אור ברסלב
ראב"ד על ספרא תזריע פרשת נגעים › פרק ב

ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה

תזריע פרשת נגעים · פרק ב

פרק א

פסקה א

בשביעי יכול בין ביום בין בלילה וכו':

פסקה ב

ושער מיעוט שער שתי שערות עד שיפרט לך אחת כדדרשינן ועד אין בה וכו' מדכתי' לא יקום עד אחד באיש וכו' ממשמע שנאמר עד אינו יודע שהוא אחד אלא זה בנה אב כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרט לך הכתוב אחד וכולהו ילפינן להו מהתם. ר' יהושע אומ' כהה ופרכינן במסכת נזיר מאי כהה אמר רבא כהה וטהר כלומר סימנא דטהרה נקט שלא יחליטנו באותו שער אלא יסגירנו ושמא יהיה טהור. ומפרש התם טעמא משום דספק נגעים להקל מדכתי' לטהרו או לטמאו פתח בו הכתוב לטהרה. ובכתובות [עה:] מפרש טעמ' משום דאוקי גופיה אחזקתיה:

פסקה ג

שתי שערות עיקרן וראשו משחיר טמא שהרי בנגע הפך לבן. כמה יהא לבנוניתו ר' מאיר אומ' כל שהו דבתר עיקרא אזלינן והוו להו ככולן לבנות. וחכמים אומרי' כשיעור כדי שיהו ניטלות בזוג וכל חד וחד כדאית ליה במס' נדה [נב:]. אמר ר' מאיר שלא יהו בני אדם מדמין שבגולם הם נידונין אלא חזר שער לבן טמא ושאינו לבן טהור. כך נראה לי פירושו שחזר ר' מאיר ואמר מן התורה ודאי אפי' כל שהו טמא דבתר עיקרא אזלינן מיהו כדי שלא יהו בני אדם סבורין שבכהן בור הם נדונין שאינו יודע הלכות נגעים לפי שלפעמים שלא יראה לובן העיקר ויהיו סבורין לומר דשער שחור טמא אותו. לפיכך נאמר לכהן שלא יחליטנו עד שיהא חודו העליון של שער לבן אלא יעמוד בהסגר ואם עמד בעיניו שתי שערות ישתוק ממנו. ואי קשיא לך הא דאמרינן לקמן בסוף נתקים טהור הוא וטהרו הכהן לפי שאם אמר הכהן על טמא טהור שאינו טהור. התם שכבר בא עליו שם מוחלט ואם בא הכהן לטהרו ומחליטו בחנם אינו טהור אבל אם לא נקרא עליו שם מוחלט לעולם לא יהיה מוחלט עד שיחליטנו הכהן ואם ישתוק יהיה טהור עד שיטמאנו כדדרשינן לעיל שאין טומאה וטהרה אלא מפי כהן:

פסקה ד

והנה הנגע עמד בעיניו שאם העז וכהה כאילו לא העז. ואם כהה והעז כאילו לא כהה דלשון והנה משמע במה שלפניו ושמע מינה דלא קפיד רחמנא על שינוי הנגע אלא בסוף שבוע שאם כהה בסוף שבוע אעפ"י שהוא מארבע מראות טהור ואם העז בסוף שבוע תראה בתחלה מפני שהוא כנגע אחר אבל העז או כהה באמצע שבוע כיון שחזר לתחלתו בסוף שבוע בשעה שבא הכהן לראותו אין לכהן אלא מה שעיניו רואות ויסגירנו שנית:

פסקה ה

וראה הכהן אותו שנית והנה כהה ולא פשה וטהרו אי כתיב והנה כהה ולא כתיב הנגע הייתי אומר עד שיכהה למטה מארבע מראות לא יהיה טהור ת"ל הנגע משמע יש עליו נגע: ואם אמר והנה הנגע לא פשה וטהרו. יכול עד שיעמוד במראיו בשבוע שני לא יהיה טהור אבל אם ישתנה כלל בין להעז בין לכהה תראה בתחלה ת"ל כהה וטהרו: פירוש אחר יכול אם הנגע במראיו הראשון אמרה תורה אם לא פשה טהור ואם פשה טמא הא אם כהה כלל כלל [לא] אעפ"י שפשה יהיה טהור ת"ל כהה הנגע רבותא הוא דאעפ"י שכהה בעיניו לא פשה ואם לא כהה ולא פשה נמי טהור דקיימא לן עומד באדם בשבוע שני טהור והכי איתא בסמוך. ואם העז בשבוע שני נמי תראה בתחלה אעפ"י שלא פשה כדאמרינן בשבוע ראשון:

פסקה ו

והנה כהה הנגע שאם העז וכהה כאלו לא העז הנגע שאם כהה והעז כאלו לא כהה וכו' כדאמרינן בשבוע ראשון שהעז אמצעי לא הזיק כלל כדי לדונו בנגע חדש. ואם כהה נמי באמצע וחזר למקומו בסוף שבוע כאלו לא כהה בעולם והרי עמד במקומו טהור. הרי למדנו עכשו כי העומד בעיניו בלי פשיון אינו מחליטו לאדם כלל: ולמדנו בשבוע הראשון ובשבוע השני: ועכשו שאל למה הוצרכו שניהם לפרט והיה לומר והסגירו שבעת ימים שנית וראהו ביום השביעו שנית וטהרו. ובודאי מסתמא על עומד בעיניו ולא פשה וכל שכן על כהה קאמר שאם פשה כבר אמור בשבוע ראשון ולא פשה הא אם פשה טמא. ועוד דבהאי נמי ואם פשה תפשה טמאו. וא"ת הייתי אומר שמא על כהה למטה מארבע מראות קאמר וטהרו אבל בעומד בארבע מראות לעולם טמא ומאי שנא משבוע ראשון שאפי' עמד בעיניו ממש אין מחליטו ועל כרחך עמד בעיניו נמי קאמר וטהרו. ולמה הוצרך לפרט כי העומד בשבוע שני שורף אעפ"י שלא פשה ואם כהה למראה שני נמי קורע ושורף מה שקרע. הייתי אומר אף באדם כן אעפ"י שבשבוע ראשון אין מחליטו בעומד בשבוע שני מחליטו אף בעומד בעיניו לכך הוצרך הכלל ופרט בראשון:

פסקה ז

אין מסגירין את המוחלט ואין מחליטין את המוסגר פי' שאם החליטו בנגע שיש בו שער לבן ואח"כ נולד בו נגע אחר בלא שער לבן אין מסגירו באותו נגע. ואם נרפא מן הנגע הראשון מיד לאלתר הוא מטהרו בצפרים ואינו נמנע ואח"כ יסגירנו בנגע השני: ובין כך ובין כך טהור כדין מוחלט הנרפא ליכנס לפנים מן המחנה ומלטמא בביאה ומלטמא משכב ומושב. אי נמי לחומרא שאם החליטו בנגע הראשון והסגירו בנגע השני אין עולה לו הסגר מתוך ימי חלוטו עד שיתרפא מנגעו הראשון ואחר כך ימנה לו ימי הסגר שאם עברו עליו שני שבועות תוך חלוטו ועמד השני בעיניו אינו טהור ממנו עד שימנה לו ימי הסגר אחר רפואת חלוטו הראשון: ואין מחליטין את המוסגר תוך ימי הסגרו אינו יכול להחליטו אעפ"י שנולדו לו סימני טומאה לא לאותו נגע ולא לנגע אחר ואם הלכו סימני טומאה תוך הסגרו אין עליו תורת טהור מתוך החלט אלא תורת טהור מתוך הסגר ואינו טעון צפרים ואינו טעון עכשו פריעה ופרימה: ואין מסגירין את המוסגר שלא יעלה לו הסגר לנגע שני מתוך הסגרו הראשון כדפרשי' לעיל: שאין טומאת חלט שני חלה עליו עד שיתרפא ויביא צפרים על הראשון ונפקא מינה לביני ביני כדאמרן לעיל וגזירת המלך היא שאין טומאה חלה על טומאה אבל אם החליטו בשער לבן והלך שער לבן וחזרה לו מחיה תחת שער לבן או פשיון תחת שער לבן טמא כדדרשינן לקמן באם פשה תפשה ולא דמי האיך למחליטין את המוחלט שהרי כבר הלך סימני טומאה הראשון. אי נמי באותו נגע עצמו שאני שאפילו עד שלא הלך שער לבן באה לו מחיה אם הלך לו שער לבן טמא משום מחיה מפני שהנגע בטומאתו הוא עומד:

פסקה ח

יכול לא יאמר לו הרי אתה מוסגר בזה ומוחלט בזה וכו' פי' אם באו לו שני נגעים בתחלה עד שלא הסגירו וראה דין הסגר באחד ודין חליטה באחד אומר לו הרי אתה מוסגר בזה ומוחלט בזה ואם יתרפא מן החלט לשני ימים או לשלשה לא יוכל לטהרו עד ימי הסגרו וכן כולו לפי שלא נקרא עליו שם טומאה בתחלה ולא שנא אם היו בו שני נגעים קודם שבא לפני כהן או שנולד לו השני אחר שבא לידי כהן קודם שיסגירנו מסגירו ומחליטו על שניהם כדאמרינן והכי דרשינן לקמן והנה שאת: והא דתנן במסכת נגעים פ"ג אין רואין שני נגעים כאחד בין באיש אחד בין בשני אנשים אלא שרואה את הראשון ומסגירו ומחליטו ופוטרו וחוזר לשני: אין מסגירין את המוסגר ואין מחליטין את המוחלט וכו' מחזי השתא דפליג מתני' אברייתא דהכא דאמרינן הכא שיאמר לו הרי אתה מוסגר בזה ומוחלט בזה: לא קשיא מידי דהכי קאמר אין רואין שני נגעים כאחד כלומ' שיתן עיניו בו בשעה שהוא רואהו אלא כיצד הוא עושה רואה את הראשון לגמרי ומסגירו ומחליטו ופוטרו וחוזר לשני. השתא לשני אנשים שמסגירין או מחליטין או פוטרן וחוזר לאיש השני כמו שבא לפניו ראשון כך יחתוך דינו ראשון ולא יענה את שיראה את השני מאי טעמא דהא איתקוש ריבים לנגעים:

פסקה ט

וטהרו הכהן מספחת היא אעפ"י שנשתנו מראיו לאחר הפטור בין מכהה לעזה בין מעזה לכהה וחזרה למקומה הראשון לעולם טהור אלא אם כן פשה אבל אם כהה למטה מד' מראות וחזרה למקומה כנראה מתחלה שהרי היא כמי שהלכה לגמרי וחזרה והוא נגע בתחלה ואם הלכה לגמרי לדברי הכל תראה בתחלה והכי איתא במשנת נגעים פ"ד: או יכול אעפ"י. שהלך וחזר מקצת הגריס לאחר הפטור וחזר למקומו יהיה טהור ת"ל היא. מה יעשה לה ר' יהודה אומ' תראה בתחילה פירוש כאלו הוא נגע חדש. וחכמים מטהרין קסברי רבנן שעדין מקצת הגריס עמד במקומו כשחזר הגריס למקומו חזר ואינו נוגע בתחלה אלא אם כן הלך כולו וחזר והכי איתא לפלוגתייהו במשנת נגעים פ"ד: כנסה ופשתה או פשתה וכנסה ר' עקיבא מטמא וחכמים מטהרין ואחר הפטור קא מיירי דעלה קאי ור' עקיבא דמתניתין היינו ר' יהודה דהכא: והא דקתני התם דמשמע מחליט אכנסה ופשתה ובפשתה יותר מכמות שהיתה קאמר ר' עקיבא סבר בין דאיכא מקצת הנגע הראשון שעמד במקומו מעולם והרי פשה אחר הפטור כדכתיב ואם פשה תפשה אחרי הראותו אל הכהן לטהרתו כי הפשיון לכל נגע הוא פשה ורבנן סברי כיון שהלך מקצת הגריס הראשון שוב אין לו לכל הנגע לפי שאין פשיון מטמא אחר הפטור אלא אם כן עמד כל הנגע במקומו כדכתיב ואם פשה תפשה המספחת בעור המספחת הראשון: הפסקא שהבאתי ממשנת נגעים הריני כותבה על הסדר כאן: הלכה וחזרה בסוף שבוע הרי היא כמו שהיתה ובלבד שלא תתמעט מארבע מראות כנסה ופשתה או פשתה וכנסה ר' עקיבא מטמא וחכמים מטהרין פי' בלבד שלא תתמעט הא אם נתמעטה כלל מכמו שהיתה טהורה בין שהוא כגריס בין שהוא יותר מכגריס שהרי לא פירש בה כגריס וכך פירשתי לעיל: ולאחר הפטור תראה בתחלה פי' אם הלכה לאחר הפטור וחזרה נדונת כנגע חדש זהו כשהלכה כולה אבל בכנסה ופשתה שהוא במקצת פליגי ר' עקיבא ורבנן בסיפא: היתה עזה ונעשית כהה או כהה ונעשית עזה פירוש וחזרה למראה הרי היא טהורה כמו שהיתה ולאחר הפטור קאי כדדרשינן הכא וטהרו הכהן מספחת היא אעפ"י שנשתנו מראיו ובלבד שלא תתמעט מארבע מראות וחזרה לראיה תראה בתחלה: כנסה ופשתה או פשתה וכנסה ר' עקיבא מטמא וחכמי' מטהרין אל אחר הפטור קיימי: ור' עקיבא דמטמא בכנסה מכגריס ופשתה יותר מכגריס הוא דמטמא משום דחשיבי ליה דפשתה אחר הפטור הכתוב במקרא הואיל ונשאר בו מקצת מן השיעור הראשון כדפרשינן לעיל: ובפשתה וכנסה ודאי לא מטמא ר' עקיבא טומאת חלט אלא תראה בתחלה. ודוקא שפשתה וכנסה קודם שתראה לכהן וקסבר ר' עקיבא כיון דפשתה שאלו הראה מיד לכהן היה מחליטו עכשיו שחזרה וכנסה לשעורה נראית בתחלה: ואילו הראה לכהן מיד אחר הפשיון היה נסגר וכשחזר לשעורה כבר הלך הפשיון והוא טהור מיד ועכשו ששהה ולא תראה יראה בתחלה ויסגור: ורבנן סבירא להו לתרוייהו טהור לגמרי בפשתה וכנסה קסברי כיון דלשעורה הראשון הדרא קודם שהראה לכהן אותו הפשיון אינו מזיק לו כלל וכאלו לא פשתה דמי בכנסה ופשתה נמי אע"ג דפשתה יותר מכשיעור הראשון אפילו הכי טהור כיון דמקצת הנגע עמד במקומו אינו נגע חדש ואע"ג דהדר ופשה אינו מטמא שלא טמאתו התורה אלא במספחת הראשונה כלה שעמדה במקומה ופשתה שאין פשיון מטמא אלא בזמן שבא על הנגע הראשון והשיעור הראשון ואם יש פשיון כגריס בזה [מטמאים] ואם לא היו חכמים מטהרים (אלא) [ולא] תראה בתחלה מפני הפשיון ההוא. ויש מפרשים אהא דרבי עקיבא אפי' בכנסה ופשתה לשיעורה הראשון ולא בנגע שהוא כגריס היה ר' עקיבא מטמא אלא בנגע שהוא יותר מכגריס וכנס ועמד על גריס ואח"כ חזר לשיעורה טמא מוחלט לדברי ר' עקיבא דקסבר כל נגע שהמחיה או שער לבן מחליטין אותו הפשיון מחליטו הילכך כשפשה אפי' כל שהו על הגריס הנז' אעפ"י שעמד הראשון טמא ואם פשה תפשה קרינא ביה: ורבנן סברי לא הוי פשיון אלא אם כן פשה על השיעור שפטרו ממנו: אבל היכא דהוי הנגע כגריס מכוון וחזר ממנו מקצת והלך לשיעורו לא מטמא ליה ר' עקיבא אלא תראה בתחלה והיינו כר' יהודה דהכא דר' יהודה לא איירי אלא בנגע וזה הדרך יש לו פנים: הרי הבאתי אותה הפיסקא כאן עם פירושה מפני שצריכה לפנים: ואין לזוז מפירושה זה כדי' להעמיד הגמרא הזאת השנוייה בספרא שוה לגרסת המשנה: וראיתי בפירושי הרב צרפתי ז"ל שכתב בפירושי התורה [דברים] שהם סותרים דברינו וסותרין הגמרא השנוייה כאן בספרא והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע:

פסקה י

וכבס בגד היה יכול לכתוב מה ת"ל וכבס בגדיו לומר שהוא מטמא משכב ומושב ומטמא בביאתו לבית כל אשר בבית דכתיב אל נא תהי כמת ועכשו שטהר אינן מטמא כל אלו הטומאות: וטהר משמע מעיקרא ומשמע נמי השתא ומאי ניהו מעיקרא שהוא טהור מפריעה ופרימה. וטהור השתא מתגלחת וצפרים. יכול הוא מזוקק ר"ל שלא יזקק לו עוד כהן לזה הנגע ת"ל ופשה יטמא וזו החומרא יש בין זה למי שטהור מן החלט שאם נחלט בפשיון והלך הפשיון והביא צפריו וטהור אעפ"י שחזר ופשה בתחלתו. ודבר זה למדתי אותו מן המשנה בנגעי בתים:

פסקה יב

החליטו בשער לבן הלך שער לבן וחזר שער לבן. וכן מחיה או פשיון פירוש או שלא חזר שער לבן אלא שבאה מחיה תחתיו או פשיון בתחלה בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני אחר הפטור הרי כמו שהיה פי' ומתי החליטו בשער לבן בתחלה פירוש מיד אפי' קודם הסגר כדכתיב קרא. (אי נמי בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני אחר הפטור הרי הוא כמו שהיה פי' ומתי החליטי בשער לבן בתחלה פי' מיד אפי' קודם הסגר כדכתיב קרא) אי נמי בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני כשיבא הכהן לראות ביום השביעי שנית או לאחר הפטור שפטרו מהסגרו אם נולד לו שער לבן מחליטו ואם הלך וחזר הרי הוא מוחלט כמו שהיה בין שחזר השער הלבן למקומו בין שבאה לו מחיה או פשיון תחתיו ועכשיו דבר זה כשהחליטו בשער לבן מתחלה וכו' כדאמרן. וכן הדין כשהחליטו במחיה מתחלה והלכה המחיה וחזרה או שנולד תחתיה שער לבן או פשיון ומתי החליטו במחיה או בסוף שבוע וכו'. כדאיתא בשער לבן. אי נמי שהחליטו מתחלה בפשיון והלך הפשיון בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני או לאחר הפטור אבל פשיון בתחלה קודם הסגר לא מטמא כדאיתא בקראי ודרשינן ליה בסמוך וכל הני דרשינן להו מפשה תפשה דהוה ליה למכתב אם תפשה. יכול יהא הפשיון מטמא בתחלה פי' קודם הסגר כמו שמטמא שער לבן או מחיה שאם בא לפני כהן ובתחלת נגעו היה כגריס ועד שלא בא לפני כהן חזר להיות כסלע יכול יהא הכהן מחליטו מיד ת"ל אחרי הראותו אל הכהן ועדין אני אומר אם ראהו הכהן מתחלה שהוא כגריס ועד שלא הסגירו ראהו שפשה וחזר להיות כסלע הריני קורא בו אחרי הראותו אל הכהן ויחליטנו ת"ל לטהרתו אינו מחליטו אלא משעה שהוא רואהו מתוך ימי טומאה לטהרה דהיינו לאחר הסגר שהכהן בא לראותו אם יטהרנו מטומאתו אבל קודם הסגר אין ראייתו מטומאה לטהרה אלא מטהרה לטומאה:

פסקה יד

והנה פשתה המספחת בעור לימד על הפשיון שאעפ"י שנשתנו מראה משפשה ואפי' מעזה לכהה טמא עד שילך לו לגמרי או עד שיכהה למטה מד' מראות וקא דריש ממספחת קרא יתירא כלומר מספחת מ"מ: צרעת היא הרי זה בא ללמד על הפשיון שאינן מטמא אלא מד' מראות שאמרנו והיינו דקא אמרינן ובהם המראות נאמר פתוך וירקרק ואדמדם מן המראות הם ואיני יודע על איזה ד' מראות נדונהו לכך אמר ובהם המראות כלומר שהם נוהגות בעור הבשר. מיהו בין שהפשיון ממראה הנגע בין שהוא ממראה אחר מטמא כדפרשינן לעיל. היא פרט לשפשתה לבהק פירוש דקיימא לן פשיון הסמוך כל שהוא והרחוק כגריס כדאיתא לקמן בנגעי בגדים. ואע"ג דבנגעי אדם לא אשכחן ליה בפירוש מיהו שמעינן ליה מכללי דמתניתין דפשיון הרחוק לא מטמא בנגעים דאדם דתנן בנגעים פ"ד בהרת כגריס וחוט יוצא ממנה אם יש בו רוחב שתי שערות זוקק לשער לבן ולפשיון אבל לא למחיה: שמעינן מיהא (דאית ליה דבהק) [נ"א דאי לית ביה] רוחב שתי שערות אינו זוקק לפשיון דאם פשה חוץ לאותו חוט לא מטמא משום פשיון אלמא פשיון הבא מרחוק לא מטמא ותנן בנגעים פרק א' היה בו פשיון והלך לו לפשיון או שהלכה לה האום או שנתמעטה ואין (בין זה לזה) [בזה ובזה] כגריס השחין ומחית השחין המכוה ומחית המכוה והבהק חולקין בין אום לפשיון שמעינן מיהא טעמא דשחין ומכוה ובוהק חולקין בין אום לפשיון הוא טהור משום דשחין ומכוה ובהק לא חזו לפשיון אבל עור הבשר בעלמא אעפ"י שחולק ביניהם טמא אלמא פשיון הרחוק מטמא: קשיין שמע מינה תלת חדא בפשיון כל שהו. וחדא בפשיון שהוא כגריס. ושמע מינה דנגעי אדם ונגעי בתים ונגעי בגדים שוין הם לזה הדין ואע"ג דלא דריש ליה בהדיא בנגעי אדם אפילו הכי חד דינא אית להו דמההוא משמעותא דדריש להו לנגעי בגדים ובתים מצינן למדרשיה לנגעי אדם דמפשיון הרחוק דמטמא לאדם נפקא שאם פשה תפשה בעור כדדרשינן התם בבגדים ובתים מדכתיב והנה פשה הנגע בבגד וכתיב פשה הנגע בבית משמע בבגד ובבית אפילו רחוק והתם דריש מדכתיב הנגע בבית שמע מינה דבעינן שיעור נגע ברחוק והכא נמי כתיב המספחת בעור ולשון מספחת לשון נגע הוא דכתיב ולשאת ולספחת והשתא שמעינן מהני כללי דבעור הבשר נמי פשיון הסמוך כל שהוא והרחוק כגריס: ושמעינן תו מפרק קמא דנגעים מהך פיסקא דאייתינן לעיל דבהק לא חזו לפשיון ובעינן שיהא הנגע כל החוצה לו סמוך לעור הבשר וראוי לפשיון והכי דריש לעיל והיינו דדרשינן הכא היא פרט לשפשתה לבהק ולמעוטי פשיון כלשהו הנולד בו לא מטמא ואפילו הוא סמוך לבהרת דאמרינן האי לאו פשיון דבהרת אלא צרבת הבהק הוא וכיון דאין בו שיעור לאו כלום הוא: ומיהו היכא דפשה בו כגריס מטמא דדרשינן לקמן בפרשה בהק יכול יטהר את הבהרת שנסמך לו ת"ל בהק הוא טהור הוא ואין הבהרת היוצא ממנו ושנסמך לו טהורה אלא טמאה. ואי לאו דחזיא לפשיון היכי הויא והא בעינן שיהא כל החוצה לו סמוך לעור הבשר וראוי לפשיון אלא שמע מינה אע"ג דלא חזי בהק לפשיון כל שהוא לפשיון כגריס מיהא חזי דהואיל והוא גופיה מטמא לפשיון נמי חזי:

תוכן העניינים

ראב"ד על ספרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה