי] סד"א מידי דהוה אסמיכה ושיירי הדם דכתיבן בפר העדה וכפלן לא מעכבי דליתנהו בכלל ועשה לפר כאשר עשה כדדרשי' הכא וכפר אעפ"י שלא סמכו. ונסלח אע"ג דלא שפך שיריים. מתן ארבע נמי הואיל ומצינו שאין מעכבות בכל מקום שהרי חטאות החיצונות טעונות מתן ארבע ואינן מעכבות כדאיתא התם להכי אצטריך לרבויי מכן יעשה לו:

פסקה ו

ומדכתיב ועשה לפר ודרשי' ביה לרבות פר יום הכפורים ולעכב לא צריך קרא דהא חוקה כתי' ביה אלא למעוטי שירים שבאצבע כי היכי דממעטינן להו מפר כהן משיח ומפר העדה דרשינן בהו לעיל מן הדם שבענין כדפרשי' לעיל מדכתיב כאשר עשה לפר דרשי' כפרה לפר כהן גופיה לעכב בהזאותיו והרי זה בא ללמד ונמצא למד על עבירת מצוה ידועה שצריך שתהא להם ידיעה בסוף כדכתיב בפר העדה ונודעה החטאת אשר חטאו עליה וילפינן ע"ז מעיני עיני: אבל שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין על טומאת מקדש וקדשיו כשאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף כדאיתא בשבועות [ט:]:

פסקה ז

ופוסל אני בהזאות שהן מעכבות את הכפרה פי' שהן עיקר הכפרה:

פסקה ט

ת"ל הפר פר ראשון ואין שעיר של ע"ז ראשון: וכי היכי דפר משיח קודם לשעיר ע"ז הכי נמי קודם לפר ע"ז אע"ג דהאי פר ושעיר והאי פר לחודיה: ובזבחים פ' כל התדיר [צ:] הכי אמרינן בפר העלם דבר של צבור קודם לפר ע"ז מאי טעמא דהאי חטאת והאי עולה ופר ע"ז קודם לשעיר ע"ז דמשפט כתי' ביה:

פסקה יב

הוא פרט לששרפו שלא לשמו: קשיא לי טובא היכא אשכחן שריפה לשמה דהא אפילו בע"ז ובפרה אדומה שתחלתה אינה אלא לאפרה ושחיטתה והזאתה הוא דפסול שלא לשמה אבל בשריפה לא אשכחן פרים הנשרפין לא כל שכן. ועוד שריפה מי מעכב' כפרה אטו מי עדיפה שריפה מהקטרת אימורין של פר ושפיכת שירים שאין מעכבין את הכפרה. ואם עשייתן אינה מעכבת לשמו היאך מעכב: ובמה היה מתוקן אלו היה המדרש כמו שהוא בשעיר חטאת שיהו כל מעשיו לשם שמים לשם חטאת הוא פרט לששחטו שלא לשמו ואיפשר דהאי נמי הכי קאמר ועל טומאת העסוקין בשריפתו קאמר. אי נמי דעל שריפתו חוץ לשלש מחנות קאמר. וה"ק מה שהוצרכו חוץ לשלש מחנות והעסוקין בשריפתו שהוא מטמא בגדים כדדרשי' בפר יום הכפורים מאשר הובא את דמם לכפר בקדש בנין אבל כל חטאות הפנימיות שהן מטמאין בשריפתן וקא דריש השתא שלא אמרו כל זה אלא בזמן ששרפו לשמו כלומר שנעשה לשמו ושרפו. אבל אם לא שרפו אלא בשלא לשמו כלומר שנעשה בו מעשה שלא לשמו בין בשחיטה בין בקבלה בין בהלוך בין בזריקה אינו צריך שלש מחנות ואינו מטמא בגדים: והכי איתא בזבחים [קד] פרק טבול יום דתנן פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין בזמן שנשרפי' כמצותן נשרפין בבית הדשן ומטמאין בגדים ואם אינן נשרפין כמצותן נשרפין בבית הבירה ואין מטמאין בגדים ואם לא עשה כל מעשיהם לשם חטאת הרי שאינן נעשין כמצותן. הנה לשון משנתינו מסייע לפירושינו זה דקתני פרט לששרפו שלא לשמו כשנעשה בהן מעשה שלא לשמן אבל בשריפה עצמה (אינו) ודאי אין מחשבה מועלת כלל: והכי איתא בזבחים פ' טבול יום [קד:] דאבעיא לן התם לינה מהו שתועיל בפרים הנשרפים מי מהניא לינה בבשר דחזי לאכילה אבל האי דלא חזי לאכילה לא או דילמא לא שנא. ואמרינן תא שמע ושוים שאם חשב באכילת פרס ובשריפתן לא עשה כלום מאי לאו מדמחשבה לא פסלה לינה נמי לא פסלה דילמא מחשבה לא פסלה ולינה פסלה. משום הכי איבעי לן לפרושי כדפרישנא וא"ת למה לא אמרינן פרט לששחטו שלא לשמו כמו שאמרנו בשעיר: תשובתך כדי להודיעך כי כל אחד מן המעשים מעכבין בשלא לשמן לשנות דין שריפתו שזה נשרף בפנים וזה נשרף בפנים זה מטמא בגדים וזה מטמא בגדים: ועדין יש להקשות למה לא אמרו פרט לששרפו שלא כמצותו כלשון המשנה: תשובתך מפני שהיה עומד בלשמו כמו שאמר חטאת שיהו כל מעשיהם לשם חטאת: ומיהו פסול שלא לשמו למדנו לשאר פסולין כגון פסול טומאה ופסול מחשבות אחרות:

פרשה ה

פסקה ב

נשיא יחטא מה ת"ל שיכול יביא על הקודמות וכו' ת"ל נשיא יחטא דלא אמר נשיא חטא וכו'. שמעתא בהוריות[י.]:

פסקה ד

כיצד חלב וחלב משם אחד בשני העלמות או משני [שמות] בהעלם אחד חייב שתי חטאות מפר' בברייתו' פ"א משני שמות בהעלם א' מאי נינהו כגון שאכלו בשני תמחויין ואליבא דר' יהושע דאמר תמחויין מחלקין ורישא דקתני משם אחד פי' בתמחוי א': חלב ודם בין בהעלם א' בין בשני העלמות חייב שתים פי' ואפי' אכלו בתמחוי א':

פסקה ה

תוכן העניינים

ראב"ד על ספרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה