ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה
ברייתא דרבי ישמעאל
פסקה א
ר' ישמעאל אומר בשלש עשרה מדות התורה נדרשת וכו'. מפני כי הספר הזה ויקרא מלא מצות וחוקים והמדרש שדרשו בו נמשכין עליו כמה קלין וחמורין וכמה כללות ופרטות וכמה גזירות שוות לפיכך קבע בתחלתו המדרש הזה שהוא פתח לכל ויסוד לכל המצות וכולן מן הקבלה חוץ מן המעט מהנה שהן מפורשות מן התורה כמי שאנחנו עתידין לבאר בע"ה:
והקבלה אב לכולן ועקר לכל מצות האל אדוננו:
ואלמלא הקבלה מאין לנו צירוף המצות ופירושן. ומנין לנו בפי' בראשית ברא אלהים שהוא תחלה ומנין היה לנו באלהים שהוא שם הבורא. ואפי' השיחה שאנו מדברים בה ומבקשים בה פרטי כל צרכנו מן הבורא אם לא הקבלה במה היינו שואלים על כן אנחנו צריכין להאמין מאד ולסמוך על דברי קדמונינו החכמים הראשונים שקבלו מאבותם ואבותם מאבותם בכל דקדוקי המצות והמדרשים ואם יצא המדרש מדרך הפשט ולולי כי המלאכה ארוכה לפנינו וכבדה עלינו ממיעוט שכלנו וחומר בינתנו ואנחנו צריכים להשלים עליה כל איברינו כדי לפרש ולהציע דברי רבותינו ולהיותם נדרשים לכל שואל וכל דורש למען תהיה תועלתם שלימה היינו מאריכים בדברים האלה לשבר דברי המינין הממאנים לשמוע ולהאמין לדברי רבותינו אך רמז רמזנו למאמינים פתח פתחנו לנבונים. תחזקנה ידיהם באלהים:
והנני מתחיל לפרש בעזרתו וישעו איחל ובאלהים אעזר:
כל מקום שמנו חכמי' מנין צריך מנין למנייניהם וכל שיעוריהם צריך שיעור לשיעוריהם וכללותיהם צריכין פרטי פרטות שהרי מנו חכמים שלש עשרה מדות בכלל וכשבאו לפרט נראין חמש עשרה מדות:
יש מדה אחרת שהזכירו במסכת נזיר פרק שלשה מינין [לד:] והיא פרט וכלל ופרט. מיין ושכר יזיר פרט. מכל אשר יעשה מגפן היין כלל. מחרצנים ועד זג פרט [פרט] וכלל ופרט אי אתה [דן] אלא כעין הפרט וכו'. וי"ל לפי שהן דומות בדיניהם לפיכך לא מנה אותה והיא נכללת במדת כלל ופרט וכלל:
עוד יש לומר דר' ישמעאל לא דריש להני קראי דנזיר בפרט בכלל ופרט. דס"ל כר' אלעזר בן עזריה דמפיק להאי מחרצנים ועד זג לדרשא אחרינא עד שיאכל חרצנים וזגן:
ור' אליעזר נמי הכי ס"ל דלא דריש מ"ם אלא מיעט וריבה בלחוד ומשמע דפרטא בתרא כר' אלעזר בן עזריה סביר' ליה. ואיפשר דר' ישמעאל נמי הכי סביר' ליה:
וא"ת כיון דר' ישמעאל בפרט וכלל קא דריש להו אם כן נעשה כלל מוסף על הפרט ואתרבי כל מילי. אם בן מיעוטא דלולבין מנלן איכא למימר דסבר לה כר' אלעזר דמרבי ולא קא ממעט אלא שבישתא בלחוד ומיעוט ששבישתא לאו מפרטא קא ממעט ליה אלא משום דכלל גופיה הכי משמע מגפן היין ולא הגפן עצמו:
ואי קשיא לך כיון דהכי הוא למה ליה למימר התם בפלוגתא דר' אלעזר ורבנן דר' אלעזר דריש ריבויי ומיעוטי ורבנן דרשי כללי ופרטי והא ר' ישמעאל כללי ופרטי דריש ואפי' הכי קא מרבי עלין ולולבין וממעט שבישתא כדאמרי'. אין הכי נמי אלא משום דשמעינן ליה לרבי אלעזר בעלמא דריבויי ומיעוטי דריש כדאית' בעירובין בפ' בכל מערבין [כז:] ובסנהדרין פ' נגמר הדין [מו:] וכיון דאמרינן דהני קראי דנזיר בפרט וכלל בלחוד דריש להו תו לא אשכחן פרט וכלל בכל התורה כולה:
ואי איכא נוסחאי התם דדריש ליה בקראי אחרינא איפשר דר' ישמעאל לא מחווירי למדרש להו הכי וכי האי תירוצא מסתבר טפי דלר' ישמעאל לית ליה פרט וכלל ופרט דאי אית ליה אע"ג דשוי לפרט וכלל ופרט אפי' הכי הוי ליה למתנייה כי היכי דתנא בנין אב מכתוב אחד. ובנין אב משני כתובים וכלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל. ודבר הלמד מעניינו ודבר הלמד מסופו. ואע"ג דכל הני כפולים נינהו וכל חד מנייהו חשיב להו לשלש עשרה מדות. וא"כ פרט וכלל ופרט נמי אע"ג דשוי לכלל ופרט וכלל הוי ליה למתנייא כחדא מדה כחדא מהנך:
ועוד כי בפרק שלשה מינים נותן הפרש:
עוד יש מדה אחרת שהיא נזכרת למטה בשבע מדות שדרש הלל לפני זקני בתירא והיא כיוצא בה במקום אחר אלא שאינה מדה כי אם לחזק שאר מדות נפרש במקומו בע"ה:
פסקה ב
ונחזור לחשבון המדות שמנו כאן:
כלל זה יהיה בידך שכל מדה שאין דינה משתנית מחברתה נחשבת עמה מדה אחת:
והרי לך חשבונם על פי הנקודות מקל וחומר. מגזירה שוה. מבנין אב וכתוב אחד. מבנין אב ושני כתובים. מכלל ופרט מפרט וכלל. כלל ופרט וכלל. מכלל שצריך לפרט. ומפרט שצריך לכלל. כל דבר שהיה בכלל ויצא מהכלל ללמד. כל דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טעון אחר שהוא כעניינו. ויצא לטעון טעון אחר שלא כעניינו. ויצא לידון בדבר חדש. ודבר הלמד מעניינו. ודבר הלמד מסופו. ושני כתובים המכחישים זה את זה. הרי כאן שלש עשרה חלוקות בניהם. ואם ישאל השואל מה ראו לפרט דין מקצתם מדרך עניינם ודין מקצתם לא פרטו עם הפרטות:
ועוד משהתחילו לפרש הפסיקו וחזרו ומנו ופרשו:
וי"ל מפני שהזכירו כלל ופרט וכלל אין דורשין את הכללות והפרט חזר ואמר בפרט וכלל ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט שהרי אנו דנין את הכלל כעין הפרט ומשהתחילו לפרש כאלו פירש דין כולם עד בסיף:
וא"ת הרי הפסיק בכלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל לא הפסיק ביניהם לכלל ופרט וכלל שדורשין את הכל ומפני זה סמך בפירשן על מה שפירש בפרט וכלל ופרט וחזר עוד ומנה ופירש עד הסוף:
פסקה ג
מקל וחומר כיצד ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים קל וחומר לשכינה ארבעה עשר יום. פירוש שאלמלא לא בא ללמד שדורשין קל וחומר למה לאדכורי נזיפת אביה כלל אלא ודאי לאגמורי לשכינה ארבעה עשר יום. ומדכתב רחמנא תסגר שבעת ימים גמרינן נמי דדרשינן דיו לבא מן הדין וגו' הרי לך מדה כתובה בתורה והשאר כולן מן הקבלה חוץ משני כתובים המכחישים זה את זה. שגם היא מפורשת בתורה כדאמרינן לקמן כתוב אחד אומר וירד ה' על הר סיני וכתוב א' אומר כי מן השמים דברתי עמכם בא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם שנאמר מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה פירוש הוא השמים שהוא אש ומים שהראה דמות האש העליונות על ראש ההר לדבר מתוכה: וזאת היא ההרכנה שאמרו רז"ל [כאן ומכילתא פ' יתרו] לא שהרכין השמים מהווייתן כלל: ומזו הכרעה שהכריעה הכתוב השלישי ותקן שני כתובים המכחישין זה את זה למדו רז"ל למקומות אחרים שמכחישין זה את זה ולא בא הכתוב השלישי כדי להכריע כאותה ששנינו בסוטה [כז:] כתוב א' אומר ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה וגו' וכתוב אחד אומר מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב: וכאותה ששנינו (במס' בכורות) [צ"ל ערכין כט.] בבכור בקר וצאן כתוב אחד אומר תקדיש וכתוב אחד אומר לא יקדיש והכריעו ביניהם מדעתם ותרצום לפי ראיותם כמו שלמדו מקל וחומר דשכינה כמה קלין וחמורין בכל התורה. והא דקתני עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם הכי קאמר שני כתובים המכחישים זה את זה אי אתה רשאי לדחותן ולהחזיקן בשבוש אלא תחזיק לתרץ אותם כל מה שתוכל עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם ואז תעשה כפי ההכרעה אשר תראה וכו'. והגירסא הנכונה כפי דעתי כך היא ושני כתובי' המכחישים זה את זה עד שיבא כתוב שלישי וגו' וכך פירושו זו מדה נוהגת בתורה שיש כתובים המכחישים זה את זה כלומר שהם נראין כמכחישים זה את זה עד שיבא הכתוב השלישי ומתרץ אותם הילכך מכאן יש לנו ללמוד ולתרץ כל שני כתובים שהן קשין זה על זה ולא (שנדמה) [שנדחה] אחד מהם ולא שנחזיק את התורה בשבוש:
פסקה ד
מגזירה שוה כיצד נאמר בשומר שכר אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ונאמר בשומר חנם אם לא שלח ידו מה שליחות יד האמורה בשומר שכר פטר בה את היורשין. פירוש כדאמרינן בשבועות [מז.] שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין כדאיתא התם: ושליחות יד בין דשומר שכר בין דשומר חנם לא צריכי לגופייהו דאתו מקל וחומר דשואל כדאיתא בפרק המפקיד [מא:]:
פסקה ה
מבנין אב וכתוב אחד לא הרי המשכב כהרי המושב ולא הרי המושב כהרי המשכב וכו':
פסקה ו
מבנין אב ושני כתובים לא הרי פרשת נרות כהרי פרשת שלוח טמאים ולא הרי וכו'. פשוטן של דברים מבנין אב וכתוב [אחד] כדאמרינן בעלמא חדא מחדא לא אתיא וכו':
מבנין אב ושני כתובים חדא מתרתי. והדבר ידוע לכל דחדא מתרתי אי לאו דהנהו תרתי מצרך צריכי לא גמרינן מנייהו לעלמא דכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין ומשום הכי אצטריך למימר הכי לא הרי ולא הרי: וא"ת תינח לא הרי פרשת נרות כהרי פרשת שלוח טמאים שהן שני כתובים המלמדין. אלא משכב ומושב והלא בנין אב מכתוב אחד הוא ומאי לא הרי לא הרי: תשובתך מפני שהיה לי לומר יצא המרכב כלומר שלא נלמוד אותו ממשכב לכך הוצרך לא הרי המשכב כהרי המושב אעפ"י שהמשכב והמושב מצרך צריכי ואינן שני כתובים הבאים כאחד אפילו הכי אינו למד מהם. ועכשו יש לנו לפרש מה אנו למדין ממשכב ומושב בכתוב אחד. ונאמר כי המשכב והמושב כך הם המטה והכסת והכר הוא המשכב המיוחד והכסא והספסל והקתדרא הוא מושב המיוחד. ואנו באין ללמד תולדותיהן כגון תיבת הבלנין והתיבה שפתחה מן הצד וערבה משני לוגין עד תשעה קבין שהן תולדות למשכב והסגוס והכדור והחלוק והטלית והקלסטר של ד' קבין שהן תולדות למושב כדאיתא בפרק זבין [פ"ב]. כל אלה אינן משכב ומושב מיוחדין אלא שהן משמשין שכיבה וישיבה עם מלאכתן והנך לא כתיבי בקראי אלא דגמרינן להו ממשכב המיוחדין בבנין אב תולדות המשכב ממשכב ותולדות המושב ממושב והיינו בנין אב מכתוב אחד: והצד השוה שבהן עשויין לנחת אדם לבדו. כלומר שאינו לתשמיש אחר והזב מטמא אותו בזובו לטמא אדם לטמא בגדים: שאדם במגע ובמשא אף כל וכו' כלומר כל אלו התולדות כיון שאינן עשויות אלא לנחת אדם לבדו הזב מטמא אותו בזובו וכו': יצא המרכב שהוא עשוי לסבלון אחר. פירוש לטעונת משא אחר לפעמי' לרכיבה פעמים למשא בשעה שאין שם רכיבה משום הכי לא גמרינן ליה ממשכב ומושב אע"ג דצריכי תרוייהו להשוות מגעו במשאו לטמא אדם אלא המשא בלבד הכתובה בו הטמאה היא זו מטמא אדם לטמא בגדים אבל מגעו לא: עתה נשאר לנו לפרש מאי לא הרי המשכב כהרי המושב ומה יש במשכב שאין במושב ובמושב שאין במשכב דבר זה מפורש בגמרא דבני מערבא [ב"ק פ"א ה"א] אם טמא מושב בטפח יטמא משכב בשלשה ומפני שטמא מושב בשלשה יטמא (מושב) [משכב] בטפח והכי פירוש שאלו כתב במושב ולא כתב המשכב לא הייתי למד אותו מן המושב מפני שזה די לו למלאכתו בטפח וזה אין די לו בשלשה טפחים. ואם כתב במשכב ולא כתב במושב הייתי למד אותו ממנו לטמא בשיעור המשכב בשלשה טפחים אבל בטפח לא כדי שלא יהא חמור הלמד מן המלמד לכך הוצרכו שניהם: ואי קשיא לך היכי אמרינן דתולדותיהן בבנין אב קא גמרי והא בפרשת זבים מקראי גמרינן להו דדרשינן על הכלי וכל המשכב. תשובתך נהי דאתרבי לקבל טומאה מן הזב דהתם הוא דכתיב ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יכבם בגדיו ובהני לא כתיבי ריבוי לתולדותיהן אלא בבנין אב קא גמרי כדאמ': הא דקתני הזב מטמא אותו ברובו וההוא דדרשינן בפרשת זבים [ספ"ב] אשר ישכב ואשר ישב עליו הזב עד שינשא רובו לא רוב גופו אמרינן אלא רוב משענתו אמרינן דאם כן סנדל לא משכחת לה שיהא טמא מדרס דהא רוב גופו אינו נושא עליו אלא ודאי רוב משענתו קאמר ואיפשר שעומד לפרקים על רגל אחד. אי נמי כשאדם הולך מרים רגלו אחת ונשען על האחרת: וכשאמרו על שבכה של ילדה שהיא טמאה מדרס ועל כיפת ראשה שהיא טמאה מדרס לא מפני סמיכת הראש בלבד הן טמאות מדרס דהכא ליכא לא רוב גופה ולא רוב משענתה ואעפ"י כי השבכה וכיפה הראש אינן מיוחדות לישיבה ולא לדריסת הרגל כיון שהן משמשות לשכיבה עם מלאכתן ולא בעינן שידרוס עליהן כעין מלאכתן אלא אפילו ישב על המנעלים או שישם הקתדרא תחת רגלו שאין דרך תשמישן בכך טמאות מדרס: ואם ישאל השואל כיון דבעינן רוב משענתו עליו האיך טמא מושב בטפח ומשכב בג' טפחים ואי איפשר לרוב גופו או רוב משענתו במושב בבגד שאין בו אלא טפח על טפח ובמשכב דרך שכיבה הואיל ואין בו אלא ג' טפחים. תשובתו איפשר שיצמצם אדם על פחות משני טפחים משהו ונמצא טפח אחד שהוא רוב מושבו והמשכב כמו כן איפשר שישכב אדם על שדרה בלבד שיגביה שוקיו וירכותיו ולא ישען אלא על השדרה ונמצא זה שוכב על פחות מששה טפחים והרי שלשה הם רוב משכבו ונראה לי דהא דבעינן למשכב שלשה על שלשה דוקא בבגד שאינו כלי או תכשיט אבל בתכשיט אם משמש שכיבה עם מלאכתו אף על פי שאין בו שלשה על שלשה טמא מדרס כגון שבכה של ילדה וכיפת הראש מטמאין מדרס כמה שהן והוא שישען עליו רוב משענתו. ואם ישאל השואל מה הפרש יש בין מרכב לסאה ותרקב שהמרכב מטמאין מדרס לטמא אדם לטמא בגדים במשא וסאה ותרקב אינן מטמאין במדרס כלל והלא זה וזה הם עשויין לתשמיש אחד: תשובתו מרכב עשוי לרכיבה ולתשמיש אחר פעמים לזה ופעמים לזה אבל סאה ותרקב אינן עשויין לישיבה כלל אלא לתשמיש אחר בלבד וכשישב עליו במקרה אומרים לו עמוד ונעשה מלאכתו והתורה אמרה אשר ישב עליו הזב שיהא עשוי לישיבה:
מבנין אב ושני כתובים. כיצד לא הרי פרשת נרות כהרי פרשת שלוח טמאים וכו' הצד השוה שבהן שהן בצווי מיד ולדורות אף כל שהן בצווי מיד ולדורות האי לא הרי לא אתפרש מאי היא ומייתי לה בגמרא דבני מערבא בריש נזיקין ולא מפרש בה מידי: ואפשר לומר פרשת נרות תדירא לעבודת פנים ושלוח טמאים אינו כן שלוח טמאים בכרת ונרות אינן בכרת ובשתיהן מצינו שהן מיד ולדורות בנרות כתיב בפ' אמור אל הכהנים חוקת עולם הרי דורות אמור ובפ' בהעלותך כתיב ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה הרי מיד וכן בשלוח טמאים בפ' נשא כתיב ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם ובפרשת זאת חוקת התורה כתיב והיה לכם לחוקת עולם. ועוד כתיב את משכן ה' טמא ונכרתה וכו' ודרשינן בשבועות [טז:] אם נאמר מקדש למה נאמר משכן וכו' אם נאמר משכן ולא נאמר מקדש הייתי אומר על המשכן יהא חייב שהרי נמשח בשמן המשחה ועל המקדש לא יהא חייב. ואלו נאמר מקדש הייתי אומר על מקדש הוא חייב שהרי קדושתו קדושת עולם וכו' ותרוויהו מגמרי לשאר צוואות שבתורה שיהיו מיד ולדורות מנין ת"ל צו: ולא הוו שני כתובים הבאים כאחד דהא מצרך צריכי כדאמרינן. וקשיא לי דתניא בספרי [פ' נשא] ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם למדנו שהצווי מיד ולדורות מנין ת"ל צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך וכו' הא למדת שהצווי מיד ולדורות ואיפשר לומר דבשלוח טמאים לא אשכחן ביה לדורות שלוח כמו שמצינו מיד דההוא דכתיב בפרשת זאת חוקת לדורות בטמא מת בלבד הוא אבל בשאר הטמאים הכתובים בפרשת נשא לא אשכחן ביה דורות ומשום הכי אייתי ליה מנרות שהוא שלוח בצו מיד ולדורות. ומיהו כשאנו באים ללמוד שאר צוואות שבתורה מנרות יקשה לנו שלוח טמאים דטמא מת דהוו להו שני כתובים הבאים כאחד לכך הוצרך לומר כאן לא הרי פרשת שלוח טמאים כהרי פרשת נרות וכו' ובההיא ברייתא דספרי דאייתינן לעיל מסיים בה הכי מנין לכל הצוואות שבתורה היה ר' ישמעאל אומר הואיל ונאמרו צוואות בתורה סתם ופרט ופרט לך הכתוב באחד מהם שיהא מיד ולדורות אף פורט אני את כולן ושמע מינה דבהדיא אשכחן להו לתרוייהו מיד ולדורות ואף על גב דבפרשת אמור לא כתיב ביה מיד ולדורות כנרות בפרשת צו בדוכתא אחריתא מיהא איתא כדכתיבנן לעיל בשלוח טמאים אף על גב דבפרשת צו לא אשכחן לדורות בדוכתא אחריתי מיהא אשכחן: ואי קשיא לך האי תנא דהכא מאי טעמא קא חשיב לה להאי מילתא בבנין אב איבעי ליה למיחשבה בגזירה שוה דהא ילפינן לה בצו. איכא למימר משום דצו לא מפנן דלגופייהו אתו משום הכי לא ילפינן להו בגזירה שוה והכי אשכחן לרבי ישמעאל במסכת נדה בפרק המפלת [כב:] דסבירא ליה כל גזירה שוה שאינה מופנה כל עיקר אין למדין ממנה מופנה מצד אחד למדין ומשיבין: וטוב מזה הטעם דהא תנא לכל התורה יליף מנרות ושלוח טמאים שיהו מיד ולדורות ולא לאותם פרשיות בלבד שכתוב בהן צו אלא לכל המצות שבתורה שהן קרויין מצות. והא דקתני הכא הצד השוה שבהן שהן בצו לאו מדוקייא דצו נקט ליה אלא שם צואה קאמר: תדע דהא במילה שתהא בכרת מיד ולדורות דילפינן לה במסכת קדושין [כט.] דילפינן מע"ז דכתיב בה מהיום והלאה לדורותיכם הא לא כתיב בה במילה צו ולא צוה אלא מדכתי' וישמור משמרתי מצותי חוקותי: וילפינן לה שם צואה מע"ז בבנין אב הילכך לכל התורה כולה נמי ילפינן דהא כתיב אלה המצות: וא"ת והלא שלשה כתובים נינהו נרות ושלוח טמאים וע"ז ולכ"ע אין מלמדין: איכא למימר מה לע"ז שכן כופר בעיקר והדר דינא נרות וטמאות יוכיחו. מה להצד השוה שבהן שכן [יש] בהם צד פנים ע"ז תוכיח וחזר הדין לא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן שהן בצוואה מיד ולדורות אף כל וכו' להכי לא תנייה הכא משום דבנין אב ושני כתובים ובנין אב משלשה כתובים חד גוונא נינהו ולא צריכי למתנייה:
פסקה ז
מכלל ופרט. כיצד אדם כי יקריב מכם קרבן לי"י מן הבהמה כלל פירוש הוא לחיה שהרי חיה בכלל בהמה. בקר וצאן פרט ונתמעטה חיה מן הקרבן. וא"ת כלל ופרט למה נכתב הכלל הואיל ואין למדין ממנו. כדי שתדע כי הפרט דוקא הוא ולא גמרי' מיניה מידי בבנין אב:
פסקה ח
מפרט וכלל. כיצד כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה פרט וכל בהמה כלל עשה את הכלל מוסף על הפרט. הא מילתא פליגא אגמרא דילן דקא דרשי ליה להאי קרא בכלל ופרט [וכלל] כי יתן איש אל רעהו כלל חמור או שור או שה וכל בהמה פרט לשמור חזר וכלל מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון ובמכילתא דר' ישמעאל בכלל ופרט דריש ליה כי הכא והתם במכילתא קא דריש לשמור עד שיאמר לו שמור לי זה אבל אם אמר לו תן עיניך על זה הוא פטור ומשום הכי לשמור לאו כלל הוא. וכי יתן איש אל רעהו לאו כללא הוא משום דהוה ליה כלל הצריך לפרט למה יתן אותו לרעהו לשמור לו שמירה מעולה. ומסיים בה הכי וכל בהמה. חמור או שור או שה למה לי אלו נאמר וכל בהמה הייתי אומר עד שיפקיד אצלו כל בהמה לכך נאמר חמור או שור או שה לחייב על כל אחד ואחד בפני עצמו ובמסכת נזיר פרק שלשה מינין [לה.] דריש ר' אליעזר להני קראי דנזיר במיעט וריבה וקאמר מאי ריבי ריבי כל מילי ומאי מיעט מיעט שבישתא. ותמיהא מילתא טובא לר' אליעזר מאי איכא בין מיעט וריבה לריבה ומיעט וריבה. ועוד השתא למאן דדריש כללי ופרטי כי הוי פרט וכלל אמרינן נעשה כלל מוסף על הפרט ואתרבי כל מילי למאן דדריש ריבויי ומיעוטי לא כל שכן ומסתברא דהיינו טעמא דר' אלעזר דריבוי גופיה דהיינו מכל אשר יעשה מגפן היין ולא גפן עצמו כדפרישי' לעיל. והא דכתב רחמנא לפרט לחיובי על כל חד וחד באפי נפשיה כדאמר והא דקתני מאי מיעט מיעט שבישתא לאו מדיוקא דמיעט נקט לה אלא דסמך מיעוטא למיעוטא וריבוי לריבוי. ואי קשיא לך להא דתנא ד"ר ישמעאל דלא דריש בהאי קרא כלל ופרט וכלל דבר המטלטל וגופו ממון מנא ליה אימא בבעלי חיים אין מידי אחרינא לא. איכא למימר יליף לה משומר חנם חייב שומר שכר לא כ"ש:
פסקה ט
מכלל ופרט וכלל כיצד. ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך וכו' מה הפרט מפורש ולד וולדות הארץ היין והשכר והצאן ולד וולדות הארץ כי היין יוצא מן הענבים והבהמה יולדת מן הבהמה וכולן תחלת ברייתן מן הארץ אף כל ולד וולדות מן הארץ למעוטי מים ומלח דלאו ולד הוא שאינו פרי למעוטי כמהין ופטריות דאע"ג דפירות הן לאו ולד ולדות נינהו שהרי אינן יוצאין מזרע אחר למעוטי עופות שלא נבראו מן הארץ אלא מן הרקק והכי מפרש לה בעירובין [כז:] דאיכא תנא אחריתי דדריש כללי ופרטי וקאמר מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע אף כל פרי מפרי וגדולי קרקע. וקאמר כי דגים דאינהו נמי מארעא קא רבו. ובעירובין בפרק בכל מערבין [שם] מפרש במאי קא מפלגי:
פסקה י
מכלל שצריך לפרט ומפרט שצריך (לפרט)[לכלל] כיצד קדש לי כל בכור יכול אף הנקבה ת"ל זכר. נראה לי שיש כאן שבוש לשון שלא מצינו כלל ופרט זה בכל התורה אלא כך ראוי להיות תקדיש כל בכור יכול אף הנקבה ת"ל הזכר והוא המקרא שבמשנה תורה כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש ושמה טעה הכותב תחלה מפני שראה בסמוך פרט ונראה בעיניו שכבר הכלל שלפניו הוא קדש לי כל בכור פטר כל רחם ואינו כן דשני כללות ושני פרטות הוא דורש הראשון הוא כל הבכור תקדיש הזכר וזה פרט הצריך לכלל לפי שהזכר משמע אעפ"י שהוא פשוט בכורים ושאינם בכורים ת"ל הבכור. והשני הוא קדש לי כל בכור פטר כל רחם וזהו כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל כדמפרש ואזיל שהכלל ממעט משמע הפרט והפרט משמע הכלל. אלא שאני רואה הגרסא הזו בעצמה במסכת בכורות בפרק הלוקח עובר פרתו [יט.] וקא מקשי התם דקתני אי זכר יכול אפילו יצאה נקבה לפניו ת"ל פטר רחם מאי טעמא לא אייתי ליה מבכור אאם יצאה נקבה לפניו הרי אינו בכור לרחם ואעפ"י שהוא בכור לזכרים ובכור לדבר אחר לא הוי בכור כדקתני סיפא אי פטר רחם יכול אפילו נולד אחר יוצא דופן ת"ל פטר רחם. וכיון שאני רואה הגרסא מתורצת בגמר' דילן קשה עלי מאד לשבש את זו. ואיפשר לומר מפני שאנו מוצאים בכמה מקומות שעל הזכרים בלבד הוא מזהיר בבכור כדכתיב באותה פרשה וכל פטר שגר בהמה הזכרים לי"י וכתיב וכל מקנך תזכר פטר שור ושה וכתיב כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש משום הכי נקט לה פרטא דזכר והם שני פרטים לכלל אחד והכלל הוא קדש לי כל בכור שהוא כולל נקבות וזכרים ויוצא דופן בא הזכר ומיעט הנקבות בא פטר רחם ומיעט יוצא דופן כדמתרץ לה אביי בא הבכור ומיעט נולד לאחר יוצא דופן והוא בא דרך הרחם:
כלל הצריך לפרט בשלמא פרט הצריך לכלל איכא שהרי הכלל מוציא ממשמע הפרט שהפרט הוא הזכר ופטר רחם ומשמע נמי פשוט ויוצא אחר יוצא דופן. והכלל הוא הבכור ומוציא הפשוט ונולד אחר יוצא דופן. הנה כי הפרט צריך לכלל כי הוא מלמד עליו מה שאין כן בשאר כללות ופרטות שהכלל מפורש לעצמו כמו שאמר למעלה מן הבהמה כלל צאן ובקר פרט וזה הפרט אינו צריך לכלל כלום אלא כלל הצריך לפרט מה הוא: וא"ת מפני שהכל היה בכלל ובא הפרט ממנו והנה שהפרט מלמד על הכלל שלא יהיה הכל בו כמשמעו א"כ כל כלל ופרט שבתורה כך הם שהפרט ממעט מן הכלל ומה הפרש יש בין זה לאחרים: עתה דע והבן שלא מפני המיעוט נקרא זה כלל הצריך לפרט אלא שהוא צריך לפרש אותו שאלמלא נאמר בכור ולא נאמר פטר רחם לא הייתי יודע שהרחם קפידא לענין בכורה ולא היה מקפיד אלא על מי שהוא ראשון לולדות או ראשון לזכרים וכשנאמר פטר רחם עכשיו למדנו כי פתיחת הרחם בכלל הקפדת הבכורה הוא. ומשום הכי נקרא זה כלל הצריך לפרט כי הוא צריך לפירוש הפרט מה שאין כן בבהמה בקר וצאן כל הבהמה ולפיכך אמרו אין בכלל אלא מה שבפרט וכיוצא בו במס' חולין [פח:] שהוא כלל הצריך לפרט וכסהו בעפר דלא דרשינן להו בכלל ופרט משום דהוי כלל הצריך לפירוש הפרט משום דהאי וכסהו משמע לשון סתר כדכתיב מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו שר"ל ונסתיר את דמו וכן המכסה אני מאברהם. ונאמן רוח מכסה דבר כולם לשון סתר וכשאמר וכסהו בעפר פירש על הכסוי הזה כי הוא לשון כסוי. ולפי דעתי (כי) [פי'] אותו הפסוק הצריך לפרט כדאמרינן ויותר פרט. הצריך לכלל שאלו נאמר ושפך את דמו וכסהו בעפר לא למדנו לכסוי כלל נמצא כי הפרט צריך לפירוש הכלל: והא דדרשינן [ב"ק סג.] בכי יתן איש אל רעהו כלל כסף או כלים [פרט] לשמור חזר וכלל איכא לאקשויי לשמור מאי טעמא חשיב לכלל והלא צריך לפרש על כי יתן שהנתינה הזו אינה מתנה אלא פקדון הוא לשמרו י"ל מדכתיב בפרשה וגונב מבית האיש ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו אלמא בהדיא שמעינן כי הנתינה הזאת אינה אלא לשון מסירה לשם פקדון. כדכתיב תנה אותו על ידי ואני אשיבנו אליך. וכל אשר יש לו נתן בידו שהם לשון שמירה משום האי לשמור מיותר הוא ודרשינן ליה לכללא:
פסקה יא
כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו. ונראה לי כי שני דברים הם כלומר כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל למה יצא בודאי ללמד יצא הואיל ולא נתחדש בו דבר ולא ללמד על עצמו יצא שהרי לא נתחדש בו כלום אלא ללמד על הכלל כולו יצא: כיצד והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לי"י וטומאתו עליו ונכרתה וגו' והלא שלמים בכלל כל הקדשים הם שהרי נאמר בפרשת אמור אל הכהנים וינזרו מקדשי בני ישראל וכו' הרי כתיב כרת בטומאות קדשים. וא"ת למה אין דנין מדה זו בכלל ופרט לומר אין בכלל אלא מה שבפרט ועל השלמים יהא חייב ועל השאר יהא פטור נשיב ונאמר כי כלל ופרט המרוחקים בשתי פרשיות לדברי הכל אין דנין אותו בכלל ופרט והכי איתא בפסחים בפ"ק [ו:]:
פסקה יב
וכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לטעון טעון אחר שהוא כעניינו כיצד ובשר כי יהיה בו בעורו שחין והלא שחין ומכוה בכלל כל וכו' פירש טעון אחר שהוא כעניינו פרט אחר שיש בו מקצת הענין הראשון הפרט הראשון הכתוב בכלל הזכיר בו מקצת הענין והניח מקצת כגון שחין ומכוה שפרט בהם כל הענין. והניח מהם מחיה ושבוע שנית נאמר הואיל והוזקק לפרש בו דין הטומאה ועשה מהם פרט בפני עצמו מה שהזכיר הזכיר ומה שהניח הניח ואינן טעונין אלא מה שנתפרש בהן וזהו להקל ולא להחמיר שלא יהו טעונין מה שלא נאמר בהם. והא דקאמרינן ולא להחמיר משום דקא בעי למימר במדה שלפניה יצא להקל ולהחמיר קאמר נמי בהא ולא להחמיר ואף על גב דלא צריך:
פסקה יג
וכל דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טעון אחר שלא כעניינו וכו'. כיצד ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן והלא ראש וזקן בכלל עור ובשר היו וכשיצאו לטעון טעון אחר שלא כעניינו פירש בטומאת נתקים שאינה אלא נשורת שער ואינה מארבע מראות נגעים ולא למעלה מהן ולא למטה מהן יצא להקל ולהחמיר להקל שלא ידונו בשער לבן. להחמיר שידונו בשער צהוב והיינו קל וחומרא שמקילין בו מן הדין הראשון ומחמירין בו לתת עליו דין האחד שנתפרש בו ואם הוא קל מהראשון ובדין הוא דמצי למימר להקל שלא ידונו בשער לבן אלא לפי שאין הבהרת והשאת מטמאין בראש ובזקן כדאיתא בדוכתין ואם אין נגע אין מחיה משום הכי לא אצטריך:
פסקה יד
דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש אי אתה יכול להחזירו לכללו וכו'. כיצד ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת וכו' שאין ת"ל כי כחטאת האשם הוא לכהן פי' שהרי כבר נאמר בפרשת צו את אהרן אלא לפי שיצא דבר החדש לידון בבהונות: ואי קשיא לך כיון שהוחזר לכללו שחיטת צפון דמפרש ברישא דקרא למה לי והלא כבר נאמר בפרש' צו את אהרן במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם ואת דמו יזרוק וכו' הא מילתא מיפרשא כדכתי' לפי שיצא לידון בהעמדה יכול מקום העמדה שם תהא שחיטה ת"ל ושחט את הכבש וכו' ואעפ"י שהחזירו לשחיטת צפון אם לא החזירו לכל דבר לא היה מוחזר: וא"ת מה בין מדה זו למדה ראשונה שהזכרנו שהרי אין דנין בשתיהן אלא מה שנתפרש שם בהם אלא א"כ החזירן לכללן. תשובתך ודאי כן הוא שהדין שלהם אחד אלא שיש בזו יתרון על הראשונה כי הראשונה יצאה לטעון [טוען] אחר שלא כעניינו (כעין) [בענין] טומאת נתקים שאינה מענין הנגעים הראשונים כלל ומן הדין אין לדון בהם מדיני הראשונים כלום אלא אם כן נתפרש בהם. והמדה הזו באה ללמד שאעפ"י שהענין הזה כענין הראשון כגון אשם מצורע שהוא קדשי הקדשים כשאר אשמות וטעון שחיטת צפון כמותן ואפי' הכי הואיל ונתחדש בו דבר אין לך בו אלא (חדושו) [משעת] חדושו ואילך עד שיחזירנו לכללו. ואף על פי שהיינו יכולין ללמוד את הראשונה מזו כיון שיש ביניהם מעלה חשבו אותם שתי מדות: אי נמי אשמעינן על הנתקים שאעפ"י שנקראו נגע צרעת כשאר נגעים אין למדין אותם מהם הואיל ויבאו לטעון טעון אחר שלא כעניינו:
פסקה טו
דבר הלמד מעניינו כיצד ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא יכול יהא טהור מכל טומאה פי' ואפי' מטומאת מגעות והסטיות כשהוא אומר וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע לבן אדמדם וכו' כבר למד שאינו טהור מכל טומאה אלא מטומאת נתקים ואף על פי שזו נשירת שער וזו נשירת שער אין נתק קרואי אלא כשניתק שער ראשו מאמצעיתו: ובמכילתא [פ' יתרו] נמי הכי דרשינן לא תגנוב הרי זו אזהרה לגונב נפשות או אינו אלא לגונב ממון. אמרת צא ולמד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם. שלש מצות אמורו' בענין שתים מפורשות ואחת סתומה נלמוד סתומה ממפורשת במה העניין מדבר במיתת בית דין פי' לא תרצח ולא תנאף עתה לפי הענין הזה כשאנו למדין מענין הסמוך אין לנו למעט הקרח והגבח אלא מן הטומאה האמורה בענין ומאי ניהי טומאת נגעים אבל לא משאר טומאות שבתורה וכשהוא אומר למטה וכי יהיה בקרחת או בגבחת וכו' למדנו עוד שאפילו מטומאת נגעים נמי לא נטהר אותו אלא מן הנתקים בלבד ואילולי זה הפסוק הייתי מטהר אותו מכל טומאות נגעים כי הם כולם ענין לו והיינו דקאמר וכשהוא ולא קאמר כשהוא אומר:
פסקה טז
דבר הלמד מסופו כיצד ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם משמע בית שיש בו אבנים ועפר ועצים ובית מה שאין וכו' וכשהוא אומר למטה ונתן את הבית את אבניו ואת עציו הא למדת שאין מטמא בנגעים עד שיהא בו וכו': קשיא לי היינו כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט כדאמרינן לעיל. ואיכא למימר לפי שאין זה פרט כשאר פרטין שהן מלמדין את הכללות אלא שבא ללמד כי אף העצים והעפר שבבית יהיו טמאים מפני נגע האבנים והכל צריך נתיצה. ואיפשר שאם [אין] שם עצים ועפר כמו כן יהיה טמא בנגעים אלא יש ללמד דבר מסופו כדאמרינן וכן הכלל הזה אינו כשאר כללות שנדרש בו לשון ריבוי אלא למדרש הוא בא כדדרשינן ליה בדוכתיה: בבית ארץ פרט לבית בספינה או באסבריה ולהביא בית הבנוי בארבעת קורות או על ארבע עמודים. אי נמי כי בכלל עצמו מוחזר בסוף ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו. נמצא כי מלת בבית שהיא הכלל אינה צריכה בתחילת הענין והסוף הוא העיקר לכל. תדע למאן דאמר כלל ופרט המרוחקין זה מזה מחד ענינא לא דרשינן להו בכלל ופרט אלא כללא ופרטא תרוייהו דדרשינן ומרבינן מכללא וממעטינן מפרטא מאי טעמא לא אמרינן בהו דבר הלמד מסופו לדון את הכלל על פי הפרט כי הכא אלא מפני שאין זה כלל כשאר כללות לדרוש ממנו אלא למדרשו הוא בא כדאמרן: ועיקר כלל ופרט המרוחקין זה מזה מפורשים בסנהדרין פ' נגמר הדין [מו.] כענין והומת ותלית. והנה מדה זו בתורה כלל ופרט אלא שהענין מתפרש בתוכו ילמד. ולפי דעתי מסופו לאו דוקא אלא כל שכן שאם נתפרש הדבר בתחלתו שכל הענין כולו הולך ע"פ אותו הפירוש הראשון והאי דקאמר הכא מסופו משום דכבר (המלמד) אמר דבר הלמד מעניינו דשמעינן מיניה דאפי' מענין הסמוך לו כי ההוא דקרחת וגבחת וכי ההוא דלא תגנובו שאנו למדין ענין מענין וכל שכן מתחלת הענין עצמו ומשום הכי קאמר הכא מסופו כנ"ל:
פסקה יז
ושני כתובים המכחישים זה את זה כבר פירשנו אותם בכללות: וכן הוא אומר ויט שמים וירד גם זה הפסוק כמו כן מלמד על ההכרע שאמרנו וזהו כיוצא בו במקום אחר שדרש הלל לפני זקני בתירה כלומר האחד מסייע לחבירו ומחזיק את טעמו. וזו אינה מדה בפני עצמה לחשב עם שלש עשרה מדות אלא לפי שהאחרות שדרש להם היו מדות דרש גם לזו מדה עמהם. ומנין ז' מדות כך הן בקל וחומר. בגזרה שוה. ובנין אב. ושני כתובים. פי' שני כתובים המכחישים זה את זה. וכלל ופרט. וכיוצא בו במקום אחר. ודבר למד מעניינו. ושתי מדות הראשונות מפורש בפסחים בפ' ואלו דברים [סו.] והשאר לא נתפרשו. ואיפשר מפני שדרש להם כל היום בהלכות פסח הוצרך לכל המדות הללו: וכתוב אחד אומר ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו. וכתוב אחד אומר ולא יכול משה לבא אל אהל מועד בא השלישי והכריע כי שכן עליו הענן אמור מעתה וכו' וכן הוא אומר ולא יכלו הכהנים לעמוד לשרת גם זה ממדת כיוצא בו במקום אחר שמצינו כאן כמו כן שני כתובים המכחישים זה את זה ובא השלישי והכריע ביניהם וההכרע הזאת מפורשת כמו כן במקום אחר שנאמר ולא יכלו הכהני' וכו' מלמד שנתנה רשות למחבלים לחבל פירוש אגב אורחיה קאמר דקא מפרש למה לא יכלו הכהנים מפני הענן לא מפני עובי הענן שימנע אותם אלא מפני סבת המחבלים הבאים בפמליא של מעלה שנתנה רשות לחבל שעל מנת כן הן באים וכן הוא אומר ושכותי כפי עליך עד עברי וכו' מדקאמר שצריך להגן עליו וכן הוא אומר אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי כשישוב אפילו זה אינה מלמד על הראשונים אלא הא למד מן הראשונים כי כמו שאמרנו על כי שכן עליו הענן שהוא מפרש למה לא יכול משה לבא אל אהל מועד דמשמע כי כשנסתלק הענן היה יכול לבא כך המקרא הזה כי שנאמר בו באפי גבול הוא לשבועה שכל זמן שיהיה אף לא יבאו וכשיסתלק יבאו. והמקרא הזה על העתיד נאמר ולא על דור המדבר שלא מצינו שנסתלק האף מהם אלא גזרת הארבעים נתקיימה בהם ועל המקרא העליון הוא חוזר אל תקשו לבבכם כמריבה כיום מסה במדבר אשר נסוני אבותיכם בחנוני גם ראו פעלי. ארבעים שנה אקוט בדור ואומר עם תועי לבב הם והם לא ידעו דרכי. אשר נשבעתי באפי וכו' כלומר אל תקשו לבבכם כאבותיכם עשו תשובה למען ישוב אפי מכם כי אני נשבעתי באפי כל זמן שתהיו באף עמי ותעמדו במריבכם שלא תבואו אל מנוחתי ויש מפרשים שאף הם אם היו חוזרין בתשובה שלימה היה הקב"ה מבטל גזרתו מהם אלא שעמדו במריים עד כלותם על כן הוא מזהיר על הדורות האחרונים שלא יקשו ערפם כאבותם שנשבע להם ונתקיימה שבועתו וכן יארע להם אם לא ישובון ואם ישובון ישוב גם הוא עליהם וכן עיקר:
ושלמו כללי המדות שהתורה נדרשת בהם ופרטיהם ויותר מהמה בני הזהר שהרי שנו בברייתא ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי שלשים ושתים מדות שהתורה נדרשת בהן ויש מאלו בכללם: