אור ברסלב
ראב"ד על ספרא ויקרא דבורא דנדבה

ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה

ויקרא דבורא דנדבה

ברייתא דרבי ישמעאל

פרק א

פסקה א

ויקרא אל משה: הקדים קריאה לדבור. כלומר שלא דבר עמו פתאום עד שקראו בשמו. דבור הר סיני יוכיח כדכתי' ויקרא ה' למשה אל ראש ההר ויעל משה. אי נמי דכתיב וישכון כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן וכל אלו היו מתוך האש כדאמרינן ביומא [ד:] וישכון כבוד ה' על הר סיני. וכתיב בתריה ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל:

פסקה ג

לא אם אמרת בדבור הר סיני שהוא לכל ישראל פי' שהיה הקב"ה רוצה לדבר עם ישראל וליתן להם עשרת הדברות וכשרצה להקדים להם תנאים ואזהרות הוצרכנו לזירוזו של משה לכך הוצרך למשה לקרא אותו מכל ישראל לאותם הזירוזים:

פסקה ז

יכול לא היתה קריאה אלא לדברות מנין אף לאמירות אף לצוויים. פירוש לאותם שנאמר בהם אמור אל בני ישראל. צו את בני ישראל:

ת"ל דבר וידבר לאמור לרבות את כולן. וידבר לאמור קא דריש דהוא קרא יתירה דבר לגופיה דהיינו לדברות לאמור לרבות האמירות והצוויין:

פסקה ח

יכול אף להפסקות. פי' ריוח שבין פרשה לפרשה שהיה הקב"ה מפסיק בין פרשה לפרשה: יכול להם היתה הקריאה כשהיה מתחיל:

פסקה ט

אם כן מה היו הפסקות משמשות. פי' אם לא היה דבורים בפני עצמו לאיזה צורך היה מפסיק בהם:

כדי ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה וכו' שלא יתערבו לו העניינים:

פסקה יא

שאין תלמוד לומר ויאמר הנני מלמד שעל כל הקריאה היה אומר הנני. פירוש ויאמר קמא קא דריש דהוא מיותר קדריש ליה לענין הנני הוי רבוי לכל הקריאות:

פסקה יב

הוא משה עד שלא דבר עמו וכו' כלומר שלא זרזה דעתו עליו וכן כולם היו שפלים וענוים:

פרק ב

פסקה א

ללמדך שלא לאהרן נאמרו אלא למשה שיאמר לאהרן. נ"ל שבא למעט אותם הדברות שנאמר בהם אל משה ואל אהרן ואף על פי שהיה אהרן נכנס עמו לא היה הדיבור שומע אלא מפי משה:

פסקה ד

ר' יוסי הגלילי אומר בשלשה מקומות נאמרה תורה וכו' פי' נאמרו מצות למשה. ונ"ל דר' יוסי הגלילי אתא לאוסופי על דברי ר' יהודה בן בתירא דאיהו לא קא חשיב אלא מהחדש הזה ואילך. שהוא תחלת המצות ומההוא ואילך היו שלש עשרה דברות שאמר בהם למשה ולאהרן חוץ מאותם שנאמרו לאהרן לבדו ור' יוסי הגלילי אתא למימר שאף מן המצות שנאמרו קודם לכן נתמעט אהרן כגון וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל וגו' וכגון כי ידבר אליכם פרעה תנו לכם מופת. וכגון קחו לכם מלא חפניכם פיח כבשן ושמא אף המצות שנאמרו לו הוא ממעטו ולא מחוור דאם כן למה הוזכר משה:

פסקה ה

או אינו אלא ליתן יעידה לדיבור. כלומר שכולם היו נועדים אל אהל מועד עם משה:

תלמוד לומר וכו' ולא אוציא את בני ישראל בדינו עם משה. נ"ל מדכתיב בפרשה זאת החיה אשר תאכלו וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אליהם ודרשינן ליה בדוכתיה לאמר לבני אהרן כלומר ללמד לבני אהרן תחלה ואחר כך לכל ישראל:

פסקה ו

או אינו אלא לישראל שאין הקדמה לבני אהרן על ישראל כשהוא אומר דברו אל בני ישראל משמע כאילו נצטוו כולם ללמד לישראל. הרי שנתייחד הדיבור עליהם ועל אביהם ועל אחי אביהם והכי דריש ליה בויקרא רבה: ועוד יש לפרשו מדכתי' בפרשת פנחס ויאמר ה' אל משה ואל אלעזר הכהן שאו את ראש וכתיב בפ' מטות ויאמר אלעזר הכהן לאנשי הצבא זאת חוקת התורה הרי שנראו כמי שדבר עמהם המקום ונעשו שלוחים לישראל:

ולא אוציא את אהרן. שנתייעד בדיבור עם משה פירוש באותם הדברות שהוזכרו משה ואהרן שהיה אהרן נכנס באהל מועד עם משה:

פסקה ז

אוציאם מן היעידה ולא אוציאם מן הדברות. פי' שאף על פי שלא הוי נכנסים עמהם היו שומעין למה נאמר דבר אל בני ישראל. י"ל דשמא הדיבור היו שומעים פי' הדיבור (לא) היו שומעין ולא היו יודעין אלא משה לבדו והוא היה מלמד להם לכך הוצרכו למעט מן הדיבור שלא היו שומעין אותו:

פסקה ט

ולא אוציא מלאכי השרת שאין משה יכול ליכנס לתוך הענן עד שקראו הקב"ה:

ת"ל קול לו קול אליו. פירוש דכתיב וישמע את הקול מדבר אליו והוה מצי למכתב וישמע את הקול מדבר לו: ונ"ל שאף על פי שלא היה שומעין את הדיבור אבל יודעים את התורה ואת המצות:

פסקה י

מאהל מועד לאמר מלמד שהיה הקול נפסק וכו' קשה לי דכיון שהקול נפסק שלא היה יוצא חוץ לאהל מועד כבר נתמעטו כל העדה באהל למה הוצרך הכתוב למעט אותם מן הדברות. וי"ל שאף מן הדברות שנאמרו למשה קודם הקמת המשכן מהם נתמעטו:

פסקה יב

מאהל מועד יכול מכל הבית היה מדבר עמו ת"ל מעל הכפורת. מיהו אעפ"י שלא היה מדבר עמו אלא מעל הכפורת:

אמר ר' שמעון בן עזאי אינו משיב על דברי ר' אלא כמוסיף פי' מפני שהיו דבריו נראין כמתמיה על דברי רבו לומר היאך איפשר לאותו כבוד שנאמר בו את השמים ואת הארץ אני מלא לצמצם בין שני הכרובים לכך אמר איני משיב על דבריו אלא מוסיף אני לפרש שלא עשה כך אלא להראות חבתן של ישראל להיכן גרמה לכבוד המרובה הזה כל כך לדחוק ולדבר מבין שני הכרובים פי' כאלו נדחק ומדבר משם:

אמר ר' שמעון בן עזאי איני כמשיב וכו' כאן הוצרך לומר מפני שנראה כחולק על דברי ר' עקיבה שהוא היה דורש מן חיות והוא דורש מן חיים. וקאמר איני כמשיב על דבריו כלומר איני סותר את דבריו אלא מוסיף אני עליו שאף שיש להם תואר אדם אינן רואין אותו:

פסקה יג

שכל ל"ח שנה שהיה ישראל כמנודין לשמים פי' משלוח מרגלים ואילך וקיימא לן שנה שניה שלח מרגלים. ובתשעה באב נגזרה הגזרה עליהם ובט' באב נפסקה שכלו מיתי מדבר נמצאו ל"ח האמצעיים היו בנדוי:

דכתי' ויהי כאשר תמו למות וידבר ה' אלי לאמר פרש"י ז"ל בפי' התורה מתחלת שלוח מרגלים ואילך לא נאמר אלא ויאמר ה' אל משה. ועכשו וידבר ה' אלי משמע לשון חבה וקביעות לישוב הדעת. אבל ויאמר משמע לשון עראי ואעפ"י שיש בתורה כמה וידבר משלוח מרגלים ואילך איפשר כשנכתבה תורה לסוף ארבעים שנה החזיר אותה ללשון דבור אבל הוא מעיד על עצמו שלא היה בדבור קבוע וחזק עד אשר תמו למות:

והשיבני פי' השיבני אם יקבלו וכן להראות חבתן לפניו שלא היה צריך לתפלתו:

לא היה מדבר עמו לצורך עצמו פי' אותם ל"ח שנה. יכול לא היו לו שאלותיו של משה בחבה ובצוהר פנים:

ת"ל ויהי כאשר תמו וכו' לאמר לישראל לא היה בדיבור עד אשר תמו אבל לצורך עצמו אפילו קודם לכן:

פרשה ב

פסקה א

שהסמיכה נוהגת בכל המחוברים. פי' כל השותפין שבקרבן שכולם סומכין עליו כדאיתא לקמן בפרק שלמים קרבנו לרבות כל בעל קרבן לסמיכה:

פסקה ב

ואין בנות ישראל סומכות. מפני שהיא עבודה בקדשים דסמיכה בכל כחו בעינן כדאיתא בחגיגה [טז:] אי נמי שכל מצוה שהנשים פטורות אם יעשו אותה איפשר לבא לידי זלזול המצוה או לשום קלקול על ידי עשייתן מיחו בהם חכמים [עירובין צו:] כגון מיכל בת שאול שהיתה מנחת תפלין ומיחו בה חכמים ואשתו של יונה שהיתה עולה לרגל והושבה והכי איתא בעירובין בירושלמי ופלוגתא היא דאיכא מיד מיחו ואיכא למ"ד לא מיחו. וכן תלמוד תורה לנשים לדעת ר' אליעזר ור' יהושע [סוטה כ' ע"ש] שאומרים כאלו מלמדה תפלות מפני שאיפשר בכל אלה לבא עליהם לידי קלקול לידי פריצות וזלזול המצוה לפי שאינן זהירות לקיימן כראוי. ובסמיכה אפילו להקיף ידיהם על גבי הבהמה אין מניחין אותם שמא יבאו לידי מעילה:

ור' יוסי ור' שמעון אומרים נשים סומכות רשות. איכא מ"ד לדעת ר' יוסי ור' שמעון אפילו סמיכה גדולה עליו מותרת בנשים שכך נתנה בתורה לאנשים חובה ולנשים רשות והנשים דומיא דאנשים לכל מצות עשה שהזמן גרמא אף על פי שיש בה איסור תורה כגון ציצית של תכלת לנשים והא דאמר ר' יוסי סח לי אבא אלעזר פעם אחת היה לנו עגל של זבחי שלמים והוציאנוהו לעזרת נשים וסמכו עליו נשים וכו' דמוקמינן לה במסכת חגיגה [שם] דאמרינן אקיפו ידייכו התם משום שלא היה להם חלק בקרבן אלא שהאנשים היו מקריבין ומשום נחת רוח דנשים עבוד שם הסמיכה אבל הנשים המקריבות עושות סמיכה כאנשים לר' יוסי אף על פי שהיא עבודה בקדשים ומיהו לדעת ת"ק לא עבדי כלל לא לסמוך בכח ולא אפי' להקפות שמא יבאו לידי קלקול והיינו דקא מייתי ראיה ר' יוסי ממעשה דאבא אלעזר ואף על פי שלא היתה סמיכתו סמיכה גמורה. ואיכא מ"ד דאפילו לדעת ר' יוסי ור' שמעון לא שרינן להו לנשים למעבד איסור דאורייתא משום דידהו וסמיכה דשרי ר' יוסי בנשים אינה אלא להקפות ידיהם כמעשה דאבא אלעזר וכדמתרן לה באקפויי ידא. ומסתברא כפירוש' קמא דסומכות דר' יוסי כסומכות דת"ק:

וא"ת אמאי אצטריך לאקשויי ממעשה דאבא אלעזר דאמר סמיכה בכל כחו בעינן לותביה מדר' יוסי גופיה דאמר נשים סומכות רשות ואי בכל כחו היכי אתי איסור דידהו ודחי איסור עבודה בקדשים איכא למימר מעשה רב:

ואם ישאל השואל להך לישנא דאמרת דר' יוסי סמיכה גמורה שרי בנשים והא דאמרינן אקפו ידיכו משום דלא הוו להו לנשים שותפות בגווה ואמאי עבוד נמי סמיכה. תשובתו שאלו היה להם ליכנס לעזרת ישראל ולסמוך עליו כעין אנשים כדתנן במנחות [צג.] במקום ששוחטין סומכין ותכף לסמיכ' שחיטה וכשהוציאוהו לעזרת נשים המקריבות נראות כמו שיש להם חלק בנכסי בעליהן עשו להם נחת רוח והוציאוהו להן לסמוך עליו. למדנו שלא היתה הסמיכה מתורת חובה אלא מפני שהן המקריבות ונראית כמו שיש להם חלק בנכסי בעליהן עשו להן נחת רוח והוציאוהו להן לסמוך עליו. מכל מקום המקשה היה סבור כי גוף הסמיכה כסמיכת בעליהן עשו אותה ומשום הכי קא מקשי ליה ואי ס"ד סמיכה בכל כחו בעינן דמשום נחת רוח דנשים עבדי' עבודה בקדשים ותירץ דסמיכה גופה לא הות סמיכה גמורה אלא דעבוד בה כל דהו משום נחת רוח דנשים וזו ראיה לר' יוסי דסמיכה שייכא בנשים הואיל והוזקקן לסמיכתן כלל. מכל מקום אין הלכה כר' יוסי דר' מאיר ור' יהודה פליגי עליה וסתם לן תנא כר' מאיר ור' יהודה בראש השנה דתנן בראש השנה [לב:] אין מעכבין את התינוקות מלתקוע הא נשים מעכבין פירוש משום שבות דתקיעה אלמא לא סבירא לן כר' יוסי והכי איתא בעירובין פרק המוצא תפילין [צו:], ובמסכת סוכה [מב:] נמי אמרינן במתניתין מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה ואמרינן עלה בגמ' פשיטא מהו דתימא כיון דלאו בת חובה היא בביטול נמי תתסר ואי כר' יוסי סבירא לן והא איהי נמי שייכא בנטילתו כאנשים. ואי בנטילה שייכא מנא תיתי דתתסר בטלטול והלא דבר הניטל ביום טוב אצלה כמו לאיש אלמא שמע מינה דכר' מאיר ור' יהודה סבירא לן הילכך לא מבעיא תכלת בציצית דלא שרינן להו דאיסורא דאורייתא אלא אפילו ברכת לולב לא שרינן אבל ישיבת סוכה ונטילת לולב גופייהו שרינן להו דאין כאן לא קלקול ולא זלזול מצוה:

ולולי שאין כאן מקומו הייתי מאריך בו ממה שאמרו בו במסכת מנחות [מג.] בעי רב יהודה דהוה רמי תכלתא לפרזמא דאינשי ביתיה. וממה שאמר רב יוסף בבבא קמא [פז.] מריש הוה אמינא מאן דאמר לי הלכה כר' יהודה הוה עבידנא יומא טבא לרבנן וכו' והייתי מעמיד דברים על מכונם אלא שאין זה מקומו:

מ"מ רמז הדבר אני מגלה כי הסומא לרבי יהודה אע"פי שהוא פטור מן המצות מדבר תורה מ"מ חיובו מדרבנן דלא גרע מקטן שלא הגיע לחינוך הילכך לר' יהודה הסומא עושה כל המצות ומברך עליהם:

לרבות כל האמורים בענין. פי' כל האמורים בפרשת ויקרא דהיינו עולות ושלמים ודברי הכל היא דכולהו מודו שאין הנשים חייבות בסמיכה:

פסקה ג

אדם לרבות את הגרים. נ"ל משום דממעטינן מינייהו משומדים אצטריך לרבות גרים אי נמי משום דכתיב בני ישראל וגרים לאו בני ישראל נינהו:

אחר שריבה הכתוב מיעט. ואיני יודע מה ריבה ומה מיעט הריני למד מן המפורש בענין:

ת"ל בני ישראל מה בני ישראל מקבלי ברית אי מה בני ישראל מקבלי ברית וכו' ת"ל מכם מכח מעשיכם והיינו למעט משומדים שמעשיהם משונים משאר ישראל אבל הגרים מעשיהם מתוקנים כשאר ישראל ואע"פי שאין אבותיהם שוים במעשיהם. במעשיהם חלק ולא במעשה אבותיהם:

ועכשו אל תאמר אלא מה ישראל וכו':

פסקה ה

כל מקום שנאמר קרבן ואשה אמרה תורה ביו"ד ה"א ובמקום אחר אהיה או שדי או צבאות או באלף דלת אלא כולם בשם אחד כדי שלא יאמרו המינים שתי רשויות הן ואומרים זה רוצה בעבודה זו וזה רוצה בעבודה זו:

פסקה ו

ת"ל בקר וצאן פירוש מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו עכובא הוא:

פסקה ז

חורש בשור ובחמור יוכיח שנעבדה בהם עבירה ומותרין לגבוה נפקא לן במסכת סוטה פ' עגלה ערופה [מו.] אשר לא עובד בה עבודה פוסלת בעגלה ואין עבודה פוסלת בקדשים. ואמרינן התם דאפילו עבודה דאסורה אפילו עבד בהם כשהם מקדשין לא פסלה בהו:

פסקה ט

מה אתנן ומחיר שצפויין מותרין פי' מותרין ואפילו לגבוה ואפילו היה הכל כאתננה דהא קיימא לן [תמורה לא.] נתנו לה כספים באתננה ולקח בהם בהמה מותרת לקרבן דכתיב הם ולא שנוייהם ואע"פי שצפוייהן מותרין ואפילו לגבוה מ"מ הן עצמן אסורין לגבוה:

נעבד שצפויו אסורין ואפילו להדיוט דכתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך ואע"פי שצפהו משעבדו אסור:

אינו דין שיהא הוא עצמו פסול לגבי מזבח ואע"פי שהוא בעלי חיים והוא מותר להדיוט:

או חילוף מה אתנן ומחיר שהן אסורין לגבוה צפוייהן מותרין לגבוה כדאמרינן נעבד שהוא בעלי חיים שהוא מיתר בין לגבוה בין להדיוט דאכתי לא קיימא לן שיהא נעבד בעלי חיים נאסר כלל אינו דין שיהא צפוייו מותרים לכל ואף על פי שאין בהם רוח חיים:

אם כן בטלת לא תחמוד כסף וזהב וכו' דאפילו לגבוה לא קא אסר ליה וכל שכן להדיוט:

אני אקיימנו עתה בנעבד שאין בו רוח חיים והוא תלוש שהוא נאסר וצפויו נאסר ואפילו להדיוט אבל נעבד שהוא בעלי חיים שהוא מותר להדיוט וכן לגבוה יהא מותר דאכתי לא קיימא לן איסורא דידיה:

אינו דין שיהא צפויו מותר ואפילו לגבוה הואיל והנעבד בעצמו מותר ואף על פי שאין בצפויו נעבד רוח חיים:

ת"ל מן הבקר ולא כל הבקר להוציא את הנעבד ואע"ג דקא מוקים ליה להאי קרא דלא תחמוד בדבר שאין בו רוח חיים ההוא לדחייה בעלמא הוא. מיהו מסקנא דמילתא בכל נעבד שבעולם ואפילו במחיבר צפוייהן אסורין ואפילו להדיוט אף על פי שהנעבד עצמו מותר לו כדתנן במסכת ע"ז [מה.] הגוים העובדים את ההרים ואת הגבעות הם מותרים ומה שעליהם אסורין שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת וכו'. ובתמורה פרק כל האסורין [כח:] מפיק לה נמי להאי מילתא מואבדתם את שמם כל העשוי לשמם:

פסקה י

לא אם אמרת במליקת העוף שקדושתה אוסרת. פי' מפני קדושתה היא אסורה להדיוט שהרי לכהנים היא מותרת דכהנים כי קא זכו משולחן גבוה קא זכו תאמר בטרפה שלא גרמה לה קדושה שהרי קודם לכן נאסרה עליו בין (להדיוט)[לכהן] בין לישראל:

כשהוא אומר למטה מן הבקר וכו' ומפרש במנחות [ה:] מאי ואם הושבת משים דאיכא למעבד מעיקרו דדינא פירכא מה לבעל מום שכן מומו ניכר תאמר בטרפה שאין מומו ניכר:

פסקה יא

ומן הצאן לרבות את הנוגח. וי"ו יתירה קא דריש:

רובע עשה בו אונס [וכו'] דכתיב כי יגח ולא שיגיחוהו. ובפרק שור שנגח ד' וה' שוורים [מ:] מייתי לה להא ברייתא:

פרק ג

פסקה א

עולת העוף באה נדבת שנים דריש ליה בדוכתיה מדכתיב והקריב יתירה.

פסקה ב

מנחה אינה באה נדבת שנים דכתיב בה נפש.

פסקה ד

מלמד שהוא באה בנדבת צבור פי' קיץ המזבח:

פסקה ה

עולת העוף אינה באה נדבת צבור נפקא לן לקמן ואם מן העוף עולה קרבנו יחיד מביא עולת העוף נדבה ולא צבור:

פסקה יא

ממקום שהיחיד מביא הצבור מביא. שכל הפסולין פסל ביחיד פסל בצבור כגון רובע ונרבע מוקצה ונוגח:

פרשה ג

פסקה א

יכול לא יהיו פסולין אלא בעולת נדבה שאין לה חליפין. אין לה חליפי עוף אבל עולת חובה יש לה חליפי עוף פי' בדלות:

והעוף אין המום פוסל בו וכיון שהיא קלה מדרך הזו יכול לא יהיו פסולין הללו בה:

פסקה ב

ת"ל עולה פי' קרא יתירא הוא דהא כתיב למטה וסמך ידו ומצו למכתב הכא אם קרבנו מן הבקר:

פסקה ד

תאמר בתמורה שקדושתה חלה עליה בבעלת מום קבוע שאינה יוצאה לחולין ליגזז וליעבד ובתמורה [ט.] נפקא לן מדכתיב לא ימיר אותו טוב ברע רע מאי ניהו בעל מום וכתיב אם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קדש אלמא רע דבשעת תמורתו רע גמור הוא אבל בקדשים בעינן שיהא טוב מעיקרו כדכתיב לא ימיר אותו טוב ברע וכו' ואם המר ימיר וכו'. וא"ת או רע בטוב אלמא רע נמי עושה תמורה בקדש גמור. התם כיון דכתיב בטוב דקרא יתירא הוא שדייה על רע דסמיך ליה לומר רע שהיה טוב מעיקרא עושה תמורה ואי לא לא:

פסקה ז

כשהוא אומר למטה זכר פי' בבן צאן:

פסקה ט

לא אם אמרת בחטאת שלא כשרה לבא כל מין הזכרים פי' שאין חטאת יחיד באה מן הבקר:

פסקה י

המעשר יוכיח שאין קדושתו מרחם ואינו כשר לבא טומטום וכו' פי' מעשר יליף העברה העברה מבכור ותמים:

כשם שאם אינו תמים אינו לרצון פי' כל אשר בו מום לא תקריבו כי לא לרצון יהיה לכם כך אם אינו כענין הזה אינו לרצון שהרי על כולן נאמר לרצונו הא אינו כן אינו לרצונו:

פסקה יב

תמים יקריבנו תמים יקדישנו פי' שהרי עדיין לא נשחט הילכך האי יקריבנו על יקדישנו קאמר. ובפרשת אמור נמי הכי דרשינן כל אשר בו מום לא תקריבו לא תקדישו ומהתם בלאו ומהכא בעשה:

ר' יוסי אומר יבקרנו ויקריבנו י"ל סרס המקרא ודרשהו וי"ל תמים יקריבנו ידוע לתמימות מדלא כתיב תם ואיזה זה שהוא מבוקר:

שמעתי בשוחט תמיד שאינו מבוקר בשבת חייב חטאת ויביא תמיד אחר. מפרש לה במסכת סוכה פרק לולב הגזול [מב.] כגון שהביא מלשכת שאינן מבוקרין דלא הוה ליה למטעי הא לאו הכי פטור דסבירא ליה לר' יוסי טועה בדבר מצוה פטור כדאיתא התם ואשמועינן הכא שאם עבר ושחטו שאינו מבוקר פסול דלא תימא למצוה הוא דבעינן ביקור אלא דיעבד נמי פסול:

פסקה יג

מטפל ומביא לו וכו'. פי' שלא יאמר ילך הגזבר ויביאנו שהרי נדבה הוא ואינה חובה עליו אלא הוא חייב להביאו:

מהו אומר יקריב יקריב דכתיב תמים יקריבנו אל פתח אהל מועד יקריב אותו ויקריב יתירא קא דריש:

מנין אתה אומר נתערבה עולה בעולה עולת ראובן בעולת שמעון או עולה בתמורתה או עולה בחולין שיקריבנו:

ת"ל יקריב בעולה. יקריב זו לשם בעליה סתם וזו לשם בעליה סתם:

עולה בחולין ימכרו החולין לצרכי אותו המין והכי איתא בזבחים בפרק כל הזבחים [ע:] ובמסקנא נמי הכי אמרינן עולה בחולין מפני שיכול להקדיש את החולין ולעשותו עולה:

יכול אפי נתערבה בפסולין נמי וכו' ובמסקנא ממעטינן להו לכולהו תערובת בר מהנך דאמרינן לעיל ומפרש בזבחי' [שם] קדשי קדשים מין בשאינו מינו ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא בדמי היפה שבהם ממין זה ובדמי היפה שבהם ממין זה ויפסיד המותר מביתו:

והני מילי כשנתערבו מחיים אבל נתערבו דמם זה בזה הא אמרינן בההוא פירקא [פ.] מתן אחת במתן ארבע ר' אליעזר אומר ינתנו במתן ארבע ר' יהושע אומר ינתנו במתן אחת. הנתנין למעלה שנתערבו בניתנין למטה ר' אליעזר אומר ינתנו במתן ארבע כניתנין למעלה וחכמים אומרים ישפכו לאמה וכו' כדאיתא התם ולקמן מפיק לה מההוא קרא:

פרק ד

פסקה א

צפונה לפני ה' פי' בבן צאן הוא:

אין צפון בבמה. שאין העולה הקריבה בבמה טעונה שחיטת צפון ובבמת יחיד קאמר והכי איתא בפרק קמא דזבחים [צ"ל בפ' בתרא קי"ט:] והסמיכה אינה נוהגת אלא בקרבנות יחיד שלא מצינו סמיכה בצבור אלא בפר הבא על כל המצות ושעיר המשתלח. והכי איתא במנחות בפרק שתי מדות [צב.]:

פסקה ב

ולא ידו על גב פי' על השדרה כנגד חללה. ולא על צואר פי' גרון. על גבים פי' על גבי צואר דהיינו מול העורף. ונראה לי דהנך כולהו מראשו דשלמים יליף להו דהתם מייתא כולהו והתם נמי דריש כי האי גוונא. ובמנחות פרק שתי מדות [צג:] לא תני להו ולא על גב וקא מעייל תותיה ולא על הצדדים. פי' על הלחיים והתם קא מצריך להו לתלתא קמאי דאי תנא צואר משום דלא קאי להדי ראשו וכו' ואי תנא הני משום דלא טעיני תנופה. אבל חזה דטענו תנופה צדדין ודאי אצטריך ליה למעוטי משום דראשו נינהו:

פסקה ח

ר' שמעון אומר ונרצה לו [לו] ולזבחו אע"פי שלא סמך הזבח מרצה פי' משמע ליה לר' שמעון דהאי לו אזבח נמי קאי והזבח מאי ריצוי בעי אלא שמע מינה שאע"פי שחסר סמיכה:

פסקה ט

אם עון פגול הרי כבר נאמר לא ירצה פירוש חוץ למקומו נמי קרוי פגול דההוא קרא דכתיב בפ' קדושים מוקים ליה בזבחים בחוץ למקומו וקרי ליה פגול הוא לא ירצה:

אם עון נותר הרי כבר נאמר לא יחשב. פי' עון נותר זה שחשב עליו חוץ לזמנו ומאי עון נותר מחשבת נותר. ונפקא לן מקרא אריכא דצו את אהרן דכתיב ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי וכו' המקריב אותו לא יחשב לו פיגול וכו' ונראה לי דהאי דקרי ליה עון פיגול נותר משום דכרת דפיגול עון עון מנותר ילפינן ליה בזבחים [מד.] והאי דפרשי' ליה חוץ לזמנו ולא קא מפרשי ליה בנותר ממש חדא משום דבנותר לא כתיב שלא יחשב. ועוד שהרי הציץ אינו מרצה על אכילות כלל דכתיב לכל מתנות קדשיהם:

וכן פי' הרב צרפתי ז"ל בפ"ק דיומא [ז:] ונראה שאין אנו צריכין לזה הדוחק אלא עון פיגול ובשתיהם כתיב לא ירצה עון נותר ממני. וא"ת בנותר היכן נאמר בו לא יחשב. תשובתך לפי שאין מקרא יוצא מידי פשוטו ואעפ"י שאנו דורשין ואם האכל יאכל במחשב עליו על מנת לאכול ביום השלישי מ"מ מדאפקיה רחמנא בלשון אכילה שמע מינה בנותר גופיה קאי בלא יחשב לומר שאין הציץ מרצה עליו וקרא דכתיב בנותר גופיה עדיף ליה לאיתויי ומיניה קא ממעט לן הדם שהוא עון נותר:

וא"ת ירצה עון יוצא הרי הוא בכלל חוץ למקומו שאם על המחשבה אינו מרצה כל שכן על היוצא עצמו:

פסקה י

שאם עשאה לסמיכה שירי מצוה פי' שלא סמך מעלין עליו כאלו לא כפר וכפר מפרש לה בזבחים בפ"ק [ו.] כפר בעשה דאיכא גביה לא כפר סמיכה משום דהוה ליה דלאחר שחיטה מאי טעמא דכל כמה דלא שחיט בעמוד וסמוך קאי:

ואיכא דמפרשי ליה כפר גברא לא כפר קמי שמיא פי' כפר גברא דאפי' עשה דסמיכה כפר לא כפר קמי שמיא. דלא עבד מצוה מן המובחר:

עליו ר' שמעון אומר את שעליו חייב באחריותו פי' מי שאמר הרי עלי עולה חייב באחריותי דהכי קא דריש ליה עליו לכפר מי שאמר עלי זקוק עד שעת כפרה אבל אמר הרי זה אם אבד אין זקוק לו:

פרשה ד

פסקה א

ומה סמיכה בטהורים אף שחיטה בטהורים. מפרש בזבחים בפרק כל הפסולין [לב.] סמיכה בטהורים לפני ה' וסמך. ואי אמרת נעול ידיה ונסמוך קסבר ביאה במקצת לא שמה ביאה:

אף שחיטה בטהורים מפרש התם אסמכת' בעלמא הוא דאיפשר מדאוריית' דעביד סכין ארוכה ושחיט מיהו רבנן גזרו ביה בטמא שלא ישחוט בקדשים כלל שמא יגע בבשר:

פסקה ב

וכי מנין באת כלומר מאיזה מקום היית מרבה שחיטה בכהן והלא בפרשה צו לא הוזכר כהן לשחיטה:

פסקה ג

בן הבקר לפני ה' ולא השוחט לפני ה' פי' דעביד סכין ארוכה ושחיט מאבראי:

שמעון התימני אומר מנין שתהא ידו של שוחט לפנים מן הנשחט פי' שצריך שיהא השוחט בפנים ת"ל ושחט את בן הבקר לפני ה' השוחט את בן הבקר לפני ה':

פסקה ד

נאמר כאן כיהון פי' בני אהרן הכהנים ונאמר להלן כיהון אלה בני אהרן הכהנים אשר מלא ידם לכהן דהיינו לבישת הבגדים דכתיב ובגדי הקדש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו למשחה בהם ולמלא בם את ידם:

פסקה ה

קבלה לא עשה בה מחשבה כמעשה בזבחים פ"ק [יג.] רמי ליה להאי קרא אקרא דפרשת צו את אהרן דאמרינן התם יכול לא תהא מחשבה פוסלת אלא בזריקה פי' מדכתי' ואם האכל יאכל ביום הקריבו יאכל ביום השלישי לא ירצה וזריקה היא המרצה והאי קרא דריש ליה התם במחשבה על מנת לאכול חוץ לזמנו ביום השלישי. מנין לרבות שחיטה וקבול ת"ל ואם האכל יאכל בדברים המביאים לידי אכילה וכו' ומחשבה פסלה בקבלה כזריקה. ומתרץ לה רבא התם הא דאמרינן הריני שוחט על מנת לקבל דמו למחר. יש מפרשי' כי השוחט על מנת לקבל דמו למחר לא פסלה והטעם מפני שהוא דבר שאי איפשר לפיכך אינו אלא כמשחק. אבל המקבל על מנת לשפוך שיריה למחר פסלה. ויש מפרשי' כי השוחט על מנת לקבל למחר פסלה והיינו דקתני מנין לרבות שחיטה וקבול וכו' אבל המקבל על מנת לשפוך שיריה למחר לא פסלה כדקתני יצאו שפיכות שירים והקטורת אימורין שאינן מעכבין את הכפרה וראיה לזה הפירוש דקאמר ליה ההוא מרבנן לרבא ושפיכות השיריים והקטרת אימורין לא פסלא בהו מחשבה. והתניא יכול לא תהא מחשבה מועלת אלא באכילת בשר מנין לרבות שפיכות שיריים והקטורת אימורין וכו' ואם כפי' הראשון הרי אמר רבא שהמקבל על מנת לשפוך שיריים למחר פסולה הואיל והמחשבה בשעת עבודה שהיא מעכבת את הכפרה וכל שכן דמחשבה בזריקה על מנת לשפוך שיריה למחר דפסלה. וממילא הך דקתני באידך פסילן כשחשב זו הלאו קאמר. וזהו הראיה לפי' האחרון כי הואיל ואינן מעכבין כפרה לא פסלא בהו מחשבה. לא שנא חשב בעבודה אחרת עליהם לא שנא חשב עליהם לעבודה אחרת. מיהו דוקא במחשב בקבלה עליהם. אבל חשב בזריקה עליהם פסולה וזו המעלה יש בין זריקה לקבלה ולהכי קתני לעיל לא עשה בהם מחשבה כמעשה זריקה עשה בה מחשבה כמעשה. והטעם מפני שאפילו הכתוב פסל במחשבה בזריקה יותר משאר עבודות שאינן באות אלא מריבוי הכתוב:

זהו דרך לפירוש האחרון אלא שיש לדקדק אדקא מתרץ ליה רבא לההוא מרבנן בקושיא דשפיכות שיריים והקטרת אימורין לא קשיא הא דאמר הריני זורק לשפוך שיריים למחר הא דאמר הריני שופך על מנת להקטיר אימורין למחר. כלומר כי אמר הריני זורק על מנת לשפוך שיריים פסלה. וכי אמר הריני שופך וכו' לא פסלה. ואיכא לאקשויי על פירוש בתרא למה ליה לרבא למימר הריני שופך להקטיר אימורין למחר לא פסלה. דתרוייהו לא מעכבי כפרה. והא אמרינן דאפילו במחשב לקבלה על מנת לשפוך שיריים לא פסלה. מ"מ הקשיא הראשונה היא מסייעא לפירוש השני:

עוד יש לי קושיא לפירוש הראשון מזה התירון עצמו שתרן רבא לההוא מרבנן למה שינה רבא את דבריו ולא אמר הא דאמר הריני מקבל על מנת לשפוך השיריים למחר פסלה כדאמרינן בתירוצא קמא ולא היה צריך לשנותו לזריקה דהא במחשב בקבלה קיימינן ואמרינן דפסלה והא דקתני דשפיכת שיריים והקטרת אימורין לא פסלה דאמר הריני שופך וכו' תרוייהו לא מעכבי כפרה הנה גם זו הקושיא לפירוש הראשון מעתה כיון שיש לנו על פי' הראשון שתי טענות גדולות ועל הפי' השני טענה אחת ראוי לנו לגלגל עם פי' השני יותר מן הראשון ונתרץ הקושיא שיש עליו. והא דאוקמא רבא לההוא מתניתין דקתני יצאו שפיכות שיריים והקטרת אימורין וכו' כגון דאמר הריני שופך על מנת להקטיר אימורין למחר ולא אוקמה כגון דאמר הריני מקבל על מנת לשפוך שיריים איפשר דלישנא דמתניתין נקט דייקא נמי לתרוייהו כחדא אי נמי לא אשמעינן רבא טעמא דאמר הריני שופך על מנת להקטיר למחר לא פסיל אבל אמר הריני מקבל על מנת להקטיר אימורין למחר אע"ג דלא מעכבי כפרה פסלה. והיינו מתניתין דתנן [זבחים כט:] השוחט והמקבל והמוליך והזורק לאכול דבר שדרכו לאכול ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר כזית חוץ לזמנו פגול וחייבין עליו כרת וזה הפרש יש בין שפיכת שיריים והקטרת אימורין ואע"ג דתרוייהו לא מעכבי כפרה. וטעמא דמילתא משום דכתי' ואם האכל יאכל ואכילת האש קרויה אכילה דכתיב תאכלהו אש לא נופח. ושפיכת שירים [נהי דדמיא] לאכילת מזבח אבל אכילה לא נקראת בהדיא ונראה כן בבירור:

נחזור לסדרנו קבלה לא עשה בה מחשבה כמעשה פירוש שאם עשה בה שום מעשה פוסלת כגון שקבל למחר פסלו או אם קבלו בחוץ פסלו ואם חשב בקבלה לשפוך שירים למחר לא פסלו כאשר פירשנו:

המקבל בחוץ פטור בפ' שחוטי חוץ [צ"ל פ' פרת חטאת קטו:] יליף לה מהעלאה דבעינן גמר עבודה דומיא דהעלאה. קבלוהו פסולין אין חייבין עליו פי' אותם הפסולין שקבלוהו אין חייבין עליו ומאן נינהו פסולין זר ומחוסר בגדים וטמא ושלא רחוץ ידים ורגלים וכולהו איתנהו בזבחים פרק בתרא [צ"ל פ"ב טו:] ומאי טעמא דכתיב עבודת מתנה אתן את כהונתכם והזר הקרב יומת ודרשינן [יומא כד.] ועבדתם עבודה תמה:

וטומאה וזרות בהדדי כתיבי בפ' וינזרו מקדשי בני ישראל כדאיתא בפסחים בפ"ב [צ"ל זבחים טו:] ומחוסר בגדים נמי כל זמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם ואם לאו זרים נינהו [שם יז:]. שלא רחוץ ידים ורגלים גמר חוקה חוקה ממחוסר בגדים [ג"ז שם]:

פסקה ז

שכן אם נתערבו חיים יקרבו פי' כדאמרינן לעיל זה יקריב לשם מי שהוא וזה יקריב לשם מי שהוא:

ומנין אפי' נתערבו באשם וכו' כיון שהזכיר אותם לכשרות הקדים את הקרוב לכשרות תחלה ולמעלה שהזכיר אותו לפסלות הזכיר את האשם באחרונה ובזבחים פ' כל הזבחים [פא:] נשנו בענין אחר. ואין ביניהם מחלוקת:

שאלו ואלו מתן ארבע פי' שתים שהן ארבע:

תוכן העניינים

ראב"ד על ספרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה