ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה
שמיני · פרשה ב
פסקה א
הא מה אני מקיים לאמר אליהם לאמר להם לאלעזר ולאיתמר ללמדך שנוהגין בהם כבוד שהם למדים תחלה ואח"כ ישראל:
פסקה ב
מלמד שהיה משה תופס בחיה ומראה להם וכן בדגים וכן בעופות וכן בשרצים: זאת החיה אשר תאכלו משמע לפי שנאמר כירק עשב וכו' פי' היה לו לומר זאת אשר תאכלו כל בהמה מפרסת פרסה מהו מכל הבהמה אשר על הארץ. אלא נאמר מקרא זה כנגד המקרא האחר שכתב במקום אחר כלומר פירש זה מה שהניח זה או שהוציא זה ממשמעותו של זה והשתא מפרש ואזיל לפי שנאמר לבני נח כירק עשב נתתי לכם את כל יכול יהא לכם הכל בהיתר ת"ל במשנה תורה זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כבשים וכו' ואסר את השאר חוץ מאלו:
פסקה ד
יכול הבהמה כולן תהא מותרת כמו שהיה משמע תחלה ת"ל אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו אסר אבר מן החי וזה לא היה מותר לבני נח שהרי להם נאמר מקרא זה אלא שרצה לחשב כל המקראות שמוציאין זה ממשמעותו של זה שהרי המקרא הראשון היה מתיר את הכל: נאמר אח"כ על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. אסר גיד הנשה ואסר חלב ודם. והבשר אסר כשלא טבוחה שאם חנקה או שעשאה גיסטרא אסורה לו כל אלה בא לאסור ולהוציא ממשמעות התירו של מקרא ראשון. ויש אחרים שבאו להתיר ולהוציא ממשמעות המקרא האוסר כדמפרש ואזיל:
פסקה ה
אין לי מותר באכילה אלא שור שה כבשים ועזים המיוחדים כלומר דשה כשבים ושה עזים משמע שה הבא משני כשבים ושה הבא משני עזים. ומנין לרבות את הכלאים כלומר שה הבא מכשב ועז לכך נאמר מקרא זה זאת החיה מן הבהמה. אין לי מותר באכילה אלא שור שה כבשים ועזים המיוחדים כלומ' דשה כבשים ושה עזים משמע שה הבא מכשב ועז לכך נאמר מקרא זה זאת החיה מן הבהמה: אין לי אלא חיה שנולדה מן הבהמה בהמה שנולדה מן החיה ובהמה טהורה שנולדה מן הטמאה מנין ת"ל חיה מכל ובהמה מכל: האי טמאה דקתני הכא לאו טמאה ממש היא אלא קלוטה שהיא דמות חמור או סוס אלא שהיא ממין טהורה. אבל טהורה שנולדה מן הטמאה ממש אסורה באכילה דקי"ל שהיוצא מן הטמא טמא ומן הטהור טהור: וכן אמרו חכמים שאין טמאה מתעברת מן הטהורה ולא הטהורה מן הטמאה והכי איתא בבכורות פרק א' [ז.]:
פסקה ו
אי חיה מכל אף בהמה מכל יכול אף חית הים ובהמת הים פי' אם נמצא דג טמא במעי טהור יהא מותר ת"ל על הארץ וכו' והטעם לפי שאינו גדולו אלא שבלע אותו: פירוש אחר יכול אף הבהמה הטהורה שילדה דמות בהמת הים או חית הים יהא מותר ת"ל על הארץ וכן אמרו השוחט בהמה ומצא בתוכה דמות יונה אסורה מאי טעמא בעינן פרסה וליכא. שם אסרו דמות עוף ואפי' במעי בהמה וכ"ש אם נולדה וכאן אסרו דמות חיה במעי חיה וכ"ש אם נולדה כגון תורא דימא ועיזא דימא וכיוצא בהם או אינו ממעט אלא שעל הארץ מותרת בסימנים פי' מפרסת פרסה ומעלת גרה אבל אם ילדה חית הים אינה צריכה סימנין הללו [ת"ל] וכל אשר על הארץ:
פסקה ח
זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה מלמד שהבהמה בכלל [חיה] ומנין שחיה בכלל בהמה ת"ל וכו' במסכת חולין [עא.] בהמה בכלל חיה לטרפה דכתי' זאת החיה אשר תאכלו חיה אכול שאינה חיה לא תיכול בא למעט הטרפה מן הבהמה. חיה בכלל בהמה לנבלה דכתי' וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה וכו' וכן החיה:
פסקה ט
כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה בבהמה לרבות את השליל אעפ"י שהוא כעין נבלה. אי נמי להתירו בשחיטת אמו ואעפ"י שהוא חי דהאי בבהמה הכי משמע במעי בהמה. הוציא העובר את ידו והחזירה מותר באכילה פירוש מותר בשחיטת אמו אבל אם הוציא ראשו והחזירו אינו מותר עוד בשחיטת אמו מפני שהוא כילוד דכתיב אך את זה לא תאכלו ומקרא נדרש לפניו דכתיב לעיל מיניה מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו. אך את זה. אתה אומר דלכך בא אך לחלק בין יד לראש או לא בא אלא לחלק בין עובר לעובר אעפ"י שלא הוציא לא יד ולא ראש שיש שליל שאינו ניתר בשחיטת אמו כגון בן תשעה מת או בן שמונה חי או מת אעפ"י שהוא חולין שהרי אם נולד אסור הוא משום נבלה: ומנין שיהא זה מותר בשליל ולא עוד אלא אפילו ולד מבכרת והוא בן תשעה מת או בן שמונה חי או מת. וכן ולד מעוברת ולד קדשים ולד חטאת אעפ"י שיש בהן איסור מוקדשין בזמן שנולדו ויש בהן איסור נבלה אפילו הכי בזמן שהוא שליל מנין שיהא מותר ת"ל כל מפרסת פרסה לרבות את כולן: