ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה
שמיני · פרשה ד
פסקה א
ולאלה תטמאו פי' מה שאנו עתידין להזכיר מן הנבלות ומן השרצים כולם מטמאין את האדם. ויש מהם מטמאים את האדם במשא ומטמאים בגדים כדמפרש ואזיל: יכול לכל האמורים בענין של מעלה ובענין של מטה יהו כל הטומאות נוהגות בהן ומה אמור בענין של מעלה בהמה וחיה ועופות ודגים וחגבים. יכול יהא אבר מן החי מטמא בהם פי' משום דהכא לא מיירי אלא במטמאין מיהו תרויהו איתנהו שאין בהם לא מקבלי טומאה ולא ניתני טומאה כדאמרי' לקמץ גבי שרצים על הארץ להוציא עכבר של ים: וגבי מיטמאין נמי אמרי' או בגד או עור יכול אף עורות של ים יהו טמאים ת"ל או בגד או מן הגדל בארץ וכו'. אוציא את החגבים שאין במינן טומאה פי' שאין טומאה מפורשת בהן שהרי נבלת עוף טהור מטמאה בבית הבליעה כדאיתא בפרש' כי יצוד. עוף טהור שהוא מטמאה בגדים בבית הבליעה אינו דין שיהא אבר מן החי ממנו מטמא פי' בבית הבליעה מיהת אבל שלא בבית הבליעה לא דיו לבא מן הדין להיות כנדון: אין לי אלא בהמה טהורה בהמה טמאה מנין פרושי הוא דקא מפרש ואזיל לקראי כפשוטן ומדרשן ת"ל אשר היא: חיה טהורה מנין ת"ל מפרסת פי' מדכתיב ברישיה דקרא לכל הבהמה אשר היא מפרסת וכו' דהוה מצי למימר לכל מפרסת וכתב בהמה מפרסת ש"מ בהמה טהורה וחיה טהורה אע"ג דבכולי עניינא דלעיל לא אדכר חיה בהדיא: אי נמי אע"ג דלקמיה מדכר ליה לחיה דכתיב וכל הולך כפיו בכל החיה דמשמע דעד השתא לא איירינן בחיה אפי' הכי מרבינן ליה מדכתיב מפרסת: חיה טמאה מנין כגון ערוד ת"ל פרסה כל שאין לו אלא פרסה אחת. מן השסועים מנין ת"ל ושסע. אינה מן השסועין מנין ת"ל איננה שוסעת. מעלת גרה מנין ת"ל וגרה. איננה מעלת גרה מנין ת"ל איננה מעלה. והלא חזיר מפריס ומשסיע יכול לא יהא אבר מן החי מטמא ת"ל וגרה איננה מעלה טמאים הם לכם. פי' נראה לי שכל מה שכתבנו. מן השסועים ועד כאן אינו אלא מפרש והולך על מה שאמרנו בתחלה שיש כאן בהמה טמאה וטהורה וסימני הטהורה מפריס ושסע וגרה. וסימני הטמאה אינה שוסעת ואינה מעלת גרה ובא לומר כי המקראות נדרשין בתחלתן ובסופן תחלתן בפני עצמן וסופן בפני עצמן ולכך אמר מן שסועים מנין כלומר היכן הוזכרו כאן סימני טהרה של שסועה דכתי' ושסע. והיכן הוזכרו סימני טומאה שלא בשסע דכתיב איננה שוסעת. והיכן הוזכר סימן טהרה של גרה דכתי' וגרה. וסימן טמאה שאינה גרה דכתי' איננה מעלה. נמצאו בכאן בהמה טהורה וטמאה. עוד בא לפרש כי סימן טמאה של גרה לא הוצרך אלא בשביל החזיר לבדו שאין לנו כיוצא בו שכל הטמאים אעפ"י שיש במקצתן סימן טהרה יש בהם שני סימני טומאה שהרי השפן הארנבת והגמל אעפ"י שהן מעלה גרה אינם מפריסי פרסה כלל אבל הולכים על כפים כמו הכלב והארי והדוב נמצא שאינן מפריסי פרסה ולא שוסעי שסע אבל החזיר מפריס ומשסיע אלא שאינה מעל הגרה ושמא אינו נדון לא עם הטמאים ולא עם הטהורים לכך הוצרך וגרה איננה מעלה להביא את החזיר:
פסקה ב
במה הוא מדבר אם במיתתן הרי מיתתן אמורה פי' בפרשת וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה ודרשינן לקמן זו היא מיתה ודאי ומרבינן התם בהמה טמאה מדכתיב לכם. ואם באבר מן המת הרי אבר מן המת אמור למטה פירוש בסוף פרשה זו ששנה בה הכתוב מגע ומשא וכבוס בגדים. ומפרשי' לקמן באבר מן המת: ולקמי' מפרש שניהם הוצרכו ליכתב מן הדין וכו' כדאיתא לקמן: אלא שאני תמיה מאי משמע דעליון באבר מן החי ותחתון באבר מן המת אדרבא איפכא הוה לי למדרש שהרי אבר מן המת חמור יותר מן אבר מן החי לבשר הפורש ממנו. אלא שי"ל דסמך מיתה למיתה שהרי מיתה ודאית כדאמרן:
פסקה ה
מה אדם אבר מן החי ממנו מטמא דכתיב בפרשה זאת התורה אדם וכו' או בעצם אדם ודרשינן ממנו בספרי זה אבר מן החי. מה השרץ אבר מן החי ממנו מטמא לקמיה מפיק ליה מקרא בפרשת שרצים שבשר הפורש ממנו טמא פירוש הבשר הפורש מן האבר של מתה אם יש בו כזית בשר טהור לפי שאין בשר מן החי מטמא אלא על גב האבר:
פסקה ו
יכול הבשר הפורש מן החי יהא טמא פי' בין מן האבר בין מן הבהמה ת"ל בנבלתם יטמא מה נבלה שאין לה חליפין שהרי מתה אף אבר מן החי שאין לו חליפין יצא בשר הפורש מן החי שיש לו חליפין שהבשר חוזר וגדל במקומו דברי רבי יוסי הגלילי רבי עקיבא אומר לכל הבהמה אשר היא מפרסת פרסה מה בהמה גידים ועצמות אף אבר מן החי גידים ועצמות. בין לר' יוסי ור' עקיבא איכא בינייהו כוליא וניב שפתים שאין בהם גידים ועצמות לר' עקיבא לא מטמו מן החי ולר' יוסי הגלילי מטמו מפני שאין בהם חליפין שאינם גדלים עוד: בין ר' לר' עקיבא איכא בינייהו בשר כראוי דר' עקיבא לא בעי בשר ור' בעי שיהא עליו בשר כראוי. מפרש במשנת כלים פ"א שיעור הבשר כראוי כדי להעלות ארוכה ר' יהודה אומ' אם יש במקום אחד כדי להקיפו בחוט ערב יש בו כדי להעלות ארוכה. ובתוספת' דכלים מפרש לת"ק רואין אותו כאלו הוא יחור תאנה שנפח ומעורה בקליפה קטנה. אם יכול להחיות ממנה טמא ואם לאו טהור מה משא ממועט מטמא בגדים פי' שאין טומאת משא נוהגת בשרצים ולא בקרי וטומאת מגע נוהגת בכולם והנושא אותם יכבס בגדיו מלמד שהנושא מטמא בגדים:
פסקה ז
והלא דין הוא פי' שאם לא נאמר בו בפירו' שיטמא בגדים היה מן הדין שלא יטמא ק"ו ממגע שלא תאמר נלמד משא נבלות ממשא רוקו של זב ומשכבו ומושבו. מה להלן מטמא בגדים אף כאן יטמא בגדים אלא שהייתי דן ק"ו ממגע ולא יטמא בגדים לכך הוצרך לומר הנושא יכבס בגדיו:
פסקה ט
אלו נאמר הנושא את נבלתם יכבס הייתי מרבה כל מה שעליו לכבס אף ציפי צמר שבראשו ת"ל בגד אי בגד יכול בגד גדול לבן הטמא בזב והמטמא בגדים פי' בגד גדול ג' טפחים שהוא ראוי למשכב ושיהא לבן כדי שיהא ראוי לטמא נגעים דדרשינן במסכת נגעים בבגד צמר או בבגד פשתים מה בגד פשתים כברייתו אף צמר כברייתו אבל גדול צבוע שהוא מטמא בזב ואינו מטמא בנגעים קטן שהוא מטמא בנגעי' אם יש בו ג' על ג' ואינו מטמא בזב קטן צבוע שאינו מטמא לא בזב ולא בנגעי' שביץ של שבכה והגנגלים שאין בהם אפי' ג' על ג' שיהא טמא במשא נבלות ת"ל בגד בגדיו ריבה. ומנין לעשות שאר כלים כבגדים ת"ל וטמא: נר' לי דעל ידי טיבורין קאמר דומיא דבגדים שהן בחיבורין אבל שלא בחיבורין הא קיימ' לן דאין תולדה מטמא כלל ואדם המטמא בהיסט נבלה אינו אלא תולדה: יכול יטמא אדם וכלי חרס בחיבורין ת"ל וכו' פי' כלי חרס הרי הוא כאדם מפני שהוא רחוק לקבל טומאה כאדם הואיל ואינו מטמא מגבו ונצול בצמיד פתיל באהל המת ומציל כל מה שבתוכו: ומנין לרבות הציב היוצא ממנו והשער שכנגדו ת"ל יטמא פי' אנוגע בנבלה קאי ולא אנושא והשער שכנגדו משום שומר דעביד מעשי ידי לקבל טומאה ולהכניס והכי איתא בחולין פ' העור והרוטב [קיט:]: