אור ברסלב
ראב"ד על ספרא שמיני › פרשה ג

ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה

שמיני · פרשה ג

פרק ד

פסקה א

את זה תאכלו מכל אשר במים וכו' ממשמע שנאמר אכול את שיש לו ולמה נשנו ליתן עליהם עשה ולא תעשה. ואי קשיא לך דהא אמרי' בסמוך כי להתיר מה שבכלים הוצרך לשנות ובמס' חולין [סו:] נמי אמרינן דקרא דאין לו סנפיר וקשקשת (מואלה) [דקמוכח] עלוה דהאיך בהתר הכלים דאי לא כתיב הוא אמינא לאיסורא דבכלים אע"ג דאין לו סנפיר וקשקשת. אין הכי נמי מיהו עיקר קרא ללאו אתא. ומדכתי' בה ימים ונחלים כי היאך שמעינן ליה להיתרא דכלים כדאמרן וכדמפרש לה במס' חולין. יכול הואיל והתיר במפורש והתיר בסתום מה כשהתיר במפרש לא התיר אלא בכלים וכו' האי שמעת' מייתי לה בחולין פ' אלו טרפות [סו:]. והתם מפרש היינו היתר כלים. ומפרש נמי האי מאי סתום ומאי מפורש: ופלוגתא דאמוראי היא דחד אמר יש לו מפורש ואין לו סתום וחד אמר אין לו מפורש ויש לו סתום והתם מפרש טעמייהו אלא שאני רוצה להציע כאן יושר הסוגיא: יכול הואיל והתיר במפורש והתיר בסתום מה כשהתיר במפורש אין לנו היתר ממנו אלא מה שבכלים אע"ג דאין לו סנפיר וקשקשת. יכול אף כשהתיר בסתום לא נוכל לעמוד ממנו עוד היתר אלא לכלים כי שניהם צריכין זה לזה להראות שום היתר. שאילו מן האחד הייתי הופך הדבר לאיסור ומנין לנו שאף שבבורות ושבשיחין ושבמערות יהא מותר אפי' בלא סימן ת"ל תאכלו מכל אשר במים. פי' תאכלו יתירא קא דריש שהיה לו לכתוב מכל אשר במים סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים אותם תאכלו: את זה תאכלו דרישא למה לי לרבות מה שבבורות לא לאכילה אפי' בלא סימנין:

פסקה ב

ימים [זה] הים הגדול שנאמר ולמקוה המים קרא ימים פי' למקוה אחד קראו ימים ואי זהו זה ים אוקיינוס שכל הימים נכנסין לתוכו: אי נמי מדכתי' רישא דקרא יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד. ועליה כתי' ליבשה ארץ ולמקוה המים קרא ימים. נמצא כי למקום אחד של מקוה המים קרא ימים. ואי זה זה אוקיינוס שרוב מי העולם נכנסין לתוכו: מיהו הכא לאו מדיוקא נקט ליה דמאי שנא שאר ימים מים הגדול והלא אף הנחלים שוים לו אלא הכי קאמר אילו לא נאמר אלא בימים לבד הייתי אומר זה הים כענין שנא' ולמקוה המים קרא ימים והשתא דכתב נחלים שהם הנהרות כענין שנא' ונהר יוצא מעדן שמעינן שכל הימים שוים לו לענין זה: הא דקתני נחלים אלו הנהרות שנא' ונהר יוצא מעדן פי' כענין שנאמר קאמר כלומר אלו לא נאמר בימים לרבות כל המים הייתי אומר כי הנחלים אלו הנהרות שהן מים חיים ומושכין לעולם כענין שנאמר ונהר יוצא מעדן. ומצינו כי הנהר המושך מים חיים נקרא נחל כמו שנא' נחל קישון ובמים חיים היוצאים מן המקדש כתיב וימד אלף נחל אשר לא אוכל לעבור בו כי גאו המים מי שחו. נחל אשר לא יעבד והשתא מפרש ואזיל לרבות כל המים: אין לי אלא ימים ונחלים שהם מושכים בימות החמה ובימות הגשמים כלומר כעין ים הגדול שנקרא ימים וכענין נהר גדול מארבע נהרות היוצאים מעדן שאינם פוסקים. ומנין אפילו שאר אגמים ושאר נהרות קטנים שפוסקין ומתייבשין בימות החמה עד שתהא מרבה את המים שבכלים שהן מי גשמים והן מועטין מכל מקום אינם דומות למי בורות שיחין ומערות שהמי בורות והשיחין ומי המערות מימיהן עצורות בכלים ונכנסין בהם דרך ארובה ואין יוצאין משם אלא דרך ארובה על ידי שאיבה אבל הביברין יש להם פתחים שהמים יוצאים מהם כשהם רוצים והמים נכנסין מהם לתוכן ומשום הכי אין דומים לכלים: ת"ל במים מפרש בגמ' במים במים שני פעמים הוי ריבוי ומיעוט ומאי רבי רבי כל מילי ואתרבו להו חריצין ונעיצין לאיסורא. ומאי מיעט מיעט בורות שיחין ומערות להיתרא. והתם מקשי ואימ' רבי כל מילי לאיסורא ואפי' בורות שיחין ומערות ומאי מיעט מיעט כלים. ומתרץ אם כן את זה תאכלו למה לי כדפרי' לעיל דהוי קרא יתירא. ונראה לי דהא דאמרי' בורות שיחין ומערות להיתרא בכלים דוקא בורות שהם מים מכונסין ואינם הולכין אבל באר מים חיים אעפ"י שהוא עמוק ואין מימיו הולכין הרי הוא אסור בנחלים. ממאי מדאמרי' בגמר' לתנא דבי רב דדריש להני במים במים בכלל ופרט מאי הפרט מפורש מים נובעין ואתרבו חריצין ונעיצין לאיסורא ואתרבו בורות שיחין ומערות להיתרא. אלמא בורות שיחין ומערות מים מכונסין נינהו ואינן נובעין שהחריצין אעפ"י שאין מימיהם הולכי' מפני שהן נובעין אסורין. והביברין האמורין כאן לאיסורא אינם נובעין אלא שמימיהן הולכין כדפרישנא: וכמדומה אני שהוא לדעת תנא דבי ר' ישמעאל דדריש לקראי בריבויי ומיעוטי ואע"ג דלא דמו לפרטא דל או נובעין נינהו מכל מקום מרבינ' להו לאיסור' מ"ט מפני שאינם עצורות בכלים והכי מפרש לה בבריית' דרבי מתתיה בן יהודה ואם לתנא דבי רב דדריש כללי ופרטי ולא מרבי כולי האי לאיסורא כי האיך תנא דבי ר' ישמעאל ואפ"ה מודה במים נובעין שהן אסורין כל שכן לתנא רבי ר' ישמעאל דמרבי טפי לאסורא: והא דאמרי' ששוחה ושותה ואינו נמנע דוקא שוחה ושותה אבל לשאוב בכלי ולאכול מגבו דבר האסור לא דדלמא אגב דדלי להו קא פריש אגבי דמנא ואסיר וכי האי גוונא אסיר איכא בגמרא:

פסקה ג

יכול לענין היתר כל המים כימים וכנחלים מנין לענין איסור שנעשו כל המים כימים ונחלים וכו' פירוש לענין היתר זהו המקרא הראשון שאמר את שיש לו סנפיר וקשקשת אכול: וכבר רבינו לענין זה כל הימים ואפי' מי ביברין וחריצין ונעיצין: ומנין לענין איסור זהו המקרא השני שאמר את שאין לו לא תאכל שיהו כל המים כימים ונחלים. שהרי אין בו ריבוי במים במים כמו בראשון ולחייובי בלאו מידי דלאו לענין איסור' מקרא גופיה שמעי' ליה דאית ליה סנפיר וקשקשת אכול ודלית ליה לא תיכול: וכבר ריבינו במקרא כל הימים כימים והנחלים אלא לאו לאיחייובי בלאו קא מהדר דמקרא קמא עשה הוא דאיכא לאו ליכא. ת"ל ימים ונחלים ימים ונחלים לגזרה שוה: וקשיא לי מ"ט לא דריש מגופיה ריבוייא לשאר מימות דהא בקרא בתרא כתיב כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים מכל שרץ המים מכל נפש החיה אשר במים בפ"ק: ואיכא למימר דהמים לאו ריבוייא הוא דאדרבה המים הידועים משמע והם הנזכרים במקרא המים והנחלים הנודעים כדאמרי' בעלמ' העולה עולה ראשונה: הירך המיומנת שבירך. וכיון דאיכא המים דמשמע מיעוט' אע"ג דאיכ' במים דמשמע ריבוייא כי הדדי נינהו: וקמא לה מילתא דעניינא כדפריש בפרטא ומשום הכי איצטריך לגזירה שוה: אי נמי משום דהאי רבויא בתרא דבמים לא כתיבי לאו גופיה גבי' אלא שקץ הם לכם קאמר והיינו עשה: והא דכתי' בקרא אחרינא בתריה ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו מי יימר דעל ריבוייא קאי דלמא על המים הידועים והנפרטים קאי ומשום הכי אצטריך לגזרה שוה: ומיהו אריבוייא דבמים קא סמיך דלא כתי' במים הכי מייתר ליה. ימים ונחלים לגזרה שוה: והא תרויהו צריכי להיתר כלים בורות שיחין ומערות כדאמרן לעיל וקרא דאין לו מגלה על קרא דיש לו להיתרא כדדייקינן בכלים כדאית' בגמרא אלא ודאי אריבוייא דבמים קא סמיך ואיפשר דה"ק מה ימים ונחלים האמור למעלה במים במים ריבוייא לשאר מימות אף ימים ונחלים האמור למטה ממים האמורים בו ריבוייא לשאר מימות ואע"ג דלא כתיב האי ריבוייא לגבי לאו בהדיא: אי נמי אע"ג דכתיב ביה המים דמשמע מיעוטא והיינו דקאמרי' בסמוך אתה אומר לכך נאמר במים שהתרתי בהם המים שאסרתי כלומר שאותם המים עצמן אסרתי. וכבר בא במים לרבות כל המימות בלאו שהשוו להיתר את מי שיש לו סנפיר וקשקשת אלמא לאו מגזרה שוה דימים ונחלים קא ילפי' אלא מבמים דאילו מגזרה שוה ילפי' הוה ליה למימר אתה אומר לכך נאמר ימים ונחלים במים שהתרתי בהם המים אסרתי:

פסקה ד

או אינו אלא מין שהתרתי כשיש לו ובאותו המין אסרתי כשאין לו ולכך בא המים כלומר לזה המין נלמוד אין לו משיש לו להשות כל המימות אל ימים ונחלים ואיזה הוא המין שהתרתי דיש לו את שהוא פרה ורבה ובעל עצמות שלא תמצא לעולם סנפיר וקשקשת אלא במין פרה ורבה ובעל עצמות ובאותו המין אסרתי את שאין לו. הא דקתני מין כעין קאמר כלומר שהוא דומה לו בענין זה. ומנין לבעל עצמות ואינו פרה ורבה איני מכיר בזה המין אינו בעל עצמות ופרה ורבה גם בזה איני מכיר בבירור ואיפשר שהוא אותו שקורין מושקל"ש ואין בו עצם אלא שלו וכמדומה אני כי המין הראשון אינו פרה ורבה במים קאמר אלא יוצא ליבשה ופרה ורבה: עד שתהא מרבה את הגלים ואת הצפרדעים שהן גדלים בים וביבשה. גלים איני יודע מה הוא וכמדומה אני שהוא אותו המין שנקרא טרטוג"א על שם שהוא עגול ומתגלגל:

פסקה ה

ת"ל וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים וכו' כל קא דריש לרבות כל המינין הללו ואעפ"י שאין דומין כלל למי שהתרנו לא בגדלים ולא בבעל עצמות ופרה ורבה שהם בלאו: כפונית שבים איני יודע מה הוא ר' יהודה אומר שני קשקשים שנאמר קשקשת: ואעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר ושריון קשקשים הוא לבוש דגלית פי' ונלמוד קשקשת מקשקשים לומר שהם שתים ואעפ"י שהם דברי תורה מדברי קבלה ועוד שאינו מדבר בקשקשת דגים:

פסקה ו

תאכלו לרבות דג טהור שנמצא במעי דג טמא: ומה ראית לומר בבהמה במעי טמא טמא וכו' כדדרשינן לעיל מגמל הוא טמא הוא גמל הנולד מן הפרה טמא. לפי שאינו גידולו אלא שהוא בולע אותו: תאכלו לרבות טהור שנכבש מן הטמא פי' כבישה זו אינה אלא במלח שאילו היא במי מלח הא קיימ' לן כבוש הרי הוא כמבושל וחמור הוא המלוח לבדו שזה כרותח דצלי וזה כרותח דמבושל אלא הכבישה האמורה כאן היא ביין או בחומץ. ובתוספת' דתרומות ובתוספתא דשביעית שנוי הרבה בכבישת היין והחומץ ואיני צריך לכתבן וכן הכבישה הזאת אינה במי מלח אלא או ביין או בחומץ ובשניהן טפלים או אפי' טהור מליח וטמא טפל כגון זה מותר אבל אם היו שניהם מלוחין וכבשם אסור מפני שהמליח מפליט את הטמא והטהור בולע ממנו אותה מליחה עצמה וכל שכן בשנתנו בכבישה עמו והכי איתא במסכת חולין בפרק כל הבשר. או יכול אעפ"י שנימוק הטמא לתוך הכבישה יהא הטהור מותר ת"ל אותם:

פסקה ז

מכל נפש החיה אשר במים שקץ הם לכם חיה זו חית הים כגון עיזא דימא ואורזילא דימא שהוא עופר הצבי שכל מה שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה לפי שאמר מכל שרץ המים הייתי אומר שמא לא אסרה תורה אלא שבים שכיוצא בהן נקראו חיות או בהמות ביבשה בין שהן טמאות ביבשה בין שהן טהורות הייתי אומר בים הן טהורות ואעפ"י שאין להם סנפיר וקשקשת לכך נאמר החיה ושלא תטעה לומר נפש החיה פרט למתה כדכתיב ויהי האדם לנפש חיה וכתיב תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחייתו ארץ לכך הוצרך המדרש הזה לומר שאינו מדבר בין חיה למתה אלא להביא את החיות שבים שהן אסורות: נפש להביא את הסירוני פי' בלע"ז קורין אותה שירינא והיא מחציה ולמעלה כצורת אשה ומנגנת כאדם. יכול יהא מטמא באהל כדברי בן חכינאי ושמא מפני שהוא נקרא כמו בן אדם שבים הילכך קרינא ביה לכל נפש אדם ת"ל זאת. פי' בפרשת זאת חוקת התורה כתיב זאת התורה אדם כי ימות באהל בא למעט את הסירוני ואעפ"י שנקרא אדם:

פסקה ח

שקץ לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן שמולחין אותם שורות שורות זו על גב זו ודוחקין זה את זה ומתוך הדוחק והמלח יוצא מהם שמנונית רוטב חלה דקריש והוא מה שיוצא ממנו על ידי בישול ולכך נקרא רוטב שהוא דבר לח: הקיפה הוא התבלין שנתבלו בהם והכי איתא בפרק עור והרוטב ושקץ יהיו לכם כדי לאסור עירוביהן פי' שלא תאמר כשאסרנו הציר שלהם אוסר את הטהורים לכך נאמר ושקץ יהיו לכם. וא"ת הרי אמרנו למעלה הם פרט לשאין בהם בנותן טעם אלמא כשאסרנו צירן ורוטבן אפילו על ידי תערובת אסרנו אותם: י"ל דקרא לרוטבן הוא דאתא אבל ציר דזיעא בעלמא הוא אימא בכל דהו קמ"ל: אי נמי י"ל חד לאסור ציר לציר וחד לאסור ציר לדגים מיד: כמה יהא בו דג טמא ויהא אוסר את עירובו משקל עשרה זין ביהודה שהן עשר סלעים בגליל: זין גרסי' ולא גרסינן זוז והכי איתא בירושלמי ובמשנת תרומות ומפרש לה בגמרא דתרומו' ירושלמי כמה סאתה עבדא עשרים וארבע לוגין כמה לוגא עבדא תרתין ליטרין כמה ליטרא עבדא עשרה זינין נמצא כל זין וזין אחד מתשע מאות וששים פי' לסאתים נמצאו עשרה זינין לסאתים אחד לצירן והוא משקל ידוע כעין טרטא ואוזייא: סדר הלשון כך הוא שנוי במשנת תרומות דג טמא שכבשו עם דג טהור כל גרב שמחזיק סאתים אם יש בו עשרה זינין משקל ביהודה שהם חמש סלעים בגליל דג טמא צירו אסור: וכאן אין שנוי כסדר הזה ואין הלשון מכוון כלשון המשנה לפי ששנה כאן דג טמא סמוך לכל גרב שמחזיק סאתים דמשמע שהגרב מחזיק סאתים יהיה דג טמא ואינו אלא דג טהור דהכא אריש' קאי אמשקל עשרה זינין: ר' יהודה אומר רביעית בסאתים פי' רביעית לוג והוא קרוב לסאתים שהוא אחד ממאה ותשעים ושנים. ולפי מה שאמרו בתוספת' דתרומות נראה דר' יהודה לא פליג את"ק אלא פרושי קא מפרש דקתני בתוספת' אמר ר' שמעון בן מנסיא אין לך גרב שמחזיק סאתים (שיש) [שאין] בו עשרה משקל זין ביהודה שהן חמש סלעים בגליל. דג טמא שאין בו רביעית אלמא ר' יהודה פרושי קא מפרש מה טעם עשרה משקל זין דג טמא אוסרין גרב שמחזיק סאתים דג טהור וציר טהור מפני שהוא פולט רביעית ציר מטמא למאתים וסביר' ליה דציר טמא אוסר כשיעור קרוב למאתים: ר' יוסי אומר אחד מששה עשר בו. יכול אני לפרש כמו כן דברי ר' יוסי בענין זה דסבר ר' יוסי אין משקל עשרה זין דג טמא הוא פולט בו רביעית: ודכולי עלמא ציר טמא שיעורו קרוב למאתים. וכמה הוא מתוקן פירוש זה לענין הגמר' שאמרו במס' חולין דאמר ר' יוסי בר חנינא לא כל השיעורין שווין שהרי ציר שיעורו קרוב למאתים דתנן דג טמא צירו אסור ר' יהודה אומ' רביעית בסאתים. ואם איתא דר' יהודה פליג עליה בהאי שיעורא (חסר פה בכ"י):

פסקה י

מבשרם לא תאכלו [ולא] מן העצמות ולא מן הסנפירין שלהן פי' על הבשר הוא בלאו ולא על העצמות: ואת נבלתם תשקצו לרבות היתושין שביין או שבמים כלים שסנפן פי' שהעבירם במסננת דכיון שפירשו ממקום רבייתן נאסרו אבל כל זמן שהן בתוך הכלים הכל מותר כדאמרן לעיל: ודוקא שנוצרו בתוך הכלים אבל אם עלו מן הנהר מן המים בתוך הכלי אסורים:

פסקה יא

כל אשר לו סנפיר וכו' במים בא ללמד שאם יש לו קשקשת במים ר"ל אעפ"י שמשירו במים בשעה שעלה ליבשה מותר:

פסקה יב

שקץ תשקצו לרבות צירן ורוטבן שהוא אסור פי' את אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו שקץ הם לכם. דורש עתה תשקצו ושקץ לרבות צירן ורוטבן וקיפה שלהן וביציהן ועורותיהן ועירוביהן כדדרשינן לעיל גבי דגים מושקץ יהיו לכם לאסור את עירוביהן. ובפרק אלו טריפות דריש ליה חזקיה לביצה טמאה שהיא אסורה מואת בת היענה וכאן סנפה עם שאר איסורין שלהם: אלה הם מן הרי אלו מיעטי' פרט לחרטום ולצפרנים וכו' פי' שאין לוקין עליהן בפני עצמן אבל מצטרפין הם עם הבשר דתנן במס' טהרות פרק א' נבלת העוף הטמא צריכה מחשבה והבשר מטמא טומאת אוכלין בכביצה וכו' הכנפים והנוצה מיטמאות ומטמאות ומצטרפות החרטום והצפרנים מיטמאין ומטמאין ומצטרפין. וא"ת כי קאמרינן מצטרפין לטומאה קאמרי' אבל לאיסור לא מצטרף הא לא מצית אמרת דכיון דתנא מיטמאות ומטמאות בפני עצמן קאמר כל שכן דמצטרפות ליטמא ולטמא. אי נמי מצטרפות ומטמאות מיירי לטומאת אוכלין. ומצטרפין מיירי לטומאת נבלות אבל לענין איסור נבלה לא. הא לא מצית אמרת דהא קיימא לן נבלת עוף טמא אין בה שום טומאה אלא טומאת אוכלין ובמחשבה והכשר הילכך הא דתנן מצטרפין לאסור נבלה קאמר שמע מינה. ובמסכת חולין פ' העור הרוטב מייתי לה להך מתני' דטהרות וקא מקשי חרטום עץ בעלמא הוא אמר ר' אלעזר בחרטום התחתון ומאי תחתון של עליון דהיינו העור שמכוסה תחת החרטום העליון שהוא ראוי לאכילה על ידי הדחק והצפרנים מקום שמובלע בבשר:

תוכן העניינים

ראב"ד על ספרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה