אור ברסלב
ראב"ד על ספרא שמיני › פרשה ו

ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה

שמיני · פרשה ו

פרק ז

פסקה א

אם באבר מן המת הרי אמור למטה באמצע הפרשה דכתיב וכל אשר יפול מנבלתם עליו יטמא תנור וכירים וגו'. מהם במותם יטמא לרבות אבר מן החי ומאי במותם במיתת האבר:

פסקה ד

כלי עץ יכול אף הסולם והקולב והנחותה והמנורה ת"ל מכל כלי עץ ולא כל כלי עץ פי' סולם שעולים ויורדין בו: קולב הוא כעין סולם אלא שהוא קטן ממנו לא לאותם הכתפין שמוליכין משואות על כתפיהם מביאין עץ אחד ועביו טפח וארכו כרוחב גבו של אדם ותוחבין באותו העץ שתי זרועות ארוכין אחד בראשו של אחד ואחר בראשו השני ואותם מתחברין למטה ואגב אותו העץ שעביו טפח מניח אף הקולב וקושרו עליו ויש בו מעט אומנות אחרת כדי שלא יזיק את גבו על אותו הקולב מניח כל משא שירצה וכשירצה לנוח סומך על ראשי הזרועות שהן ארוכות ונוגעות בקרקע ועל כן נקרא קולב מפני שהוא הולך על צואר בני אדם ודומה לקולר: ומנא לן דקולב כעין סולם הוא דתניא בתוספתא כלים פרק ג' בסולם וקולב אחר השלבים כעדשה אחר המסמר. ר' שמעון בן אלעזר אומר בשם ר' יוסי בסולם אחר העומדים. בקולב אחר השלבים והשלבים דקתני הכא הוא המסמרים דמפרש במס' שבת לפי שיש לקולב שתי זרועות עומדים כמו הסולם ומזרוע לזרוע הולכים השלבים וכשהם ממתכת נקראו מסמרים והוא טמא אבל של עץ הם נקראים שלבים והוא טהור לפי שאין לו בית קבול: נחותה הוא הדף שמניחים בו כל דבר. והמנורה כמו כן אין לה בית קבול: או יכול שאני מוציא את השולחן ואת הטבלא ואת הדלבקי ת"ל כל כלי עץ ריבה נראה לי שגם אלה פשוטים הם לפי שראיתי במשנת כלים פרק ב' הטהורים שבכלי חרס הן טבלא שאין לה לבזבז. ומחתה פרוצה ואבוב של קלאין ופלוטת כפופין ואעפ"י וכו' והמטה והספסל והכסא והשולחן והמנורה של חרס. זה הכלל כל שיש לו תוך בכלי חרס אין לו אחורים. הנה השולחן של חרס טהרו כאן ואם יש לו בית קבול מה טעם הוא אסור. ועוד דתני לה דומיא דכסא ומנורה וספסל שאין להם בית קבול. וטבלא ודולבקי יש [שיש] לה לבזבזין ויש שאין להם לבזבזין ומ"מ כולם טמאים. ומספקא לי מילתא אי הוא מדרבנן או מדארייתא. אי מדרבנן והאי קרא אסמכתא בעלמא הוא. אי מדאורייתא ומשום טעמא דקא מפרש הכא שהן משמשים את האדם ואת משמשי אדם. פי' דרך הרבה בני אדם להיות סמוכים על שולחנם בשעה שאוכלים עליו נמצא השולחן והטבלא והדולבקי משמשין גופו של אדם ומשמשין האוכלין והמשקין שעליהן שהן משמשין של אדם: אי נמי האכילה לבדה שהאדם אוכל על השולחן קרויה תשמיש למשמשיו והן דומין לשק בענין זה שהשק אדם נותן לתוכו תבואה ורוכב עליו פעמים הרבה: ומוציא אני את הסולם שהוא משמש את האדם בעליה וירידה לבדו אבל אינו משמש את משמשיו שהרי אינו ראוי להניח עליו שום דבר. ואת הקולב ואת הנחותה ואת המנורה שהן משמשין את משמשי אדם להוליך ולסדר עליהם אבל אין משמשין גופו של אדם. ובאותם כלים שיש להם בית קבול אין מחלקין בהם בכך אלא כולם טמאים חוץ מן העשויין לנחת כאותם המפורשים למטה. ונראה בעיני כי ענין השולחן והטבלא והדולבקי שאמרנו שהן מקבלין טומאה מן התורה ואעפ"י שהן פשוטין אינו דברי הכל אלא מחלוקת דר' גמליאל וחכמים היא במסכת עדיות פרק ג' דתנן טבלא שנחלקה לשנים ר"ג מטמא וחכמים מטהרין ומודים חכמים לר"ג בטבלא שנחלקה לשנים אחד גדול ואחד קטן שהגדול טמא והקטן טהור: ומסתברא דבהא פליגי ר"ג סבר טומאתה דאוריית' ואעפ"י שאין לה לבזבזין הילכך אעפ"י שנחלקה לשנים שניהם טמאים דאי איפשר לצמצם וזיל הכא איכא רובא וזיל הכא איכא רובא. ורבנן סברי כיון שנחלקה אין לה לבזבזין מארבע רוחותיה ואין לה טומאה אלא מדרבנן הילכך בדרבנן לא אמרינן תרי רובי ואזלינן לקולא. ומודים חכמים בזמן שהאחד גדול שהגדול טמא ומדרבנן וסתמא דהנהו אליבא דר' גמליאל היא:

פסקה ה

דרדור עגלה פורטדורא בלע"ז מלשון דרי אכתפיה והיא גדולה שאין מוליכין אותה אלא בעגלה מ"מ אינה מחזקת ארבעים סאה בלח ואדם מוליכה ממקום למקום כשהיא מלאה. וכן קסטות מלכים לגינים גדולים שמוליכין אותם על הגמלים בשיירות:

פסקה ו

ר' מאיר אומר כל שמנו חכמים לטהרה טהור והשאר (טהור)[טמא]. פי' כלשמנו לטהרה דהיינו שידה תיבה ומגדל כוורת הקש וכוורת הקנים וכולן שפי' למעלה לענין טהרה. ואותן שמנו לטומאה דרדור עגלה וקסטות מלכים ועריבת העבדן ובור ספינה קטנה וארון: אין בין דברי ר' מאיר לדברי ר' יהודה אלא עריבה של בעל הבית דלדברי ר' מאיר טמאים מפני שאינה מחזקת ארבעים סאה לדברי ר' יהודה טהורה מפני שהיא עבה וכבדה ואינה מטלטלת במילואה: ר' נחמיא אומר (אין) הקופות הגדולות והסגנים הגדולים פי' שהן עשויות מן הסגאין ומן הזמורות והן קלות אעפ"י שיש להן שולים והם מקבלים ארבעים סאה בלח שהם כורים ביבש טמאים שאעפ"י שאין מיטלטלין במילואן מטלטלין הן במה שנשאר בהן פירוש מטלטל מלא וריקן דלאו דוקא מלא אלא אפי' מקצתו: ודוקא הנך שמפני שהם קלים וחזקים אדם יכול לטלטלן עם מקצת מה שבתוכם מה שאין כן בשידה תיבה ומגדל והדומה להם שמפני שהם כבדים אין דרך לטלטלם בזמן שיש בתוכם שום דבר: וכוורת הקש וכוורת הקנים אעפ"י שהם קלים חלשים הם ואינם יכולין לקבל טורח הטלטול בזמן שיש בתוכם כלום:

פסקה ח

ומנין לרבות את הלבדים פטריש בלעז ואעפ"י שאינו טווי ואריג כשאר בגדים ת"ל או בגד ואעפ"י שאנו ממעטין למטה חבלים ומשיחות מפני שאינן טווי ואריג. והתם הוא שאינם עושים מעשה בגד אבל הלבדין אעפ"י שאינו טווי ואריג הרי הם עשויים מעשה בגד ולכך הם מתרבים מאו בגד:

פסקה י

ת"ל או עור להביא את שחבר לו מן הגדל בארץ אפי' חוט או משיחה ובלבד שיחברנו לו כדרך חבורן לטומאה פי' כגון שתפרו עמו שהוא נראה כאלו הוא ממנו ונוסף עמו לאפוקי שאם עשה לו טלאי מחוט או משיחה או שקבעו בתחתיותו שהוא נעשה טפל לו אינו מטמא בשבילו ואעפ"י שהחוט בפני עצמו או המשיחה בפני עצמו אינה ראויה לקבל טומאה אעפ"י כן כיון שמתחברת עם הכלי עשאו לכלי כלי הראוי ליטמא וזה גרם טומאה לזה וזה לזה: וכן פירשו בתוספת' כלים פרק ז' העושה כלים מן הגדל בים טהורים חבר להם מן הגדל בארץ כיון שחברו לטומאה אפי' כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה מדבר שכליו מקבל טומאה טמא ודבר שאין כליו מקבל טומאה טהור: ר' יהודה אומ' כלים הראוים לטומאה וטהרום לכשתמצא להן עילה יהיו טמאים כלי זכוכית ראוים לטהרה וטמאום לכשתמצא להן עילה יהו טהורים. למדנו טעם [חוט] או המשיחה מפני מה הם גורמים טומאה לכלים הטהורים אעפ"י שהם בעצמן אינם בני טומאה מפני שהם חזקים ומשמשים כל תשמיש כלי עץ או בכלי חרס ולא טהרנו אותם אלא מגזרת הכתוב וכשימצא להם שום עילה לטמא אותם בשום חבור אנו מטמאים אותם אבל כלי זכוכית אינו אלא מן הרוח ואין מקבלים כל תשמיש וטמאו אותם מן הגזרה כדאיתא במסכת שבת [יד:] ועל ידי עילה טהרו אותם והעילה הזאת לא ידענו מה היא. ואיפשר שאמר על מה שהקלו בהם שיהיו פשוטיהן טהורים ושלא יחזרו לטומאתם ישנה: עוד יש לי לפרש העילה דתנן בכלים פ' בתרא גבי כלי זכוכית ניקב ועשאו בין בזפת בין בעץ טהור. ר' יוסי אומר בעץ טמא בזפת טהור. ואילו גבי שאר כלים אפי' עשאן בזפת טמאים כדאיתא בכלים פרק ג' והא דאמרי בכלי זכוכית שהוא טהור אפי' בעץ דלא כר' מאיר היא. ואיתא להא מילתא בשבת פ"א [טו:]:

פסקה יא

יצאו עור המצה ועור החיפה שלא נעשה בהן מלאכה. פי' שלא נעשה בהן גמר מלאכה. ומפרש במסכת שבת [עט.] מצה דלא מליח ולא קמיח חיפה דמליח ולא קמיח. אבל דפתרא לא הוזכר כאן ואעפ"י שלא נגמרה מלאכתו כגון אלו שהרי אינו עפוץ מה טעם לפי שאינו אלא בקלף אבל בשאר עורות לא שכיחי בהו מי עפצים כלל הילכך המליחה והקמיחה היא גמר מלאכתן: ולא אוציא עורות רצועות סנדלים שכבר נעשה בהם גמר מלאכה ת"ל וכו' פי' עור שעבדו לעשות ממנו רצועות לסנדלים שהרצועות אינם מקבלים טומאה עד שיוקבעו בסנדלים: ועור שהוא מעובד לצרכו אינו מקבל טומאה מתחלתו: ואפילו עור שהוא טמא מדרס וחשב עליו לחתכו לרצועות סנדלים כיון שנתן עליו אזל טהור וכו' כדאית' בכלים פ' כ"ז: או יכול שאני מוציא עורות אהלים פי' עורות שהן נעשים לצורך אהלים שאינם כלים אלא כמו בתים ת"ל כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם וכו' ודוקא בזמן שאינם קבועים אהלים אלא שהן מתוקנים לצורך אהלים. אי נמי שהן פרוסים לאהל ואינם קבועים לקרקע ועשאן אהלים אבל בשעת קביעתן ודאי טהורים מפני שנעשים כבנין. והכי איתא בכלים פ' א':

תוכן העניינים

ראב"ד על ספרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה