ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה
תזריע פרשת נגעים · פרק ו
פסקה ב
ונהפך ללבן אפי' למראה בהק פי' שמתחלת מראה בהק אינו חשוב כפריחה בכלו לבן כדדרשינן לעיל וכסתה הצרעת ולא הבהק אבל נעשו כחזרת ראשי איברים שנתגלו מן הנגע וחזרו ונתכסו אפי' במראה בהק טהור כמי שפרחה הצרעת בכלו והוא הדין לשאר הגוף:
פסקה ה
שחין יכול מורד שלא נקרם העור כלל ת"ל נרפא. אי נרפא יכול עד שיעלה צלקת שנתקשה העור הרבה ודוגמתו בכתובות פרק המדיר [עה.] נשכה כלב ונעשה מקומו צלקת ולפי שאין עור הלוקה בשחין חוזר להיות חלק כתחלה אלא שנעשה מקומו צלקת לפיכך תפס בכאן רפואת צלקת ת"ל שחין וכן הוא אומ' למטה צרבת השחין כלומ' כי רושם השחין הוא הא כיצד עד שתקרום עליו כקליפת השום. הא אם נעשה צלקת נדון כעור הבשר והכי איתא במשנת נגעים:
פסקה ו
איך לי אלא שחין שלאחר הדבור כדכתי' ובשר כי יהיה בו בעורו שחין שלפני הדבור ובגוי שלא נתגייר ונתגייר ובקטן עד שלא נולד וכן כולן: הני מילי בשחין אבל בהרת הנולדת בשחין צריך שתהיה מן הדבור ואילך ובגוי משנתגייר וכך כולם שאם נולדה הבהרת קודם הרי היא בכלל בהק טהור כדאית' בפרק עור הבשר: והכא נמי הכתי' והיה במקום השחין שאת לבנה משמע והיה מכאן (ולבהרת) [ולהבא]: השחין שאין לו להיכן יפשה מניין שכל גופו לוקה בשחין והתורה אמרה אם פשה תפשה בעור משמע שלא דברה תורה אלא בשחין שיש לו להיכן יפשה. ואי קשיא לך בעור הבשר נמי איבעי ליה למימר הכי דהא כתיב ואם פשה תפשה המספחת בעור ואיכא למימר דכיון דכתיב הוא בחזרת בשר חי ודרשינן ליה למעוטי הבא בכלו לבן טהור. שמעינן מינה דשאת ובהרת שאין לו להיכן יפשה טמאים ומסגירו ומחלטו במחיה ושער לבן ופוטרו בשאר סימני טהרה: אין לי אלא בזמן שמקצתו שחין ומקצתו בהרת שהרי יש לו להיכן יפשה השחין ולהיכן תפשה הבהרת אי נמי מקצתו שחין וכלו בהרת פי' וכל אותו השחין בהרת שהרי יש לו להיכן יפשה השחין. אי נמי מקצתו בהרת וכלו שחין שאעפ"י שכל גופו שחין והשחין אין לו להיכן יפשה הבהרת מיהא יש לה להיכן תפשה אבל הכא דכל גופו שחין וכל גופו בהרת מניין ת"ל בו בעורו מ"מ:
פסקה ז
שאלו את ר' אליעזר הרי שעלתה לתוך כף ידו בהרת כסלע ומקומה צרבת השחין פי' ואין בו יותר מכסלע מהו אמר להם יסגיר אמרו לו למה והלא אינה ראויה לא לגדל שער לבן ולא לפשיון שהרי שחין ומכוה אינם פושין לעור הבשר ולא עור הבשר פושה לתוכן כדדרשינן לקמן תחתיה היא פושה ואינה פושה לא לעור הבשר ולא לעור המחיה והמכוה נמי אינה מטמאה כדדרשי' לעיל בשאת ולא בשחין כלומ' אעפ"י שרבינו שחין שאין לו להיכן יפשה מ"מ הרי הוא ראוי לשער לבן הילכך יסגירנו שמא יולד בו שער לבן אבל בכף ידו שאינו מגדל שער למה יסגיר אמ' להם שמא תכנוס בסוף שבוע ותפשה לאחר שבוע. אמרו לו התינח כסלע אבל אם היה מקומה כגריס מה תאמר בו שאפי' תכנוס בסוף שבוע ותחזור למקומה אחר שבוע אינה נדונת כפשיון לפי שכשפחתה מכגריס הרי היא כמי שהלכה לה לגמרי ואם חזרה למקומה תראה בתחלה. ואם כן למה נאמר בזו אמר להם כך שמעתי אף בזו תסגר ולא אדע בו טעם: אמר לו ר' יהודה בן בתירא אלמד בו כלומר רצונך שאומר בו טעם אמר לו אם לקיים דברי חכמים הן אמר לו שמא יולד בו שחין אחר סמוך לזה בתוך השבוע ויפשה לתוכו: ומסתברא לי דדוקא שחין דלא תלי במעשה הוא דמסגיר שמא ילקה מאליו בשחין חוצה לו ויפשה לתוכו אבל מכוה דתלה במעשה לא מסגיר ליה כלל: