אור ברסלב
ראב"ד על ספרא שמיני › פרשה ח

ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה

שמיני · פרשה ח

פרק ט

פסקה א

ומוציא אני מי תותים ומי רמונים ושאר מי פירות שיש להם שם לווי מים בתוספת' שבת פ"ח מפיק להו להנך שבע משקין מקראי שכולם קרויין משקין: מנין לדם שהוא משקה שנאמר ודם חללים ישתה ומנא לן ליין שהוא משקה שנאמר ודם ענב תשתה חמר. דבש דכתיב וייניקהו דבש מסלע: שמן דכתיב משתה שמנים חלב דכתיב ותפתח את נאד החלב ותשקהו. טל דכתיב וימץ טל מן הגזה מלא הספל מים: דם נדה דכתי' ממקור דמיה: דמעת העין דכתיב ותשקמו בדמעות שליש: מי האף דכתיב ועפעפינו יזלו מים: ואלו השלשה האחרונים תולדות הם דהכי תנן במכשירין פרק בתרא תולדות למים היוצאה מן העין ומן החוטם ומן הפה. ומי רגלים בין גדולים בין קטנים תולדות לדם [דם] שחיטה דבהמה וחיה ועוף הטהורים ודם הקזה לבהמה: ומי האוזן לא שמענו מן המקרא ולא ידענו מנא להו מ"מ אלו התולדות שיש להם לווי במים מפני שקרויין מים: ואיפשר שעל המדרש הזה סמכו אלו שחזקו דבריהם מן המקראות:

פסקה ב

יכול אפי' בבורות שיחין ומערות יהו מכשירין פי' שאם נפלו פירות לתוכן יהו מוכשרין ת"ל וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא. בעינן שיהו מקבלין אותם בכלי ומאי יטמא הכשר כדאיתא בפסחים פ"א. ואי קשיא לך הא דתנן במכשירין פירות שנפלו לאמת המים ופשט מי שידיו טמאות ונטלן ידיו טהורות ופירות אינן בכי יותן ואם בשביל שיודחו ידיו טהורות ופירות הרי הן בכי יותן אלמא במחובר נמי הן מכשירין: הא לאו מילתא היא דלאו משום המים שבאמה הן מוכשרין אלא משום המים העולין בידיו ונגע בהם הם מוכשרים שכבר חישב עליהם להדיח בהם את ידיו: אין לי אלא שמלאן בכלים כלומר כלי הראוי לשתיה ומנין שאם מלאן לגבל בהם את הטיט או לכבס בהם את (המים) [הכלים] ואפי' בכלי שאינן ראוי לשתיה ת"ל בכלי אי בכלי יכול אפי' בבורות וכו' ת"ל כלי פי' לא חזר כל זה אלא שרצה לפרש מה הפרש יש בין זה לזה ולומר שאלו תלושין ולא מחוברין. יכול אפי' חשב עליהן שירדו לבורות וכו' כלומ' הגשמים הללו חשב עליהם בעוד שהן תלושין ויורדין מן העבים קודם שירדו לבורות וכיון שחשב עליהם בתלושין בכל מקום שהם יהו מכשירין ואפי' במחובר ת"ל אשר ישתה כלומר את שחשב עליהם לשתיה ולא שחשב עליהן למחובר: או אשר ישתה אין לי אלא שמלאן לשתיה פירוש שחשב עליהם לשתיה ומנין כשחשב עליהם בעוד שהן יורדים להדיח בהם עצים או אבנים שהן מכשירין ואעפ"י כשנגעו בארץ קודם שנגעו לפירות ת"ל מים מכל מקום האי דלא אייתי ליה מכל משקה דסמיך ליה משום דכל משקה נמי שתיה משמע ואימא דעד דחשיב עליהן לשום משקה דהכי אייתי ליה ממים דכתיב לעיל מיניה:

פסקה ג

אי מים יכול חשב עליהם שירדו לבורות וכו'. מה שתיה מיוחדת שיש עמה מחשבה פי' מחשבה לתלוש כלומר כמו שהוא מחשב עליהם כשהן תלושין כך מחשבתו דומה לשעת המחשבה ההוא מחשבת תלוש אף אני ארבה להדיח בהן עצים או אבנים שהם תלושים ומוציא אני וכו' שאין עמהם מחשבה כלל בתלוש כללו של דבר דאין המחשבה מועלת כלום במחובר עד שתלשו מעט דתנן צנון שבמערה נדה מדיחתו והוא טהור העלתו מן המים כל שהוא טמא הנה זאת הנדה חשבה עליהם להדיח בהם ואפי' הכי טהור עד שתעלהו מן המים כל שהוא פי' אפי' ראשו אחד והא דאמרי' בזבחים פ"ק מאי טמא הכשר מרישא שמעת מינה מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים יטמא חד בתלושין וחד במחוברין וצריכי וכו' אלמא מחוברין נמי מכשרי התם בשחשב עליהם קודם שירדו לארץ להדיח בהם את התלוש וכ"ש אם חשב עליהם לשתייתו כמו שפירש למעלה. אבל מחשבה אחר חבור אינה מחשבה עד שיתלשו משהו כדאמרן: עוד כלל אחר אמרו חשב על המים בתלוש במחשבת תלוש אעפ"י שלא רצה בנפילתן על הפירות אעפ"י שלא חישב עליהן לשתיה הרי הם מוכשרין דהכי תנן בריש מכשירין כל משקה שתחלתו לרצון אעפ"י שאין סופו לרצון או סופו לרצון אעפ"י שאין תחלתו ברצון הרי זה בכי יותן: והא דתניא בתוספת' עוקצין ומייתי לה בפ' העור והרוטב עולשין שלקטן והדיחן לבהמה ונמלך עליהם לאדם צריכות הכשר שני. לא תימא אעפ"י שעדין המשקה טופח עליהם הוא מצריכין הבשר שני דכי האי גוונא ודאי לא צריכי הכשר שני דלא גרעי מעולשין של קטן לבהמה והדיחן מהדחת עצים ואבנים שמחשבתן מכשרת את הפירות. אלא כשנגבו הוא דקאמר דצריכות הכשר שני. והכי מפרש בסיומא דתוספתא ונמלך עליהם לאדם צריכין הכשר שני ואם יש עליהם משקה טופח הוכשרו:

פסקה ד

משקה זה היין. ישתה זה הדם וכן הוא אומר מנחל בדרך ישתה. פי' למעלה מזה הוא אומר ידין בגוים מלא גויות וגו' מנחל בדרך ישתה כלומר שפך דם אויביו והיה יכול לשתות מהם בדרך כמו מן הנחל אלמא כמים משוה ליה לדם ובתוספת' שבת כבר סמכו אותו לדם חללים ישתה ומדרשות הם זה דורש לפי דעתו וזה דורש לפי דעתו. ולפי שלמדנו למעלה כי אין השתיה דוקא אלא אפי' מחשבת הדחת העצים והאבנים מכשירתן: וכן דרש ר' יהודה ישתה להביא את הדם: ר' אליעזר אומר אשר ישתה פרט למשקה סרוח שאינו מכשיר. אמרו לו אין משקה סרוח יוצא מידי עופות ופרה. כלומ' הרי אין העופות והפרות נמנעי' מלשתות מהן הילכך כיון שלא נפסלו מן הבהמות ומן העופות אינן נפסלין מהכשר כדאמרי' באוכלין עד שיפסל מלאכול הכלב: והא דאמרי' בפסחי' פ"ק [יז:] בענין פרה ששתת מי חטאת בשרה טמא. ר' יהודה אומ' בטלו במעיה ואמרי' ובטלו לגמרי משום דהוה ליה משקה סרוח. איפשר דלא דמי סרוח דהכא לסרוח דהתם דסרוח דהתם פרשא בעלמ' הוא ובבה"ג מודה ר' יהודה אבל סרוח דהכא במשקין שנסרחו בכלי קאמר. ורבנן דפליגי עליה דר' יהודה דאמרי' בשרה טמא ההיא משום חומר' דמי חטאת קאמרי':

פסקה ה

בכל כלי יטמא מלמד שהמשקי' מטמאין את הכלי דברי ר' יהודה ר' יהודה לא דריש ליה להכשר כדאמר' לעיל אלא לטומאה ממש ומוקי להאי טעמ' אכלי עצמו א"כ למה נאמ' יטמא מלמד שהכלים מטמאי' את המשקי' פי' האי תנא נמי בטומאה ממש מוקים לה אלא דקא מפרש ליה על המשקה כלומ' יטמא המשקה מחמת הכלי שנטמא בשרץ ר' אלעזר אומ' אין טומאה למשקין כל עיקר מייתי לה בפסחי' פ"ק ור' אלעזר דריש האי טמא הכשר כדאמרן לעיל. ור' עקיבא אומ' השרץ מטמא את המשקין והמשקי' את הכלים וכו' הא למדנו שלשה מטמאין בשרץ: מייתי לה בפסחים פ"ק [יז:] ומתרץ לה משקין דרישא דלא אשכחן תנא דאמר משקה מטמא כלי אלא ר' יהודה והדר ביה. והכי איבעי ליה למתני השרץ מטמא הכלי והכלי מטמא את האוכלין. והאוכלין מטמאין את המשקין הרי שלשה מטמאין השרץ והכלי והאוכלין: ענין אחר שלשה מטמאין בשרץ והם הכלים והאוכלין ומשקין כלומר שלשה הם שאינם דומים זה לזה: ור' עקיבה לטעמי' דאמר שני עושה שלישי בחולין והיינו דמקשה ליה בזבחים אדרבא אגוז משקין דסיפא משום דהוה ליה רביעי ורביעי בחולין ליכא כלל: אי נמי הכי מקשה ליה מאי טעמ' גיזת להו למשקין דרישא ולא גיזת לאוכלין או לכלים משום דהנך שלש טומאות חלוקות קאמר שאינן דומות זו לזו אם כן מאי חזית דגיזת משקין דרישא אדרבא גוז משקין דסיפא שכבר שנה אותם תחלה:

תוכן העניינים

ראב"ד על ספרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה