ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה
שמיני · פרשה א
פסקה א
יין ושכר אל תשת יכול כל שהו. יכול מגתו ת"ל ושכר וכמה כדי לשכר רביעית ושהוא בן ארבעים יום. א"כ למה נאמר יין יין מוזהרין עליו כל שהוא ומוזהרין מגתו כלומר אזהרה יש בו אבל אינו במיתה. וא"ת יין היאך הוא מיותר והלא שאר כל המשכרים במשמע ויין גופה אצטריך יין אין ושאר משכרים לא דהא תנא קמא הכי סבירא ליה. ור' יהודה לחודיה הוא דמרבה שאר משכרין. הא מילתא מיפרשא בכריתות בפ' אמרו לו [יג.] דת"ק יליף שכר שכר מנזיר מה להלן יין אין שאר משכרים לא כדכתיב מכל אשר יצא מגפן היין אף כאן וכו' קסבר ת"ק דהואיל ונאמרו שכר שכר בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהן שהוא יין אף כולן יין הילכך יין מיותר ולמה בא להזהיר עליו כל שהוא ואפי' מגתו אבל עונש מיתה לא נאמרה אלא המשכר דהיינו רביעית ובן ארבעים יום: מיהו קשיא לי הא דקאמר יין אל תשת יכול כל שהוא והא קיימא לן דכל אכילה האמורה אינה פחותה מכזית וכל שתיה אינה פחותה מרביעית דשיעורין הלכה למשה מסיני: ואיכא למימר משום ריבוייא דשכר קאמר כיון דמשמע דשכר היינו יין כדיליף מנזיר א"כ הוה ליה כמאן דכתיב יין ויין אל תשת וכיון דכתיב יין תרי זמני יכול לרבות אפי' כל שהו ומגתו ת"ל ושכר כלומר אין ודאי נימא האי שכר יין הוא. ומיהו להכי אפקיה בלשון שכר עד דמשכר ומדכתיב יין כלל להזהיר על היין בכל שהו ומגתו:
פסקה ב
רבי יהודה אומר יין אל תשת וכו' אם כן למה נאמר יין פי' וכי היין אינו בכלל המשכרים אלא לומר על היין וכו' מפרש התם ר' יהודה לא יליף שכר שכר מנזיר ושכר לרבות המשכרים ואפי' דבלה קעילית ודבש וחלב והכי איתא בכריתות: ולר' יהודה למעוטי יין מגתו וכל שהוא לא שמעינן ליה אלא מדכתיב יין ושכר הוקש יין לשכר עד דמשכר: ר' אליעזר אומר יין אל תשת שכר אל תשת אל תשתהו דרך שכרות וכו' רבי אליעזר לא יליף שכר שכר מנזיר. מיהו אינו אלא יין דה"ק כשהוא שכר אל תשת כלומר כשהוא דרך שכרות אל תשתהו כבר נתמעט מכאן כל שהו ומגתו ולא עוד אלא אפי' שתה רביעית והפסיק בו או שנתן לתוכו מים כל שהו פטור ואפי' אזהרה אין בו. האי הפסיק דקאמר ר' אליעזר הכא אפי' הפסקת כל שהו קאמר ות"ק סבר כל שהוא בכדי אכילת פרס מצטרף לכל איסורין שבתורה. ור' אליעזר גופיה מודה בכל התורה שהוא כן חוץ מזה דלהכי כתיב יין ושכר כלומר יין והוא דמשכר. וקא סבר ר' אליעזר אעפ"י שהיא שתיה אינה משכרת מפני ההפסקה עד שישתהו כולו בבת אחת ובלא שום מים והכי איתא בכריתות: מיהו מספקא לי לרבנן יין המשכר במיתה ושאינו משכר באזהרה היכא דהפסיק בו או שנתן לתוכו מים כל שהוא פשיטא לי דאזהרה אית ביה דלא גרע מיין מגתו אלא עונש אית ביה או לא מסבר סברי רבנן דכה"ג משכר או לא. ומסתברא דסבירא להו כי האי גוונא נמי משכר הוא מדלא ממעטי ליה ברישא מעונש דהוה להו למימר יין ושכר אפי' כל שהוא ואפי' מגתו ואפי' הפסיק בו או שנתן לתוכו מים כל שהוא ת"ל ושכר מדלא קאמרי הכי ש"מ דבכי האי גוונא ושכר קרינא ביה: מיהו קשיא קיימא לן כר' אליעזר ואפי' אזהרה אין בו:
פסקה ג
ת"ל אתך יצאו חללים פירוש שאינם באים אתו לחלוק קדשים ת"ל אתה ובניך אתך דומיא דאתה כשר אף בניך כשרים יצאו חללים ובעלי מומין. נראה לי דכולה מילתא נפקא ליה מאתה ובניך. אתך קרא יתירא הוא ודרשינן מיניה כל הנך כדדרשינן לקמן:
פסקה ד
בבואכם אין לי אלא בביאה מנין אף ביציאה פי' בשעת גמר עבודתו שבפנים והוא יוצא ובא לו אפי' הכי אם ישתה יין דרך יציאתו יהא במיתה ת"ל אתה ובניך אתך קרא יתירא הוא כדאמרן: ומנין לעשות את המזבח כאהל מועד פי' כבר למדנו שאם נכנס לאהל מועד אפי' דרך יציאה אם שתה שהוא במיתה: ומנין אפי' לא נכנס לאהל מועד אלא שהוא רוצה להקריב על מזבח החיצון אם שתה ועבד שהוא במיתה ת"ל אתך: ומנין שאינו חייב לא מיתה ולא מלקות אלא בשעת עבודה כלומר אם שתה ועבד ת"ל אתה ובניך בבואכם: נסחא אחרינא אתה ובניך כלומר כי היכי דממעטינן חללים ובעלי מומין מאתה ובניך שאינן בני עבודה הם הכי נמי ממעטינן שלא בשעת עבודה בכל כהן: מיהו אעפ"י שאין עונש ואזהרה אלא על העבודה [אעפ"י] כן כל היום אסור לשתות יין גזירה שמא יצטרך לעבודה ונמצא שתוי: ולא עוד אלא אפי' בזמן הזה אסרו עליו חכמים לשתות יין משום מהרה יבנה בבית המקדש ובעינן כהן הראוי לעבודה וליכא אלא דקיימא לן כר' דשרי להו מפני שתקנתו קלקלתו. ויש מפרשים דהא דקתני מנין שאינו חייב אלא בשעת עבודה לאו למעוטי שעה שאינו עובד בה אלא למעוטי שעה שאינה ראויה לעבודה כלל כגון בלילות לאנשי משמר וכגון משמר שאינו קבוע שהוא מותר להם לשתות יין עד שיגיע זמן משמרתו כל היום אסור מן התורה בין שעובד בין שאינו עובד דזמן ביאה הוא: והאי בבואכם בזמן בואכם קאמר ודייק ליה להאי פירושא מדקתני בשעת עבודה ולא קתני בשעה שעובד. אי נמי אלא על העבודה אלמא שעת העבודה גורמת לו בין שעובד בין שאינו עובדה: ובסנהדרין פרק כ"ג [כב:] נמי הכי אמרינן מה יין בזמן ביאה הוא דאסור וכו' אלמא זמן גורם זהו דעת קצת המפרשים ויש פנים לדבריהם אלא שהסוגיא הזאת השנוייה בספרא אינה מחוורת לפי' זה שבתחלה שאל על יציאת אהל מועד שיהא חייב עליו בביאתו. ועל קריבת המזבח לא שמענו זה והיה לו לדרוש מנין שיהא חייב והיה לו להביא קרא דבבואכם ולדרוש דבזמן ביאה קאמר וממילא ידעינן דשלא בזמן ביאה אסור והא לא תני הכי ועוד מהיכא לן דהאי בבואכם בזמן ביאה קאמר דילמא בביאה ממש הוא דקאמר. ועוד דתניא בהדיא ואלו הן שבמיתה האוכל את הטבל וכו' וזר ששמש וטמא ששמש וטבול יום ששמש ושלא רחוץ ידים ורגלים ושתויי יין ופרועי ראש והני כולהו בששמש אבל אם לא שמש לא ואם אין שם עונש אין שם אזהרה דתרויהו בהדי הדדי כתיבי:
פסקה ה
רבי אומר נאמר כאן בבואכם אל אהל מועד. ונאמר להלן בבואכם אל אהל מועד ויש מפרשים בבואם אל אהל מועד האמור בקדוש ידים ורגלים בסדר כי תשא וכתיב ביה בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה': ולא נהירא לי תמן מנין לנו יציאה כביאה. ועוד דביציאה מאי קדוש ידים איכא. ונראה לי דעל ההוא דכתיב בפרשת בגדי כהונה גדולה בסדר ואתה תצוה קאי דכתיב ועשה להם מכנסי בד וכתיב והיו על אהרן ועל בניו בבואם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח לשרת בקדש ובגדי כהונה ודאי דאפילו ביציאה צריכין להיות עליו דלאו אורח ארעא שיפשיט אותם עם יציאתו בעזרה וישאר ערום. ועוד דכתיב לשרת בקדש ר"ל כל זמן שהם בקדש יהיו בגדיהם עליהם ואינו חייב אלא בשעת עבודה שאם שמש מחוסר בגדים חייב אבל אם לא שמש לא דלשרת כתיב: גם זו ראיה לפירושינו דהאי בשעת עבודה על עבודה ממש קאמר ולא על זמן עבודה שהרי חסרון בגדים אינו מעכב אלא בעבודה ממש:
פסקה ו
יכול יהו ישראל חייבין על ההורייה פי' אם הורו שתויי יין שהרי אף ישראל מוזהרין שלא להורות שתויי יין יכול כשם שיש להם אזהרה כך יש עליהם עונש מיתה ת"ל וכו':
פסקה ז
יכול יהו אהרן ובניו חייבין מיתה על ההורייה פי' הואיל וחייבין מיתה על ביאת האהל קל וחומר כלומר הרי ישראל מוזהרין שלא לבא אל אהל מועד בכל ענין. ואע"פ כן אין חייבין מיתה על ההורייה:
פסקה ח
חקת עולם לדורותיכם לרבות היציקות והבלילות הקמיצות וההקטרות והמליקות והקבלות וההזאות: הקטרות ומליקות אגב שיטפא נקט להו שהרי בכלל שירות המזבח הם: וגם זו ראיה שאין חייב אלא על העבודה שאם כל היום הוא ענוש ומוזהר על היין מה צורך לרבות יציקות ובלילות והלא בשעת עבודה הם. ומנין לשתויי יין אם עבד שחלל עבודתו ת"ל ולהבדיל בין הקדש ובין החול אלמא אם שתה ועבד לא הבדיל הקדש מן החול שכבר חלל את הקדש:
פסקה ט
ולהבדיל בין הקדש ובין החול אלו הערכין והדמים והחרמים וההקדשות כלומר כדי שידע להפריש בדיניהם אי זה ענין הוא קדש ואי זה ענין הוא חול. בין הטמא ובין הטהור אלו הטומאות והטהרות: ולהורות אלו ההוריות אי זהו אסור ואי זהו מותר כגון איסור חלב ודם ושאר איסורין. את כל החקים אלו המדרשות פי' דברים שאדם דורש אותם מן הפסוק לאסור או להתיר לטמא או לטהר שאינם פשוטין מן המקרא אלא שצריכין לידרש וכיון שהן צריכין לידרוש אסור להורות שתויי יין: אשר דבר ה' אליהם אלו ההלכות פי' שהם הלכה למשה מסיני אעפ"י שהן דברים סדורים בפי החכמים שאין משיבין על ההלכה. ואין דנין מהן קל וחומר ולא בנין אב אפי' הכי אסור להורות בהן. ביד משה זה תלמוד פי' אלו שמועות תלמידי חכמים שאדם מוסר שמועותיו לתלמידיו והם תופסין אותה בקבלו מיד רבם וכגון ברייתא דר' חייא ור' אושעיה ודבר קפרא שדקדקו מן המשנה ופירשו והוסיפו ואעפ"י שהוא תלמוד סדור בידו מפי אחרים ואין בהם תוספת משלו אפילו הכי הוראה הוא ואסור. וא"ת כיון שיש איסור להורות מן ההלכה למשה מסיני ק"ו מן התלמוד. אין הכי נמי אלא דמחד קרא לאשמעינן לכולהו והוה מוקימנא ליה לתלמוד לחודיה אבל מן ההלכה שרי וכיון דכתיבי תרויהו שמעינן דכולהו אסירי. והאי דאקדים להלכות קודם לתלמוד משום משמעות' דקרא דהוא אשר דבר שפי' משמע להלכה למשה מסיני יותר מן התלמוד שזה מפי המקום וזה מדעת החכמים עצמן. יכול זה המקרא כלומ' שלא יורה לו דבר שהוא פשוט מן המקרא ת"ל ולהורות ואין כאן הוראה דזיל קרי בי רב הוא. ובכריתות יש גירסא אחרת. יכול משנה ת"ל ולהורות וכיון שאסור להורות מתוך המשנה אם הגיד לו מה שבתוך המשנה ולא פסק לו ענין אחר ולא אמר לו וכן הלכה אין זו הוראה: ר' יוסי בר יהודה אומר מנין אף התרגום פי' שהוא מותר אעפ"י שהוא מפרש יותר מן העברי ת"ל ולהורות דאין זה הוראה דזיל קרי ביה רב הוא. וכבר עושה לנו התרגום כעברי לכל דבר. ובכריתות ר' יוסי בר יהודה אומ' יכול אף התלמוד כלומ' כיון שהוא תלמוד ערוך בפיו מפי רבותיו שמועות סדורות והלכות פסוקות ואינו מוסיף מדעתו מותר שאין זה הוראה אלא ספור דברים הנה הגירסות משונות זו מזו ויש עלינו לסמוך על הגמר' שלנו יותר מזה ושם הוא פוסק הלכה כר' ייסי בר יהודה: וקא מקשה והא רב לא מוקים אמורא עליה משום שכרות שאני רב דארויי מורה ולוקים ולא לורי כלומר יאמר להם ההלכות הסדורות בידו ולא יוסיף מדעתו כלום. שאני רב דלא איפשר ליה בלא הוראה אגב פלפוליה אי אפשר דלא מחדש מידי: