אור ברסלב
ראב"ד על ספרא שמיני › פרק ה

ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה

שמיני · פרק ה

פרשה ג

פסקה א

לא יאכלו לרבות את המאכיל כאוכל פי' לרבות גדול המאכיל את הקטן שהוא עובר בלאו. או לא יאכלו לאסרם בהנאה פי' כדאמרי' בפסחים מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה מדלא קאמר לא תאכל. כשהוא אומר לא תאכלום גבי שרצים הוי באכילה אסורין אבל לא בהנאה: נסחא אחרינ' לא תאכלו הא כיצד באכילה אסורין אבל לא בהנאה ופירוש' דהאי נסחא קאי אמשנה תורה דכתיב בעופות טמאים וזה אשר לא תאכלו מהם וכו' וזו עיקר דעופות על עופות אבל הראשונ' הגהה היא: מיהו איכא לאקשויי הכא כי כתיב לא תאכלו מאי הוי והא גבי חמץ בפסח דכתי' ביה נמי לא תאכלו דכתי' כל מחמצת לא תאכלו וכתי' במשנה תורה לא תאכל עליו חמץ ואפי' הכי מדכתי' בחד דוכתא לא יאכל חמץ דרשינן מיניה איסור הנאה ולא אתי לא תאכל לבטולי משמעות דלא יאכל לאפוקי מידי איסור הנאה. והכא היכי אתי לא תאכלו ומפיק מלא יאכלו. ומסתברא דחזקיה פליגא אהא דהא נמי אמר ר' יוחנן דסביר' ליה דאפי' לא תאכל לא תאכלו משמע איסור אכילה ואיסור הנאה עד שיפרט לך הכתוב כנבלה: וההיא מימרא ודאי פליג' אהא: ובפסחים מפיק היתר שרצים בהנאה מלכם והכא מפיק לה לקמן בסוף סדרא מלא תאכלום. ובעופות טמאים מפיק ליה הכא מלא תאכלו מהם. ואיכא נמי אמוראי אחריני דפליגי עליה דחזקיה דאמרי לא יאכל לא משמע להו מפיק ליה לאיסור הנאה דחמץ מקראי אחריני מושרפת את הנותר באש גבי שרצים ועופות טמאים נמי ליפוק להו איסור הנאה מהתם וליתסרו בהנאה: בשלמא שרצים דכתיב ושקץ יהיו לכם ומשמע שלכם יהו להיתר הנאה אלא עופות טמאים הא לא כתיב בהו לכם: ואיכא למימר דלא גמרינן מנותר אלא מידי דדמי ליה בחד צד והיינו חמץ בפסח שחייב לבערו כעין נותר דכתיב תשביתו שאור מבתיכם וכתיב לא יראה לך חמץ. וכיון דאשכחן ביה איסורא דדמי לנותר שהוא חייב לבערו משום הכי שדינן ביה על איסור חמץ דליתסר בהנאה כוותי' שלא ימכרנו ושלא יבערנו מביתו ולא יסיק בו תנור וכיריים דרך ביעורו:

פסקה ב

ר' ישמעאל אומר נאמר כאן נשר ונאמר להלן במשנה תורה נשר מה נשר האמור כאן עשה את האמורי' עם נשר בלא תאכיל אף נשר האמור להלן וכו' פי' מפני שנאמרו במשנה תורה ראה ודיה שלא נאמרו בתורת כהנים. ואיסור דלא תאכל נפקא לן הכא מלא יאכלו ובמשנה תורה לא כתי' אלא לא תאכלו מהם ומשמע אזהרה לאוכל בלבד ומשום הכי מייתינן ליה בגזרה שוה דנשר נשר דההוא דמשנה תורה קרא יתירא הוא. ר' עקיבא אומר נאמר כאן איה ונאמר להלן איה (ונאמר להלן איה) וה"ג לה בספרי. ויש נסחא אחרת נאמר כאן איה ונאמר להלן דיה ואינו מיושב עלי. אלא נאמר כאן איה ונאמר להלן איה ונלמד איה מאיה מה איה האמורה להלן עשה את הדאה מין איה אף איה האמורה כאן עשה את הדאה מין איה פי' מין איה כעין איה לאסור בבל תאכלו אף כאן נעשה את הדאה כעין איה לאסור בבל תאכלו. והוא הדין שנלמד דיה שנאמרה במשנה תורה ולא נאמרה כאן לאסור בבל תאכיל אלא שתפם הראה שהיא ראשונה. והני תנאי לית להו מאי דאמרינן בחולין איה ודיה אחת היא. וכן אמרו ראה ודאה ואיה ודיה אחת: ופלוגת' הוא בין תנאי ואמוראי והתם מפרש טעמיהו:

פסקה ד

עורב זה עורב מפרש לה במס' חולין [סב.]עורב זה עורב שחור וכן הוא אומר שחורות כעורב: ואת כל עורב להביא עורב העמק והבא בראש יונים פי' את כל שני ריבויין לרבות עורב העמק שהוא לבן. ולכך נקרא עמק כמה דכתי' ומראהו עמוק. וחד לרבות הבא בראש יונים דדמי רישיה ליונה. למדנו להביא את הזרזירין וסנונית לבנה ור' אליעזר קתני לה בבריית' ומפרש במס' חולין [סב.] בירוקתי כולי עלמ' לא פליגי דאסירא כי פליגי בחוורתי. והלכת' כרבנן דשרו מפני שקרקבנה נקלף ולא ראו אותה דורסת. ולהאי לישנ' למינו דעורב לרבות סנונית ירוקה:

פסקה ה

נץ זה הנץ ואת הנץ להביא את ההודיה פי' ואעפ"י שאינו נקרא נץ. מה ת"ל למינהו ד' פעמים שיכול הללו אסורים אבל מיניהם יהיו מותרים הואיל ומשונים הם לכך נאמר למינהו ריבה ד' מינים לארבעה עופות טמאים כל חד וחד כדכתיב ביה: הא כיצד הוי למד מן המפורש מה נשר מיוחד דאין לו אצבע יתירה ואין לו זפק אף כל כיוצא בו אסור. נראה דהא דקתני כיצד וכו' לאו על ריבוייא דלמינהו קאי דהא נשר לא כתי' ביה למינו ואין לנו כיוצא בו אלא נשר עצמו אלא מילת' באפי נפשה היא ובא ללמד על סימני הנשר למי שאינו מכיר בו שאם ימצא לו זפק או קרקבן נקלף או אצבע יתירה שאינו [נשר] וטהור הוא לפי שהנשר בא ללמד על הכלל כולו ושאר עופות טמאים לגופייהו אתו אע"ג דאית בהו תלתא סימני טהרה. ואיכא עורב דאית ליה תרי ואיכא פרס ועזניה דאית להו חד אפי' הכי אסירי אבל שאר עופות הבאין בסימן אחד של טהרה מותרין ובלבד שיכיר פרס ועזניה. ואם בא בשני סימני טהרה כשר ובלבד שיכיר עורב ומינו. ואם בא בשלשה צריך שיזכיר שאר עופות טמאים הנזכרים ומיניהם. ועיקרי הדברים בפ' ואלו טרפות: מה תורין ובני יונה המיוחדים שיש להם אצבע יתירה מפרש התם דלא ילפינן תורים ובני יונה בסימנים הללו אלא בקרבן בלבד שכל עוף שימצא בו ארבעה סימני טהרה בידוע שהוא מין תורים ובני יונה וראוי להקרבה: ואני תמיה על מה שאומר בגמר' החסידה דיה לבנה שהיא עושה חסד עם חברותיה. האנפה זו דיה רגזנית שמנאפת עם חברותיה והלא כתוב בהן דיה ואם כן דהני מין דיה בצרי להו מכ"ד עופות טמאים. ונראה ליה שההדיות קורין אותו דיות אבל עיקר שמותיהן חסידה ואנפה הן ואינם מיני דיה כלל:

פסקה ז

וכל שרץ העוף ההולך על ארבע וכו' עכשו מדבר במיני חגבים שהן נקראים שרץ העוף מה שאין כן בעופות טמאים. ת"ל למינהו למינהו ריבה הא כיצד למד סתום מן המפורש:

פסקה ח

מה ארבה וסלעם מפורשים שיש להם ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסולין וכנפיו חופין את רובו וכו' אמר ר' יוסי ושמו חגב: נראה לי דהאי מימרא כולה תנא דבי ר' ישמעאל קתני לה דדריש להנך קראי בכללות ופרטות וכללות. אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף אשר לו כרעים ממעל לרגליו כלל ארבה סלעם וחרגול פרט למינהו חזר וכלל כלל ופרט וכלל מה הפרט מפורש שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וכו' וכיון דדרשינן להו בכלל ופרט וכלל אייתר ליה חגב ודרשינן ליה לשמו חגב פרט לצרצור שאעפ"י שיש לו ד' סימני' הללו אין שמו חגב ומפרש בגמר' דלתנא דבי ר' ינאי סלעם קרא יתירא הוא ומרבינן מיניה הכא וראשו ארוך אעפ"י שאינו דומה לארבה סלעם וחרגול אשר לו כרעים אעפ"י שאין לו עכשו מדכתיב לא כרעים בא"לף וצריך להיות בו"או:

פסקה ט

ארבה זה גובאי סלעם זה רשון. חרגול זה נפול חגב זה נדיין: מה ת"ל למינהו למינהו ארבעה פעמים להביא צפורת כרמים ויוחנא ירושלמית: נראה לי כי זהו תנא דבי רב דדריש לקראי בכלל ופרט בלחוד דקסבר למינהו פרט נינהו הילכך אין כאן אלא כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט וכולהו לגופייהו אתו וקא ממעט הכא וראשו ארוך שאינו דומה לפרטות בראשו ארוך: ובגמרא נמי הכי מפרש להו להנך לתנא דבי רב אבל לתנא דבי ר' ישמעאל לא מפרש להו כי האי גוונא והכא נמי תרי תנאי רישא דדריש למינהו ריבוי וקא יליף מהנך רבי ישמעאל היא וסיפא דלא יליף מדתנא דבי רב כדפרשי' לעיל:

פסקה י

ר' אומר וכל שרץ העוף אשר לו ארבע רגלים. שקץ הוא לכם. אם יש לו חמש טהור פי' אעפ"י שאין בו ארבעה סימנים הללו לפי שלא נתנה תורה סימנין אלא להולכין על ארבע בלבד אבל לאותן שהולכין על חמש לא הקפידה תורה: ונר' לי כהנך דבי ר' ישמעאל סבירא ליה: ובשמו חגב הוא דקאמר ר' שאם יש חגב שיש לו חמש רגלים אעפ"י שאין בו ד' סימנים טהור והוא הדין לשש ולשבע ולשמונה דכיון שאנו מרבים מין אחר ואעפ"י שאינו בפרטים דומה להם בצורתו כגון ראשו ארוך והכי מרבינן להנך אבל אם אין שמו חגב הכל טמא שהרי זבוב ודבורה וצרעה ויתושין יש להם ששה והן אסורין: הא למדת שלא אמר ר' אלא במיני חגבים ולתנא דבי רב הכל אסורין בין בעל חמש בין בעל שש ואעפ"י שהן ממיני חגבים שהרי אפי' אותו שיש בו ארבע סימנים כעין הפרט אינו מרבה מפני שהוא כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט. וכל שכן שאר מינין שאינם דומים להם לא ברגלים ולא בשאר סימנים: שקץ הוא פרט לעירובו מכאן אמרו חכמים חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים לא פסלי אלא צירן פי' לפי שאין הציר שלהם כלום ופרשא בעלמ' הוא לפיכך אין בו חשיבות לאסור את עירובו: העיד ר' צדוק על ציר חגבים טמאים שהוא כשר פי' לפי הנסחא הזאת משמע דר' צדוק בא להתיר שמשנה ראשונה היו אומרים לא פסל את עירובו אבל בפני עצמו אסור ובא והעיד שאפי' בפני עצמו אינו אסור. אבל במשנת תרומות [פ"י מ"ט] [לא] אמרי שהוא כשר אלא שהוא טהור. וכן במשנת עדיות ובגמר' דתרומות דבני מערבא מפרשי עלה מהו טהור [טהור] מלהכשיר אבל לטמ' טמא בכל שהוא: משמע התם דר' צדוק בא להחמיר מפני שהוא דבר ברור כשהציר בפני עצמו אינו מכשיר שלא מנו חכמים להכשיר אלא שבעה משקין בלבד שהן הטל והמים והחלב והיין והשמן והדבש והדם וכך שנו אותם במשנה מכשירין. ובתוספתא שבת אמרו על דם נדה ודמעת העין ומי האף שהם מכשירין והביא אותם מן המקראות דם נדה דכתיב ממקור דמיה. דמעת העין מדכתי' ותשקמו בדמעות שליש. ומי האף דכתי' ועפעפינו יזלו מים אבל ציר לא מצינו בשם מקום שמכשיר מפני שהוא כמי פירות ואפי' טומאה נמי לא מקבל כדאמרי' בבכורות [כב:] הלוקח ציר מעם הארץ משיקו במים והוא טהור מה נפשך אי רובא מיא נינהו הא עביד ליה משקייא ואי רובא ציר נינהו ציר נמי לאו בר קבולי טומאה הוא פי' דזיעה בעלמא הוא ולא אוכל ומשקה מאי איכא למימר משום מיעוט' דמיא בטלי להו ברובא אלמ' דציר בפני עצמו אינו ראוי לא להכשיר ולא לקבל טומאה מעתה כשהוצרכו לומר על ציר חגבים טמא שהוא טהור מלהכשיר לא הוצרכו לומר אלא מפני תערובות המים שבו שאעפ"י שיש בו מי מלח אינו מכשיר ואעפ"י שהוא מחצה על מחצה. נמצא כי עדותו של ר' צדוק הוא להחמיר כי מפני שהציר אוסר את עירובו נפסלו המים שבו מלהכשיר מפני שהם כמים המעורבין שהן בטלים לפי שאין לא לאכילה ולא לשתיה. וכיוצא בהם אין מוכרין בשוק לגוים ציר. כך נראה לי לפי הסוגיא הזו: עוד יש לפרש להקל בא ולומר שהציר של חגבים טמאים אין דרך בני אדם לכנסו וכל כך הוא נמאס שאפי' המים שבו הוא מבטלן מלהכשיר מפני שהוא כמו משקה סרוח וכתי' וכל משקה אשר ישתה פרט למשקה סרוח והכל מודים בזה (שאינו ראוי לא לכפרה ולא עופות). וכל שכן שאינו אוסר את עירובו בציר חגבים טהורים אבל לטמא טמא בכל שהו דקסבר ר' צדוק דלענין טומאה כיון שכבר היו המים טמאים קודם עירובן ועדיין הוא ראוי ליאכל על ידי תערובת לא בטלה טומאה מהם אבל הכשרן שהוא מכאן ולהבא אחר שנתערבו בציר בטלו מלהכשר. וזה הפי' נראה יותר שאם בא ר' צדוק להחמיר כפירוש הראשון לא היה פותח דבריו בטהרה והאיסור בא מכלל אבל היה פותח באסור והטהרה היתה באה מן הכלל:

תוכן העניינים

ראב"ד על ספרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה