ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה
תזריע פרשת נגעים · פרק א
פסקה א
אדם כי יהיה בעור בשרו מה ת"ל פי' היה לו למכתב איש כדכתב בנתקים ובבהק ובקרחת וגבחת וכדכתי' בשאר מצות ומאי טעמא שני קרא בדיבוריה לפי שנאמר ואיש או אשה כי יהיה בעור בשרם בהרות בהרות לבנות. וכתיב וראה הכהן והנה בעור בשרם בהרות כהות לבנות בהק הוא פרח בעור טהור הוא. ואין צריך לומר בהרת שאין בהם מראות נגעים ושלא באו לכלל פי' שלא באו לכלל טומאה כלל שלא באו לכלל מאי כגון בגוי עד שלא נתגייר. במומו עד שלא נגלה בראש או בזקן שלא נקרחו. בשחין ובמכוה ובקרחת המורדים פי' שלא נרפא העור כלל וכולהו מפרשי דוכתיהו לטהרה כגון אלו לא הוצרך לומר בפרשת בהק שיהו טהורות דהא כל חד וחד מתפרש בדוכתיה דהוא טהור אלא אפילו בהרת שהיו בהן מראות נגעים ועכשו באו לכלל טומאה כגון שנולדה בגיות ועכשו נתגייר. בקטן ואחר כך נולד. בקומט ונגלה פירוש שנתמעטו הקמטים מחמת בריאות ונגלה הנגע בראש ובזקן. וחזרו ונקרחו בשחין ובמכוה וקרחת המורדין ונעשו צרבת כלומר שנרפא העור מן המכה ונעשה צרבת על גבה כקליפת השום שהן עכשו ראויין לטמא כנגע בהרת ואפילו הכי כיון דתחלתן נולדו במקום טהור כדמפרשי בדוכתייהו טהורים וכולהו איתנהו בכלל בהק טהור דלהכי כתיב התם בהרות בהרות לבנות ולבסוף כתיב בהרות כהות לבנות כהות הם למטה מארבע מראות נגעים אבל נולדו במקום טהרה אעפ"י שחזרו לכלל כי הנך והנך דחזרו לכלל אם נשתנו מראיהן בין להקל בין להחמיר ר' אלעזר בין עזריה מטהר דבכלל בהק הם ר' אלעזר חסמא אומר וכו' ר' עקיבא אומר בין להקל בין להחמיר תראה תחלה לכך נאמר אדם כי יהיה וכו' האי קרא ר' אלעזר חסמא ור' עקיבא דרשי ליה. אבל ר' אלעזר בין עזריה לא דריש ליה. להקל ולהחמיר דאמרינן הכא ומפרש לה במסכת נגעים פ"ו. כיצד להקל היתה כשלג ונעשת כסיד או שהיתה כצמר לבן ונעשת כקרום ביצה או מספחת שאת או מספחת עזה וזהו להקל. ולהחמיר כיצד היתם כקרום ביצה ונעשת כצמר לבן היתה כסיד ונעשת כשלג: וקשיא לי דמאי טעמא לא חשיב בהן נגע שנולד בו קודם הדבר ועמד בו לאחר הדבר דהוא טהור כדאיתא בסמוך. ואיכא למימר דהויא בכלל גוי עד שלא נתגייר ואח"כ נתגייר. שהרי ישראל קודם מתן תורה בני נח היו ובשעת מתן תורה נתגיירו ונכנסו תחת כנפי השכינה בטבילה ובהזאה כדכתיב: ויקח משה את הדם ויזרוק על העם.
פסקה ד
שאת זו שאת בהרת זו בהרת: ה"ג ספחת שני לשאת ומראה הנגע עמוק אלא שני לבהרת פי' למה לי דכתב הנגע ליכתוב ומראהו עמוק אלא לרבות תולדה לבהרת והכי איתא במסכת דשבועות [ו:] דספחת טפלה לשאת. מיהו התם מייתי טפלה לבהרת בגזרה שוה דנאמר לבנה בשאת וכו' במתניתא תנא הטיל הכתו' לספחת בין שאת לבהרת וכו' והכא מייתי טפלה לבהרת ממראה הנגע עמוק ותנאי נינהו איכא דמייתי לה מהכא ואיכא דמייתי לה מהכא: והיה מלמד שמצטרפין זה עם זה דוהיה אכולהו קאי דאיבעי ליה למימר והיו אלא מדכתב והיה משמע אפילו נגע אחד יהיה משניה' מצטרפין. ומפרש בריש מסכת שבועות שאין תולדתו של זה מצטרפה לא עם אביו של זה ולא עם תולדתו של זה שלכך נקראת תולדתו לומר כי הוא זה אביו ועמו מצטרף ולא עם האחר אבל האבות שניהן מצטרפין ותולדה מצטרפת עם אביה לפטור ולהחליט ולהסגיר פי' לפטור שאם היה כגריס בהרת וכגריס שאת זו בצד זו והסגירו כשחוזר ורואהו בסוף שבוע נתמעטה אחת מהם מכגריס פוטרו והוא טהור ולא נאמר שנחשוב אותו כשני נגעים ואעפ"י שנתמעטה האחת עדיין השנית במקומה ויסגירנה אלא מטהרו מיד כאילו הוא נגע אחד שנתמעט ולהחליט בפשיון שאם היה הנגע בהרת ובסוף השבוע פשה ממראה שאת או מסיד ההיכל מחליטו ולהסגר שאם היה כחצי גריס בהרת וכחצי גריס שאת מסגירו: בעור בשרו של נראה פי' מדלא כתיב בעור הבשר שמע מינה דבתר עורו של נראה משערינן. ואם הוא גרמני פי' לבן הרבה אעפ"י שבבהרת שהיא עזה נראית בעינו כהה למטה מארבע מראות זהו להקל והכהה ככושי נראית עזה והוא טמא וזהו להחמיר:
פסקה ה
ר' ישמעאל אומר בית ישראל אני כפרתן הרי הן כאשכרוע פליג ר' ישמעאל ואומר שאין הגרמני והכושי טמאים כלל מפני שאין אנו יכולין לעמוד בהם על תוכם מראה הנגע אלא הבינוניים מטמאין בנגעים ואיהו קא דריש בעור הבשר דכתי' בסמוך: ר' עקיבא אומר יש לציירים סמנין וכו' פליג ר' עקיבא ואמ' אף הגרמני והכושי מטמאין בנגעים ולא להקל ולא להחמיר אלא מביאים סמנים בינוניים ומציירין בהם סביב הנגע ונראה הנגע כאילו הוא בעור הבינוני ותרויהו דרשי בעור הבשר. ר' יהודה אומר כתוב אחד אומר וכו' לפי שמצינו מראות נגעים להקל ולא להחמיר כדאיתא בפרשת שחין. וטמא אותו את הודאי הוא מטמא [ואין מטמא] את הספק עד שלא נזקק לטומאה: וכן מצינו שנותנין לו כל ימי הרגל וכל ימי המשתה כדאיתא לקמן. והכא נמי להקל יראה הגרמני כעורו ואם נראה כהה טהור הרי קיימנו בעור בשרו אבל בכושי לא תראה בעורו אבל מצייר לו מבחוץ סם בינוני כדי לעמוד על מתכונתו של נגע וזהו בעור בשרו להקל. וחכמים אומרי' זה וזה כבינוני פי' בסם בינוני: קשיא לי חכמים היינו ר' עקיבא: ואיכא למימר דלפרושי קא אתו מאי דרשינן בעור בשרו כדאיתא בסמוך:
פסקה ו
בעור בשרו נגע מלמד שכל הרואה אותו הוא מצטער עליו וכל שכן הוא עצמו: ענין אחר ר' יהודה וחכמים אליבא דר' עקיבא פליגי דאית ליה סם בינוני והוא לא פירש אם לכל אדם אם לגרמני ואתא ר' יהודה למימר לא לכל אדם אלא לכושי ורבנן אמרי לכל אדם והא דדרשי' מלמד שהוא מצער מנגע קא דריש דהוה מצו למכתב והיה בעור בשרו צרעת אלא מדכתב נגע אלמא חולי שמצער הוא: ואיפשר שהוא סימן לטומאה שאם אינו מרגיש בה אינו מין צרעת. וכשהוא אומר לנגע משמע שאף אחרים מצטערים ממנה מריחה לומר שיתרחקו ממנו וזה הפירוש הוא העיקר: קשיא לי לר' עקיבא דאמר מביא סם בינוני ומקיפו היכי מתחזי ביה פשיון בסוף שבוע: ואיכא למימר דלבתר דחזי ליה ואיקיים ליה במראה הנגע מוחקו לאותו סם: צרעת כגריס פי' ילפי' צרעת מצרעת האמורה בנגע מחיה דמהתם ילפי לנגעים שהוא כגריס כדאיתא לקמן בפרש' שאת: