ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה
תזריע פרשת נגעים · פרק ד
פסקה א
וכסתה הצרעת ולא הבהק שאם פרח בכלו ממראה בהק לאו פריחה היא אי נמי שאם היה בו בוהק אינו משלים לפריחה עד שיחזור למראה נגע אלא בעינן פריחה ממראה נגע מאיזה מראה שיהיה מד' מראות בין ממראה אותו נגע עצמו בין ממראה אחר שהייתי אומר הואיל והבהק סימן טהרה בסוף יהא סימן טהרה בתחלה פי' בהק סימן טהרה בסוף שאם פרח בכולו ואח"כ חזרה בו מחיה כעדשה כדכתיב וביום הראות בו בשר חי יטמא ודרשינן לקמן בשר חי החוזר טמא ואין בהק החוזר טמא: שאם הלכה ממנו הצרעת ממקום אחר ונשאר בו מראה בהק אין דינו כדין בשר חי ועדיין היא בטהרתו כאילו עמדה הפריחה בכולו הרי למדנו שהבהק אינו סימן טומאה בסוף החוזר והואיל והוא סימן טהרה בסוף תהא סימן טהרה בתחלה שנחשוב אותו הפריחה בכולו ת"ל וכסתה הצרעת להאי הבהק: ועוד שאם החליטו באחד מסימני טומאה ופרח בכולו ואח"כ חזרה בו מחיה טמא ואם חזרה המחיה ונהפכה אפי' למראה בהק טהור כאלו פרח בכולו פעם אחרת שאעפ"י שבפריחה הראשונה לא נחשוב מראה לפריחה בפריחה שני' מיהא נחשוב לפריחה: והכי איתא לקמן כדדרשינן מונהפך ללבן:
פסקה ב
פרט לשחין המורד ולמכוה המורדת פי' שלא נרפא עוד השחין והמכוה ועדיין היא במרדה כדאמרינן בעלמא עין שמרדה מותר לכחלה בשבת. וכיון דמורדין הן אינן מטמאין משום נגע דהא כתיב בהו ונרפא: ת"ל מראשו ולא תוך ראשו דתוך ראשו אינו מטמא בנגע אלא א"כ נקרח דכתיב וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע לבן וכו' והאי דקאמר תוך ראשו למעוטי עור הפנים דמעכב מפני שהוא נדון בעור הבשר ולא נתמעטו ראש וזקן אלא בזמן שיש להם שער: ועד רגליו ולא תוך רגליו וקסבר ולא עד בכלל ותוך רגליו היא פרסת הרגל ומשום דהוא בית הסתרים ממעט לה ואע"ג דבית הסתרים מלכל מראה עיני הכהן קא ממעט לה אפי' הכי אצטריך לפרושי בתוך רגליו מדכתיב ועד רגליו דלא תימא עד ועד בכלל ואם הכי אצטריך לפרושי בראשו דלא תימא מראשו וראשו בכלל ואע"ג דראש וזקן מעור הנגע ממעטינן דהא בעינן עור הראוי לקבל נגע וראש וזקן לא מקבלי אלא א"כ נקרחו ואפי' הכי מדכתיב מראשו דסד"א ראשו בכלל משום הכי איצטריך למימר ולא תוך ראשו אבל ראש וזקן דנקרחו ודאי מעכבי בפריחה דעור הראוי לקבל נגע נינהו. והכי איתא במשנת נגעים [פ"ח מ"ה] ופחות מכעדשה נמי מעכב בפריחה כדאיתא במתני' ומייתי נמי בסמוך וטעמא דמילתא מדכתיב כולו הפך לבן:
פסקה ג
כעודר לבית הסתרים עודר שוחה ומה שנראה ממנו באותו מקום הוא ראוי לקבל נגע. מוסק זתים הוא המרים זרועו ומלקט זתים ולפי שהזית אינו גבוה כשאר אילנות ואדם מלקט אותם מן הקרקע בהרמת זרועותיו לפיכך שיער בזית לתחת השחי מה שאין כן בשאר אילנות שאדם עולה בהם ומלקט אותם בלי הרמת זרועותיו. כעורכת העיסה שהיא שוחה כדרך האיש העודר כך הוא נראה לתגלחתו דבעינן מקום כינוס שער דומיא דגבות עיניו: מיהו בדוכתיה לא דריש ליה הכי דלא ממעט מיניה כולי האי. והתם מפרשי לה:
פסקה ה
שיכול אין פריחה מטהרת אלא מן השאת בלבד פי' ממראה השאת ומשום דבגבה עסקינן. ומנין לרבות שאר המראות. ולמעלה על גוף הנגע אם הוא משאר המראות שתהא פריחתו מטהרתו: עדיין אני אומר ושמא בזמן שהפריחה ממראה שאת אבל בזמן שהפריחה משאר מראות בין לשאת בין לשאר מראות מנין שיהא טהור ת"ל צרעת: להביא בין אצבעות ידים ורגלים דמעכב בפריחה דלאו בית הסתרים הם. אעפ"י שנעשה מקום המחיה בהרת פי' אותו פחות מכעדשה שנשאר בשעת פריחה: שאלו בתחלה פרח בו היה טהור דראש וזקן מעכבי בפריחה ואעפ"י שנקרחו בסוף וכיון שנקרחו עד שלא פרח באותו פחות מכעדשה. לאו כלום הוא עד דפרט נמי בראש וזקן:
פסקה ו
יכול אין לי אלא פריחה מטהרת אלא לאחר חלט מחיה כתחלה פי' שהחליטו למחיה קודם הסגר ואם פרח בכלו מתוך החלט טהור דהכי כתיבי קראי: מנין אחר חלט מחיה בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני לאחר הפטור פי' שעמד בעיניו או כהה בסוף שבוע שני ופטרו ואם נולדה בו מחיה לאחר הפטור טמא כדמרבינן לעיל מאם פשה תפשה ואם פרח בכלו מתוך אותו חלט מנין שהוא טהור. וכן אם החליטו מתחלה בשער לבן או בסוף שבוע שני שלא מן הפטור ופרח בכולו או שפרח בכולו מתוך הסגר בין בהסגר ראשון בין בהסגר שני שלאחר החלט פי' פריחת חלט או הסגר פריחת חלט בסוף שבוע שני של אחר הפטור כדפרשי'. פריחת הסגר בין בראשון בין בשני מנין שהוא טהור ת"ל וטהר את הנגע טהור הוא מכל מקום והכי איתא במשנת נגעים יכול הפורח מן הטהור יהא טהור פי' אם פטרו בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני מחמת שכהה הנגע במראיו או שחסר משיעורו הראשון וטהרו ואח"כ פרח בכולו יהא טהור ת"ל טהור הוא הוא טהור ואין הפורח מן הטהור טהור אלא טמא פי' אלא מחליטו לגמרי מדין פשיון אחר הפטור והכי איתא במשנת נגעים פרק קמא [מ"ג]: